אור ברסלב
אגלי טל מלאכת דש אות לו

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת דש אות לו

מלאכת דש אות לה

[לו] (א) השלג והברד אין מרסקין אותן וכו'. בסוף פרק במה טומנין נ"א ע"ב ואין מרסקין את השלג ואת הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו אבל נותן לתוך הכוס ולתוך הקערה ואינו חושש. ופירש"י כדי שיזובו מימיו משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא מים האלו. אבל נותן לתוך הכוס של יין בימות החמה כדי לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש עכ"ל. ונראה מפירש"י שכתב נותן לתוך וכו' כדי לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש. משמע אבל אם הניחו בחמה או כנגד המדורה שניכר כונתו שיהי' נימוח וכן לרסק לתוך הכוס אסור:

ב והרמב"ן הביא פירש"י וכתב עלה וז"ל ובתוספתא [פ"ד הט"ו] תני אבל מרסק הוא לתוך הקערה. ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו מותרין הם דלאו נולד הוא. ולא דמי למשקין שזבו משום דהני בעודן קרושין נמי תורת משקין עליהם לכל דבר. ובעל ספר התרומות כתב שאסורין משום נולד ואסור ליתן קדירה שקרש שמנוניתה כנגד המדורה משום דמעיקרא עב וקפוי ועכשיו נימוחה ונעשה צלול והוי לי' נולד. ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן דנולד הוא. וקשיא לי בשומן דכיון דלעולם אוכל הוא אפי' לרסק ולסחוט מותר דהא בפירות דלאו בני סחיטה נינהו סוחטין אותן לכתחילה ואפי' בתותים ורמונים אם לאוכלים היוצא מעצמם מותר הוא. אלא נראה דהכל מותר בין בחמה בין כנגד המדורה דהא ממילא אתי דומיא דלתוך הכוס משום חמום לא מיתסר דאולודי הפשר הוא עכ"ל הרמב"ן:

ג והנה יש לעיין למה שהסכים עם פירש"י דמשום סרך מלאכה נגעו בה למה מותר לרסק בידים לתוך הכוס. בשלמא ליתן לתוך הכוס פירש"י שכוונתו לצנן ואעפ"י שנימוח מאליו ואינו חושש דלאו להכי איכוון כמשמעות פירש"י או דחשוב גרמא אבל לרסק בידים מ"ט שרי. התינח לדעת סה"ת דמשום נולד הוא כשמרסק לתוך הכוס בטל ביין שבכוס כמו שמבואר בס' התרומה אבל לפירש"י דמשום מלאכה הוא קשה. ונראה עפ"י מה דאמרינן ביצה כ"ג. רבה ור' יוסף דאמרי תרווייהו סחופא כסא אשיראי ביומא טבא אסור [פירש"י לכפות כוס מבושם על השיראים של מלבוש להכניס בהם ריח הבושם שבכוס] מ"ט משום דקא מוליד ריחא. ומ"ש ממוללו ומריח בו. התם ריחא מיהא איתא ואסופי מוסיף ריחא הכא מוליד הוא. וא"כ בנידן דידן שהאיסור משום שמוליד בשבת כמו שפירש"י. כיון שכבר יש משקה בכוס ובריסוקו מוסיף משקה לא חשוב מוליד. ומצינו ג"כ באוהל עראי חילוק בין לעשות בתחילה בין להוסיף דלעשות אסור ביו"ט ולהוסיף מותר אפי' בשבת. ועוד יתבאר לפנינו תירוץ מרווח מזה: (ד) והנה לשון התוס' לתוך הכוס או לתוך הקערה. הנה קערה זו מה טיבה. א"ת שיש בה משקה היינו כוס וא"ת שהוא רקנית הא אסור וע"כ שיש בה אוכלין. וקשה הא מוליד הוא דמשקה לחוד ואוכל לחוד ויאסר. ונראה משום דמשקה הבא לאוכל חשוב אוכל ונהי דגם אוכל לא הי' בעודנו שלג דשלג לאו אוכל ולאו משקה. מ"מ שוב הוי מוסיף דכשנימוח לא הוי אוכל בפני עצמו רק בצירוף האוכל שבקערה מכבר ומוסיף הוא:

ה ויש לעיין בסיום דברי רמב"ן אלא נראה שהכל מותר וכו' דהא ממילא אתי דומיא דלתוך הכוס. הא לתוך הכוס אפי' בידים התירו בתוספתא וא"כ אין ראי' מהיתר לתוך הכוס להתיר ממילא באינו מעורב בדבר אחר:

[הגה"ה - וגם אין לדמותו לשופך לדופני הספינה והמים יורדים לים דמותר משום דכוחו בכרמלית לא גזרו [ק ע"ב] הרי דלא גזרו בדרבנן אלא בידים. דליתא דשאני התם דאפי' ברה"ר כה"ג ליכא חיוב דאורייתא דחשוב גרמא כמו שפירש"י עירובין פ"ח. במשנה בד"ה שופכין לתוכו דבשופך לרה"י ומתכוין שיצאו לרה"ר ונתקיימה מחשבתו לאו חיובא דאורייתא הנה בכוחו כזה חשוב גרמא בעלמא ולא גזרו בדרבנן וכן הא דדף קמ"א. כה"ג הוא עיי"ש. אבל כוחו ממש דמחייב עלה מדאורייתא ודאי גזרו עלי' בכרמלית דאפי' זריק להדיא לים לא עביד בגופו רק העקירה [וזה עוקר וזה מניח מותר בכרמלית] וכל הוצאה מכוחו לבד ואסור. וא"כ כנגד המדורה דמה שהאש פועל אח"כ חשוב כוחו ממש וחייב עלי' משום מבשל. ועיין מנחות נ"ו ע"ב הניח שאור ע"ג עיסה והלך ושב לו ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת. מהיכי תיתי להתיר במוליד דרבנן. ע"כ הגה"ה]:

ו ע"כ נראה דהרמב"ן דחה התוספתא מהלכה משום דבגמ' דידן איתא לתוך הכוס כו' ומשמע דוקא נותן אבל לרסק אסור. וע"כ בתחילת דברי הרמב"ן שהביא התוספתא כתב ונראה דמשום סרך מלאכה נגעו בה הא אלו הניחן בחמה ונפשרו מותרין דלאו נולד הוא ולא כתב דמותר להניחן בחמה או כנגד המדורה משום דלפי התוספתא אין בזה ראי' להתיר:

ז והרשב"א אחר שהביא פירש"י וס' התרומה והשיג על ס' התרומה וסיים אלא לא אסרו אלא רסוק ביד משום סרך מלאכה כתב עוד וז"ל ול"נ דמשום גזירת סחיטה דפירות העומדין למשקה נגעו בה ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר שאינו נראה כסוחט ועוד הקילו בו לרסק כו' וכדתני בתוספתא כו' טעמא דמילתא לפי שאעפ"י שנקרש ונעשה עב הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו אלא מים הן מתחלתן ועד סופן אלא שנקרשו לפי שעה ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה ולתוך הכוס אלא שהחמירו בהן לסוחטן ולרסקן בפני עצמן כנ"ל עכ"ל:

ח וכן דעת הרמב"ם [פכ"א הי"ג] דאיסור ריסוק שלג משום גזירת סחיטה והתירו לרסק לתוך הכוס. וכתב הה"מ מדבריהם למדנו שאין בהם איסור נולד לפיכך מותר להעמיד קדירה שקרש שמנוניתה בחמה או כנגד המדורה ואין כאן נולד עכ"ל. וקשה כיון שהתירו לרסק לתוך הכוס שוב אין לנו ראי' על היתר ממילא היכי שהיא בפני עצמו ונאסר העמדה כמו רסוק השלג [וכן דעת הרא"ש ויתבאר לפנינו] ואין לומר דפשיטא לי' שומן נמוח לאו משקה ואינו דומה לשלג נמוח א"כ מהאי טעמא יהי' פשוט דלאו נולד הוא אפי' יהי' שלג מרוסק נולד ומה זה הלימוד מדבריהם. ונראה דלפי שיטת הרמב"ם ורשב"א דאסור ריסוק משום גזירת סחיטת פירות וודאי לא שייך אלא במרסק ביד או בכלי לא בהעמדה כנגד המדורה דלא משכחת סחיטה כה"ג: (ט) והרא "ש כתב בסוף פ' במה טומנין כתב בס' התרומה ואסור להחם פשטידא בשבת אצל המדורה משום דשומן הנקרש נימוח והו"ל מוליד ודמי להך דאין מרסקין לא את השלג ולא את הברד עכ"ל. והיינו דהרא"ש לית לי' דטעם איסור ריסוק משום גזירת סחיטת פירות וראי' לזה שהרי חולק על מהר"מ במה שהתיר להשתין בשלג דומיא דדריסת רגלים והרא"ש הי' נזהר דאינו דומה לדריסה דבמשתין בודאי יהי' נמוח. ואם הטעם דאסור לרסק משום גזירת סחיטת פירות הא סחיטת פירות אין איסור אלא א"כ צריך למשקין דכבשים שסוחטן לגופן מותר. ואפי' לר"י דיש חיוב חטאת בסחיטת כבשים למימיהן מ"מ לגופן מותר כיון דאין צריך למשקין וא"כ למה יאסר להשתין בשלג הא אין צריך לשלג הנימוח ובכה"ג אפילו סחיטת פירות גופייהו מותר. אלא וודאי ס"ל כפירש"י דהאיסור משום דקא מוליד. וע"כ אסור אפי' להעמיד כנגד המדורה. וסבירא לי' העמדה כנגד המדורה לא דמי ללתוך הכוס דלא כרמב"ן: (י) והרמב"ן כתב ובתוס' משמע דאפי' לרסק שרי לתוך הכוס ומשמע דמשום סרך מלאכה נגעו בה אי נמי גזירה שמא יסחוט פירות העומדין למשקין ודוקא היכי דעביד בידים הא אלו הניחן בחמה ונפשרו ואפי' כנגד המדורה מותרין הם דלאו נולד הוא. הנה לא כתב להתיר לכתחילה בחמה וכנגד המדורה משום שכתב שני הטעמים ולטעם ראשון משום דמוליד הוא י"ל דאפי' בחמה וכ"ש כנגד המדורה אסור דמלתוך הכוס אין ראי' דמותר דלתוך הכוס אפי' לרסק שרי:

יא ובש"ע סי' ש"כ סעי' י"ט גבי ריסוק שלג אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נמוח מאליו ואינו חושש וכן אם הניחם בחמה או כנגד המדורה ונפשרו מותרים. והנה לא כתב היתר ריסוק לתוך יין או מים וגם לא כתב להתיר להניחם בחמה או כנגד המדורה ולהפשירם רק בסי' שי"ח [סעי' ט"ז] התיר לתת האינפנדא כנגד המדורה. ויראה דלרסק לתוך הכוס לא ברירא לי' להתיר דחשש להרמב"ן שדחה התוספתא מהלכה כנ"ל וגם לא כתב להתיר להניחם בחמה או כנגד המדורה שמא כרמב"ם ורשב"א והרה"מ דאפי' לרסק מותר לתוך הכוס ושוב אין ראי' מהא דמותר לתוך הכוס דאין איסור זולת רסיקה ביד. ומה שהתיר הרה"מ כנגד המדורה משום דאזיל בשיטת הסוברים דאיסור ריסוק משום גזירת סחיטת פירות. אבל בש"ע [סי' ש"כ סעי' י"ד] שהביא מחלוקת הר"מ עם הרא"ש בדין להשתין בשלג ע"כ דס"ל האיסור משום דקא מוליד [דאי משום גזירת סחיטה הא לא צריך למשקה כנ"ל] ע"כ לא כתב להתיר להניחם בחמה או כנגד המדורה. ומה שהתיר בסי' שי"ח להניח האינפנדא שיש בה שומן כנגד המדורה. היינו משום דשומן גם כשהוא נמוח הוא אוכל ואינו מוליד כלום דמעיקרא אוכל והשתא אוכל וכמו שהקשה הרמב"ן על ס' התרומה לענין דלא יחשב נולד כ"כ לא יקרא המניח מוליד זה פסק הש"ע:

יב אבל המג"א [סקי"ג] חולק על המחבר וכתב וז"ל נותן הוא משמע דלרסק אסור אבל הרמב"ן והרמב"ם והר"ן והה"מ כתבו בשם התוספתא דאפי' לרסק בידים שרי דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין וכיון שנתערב במים לא גזרו. ולענ"ד אין זה כדאי לחלוק על הש"ע והרי הב"י בעצמו הביא זה ומ"מ לא היקל לרסק ואף שהרמב"ן הביא התוספתא מ"מ מוכח בחידושיו שדחאה מהלכה כנ"ל כיון שהוא נגד משמעות ש"ס דידן [והמג"א לא ראה חידושי הרמב"ן שבת כי לא נדפס בימיו] ובר"ן אין הכרע. גם מ"ש המג"א דהפוסקים ס"ל טעם האיסור משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין ומנה גם הרמב"ן בתוכם. ליתא דבחידושי רמב"ן לא הביא רק פירש"י משום שבורא המים האלו ואין זכר מגזירה זו. והרשב"א חידש טעם זה. והרה"מ כתב שרמב"ן ורשב"א הביאו התוס' וכתב אח"כ וכתב הרשב"א שטעם האיסור משום גזירת סחיטת פירות כו' הרי שהרמב"ן לא סבירא לי' טעם זה והר"ן כתב שני הטעמים. והש"ע לא פסק טעם זה וראי' מסעי' י"ד מחלוקת הר"מ עם הרא"ש כנ"ל. ובמג"א סי' שי"ח בהעמדת האינפנדא כנגד המדורה וכן קדירה שקרש שיש בה שומן להפשיר דכתב רמ"א ויש מחמירין ולעת הצורך יש להקל. וכתב המג"א [ס"ק מ"ב] ונראה לי דמותר להשים הפשטידא קודם שהוסק התנור וכו' ומ"מ אין להקל בפני ע"ה ויש לעשות ע"י גוי עכ"ל ע"ש. ותמוה דמה יועיל קודם שהוסק ואפי' ע"י גוי כיון דהאיסור על השומן משום נולד ואפי' ממילא לשיטה זו. והדבר ברור שיש קיצור לשון במג"א וכוונתו לעת הצורך דיש להקל כמ"ש הרמ"א. וזה לענין האכילה אבל באיסור נתינה אין צורך להקל דאפשר ע"י עכו"ם. בזה כתב המג"א דמותר להניח קודם שהוסק התנור. מ"מ בפני ע"ה אין להקל ויש לעשות ע"י עכו"ם כמשפט:

[הגה"ה - וראיתי להרב מלאדי שכתב בטעם ספר התרומה דהאיסור הוא כמ"ש הרא"ש בשמו משום שמוליד בשבת ואף בדיעבד אסור משום גזירה כמו שגזרו על משקין שזבו שמא יסחוט כיון שעומד למשקה ה"נ כיון שדרכו להיות זב הרי הוא כפירות העומדין למשקין וגוזרין בו. ולפי שיטתו זה הביא [בסי' שי"ח סעי' כ"ז] דברי המג"א בהיתר ליתן קודם היסק התנור כפשטו דכיון דלא עביד איסור בנתינה אין לאסור בדיעבד וכמו ביונק חלב דמותר ביו"ט במקום צער ואין בו איסור משקין שזבו [ויש לדחות דהכא ההיתר רק משום שהגוי עושהו והוי כמאליו. מ"מ י"ל כן] אך במחכ"ת זה אינו דמפורש בספר התרומה וכל הפוסקים המביאים דבריו דאסור משום נולד וכן הוא במג"א עצמו. ואף שכתב משקין שזבו היינו שגם במשקין שזבו בעומד למשקין יש בו איסור נולד ג"כ וכ"כ להדיא בחי' הרמב"ן והר"ן חולין י"ד ע"ב דבעומדין למשקין אין צריך לגזירה שמא יסחוט דאסור משום נולד. ע"כ הגה"ה]:

יג אך יש לדון גם בזה. די"ל הרמ"א לא כתב כלל דיש מחמירין לאסור הנתינה שהרי הרמב"ן שהתיר הנתינה כנגד המדורה גם בשלג דכנגד המדורה חשוב מאליו ע"י האש [ואין איסור רק במרסק ממש] וכן כתב הרב המאירי. ובשם ספר התרומה הביאו לאיסור משום נולד דאסור אפי' ממילא. והרמב"ן חולק משום דמעיקרא אוכלא ולבסוף אוכלא והר"ן מיישב דברי ס' התרומה דכפירות העומדין למשקין דמי ומשקה הוא. מ"מ במה שמבואר ברמב"ן ובמאירי דכנגד המדורה חשוב מאליו גם הרמ"א פוסק כמותם. והן אמת שהרא"ש בשם ספר התרומה דאסור משום דמוליד וכן לשון הסמ"ג בשם ס' התרומה "ועתה נמחה על ידו" מ"מ אין ראיה שהרמ"א החמיר כמותם שהרמ"א ציין ר"ן פ' במה טומנין ובר"ן מיישב רק דהוי משקה ונולד. וכל הפוסקים לבד הרא"ש וסמ"ג הביאו דעת ספר התרומה רק האיסור על השומן דנולד הוא אבל י"ל שמודה דכנגד המדורה חשוב מאליו:

יד אך המג"א לטעמי' בסי' ש"ך דס"ל דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל דטעם האיסור משום גזירת סחיטת פירות. וע"כ י"ל לעולם העמדה כנגד המדורה חשוב בידים ומה שהתיר הרמב"ן להעמיד כנגד המדורה משום דבהעמדה כנגד המדורה לא שייך הגזירה ממילא לדעת ספר התרומה דהאיסור משום נולד. שוב גם על המעמיד יש איסור משום מוליד. דמוליד מפורש בביצה בכמה מקומות שאסור. וע"כ אסור להעמיד כנגד המדורה. כנ"ל לפרש דברי המג"א:

טו אך לפמ"ש דהרמב"ן לא ס"ל הטעם משום גזירת סחיטת פירות. וכן הרב המאירי. ואעפי"כ ס"ל כנגד המדורה דינו כמאליו ליתא לדברי המג"א הנ"ל ולעת הצורך מותר להעמיד בעצמו. והגם שהמחבר לא התיר בשלג להפשיר כנגד המדורה והטעם כתבתי לעיל משום דלפי התוספתא דמתיר לרסק לתוך הכוס שוב אין ראי' להתיר לעשות שום פעולה היכי שהוא בעין. רק בשומן התיר משום דמעיקרא אוכל ולבסוף אוכל. וא"כ לדעת היש מחמירין דחשוב משקה שוב אסור להעמיד כנגד המדורה. אך אין להחמיר בזה דכיון דלעת הצורך סומכין על סברא הראשונה דלא הוי נולד ממילא לענין איסור העמדה דאף אם תמצא לומר דהוי נולד יש ספק שמא כרמב"ן והמאירי דלהעמיד כנגד המדורה חשוב כמאליו ושוב מותר אפי' בלא עת הצורך כמו שידוע בכללים:

טז ודעת הרמב"ם והרשב"א דטעם איסור ריסוק השלג משום גזירת סחיטת פירות. וכתב הרשב"א הטעם כמו שמובא לשונו לעיל אות ז' ח'. ואינו מובן החילוק דמה נ"מ בין בפ"ע בין לתוך הכוס. ולפענ"ד נראה לפרש. ואמינא מלתא חדתא שאם סחט חצי שיעור ונתבטל אותו חצי שיעור ברוב ושוב סחט עוד חצי שיעור פטור כאלו נאכל חצי שיעור הראשון קודם סחיטת חצי שיעור השני דפטור כדאיתא במכילתין דף פ'. בהוצאה כה"ג. ואף די"ל דביטול לא שייך אלא באכילה די"ל דהיתרא אכיל אבל כשדנין על אדם הסוחט בכל מקום שהוא חייב עליו ודומה לטומאת משא דלא שייך ביטול. אך ברמב"ם בה' אה"ט [פ"א הט"ז] בהמה שהפילה חררת דם אינו מטמא לא במגע ולא במשא משום דבטיל ברוב. וכתב הר"י קורקוס דבלח בלח אפי' לענין משא בטיל. וכן משמע מקושית המרדכי על יבמה שרקקה דם תחלוץ דא"א בלא צחצוחי רוק [וכן זב שראה קרי מטמא במשא דא"א בלא צחצוחי זיבה] שיתבטל ברוב. והוצרך לתרץ משום דבא לעולם בתערובות. ואף דממ"נ היא מוציאה הצחצוח רוק בכל מקום שהיא ודומה למשא וכ"ש במשא קרי דזב. משמע דס"ל כדעת הר"י קורקוס. ומבואר כ"ז במ"ל פ"א מהל' מטמו"מ הי"ד. וה"נ כיון שנבטל הרי הוא כמי שאינו ואינו מצטרף. וא"כ י"ל מסתמא אינו מתרסק וזב מים כשיעור חיוב שבת בבת אחת רק מעט מעט וכיון שנתבטל ראשון ראשון אינו מצטרף ושוב גם איסור חצי שיעור ליכא. דטעם חצ"ש משום דחזי לאיצטרופי והכא לא חזי לאיצטרופי כיון שתיכף מתבטל ושוב אינו ראוי להצטרף: (יז) אך י"ל דמשכחת לה שיצטרף אם יסחוט עוד הרבה עד שירבה על מים שבכוס ויחזור וינעור. וע"ז שוב מספיק תי' הרשב"א דהכל יודעין שאין זה סחיטה ואיסור קל הוא מאוד ודי שינהוג בו כתרומת חו"ל דמבטלה ברוב ושם כ' הרמב"ם דקמא קמא בטיל ול"א בי' חוזר וניעור. ובהכי ניחא אפי' לפי משמעות הש"ס בכורות [כג.] דאפי' לח בלח אין ביטול לענין טומאת משא. דהא מבואר שם דדין חוזר וניעור תלוי בדין ט"מ דאי מטמא במשא. ס"ל דטומאה כמאן דאיתא דמי וחוזר וניעור ואפי' טהרה עוררת טומאה עיי"ש. וכיון דבאיסורין הקלין לא אמרינן חוזר וניעור ואפי' איסור אינו מעורר איסור כ"ש דאפי' בכעין טומאת משא אמרינן ביטול: (יח) וכיוצא בסברא זו דיש ביטול לענין איסור שבת כתב בצל"ח ביצה ל"ט. במוציא שלהבת לרה"ר דעל מה שמתוסף בכל רגע פטור דמה שהניח לא עקר רק על מה שהי' תחילה בשעת עקירה. וכתב בצל"ח דלמ"ד מין במינו בטל פטור משום דמה שנתוסף הוא רוב. והא דמותר לרסק לתוך הקערה דפירשנו לעיל אות ד' קערה שיש בה אוכלין וליכא ביטול. לק"מ להרשב"א דמשום גזירת סחיטת פירות נגעו בה וסחיטת פירות גופי' מותר לתוך אוכל:

יט והנה במ"ש הרמב"ן דלאו נולד הוא דבעודן קרושין נמי תורת משקין עליהן לכל דבר. אינו מובן. דהא לדידי' המלאכה משום שמוליד ואי מעיקרא נמי תורת משקין עליהן לכל דבר לאו מוליד הוא. ואיך יתכן לומר דהמרסק יחשב מוליד והנרסק לא יחשב נולד. ונראה דהנה מוקצה מותר בשבת. ונולד אסור לשיטת ר"ת וסייעתו. והחילוק שבין מוקצה לנולד דאיסור מוקצה משום שלא הי' דעתו עליו מאתמול והמתיר מוקצה משום דלא חשוב היסח הדעת גמור. והא קמן דבמוקצה מחמת חסרון כיס דלאו דעתו עליו כלל אף ר"ש מודה וכן פמוט וקערה שלא הי' דעתו עליהם בין השמשות אף ר"ש מודה. עי' שבת מ"ד. אך איסור נולד דאפי' דעתו עליו לא מהני מחשבתו לדבר שלא בא לעולם כמ"ש תוס' שבת י"ט ע"ב בד"ה שמן של בדדין עיי"ש. וע"כ ביצה שנולדה מתרנגולת עומדת לגדל ביצים אסור משום נולד אף דידע שהתרנגולת תטיל ביצה ביו"ט. וכן הא דאין מסיקין בשברי כלים [כט.] דחשיב לי' בשבת נולד אף דהי' ראוי להיסק בעודו כלי מ"מ אם הי' מחשב על הכלי להסיקו הי' בטלה דעתו וכיון דלא מהני מחשבתו על עכשיו לא מהני נמי לכשישבר כעין דבר שלא בא לעולם. והא דשבת כ"ח ע"ב גבי בגד ג' על ג' מצומצמת שקיפלה ולא הובהבה שאסור להדליק בה ביו"ט משום דצריך שידליק ברוב היוצא וקיפול אינו מועיל לבטלה מתורת כלי וכי אדליק פורתא הו"ל שבר כלי ואין מסיקין בשברי כלים וא"א להדליק רוב היוצא אף דלא שייך בטלה דעתו בזה שכך דרך להדליק בחתיכת בגד. נראה משום דמחשבה לא מהני לבטל מעשה שעשה בה לשם כלי ועדיין עומד לתשמישו ולא להדלקה ולא מועיל מחשבתו על עכשיו לא מהני נמי לכשישבר. קצרו של דבר נולד מיקרי מה דלא הי' בר הכנה בין השמשות. והנה בנדה י"ז. תנן התם השלג אינו לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאכילה אינו מטמא טומאת אוכלין. למשקה מטמא טומאת משקין. וא"כ הי' בין השמשות בר הכנה שהרי הי' מועיל בו מחשבה בעודו שלג למשקה ע"כ מהני בו מחשבתו לכשהי' נמוח ואף שלא חשב עליו טפי ממוקצה לא הוי ומותר בשבת. ואפשר גם מוקצה לא הוי דגמרו בידי אדם. מ"מ נולד ודאי לא הוי רק האיסור משום דמוליד דכל זמן שלא חישב עליו לא הי' משקה ועכשיו בריסוקו עושהו משקה:

כ ובני מהר"ש נ"י הקשה על זה שהרי אי אפשר לרסקן בלי מחשבה תחילה לרסקן. ולפי דברי הש"ס נדה הנ"ל במחשבה לבד נעשה משקה. ועדיין לא עשה איסור במה שפעל במחשבתו לבד שיעשה משקה. ותדע שהרי הותר להניחם בחמה להפשירן אף שבזה נעשה משקה שהרי חישב עליו למשקה. אלמא דמה שפעל במחשבתו לבד בלתי מעשה אין איסור. א"כ ה"נ אין איסור במה שחישב עליהם לרסקן בידים. ובשעה שריסק ג"כ אין איסור כיון שכבר נעשה משקה במחשבה. וכה"ג כתבנו במלאכת קוצר ס"ק כ"ה אות ח' עי"ש. עכת"ד:

כא ובפשיטות אמרתי ליישב דהא ש"ס נדה הנ"ל דחישב עליו למשקין מטמא טומאת משקין. אין הפירוש מוכרע דחישב עליו לרסקו ולעשותו משקה מטמא תיכף טומאת משקין עוד קודם ריסוק ואפשר דהפירוש הוא שחישב עליו לבלוע כמו שהוא להשקיט צמאונו. ועי' פי' הר"ח ריש פרק המוציא יין. וע"כ נחתא לי' תיכף תורת משקה. אבל כשחישב עליו לרסקו ולעשותו משקה אינו נעשה משקה עד שירסקנו. דומה לגולמי כלים דאם חישב עליהם להשתמש בהם כמו שהן נחתא להן תורת כלים תיכף. אבל כשחישב עליהם לגמרן לא נחתא להם תורת כלים עד שיגמרן. וא"כ בנ"ד לאו נולד הוא. דבכל שעה הי' ראוי לחשוב עליו לבלוע כמו שהוא. ומ"מ מאחר שלא חשב עליו רק לרסקו אינו נעשה משקה רק ע"י הריסוק והו"ל מוליד:

כב אך באשר אין הכרע לפרש הא דש"ס נדה כנ"ל דאפשר דהפירוש הוא דאף אם חישב עליו לרסקו נמי מטמא תיכף טומאת משקה. ושוב יקשה דבהריסוק איננו נחשב שעושהו משקה מאחר שכבר הי' משקה משעה שחישב עליו לרסקו. ועל מחשבתו לרסק אין לאסור כנ"ל. יש ליישב בסיגנון זה דהנה עיקר דין מחשבה המתקנת אם מותר בשבת מקורו ריש פ' נוטל [קמא ע"ב] ר' יהודה אומר מעלין את המדומע באחד ומאה. ובגמ' הטעם משום דאמר כרשב"א דתנן רשב"א אומר נותן עיניו בצד זה ואוכל מצד אחר. ור' שמעון בן אלעזר לא שרי רק באופן זה דנותן עיניו כיון דאינו רק מחשבה. ור' יהודה מיקל טפי כיון דאפשר במחשבה שוב לא חשוב מתקן בהעלתו. ובתוס' גיטין ל"א. הוכיחו שגם הפרשת תרומה סגי במחשבה נותן עיניו בצד זה כו'. והקשו א"כ אמאי אין מגביהין תרומות בשבת הא בסוגיא שבת הנ"ל כיון דאפשר ע"י נותן עיניו בצד זה לא חשוב מתקן כשמעלהו ה"נ בתרומה לא יחשב מתקן כשמגביה. וי"ל דשאני מדומע שכבר הוא מתוקן אבל תחלת תקונו של טבל לא שרינן משום דאפשר במחשבה. ואפי' דמאי אסור לתקן בשבת [ודוקא בה"ש מעשרין את הדמאי] אע"ג דשרי ליתן עיניו בצד זה וכו' כדמוכח בחולין דף ז'. גבי ר"מ שאכל עלה של ירק דפריך ודילמא נתן עיניו בצד זה ואכל בצד אחר עי"ש. ומדבריהם נשמע דאפי' במחשבה לבד אסור תחילת תקונו של טבל דהא אין היתר בשבת אפילו לעשר דמאי במחשבה כדתנן בין השמשות מעשרין את הדמאי ולא תני מגביהין מכלל דבעישור גרידא איירי דבשבת אסור לעשר אפי' במחשבה. ע"כ ה"נ בריסוק שלג שמעולם לא הי' משקה אין היתר אפי' עושהו משקה במחשבה. ומה שמותר להניח השלג בחמה אף שנעשה משקין במחשבתו יתבאר לפנינו. אבל במ"ש במלאכת קוצר [ס"ק כ"ה אות ח'] שמלקט חיטין שנזרעו ולא השרישו אלא שבטלם אגב ארעא וכתבתי דמותר משום דבמחשבה לבד עוקר הביטול דאתי דיבור ומבטל דיבור בזה שפיר כתבתי דכיון שכבר היו תלושים. אך שביטלם. והוא במחשבתו עוקר הביטול להיות כמעיקרא זה הוי ממש כמו מעלים את המדומע באחד ומאה דכיון שהי' תחילה מתוקן ואח"כ נעשה מדומע מותר לתקנו במחשבה שישוב לקדמותו. אבל בריסוק שלג כיון שלא הי' משקה מעולם אסור אפי' במחשבה. ומה שמותר להניחו בחמה כדי שיפשר משום שאין צריך כלל שיהי' עליו תורת משקין. ודוקא במרסק בידים דלולי שנעשה משקין במחשבה הי' אסור לרסק וכל הטעם שבאת להתיר לרסק הוא רק משום שנעשה כבר משקה במחשבה א"כ הרי הוא צריך לכך ואסור. ויותר יש לבאר דברים אלו עפ"י דברי רש"י גיטין נ"ג. שהובא בדברינו בביאור מלאכת קוצר ס"ק כ"ה אות ח' דמחשבה חשוב גרמא. אך בשבת אף גרמא אסור משום מלאכת מחשבת כמו בזורה ב"ק ס'. ובגמ' [קכ ע"ב] דאמר גבי כבוי דליקה גרמא שרי משום דכבוי דליקה אינו צריכה לגופה ולא הוי מלאכת מחשבת. אבל במלאכת מחשבת יש לאסור אף גרמא. והתינח במרסק דמתקן וצריך לכך כדי שיהי' מותר לרסק אבל בהניח בחמה דאינו צריך שיעשה במחשבתו תורת משקין. ולאו מלאכת מחשבת הוא שוב אין איסור במחשבה דגרמא מותר: (כג) ועי' רש"י שבת במכילתין קכ"ו. בד"ה המונח מותר במקדש דכיון דמתוקן מאתמול להכי לאו בונה הוא ומתוקן היינו מוכן כפירש"י תחילת הסוגיא והוא שמתוקן מוכן מאתמול לכך עי"ש. ולכאורה י"ל למה לי מוכן מאתמול לענין איסור בנין במכינו בשבת ג"כ שוב אין איסור בנעילה וההכנה רק מחשבה לבד. אלא ודאי דעשיית בנין חדש שלא הי' תחילה וצריך לכך כדי שיהי' מותר לנעול אח"כ אף במחשבה אסור:

כד תמוהין בעיני דברי המג"א סי' ש"כ ס"ק י"ד שדימה שלג הנרסק לשומן נמוח דכיון שהרמ"א [סי' שי"ח סעי' ט"ז] החמיר בשומן נמוח לאסור משום נולד יאסר ג"כ בשלג נמוח. והא תרי טעמי נינהו דהיתר שלג נמוח משום שגם בעודו קרוש תורת משקין עליו לכל דבר. והיתר שומן נמוח משום דעכשיו נמי אוכל. ובשומן נמוח חידש הר"ן משום דשומן קרוש דומה לפירות העומדין למשקין ושומן נמוח משקה הוא כמו היוצא מתותים ורמונים דאף דאינו משבעה משקין הוי משקה לענין שבת מדרבנן ושפיר אסור משום נולד. אבל שלג נמות לאו נולד הוא משום שגם בעודו קרוש נמי תורת משקין עליו לכל דבר והאיסור רק לכתחילה משום דמוליד [ומה שקשה על הרמב"ן דכיון דלא חשוב נולד איך העושה יחשב מוליד נתבאר באות י"ט]. ובאמת שהרב המגיד למד מדשלג נמוח לאו נולד שומן נמוח לאו נולד. אך זה משום שהר' המגיד לא ס"ל כסברת הר"ן דשומן קרוש כפירות העומדין למשקין. רק שלא נאמר דסוף סוף מעיקרא קרוש ועכשיו נמוח נולד הוא הביא הדמיון משלג נמוח. אך למה שחידש הר"ן והרמ"א כתב להחמיר כמותו אין שום ראי' משומן לשלג:

כה ונ"ל ליישב דהנה ק"ל על ספר התרומה דהאיסור בשלג נמוח משום נולד ומינה למד לשומן נמוח הא קיי"ל כר"ש בשבת דמוקצה מותר. ואין לומר דס"ל כר"ת דנולד אסור גם בשבת. ליתא דבס' התרומה סימן רנ"ד דף קי"א ובכללים די"ט סוף עמוד ג' בתחילת עמוד ד' דעצמות וקליפין שראוין למאכל בהמה מותר לטלטלם כר"ש ואף דחשובים נולד כמ"ש הרא"ש שלהי ביצה ובמג"א סי' ש"ח ס"ק מ"ט. והטעם משום דנתפרקו בשבת דבהא פליגי ר"י ור"ש. וצ"ל דס' התרומה ס"ל דכשנמוח בשבת ונעשה משקה הוי נולד גמור. כמו אפר שהוסק ביו"ט ומיא בעיבא דמודה בהו ר"ש כמ"ש התוספות והרא"ש ביצה ח'. בד"ה אמר ר' יהודה. ומוכיח זה מאיסור ריסוק שלג דס"ל לס' התרומה דאסור משום נולד ואף דקיי"ל כר"ש. וע"כ דכשנעשה משקה בשבת הוי נולד גמור [ואף אם נאמר דהאיסור משום דמוליד ובורא מים אלו ג"כ י"ל דס"ל לס' התרומה דאין איסור במוליד אלא בעושה דבר חדש לגמרי כמו המוציא אש מאבנים ביו"ט] אך להרמב"ן דבשלג נמוח אין בו משום נולד שוב אין לנו הוכחה דכה"ג שנעשה משקה בשבת הוי דבר חדש לגמרי. ואדרבה משמע דלא הוי דבר חדש לגמרי לפמ"ש טעם הרמב"ן דכיון דמהני מחשבה בעודו קרוש לא הוי דשלב"ל שהרי בידו לחשוב עליו גם בעודו קרוש. ואם חשוב דבר חדש לגמרי א"כ על דבר זה שהוא עכשיו לא הי' יכול לחשוב עליו בין השמשות דבין השמשות הי' שלג קרוש קודם שחישב עליו ולא הי' כלל המשקה שהיא עתה. והא אמרת דהמשקה שהיא עתה הוא דבר אחר לגמרי. אלא ודאי מוכח דלא חשוב חדש ואפי"כ אסור משום דמוליד. וא"כ מאין הרגלים לאסור בשומן נמוח לומר שחשוב חדש לגמרי. אלא ודאי מדאסר הרמ"א בשומן מוכח דס"ל שלג קרוש ג"כ אסור משום נולד ונתיישבו דברי המג"א:

כו מ"מ נראה לי דמים שנקרשו ונעשו כפור וחזרו ונמוחו בשבת דמותרין דומה למה שאמרו [ביצה כו ע"ב] אין מוקצה לחצי שבת. ה"נ אין נולד לחצי שבת. וא"ל דכיון שנקרשו בטל מהם תורת משקה וכשחזרו ונמוחו פנים חדשות בא לכאן ואינו המשקה ראשון שמערב שבת. דליתא שהרי בתוספתא הובא בר"ש פ"ג דטהרות משנה ב' מים טמאים שהגלידו ואין בהם משקה טופח טהורין תזרו ונמוחו חזרו לטומאתן הישנה הרי דחשוב משקה ראשונה. ולא דמי לרוטב וגריסין וחלב דתנן רפ"ג דטהרות דבזמן שהן משקה טופח הרי הן תחילה ואם קרשו וחזרו ונמוחו טהורין דשאני התם דכשקרשו חל עליהם תורת אוכל ע"כ חשוב כשנמוח פנים חדשות. משא"כ בזה דכשהי' שלג אינו לא אוכל ולא משקה. עוד ראי' מתוספתא פ"ח דפרה מי חטאת שהגלידו וחזרו ונמוחו הרי אלו כשרים הרי דחשוב מים הראשונים:

כז קיצור לדינא אין מרסקין את השלג אבל נותן לתוך הכוס יין ואינו חושש. ויש ספק במה תלוי ההיתר אם במה שהוא לתוך הכוס ואפי' לרסק לתוך הכוס שרי. ולהפשיר בחמה או כנגד המדורה בפני עצמו. אסור. או ההיתר משום שאינו עושה בידים ואסור לרסק לתוך הכוס ומותר להפשיר בחמה או כנגד המדורה. ואף שהוא דרבנן מ"מ כיון דלהקל בשתיהן א"א דהוי תרי קולי דסתרי אהדדי ואין לנו הכרעה להקל בזה יותר מבזה ע"כ מחמירים בשתיהן. אבל שומן קרוש מותר לחמם כנגד המדורה כדי להפשירו משום דשומן נמוח לא חשוב משקה. ושלא בעת הצורך מחמירין לומר דשלג נמוח בשבת חשוב נולד וכן שומן נמוח בשבת אסור משום נולד כיון דשומן עומד להתיכו חשוב משקה ואסור משום נולד כמו שלג נמוח. [ואין היתר אלא לתוך הכוס משום שהוא בטל בתוך היין] ואפי' אומר לגוי לתתו על הכירה קודם שיסיקנו בחורף כנהוג בתבשילים הקרים אין היתר שלא בעת הצורך דסוף סוף נולד הוא. אבל לעת הצורך אפי' יוכל למצוא גוי מותר לתת בעצמו. ולתת בשר שמן להפשירו מותר בכל ענין כיון דהנפשר הוא דבר מועט כן כתב הט"ז סי' שי"ח ס"ק כ"א:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה