אור ברסלב
אגלי טל מלאכת האופה אות ט

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת האופה אות ט

מלאכת האופה אות ח

[ט] (א) וכן המבשל כלי אדמה כו'. ש"ס מכילתין ע"ד ע"ב אמר רב אחא האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל [פירש"י שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה] פשיטא מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין [לחזק ואין כאן בישול] קמ"ל דמירפא רפי והדר קמיט [דמירפי רפי'. ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו]. והלחם משנה [פ"ט ה"ו] הקשה על הרמב"ם דמחייב על המקשה גוף רך דהרי משמע מכאן דעל מה שמתקשה לבסוף אינו חייב לולא מה שמתרפה בתחלה. ותירץ הלחם משנה דהרמב"ם הכי מפרש לי' מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין דאף מתחלה היה קשה ואינו אלא תוספות חיזוק קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט וכיון דמרפי רפי תחלה שוב חייב על חיזוקו שאח"כ: (ב) ובפי"ב ה"א כתב הרמב"ם המחמם את המתכות לצרפו במים הר"ז תולדת מבעיר וחייב. והראב"ד הקשה דלמה לא חייב משום מבשל כמו שדא סיכתא לאתונא משום דמרפי רפי והדר קמיט. ביאור דבריו דמביא ראי' דאף שם תכלית כוונתו כדי לקמטו ואעפי"כ חייב על רפייתו שמתחלה. ה"נ אף שתכלית כוונתו לכבותו ואז אדרבא יתחזק. מ"מ יתחייב על רפייתו שבתחלה. ואולם קושיא זו אינו צודק אלא לפירוש רש"י. אך לפירוש הרמב"ם דחייב אהא דקמיט לבסוף א"כ שפיר יש לומר כיון דתכלית כוונתו אינו על הריפוי אינו חייב על הריפוי. וסיכתא לאתונא על קמיטתו חייב והכא עדיין לא קמיט עד שמכבהו במים. ובזה אין אנו צריכין למ"ש הלחם משנה שם דחייב משום מבעיר ומשום מבשל. אלא דאינו חייב משום מבשל כלל. מאחר שתכלית כוונתו לאחר שיפסוק הריפוי. ואדרבה שאז יתחזק עוד יותר היפך הריפוי. ע"כ אינו חייב על הריפוי רק יש לחייבו משום מבעיר. ובמבעיר אין לפוטרו משום שתכלית כוונתו לכבותו במים ואז יפסוק ההבער. שגם במשכן הי' הבערה כזו בהבערת עצים לעשות מהם פחמים אף שתכלית ההבערה בעת יפסוק ההבערה ויעשה פחמין. ועיין בתוס' ע"ג ע"ב ד"ה מכדי. מבואר שם דס"ל דהבערה שבמשכן היינו הבערת העצים לא הבערת הפחמין דוקא. דאל"ה היה הכיבוי תחלה עיין שם. אלא מהבערת עצים ילפינן. והרי ההבער זה תכלית כוונתו לאחר שיפסוק:

ג ויש לעיין לשיטת הרמב"ם מהא דכתב הרשב"א פרק הזורק צ"ח. סד"ה והא. בשם רב האי גאון ז"ל בזורק מרשות הרבים לרה"ר ורה"י באמצע למ"ד קלוטה כמי שהונחה פטור דמשום ד' אמות ברה"ר ע"י צירוף לא מחייב כיון שנח באמצע ומשום הכנסה והוצאה לא מחייב דלא איתעבידא מחשבתו שלא רצה שתנוח באמצע. וה"נ כיון דלשרורי מנא קא מכוין ולא חשוב רצה שתהי' רפה מתחלה [דאי חשוב רצה יתחייב על הריפוי לדעת הלח"מ פי"ב וע"כ דחשוב דרצה רק בשרורי מנא] גם על החיזוק שאח"כ לא יתחייב. כי היכי דהתם אף משום הוצאה שאח"כ לא מחייב כיון שלא רצה בהנחה שמתחלה חשוב לא רצה בעקירה שאח"כ. ה"נ כיון שלא חשוב רצה ברפוי חשוב שלא רצה כלל לעשות מדבר רפה דבר קשה. ואם תאמר כיון שידע שתהיה רפה והוא רצה לעשות מזה קשה הרי רצה שיתקשה הרפה. התם נמי ידע שתנוח ברה"י והוא מתכוין שתעקר משם לרה"ר הרי רצה בעקירה. ויש ליישב:

ד ובעיקר דברי הש"ס דקאמר מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ"ל דמרפי רפי והדר קמיט. הקשו הראשונים ז"ל מהא דפרק אין מעמידין ל"ח. בעכו"ם דשדא סיכתא לאתונא וקבר בה ישראל קרא מעיקרא שפיר דמי מהו דתימא לבשולי מנא קא מכוין קמ"ל לשרורי מנא קא מכוין. ותירצו הרמב"ן והר"ן דבשבת חייב משום פסיק רישא. ובבישולי עכו"ם הקילו בזה שלא יחשב פסיק רישא כמתכוין. והוא כעין שיטת המרדכי פסיק רישא בדרבנן מותר. אולם צ"ע למה יחשב זה פ"ר לבד לפירש"י דע"י הריפוי המים יוצאין ומתקשה א"כ מכוין לריפוי שעי"ז יצאו המים ויתקשה. ונראה שאינם מפרשים שהמים יוצאין רק כמו שעושין בזה"ז שסותמין במקום חתך של עץ כדי שלא יזובו המים ויצא כחו רק המים מתיבשים בתוך העץ ואינו צריך כלל לריפוי העץ ואין חיוב רק משום פסיק רישא. ולרש"י נ"ל דפטור בזה. לא מבעי' לדעת הערוך דפסיק רישא דלא ניחא ליה מותר. אלא אף לשאר פוסקים מ"מ עכ"פ לר"ש דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור. ה"נ פטור. והא דעת רוב פוסקים כר"ש. ודברי הרמב"ן והר"ן צ"ע כעת:

ה והריטב"א בע"ז כתב שבבישולי עכו"ם הקילו לילך אחר עיקר הכוונה שהוא לשרורי מנא. יראה מדבריו שאף שמתכוין שיתרפה תחלה. מ"מ כיון שעיקר כוונתו על החיזוק שאח"כ מותר:

ו ורש"י בע"ז שם פירש דאין בכלים משום בישול. והקשה הריטב"א עליו משמעתין דחייב בשבת משום בישול. ונראה ליישב דהנה הרמב"ם ז"ל כתב המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא וכן המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת הר"ז תולדת מבשל. וכן הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן הרי זה תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל. ויש לדקדק דבשני בבות הראשונים כתב הר"ז תולדת ובבבא השלישית כתב משום מבשל. ומשום אין משמעו תולדה לבד [כמבואר כמה פעמים בש"ס וברמב"ם. ועיין רמב"ם פ"ח ה"ד בזומר שכתב שחייב משום נוטע אף שהזומר כתב הרמב"ם בפ"ז ה"ג שהוא אב מלאכה. ועוד בכמה מקומות]. וצריך להבין למה. אך טעם הענין דהנה לקמן אמר רבה בר ר"ה האי מאן דארתח כופרא חייב משום מבשל פשיטא מהו דתימא כיון דהדר ואקושא אימא לא קמש"ל. ובזה ס"ל להרמב"ם דאינו דומה ממש לבישול סממנין שאינו חוזר לקדמותו וזה חוזר לקדמותו ע"כ אינו אלא תולדה. ועיין עוד לפנינו בס"ק זה בס"ד. וע"כ המתיך את המתכות שחוזר ומתקשה וכן כל תרי בבא קמאי הוויין תולדות. אבל בבא ג' דהוא דין שדא סיכתא לאתונא דמפרש הרמב"ם דהוא המקשה גוף רך דהוי נמי מבשל הא אינו חוזר לקדמותו ע"כ לא כתב דהוא תולדה וכתב סתם חייב משום מבשל כמ"ש בגמרא ואפשר דהוי אב. והנה ממוצא הדבר נשמע דלשיטת רש"י שמפרש החיוב משום הריפוי דמעיקרא והריפוי הא חוזר לקדמותו שמתקשה לבסוף הוה רק תולדה:

ז ולפי"ז יובן פירש"י בע"ז הנ"ל דתיקון הסיכתא לבסוף לאו בישול הוא דאין בישול בכלים כיון דתיקון כלים הוא שמתחזק ומתקשה וזה אינו בישול לרש"י. מה אמרת שיחשב בישול הריפוי שמתחלה. הלוא זה אינו אלא תולדה. וחכמים לא גזרו על בישולי עכו"ם רק על עיקר מלאכת בישול שהוא אב בשבת. שהרי גזירתם היה על אוכלין ומשקין וכל אלה הוויין אב מלאכת מבשל כמו שחשב הרמב"ם כל עניני בישול באוכלין לאב מלאכה עי"ש. וא"כ מה שמתכוין העכו"ם לתולדת מבשל לא נקרא מתכוין לבישול. ובודאי תולדת בישול לא חשוב בישול לגבי בישולי עכו"ם ולא חמיר מאיסורי תורה דלא חייב אף על מה דחייב עליהם בשבת משום תולדה וכמ"ש התוס' בכורות כ"ה. עי"ש. ודוקא בשבת אתרבי תולדות מדכתיב אחת מהנה אבל לא בשאר איסורי תורה וכ"ש בישול עכו"ם:

ח ואין לפקפק ע"ז מהא דצולה חשוב בשול לגבי בישולי גוי. אף דבבשר בחלב לא חשוב בישול וכתבנו הטעם בס"ק א' דדוקא בשבת הוי אב משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה עיי"ש. לא קשיא שגם בישולי עכו"ם לא הוי אלא א"כ כיון העכו"ם לבישול כמבואר בדין זה עצמו דקבר בי' ישראל קרא מעיקרא לא הוי בישול עכו"ם: (ט) או יש לומר באופן אחר ליישב קושית הריטב"א דהנה הא דבישול עכו"ם יליף לה הש"ס [ע"ז לז ע"ב] מה מים שלא נשתנו ע"י האור אף כל שלא נשתנה. אבל נשתנה אסור. והנה דבר שחוזר לקדמותו לא הוי שינוי. וכן הוא בירושלמי [ע"ז טז.] הובא בתורת הבית הארוך להרשב"א [בית ג' ש"ז צג ע"ב] מוטליא ופנקריסין כו' הרי אלו מותרין שהן יכולין להשרות ולחזור לכמות שהן. ומאחר דלענין בישול עכו"ם לא חשוב בישול אלא אם כן הוי בישול שאינו חוזר. ממילא כיון דלא הוי בישול עכו"ם אלא אם כן נתכוין לבישול. שוב לא חשוב בישול אלא א"כ נתכוין לבישול שאינו חוזר:

י ובעיקר דין דשדא סיכתא לאתונא לרש"י. וכן המתיך את המתכות והממסס את הדונג כו' דחייב אף שחוזר לקדמותו. יש לעיין מהא דרמב"ם פ"ט הלי"ג והמ"מ שם דאינו חייב רק על מלאכה מתקיימת [ובאמת שראיית המ"מ שם מהמשנה [קב ע"ב] אינו לפירש"י והר"ן שם ולמה יתחייב בזה. שחוזר ומתקשה. ובהוצאה דחייב מוציא מרה"י לרה"י ורה"ר באמצע למאן דאית לי' קלוטה. משום הוצאה. אף שאינו מתקיים. שאני הוצאה שלעולם אינה מלאכה קבועה. ואינו דומה לצביעה כתיבה בנין שהוא מתקיים אבל הוצאה הרי בקל חוזר ומכניסה. אך במלאכת בישול שבמשכן הוא מלאכה מתקיימת למה יתחייב בזה שאינו מתקיים. ואפשר לומר משום שהיה היתוך מתכות במשכן והוא חוזר ומתקשה והא דלא הוה היתוך מתכות אב מלאכה צ"ל משום דלא היתה מלאכה חשובה במשכן משום דאינה מתקיימת שחוזר ומתקשה וכגירסא דריש פ' הזורק [צו ע"ב] דהוי במשכן וחשיבא. ומ"מ מהני להחשב היתוך מתכות תולדה כמו שמועיל שם לחייב בנין כל שהוא. וכיון דהיתוך מתכות תולדה אף שחוזר ומתקשה. ה"ה כל הנך. וזה שהקדים הרמב"ם דין דהיתוך מתכות משום דמיני' לומדים כל הנך:

יא ובגוף הדין דשדא סיכתא לאתונא אי מחייב על הריפוי אף שכוונתו לחזקו וכדעת רש"י והראב"ד. או שמתחייב על החיזונז שלבסוף וכדעת הרמב"ם. נראה דפליגי בזה הש"ס בבלי והש"ס ירושלמי. דהנה בירושלמי פרק במה מדליקין הל' ה' [יט.] דחייב על עיכול אברים ופדרים בשבת במקדש [שהיה באופן שאינו דוחה שבת] משום מבשל. וקאמר שם מה בישול יש כאן כיון שהוא רוצה בעיכולן כמבשל הוא [ופי' הק"ע שרוצה בשריפתן] ודברי הירושלמי צריכין ביאור דא"כ כל שורף יתחייב משום מבשל. ונ"ל עפ"י פירש"י הנ"ל דשדא סיכתא לאתונא דמרפי רפי ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין וה"נ כל זמן שהלחלוחית הוא בבשר א"א שישרוף וא"כ רוצה ברפייתו כדי שיוכל לשרוף ולהתעכל וע"כ חייב. אך הש"ס בבלי בפ' ארבעה אחין [לג ע"ב] דאינו חייב בעיכול אברים ופדרים משום מבשל אלא משום מבעיר. צ"ל דס"ל דאינו חייב על הריפוי כיון דכוונתו שיצאו מימיו ואז אינו מתרפה. דלאחר שיצאו מימיו מתקשה ועל הקישוי פטור דאל הקישוי אינו צריך ובלעדי הקישוי ישרף:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה