אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת דש אות כד
[כד] (א) החולב חייב משום דש וכו'. בש"ס מכילתין צ"ה. ת"ר החולב וכו' שגג בשבת חייב חטאת הזיד ביו"ט לוקה ארבעים דברי ר' אליעזר וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה אינו אלא מש ום שבות. ועוד שם בגמ' חולב חייב משום מפרק. ודעת הרב האי גאון דרק ר' אליעזר ס"ל הכי אבל לדידן דקיי"ל כחכמים דאין דישה אלא בגידולי קרקע פטור. ואף דלגבי מעשר שני חשוב גידולי קרקע מ"מ לגבי סממנין שבמשכן דהיינו גידולי קרקע ממש לא חשיבי בעלי חיים גידולי קרקע. והתוס' הביאו ראי' מחולב ומגבן לגבי אכילת פועל לא חשוב גידולי קרקע כיון שאינו דומה לדיש דקרא. ודעת התוס' [עג ע"ב] להוכיח מזה דחולב חייב משום מפרק דקיי"ל כר' יהודה יש דישה שלא בגידולי קרקע ודעת ר"ח ורמב"ם [פ"ח ה"ז] בע"ח חשיבי גידולי קרקע: (ב) ונ"ל ליישב הקושיא מבעלי חיים דלא חשובים גידולי קרקע לגבי אכילת פועל לפמ"ש התוס' בכורות כ"ה. בענין תולש לאו היינו גוזז מ"מ בשבת מתחייב משום תולדה דגוזז ואף דלשאר מילי לא הוי גוזז. מ"מ בשבת חייב כיון דאיתרבי תולדות יעו"ש. וה"נ בבעלי חיים כיון דהוי קצת גידולי קרקע שהרי לענין מעשר חשוב גידולי קרקע אף שאינו דומה ממש לסממנים מ"מ הוי תולדה עכ"פ: (ג) וראי' לזה הא דבדף ק"ח. אמר אביי האי מאן דתליש פיטרא מאונא דחצבח חייב משום עוקר דבר מגידולו דחיובו משום קוצר פירש"י פטריות וכן פיר"ח פיטרא זה ממיני כמהין ופטריות ומפ ורש בגמ' ברכות [מ ע"ב] מירבי רבי מן ארעא ומינק מן אוירא ינקי וכן כתב רבינו נסים גאון פיטרא הן פטריות שהזכירו במס' ברכות על הכמהין ועל הפטריות וכו'. והא כתבו הרמב"ן והרשב"א [קז ע"ב] דכי היכי דאין דישה אלא בגידולי קרקע כמו כן אינו חיוב עוקר דבר מגידולו אלא בגידולי קרקע. וא"כ קשה למה יתחייב בפטריות משום קוצר הא אין ניקחין בכסף מעשר דלא הוי גידולי קרקע. כמ"ש הרמב"ם בפ"ז מהל' מע"ש הל"ד והוא מספרא פ"א פיסקא ח. וע"כ כמ"ש דמ"מ בשבת הוי תולדה דקוצר. והשתא קל וחומר פטריות דלא חשיבי גידולי קרקע לענין ליקח בכסף מעשר חשיבי גידולי קרקע לענין חיוב שבת בעלי חיים דחשיבי גידולי קרקע לענין ליקח בכסף מעשר כל שכן שחשיבי גידולי קרקע לחיוב שבת:
ד וראיתי בספר ראש יוסף [עה.] שכתב הסוחט כמהין ופטריות במקום שדרך לסוחטן מותר כיון שאינו גידולי קרקע לענין ליקח בכסף מעשר שני כ"ש לענין שבת. ואישתמיטתי' הא דתליש פיטרא והדבר ברור דחשובים גידולי קרקע לענין שבת: [הגה"ה - ודע שיש עוד תימה בדברי ראש יוסף הנ"ל במה שאמר לפי שיטתו דכמהין ופטריות לא מיקרי גידולי קרקע שמותר לסחטן וע"כ הקשה לו דברי הש"ע [ש"כ סעי' ח'] שאוסר דג לצירו וזה תימא דאפילו אין דישה אלא בגידולי קרקע היינו לחיוב חטאת אבל מדרבנן מיהו אסור. וכן כתב הטור סי' ש"מ גבי עימור דאינו עימור אלא בגידולי קרקע מ"מ אסור מדרבנן וכתב הב"י דהכי מסתברא כיון דאיכא מאן דמחייב שלא בגידולי קרקע אין סברא להפליג מחלקותם. וכן פסק בש"ע שם [סעי' ט'] דאסור לקבץ מלח ממשרפות המים וה"נ בדישה כיון דר"י מחייב אין סברא דחכמים מתירים לגמרי. וכן מוכח מקושית הש"ס קמ"ה. מי אמר שמואל דג לצירו אפילו לתוך הקערה והאיתמר כבשים שסוחטן וכו' ומה קושיא הא דג לאו גידולי קרקע אלא ודאי אין סברא להתיר לכתחילה [ומ"ש התוס' בד"ה כבשים דר' יוחנן מחייב חטאת בדג לצירו דאזלו לשיטתייהו ע"ג ע"ב בסוף העמוד דלהלכה קי"ל כר"י דיש דישה שלא בגידולי קרקע] וכ"כ באו"ז מלאכת דש. דאף דאין דישה אלא בגידולי קרקע מ"מ מדרבנן אסור והביא הא דדג לצירו דאסור לתוך הקערה. מיהו במעמר עי' באו"ז במה שהוכיח מדברי רא"מ שכתב כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר וכו' הילכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד דהוי כמעמר עכ"ל. [בס' יראים שלפנינו ליתא כאן תיבת ביצים] מדאסר לקבץ ביצים יחד משמע דסבר יש עימור שלא בגידולי קרקע ע"ש באו"ז. והוא תימא שהרי הרא"מ בתחלת דבריו על כינוס דבר גדולי קרקע. רק שאסור לכתחלה בכל מילי כמו גבי דש. ע"כ הגה"ה]:
ה ולדעת התוס' צ"ל דלענין שבת דילפינן מסממנים שבמשכן העיקר שיהי' מחובר לקרקע וע"כ כמהין ופטריות שמחוברין [לאונא דחצבא שהוא גידולי קרקע] חשוב גידולי קרקע. ובעלי חיים אף שניזונין מגידולי קרקע והרי יניקתם מגידולי קרקע מ"מ כיון שאינו מחובר לא חשוב גידולי קרקע אבל לענין ליקח בכסף מעשר דילפינן מבקר וצאן שאינם מחוברין אך שניזונים מגידולי קרקע בתר יניקה אזלינן וכמהין ופטריות שאין יונקים מן הקרקע לא חשוב גידולי קרקע:
ועוד לדעת התוס' מעיקרא לק"מ שהם סוברים בעירובין כ"ז. בד"ה מאן דמתני דכו"פ נקחין בכסף מעשר. וצריך לומר לשיטתם דהא דאיתא בספרא הנ"ל דכו"פ אין ניקחין בכ"מ משום דס"ל שם דאין ניקחין רק מה שהם ולד ולדות הארץ אבל למה דקיי"ל עופות ניקחין משום שהם גד"ק גם כו"פ ניקחין שהרי במס' ברכות מ' ע"ב הנודר מגד"ק אסור בכמהין ופטריות:
ו ולדעת הר"ח והרמב"ם יש לומר דכי היכי דכמהין ופטריות אף שאינם דומים לגמרי לסממנים שבמשכן שגם יניקתם מן הקרקע רק שדומה בחד צד שמחוברים חשוב גידולי קרקע ה"נ בבעלי חיים שדומה בחד צד שיניקתם מן הקרקע חשוב גדולי קרקע. ועיקר הטעם משום דחשוב תולדה וכמ"ש:
ז אך קשה לי לשיטת ר"ח ורמב"ם דבע"ח חשיבי גיד"ק וכן לשיטת התוס' דקיי"ל יש דישה שלא בגיד"ק א"כ המפשיט בהמה מעורה וצריך גם לבשר יתחייב משום דש. והפשט שבמשכן שהיו צריכין רק לעור. ובעור אין מלאכת דש דמלאכת דש באוכל המתגלה מפסולת שעליו. אבל מפשיט דעלמא שצריך גם לאכילת בשר יתחייב משום דש ג"כ. וכ"ת אה"נ א"כ הא דשבת קי"ז. דשקיל לי' בברזא דפירשו התוס' דליכא אפי' שבות. שאינו מפשיט כשיעור עור ביחד וליכא אפי' שבות דלא עביד הפשט. והא מ"מ הוי מלאכה משום הבשר שמפרקו מלבוש פסולת שעליו וכמו כותש חיטים שמשירם מקליפתם: (ח) וראיתי באספ"ז כתובות העתיק דברי הרשב"א שכתב בשם הר"ש בן אברהם דחולב משום מפרק אינו תולדה דדש דאינו אלא בגידולי קרקע אך שהוא תולדה דגוזז שמפרק הצמר מן הבהמה. ולשיטתו לא קשה מהפשט דיש לומר גוזז אינו רק בצומח מן החי כגון צמר ושער וצפרנים אבל לא בעור שהוא גוף הבהמה. אך לדעת ר"ח ורמב"ם דחולב משום מפרק תולדה דדש קשה:
ט ונראה עפ"י פי' ר"ח שהעתקנו לעיל דש הוא המפרק פסולת המחוברת באוכל ומכינתו לברירה בכברה או בזריי' או בהרקדה וע"כ אין חיוב דש אלא כשמכינו לברירה וכ"ש אם מתברר תיכף ע"י הדישה. וע"כ לפי מ"ש במלאכת בורר [ס"ק י"א] דאין ברירה באוכל אחד המונח בין פסולת רק בשני אוכלין ופסולת מפסיק ביניהם אבל אוכל ופסולת מונחים זה אצל זה חשוב האוכל מבורר יעו"ש ע"כ אין בהפשט הבהמה משום דש כיון שאין בו הכנה לברירה דבהמה אף קודם הפשט מבוררת הוא: (י) ובזה יתיישב מה דקשה לדעת רמב"ם [פ"ח ה"ז] דחובל משום מפרק תולדה דדש מפ"ק דכתובות [ה ע"ב] דמיבעי' לי' מהו לבעול בתחילה בשבת דם בתולים מיפקיד פקיד אי חבורי מיחבר. ולשיטת רמב"ם דמשום מפרק אפי' מיפקיד פקיד לתחייב כמו סחיטת זיתים וענבים דקיי"ל משקין מיפקיד פקידי ומ"מ חייב וכן דש עצמו שהתבואה פקיד בשבולת וכתבתי ישוב לזה בס"ק ט"ו [אות ו'] בדוחק קצת עיי"ש. אך לפמ"ש י"ל למ"ד מפקיד פקיד הבתולים במקום אחד ולא שייך בהו ברירה וליכא חיוב דש וחולב מתברר החלב מתוך גומות שבדד וכן חובל לרמב"ם משום מפרק שהדם מתברר מתוך חלקי הבשר וכן בכותש חיטין שהקליפות מפסיקין בין גוף החיטין: (יא) אך קשה לפי"ז דא"כ הפוצע חלזון דחייב משום דש לר"י [וחכמים פליגי משום דס"ל אין דישה אלא בגידולי קרקע] וביארנו במלאכת בורר ס"ק י"א אות ב' דמיירי שלא פצע רק חלזון אחד דבכה"ג אין בו משום בורר עיי"ש היטב. וא"כ לפי הנ"ל דאין דש אלא אם מכינו לברירה גם משום דש לא יתחייב:
יב ע"כ נראה דיסוד זה אם חייב משום דש שלא במקום ברירה או הכנה לברירה תלוי בפלוגתא דר"י ור"ש במלאכה שאינה צריכה לגופה והוא לפמ"ש התוס' צ"ד. דמשאצל"ג היינו שאינו צריך לאותו דבר שהי' צריכין במשכן עיש"ה ע"ב וע"כ כיון שבמשכן הי' הדישה להכינו לברירה אינו חייב רק באופן זה. אך לר"י דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב גם בזה חייב. ובהכי ניחא לשון הברייתא הצד חלזון והפוצעו אינו חייב אלא אחת [היינו שעל פציעה אינו חייב. דצד הוא אב מלאכה] ר' יהודה אומר חייב שתים שהי' ר"י אומר פציעה בכלל דישה אמרו לו אין פציעה בכלל דישה אמר רבא מה טעמא דרבנן קסברי אין דישה אלא בגידולי קרקע. וקשה דמאי חידשו האמרו לו דע"כ ת"ק נמי הכי ס"ל דאי בכלל דישה הוא ע"כ חייב שתים דשתי אבות בהעלם אחד בשגגות מלאכות [דאי בשגגת שבת גם לר"י אינו חייב אלא אחת] לכ"ע חייב שתים ועל כיוצא בזה מקשה הש"ס בכל מקום אמרו לו היינו ת"ק. ולפימ"ש ניחא דת"ק אפשר דמודה לר"י פציעה בכלל דישה אך זה בפוצע הרבה חלזונות דיש בזה ברירה דם החלזונות מתוך גופי החלזונות אבל הכא דבפוצע חלזון אחד קאי. כמו שביארתי במלאכת בורר בס"ק הנ"ל. פטור למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ואפשר דת"ק כר"ש ס"ל. ולפי"ז פצע חלזונות הרבה אפשר יתחייב משום דש וחידשו האמרו לו דאין פציעה בכלל דישה ואמר רבא הטעם משום דאין דישה אלא בגידולי קרקע:
יג הנה בדין חולב שחייב משום מפרק. פירש"י [צה.] והוא דעת רוב הפוסקים שחייב משום דש. ודעת תוס' רי"ד [קמד ע"ב] דלמה דקיי"ל אין דישה שלא בגידולי קרקע אין חיוב חטאת בחולב רק איסור דרבנן. ודעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] דאף דאין דישה אלא בגידולי קרקע. בהמה נקראת גידולי קרקע. ולענין מה שהקשו התוס' דלגבי הגדל ממש בקרקע אין הבהמה נקראת גידולי קרקע כתבנו ישוב לזה לעיל אות ב'. ודעת התוס' דלפירש"י דחולב תולדה דדש צ"ל דקי"ל כר' יהודה דיש דישה שלא בגידולי קרקע:
יד ויש עוד ג' שיטות בחולב. רש"י בדף צ"ה. כתב ואית דאמרי תולדה דקוצר. באס"ז כתובות הביא לשון הרשב"א שכתב בשם ר' שלמה בר' אברהם [כפי הנראה הוא ר' שלמה מן ההר שכפי הנראה הוא הרשב"א על מנחות] דמפרק מן בעלי חיים הוא תולדה דגוזז שהוא מפרק הצמר מן הבהמה. ובשם ר"ת פירש דמפרק בדד שאינו מגידולי קרקע כגון זה הוא תולדה דממחק. ודברי ר"ת כתבום התוס' מכילתין ע"ג ע"ב ומסיים דכשחולב ממחק פי הדד ומחליקו [אך ברשב"א כתובות הנ"ל הוא בביאור יותר קצת] ובתוס' שם הקשו על ר"ת מהא דחולב אדם עז לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה ואי משום ממחק מה לי לתוך הקדירה מה לי לתוך הקערה. והנה קושיא זו קשה גם לשיטת אית דאמרי שברש"י הנ"ל וגם לשיטת הר"ש ב"ר אברהם דמשום קוצר או גוזז מה נ"מ אם לתוך הקערה דהוי משקה אם לתוך הקדירה דהוי אוכל:
טו ונראה דהם ס"ל כשיטת הגאונים והרי"ף דהא דחולב לתוך הקדירה מיירי ביו"ט. ובתשובה לגאון אחד נדפס בסוף שיטה המיוחסת להר"ן דהיתר חולב משום אוכל נפש. אך לתוך הקערה דאינו מוכח שחולב לצורך היום אסור. ודוקא לתוך הקדירה שמוכח דחולב לצורך אוכל שבקדירה מותר כמו מבשל ביו"ט. ומייתי מדשמואל דאסור לסחוט אשכול של ענבים לתוך הקערה ואח"כ ליתנו לתוך הקדירה משום דלא מוכחא מילתא ה"נ בחולב ביו"ט לתוך הקערה אסור מהאי טעמא עי"ש. וא"כ גם לשיטתם דמשום קוצר וגוזז ניחא לפרש כן ואף דקוצר אסור ביו"ט אפי' לצורך יו"ט. י"ל שאני קוצר דעלמא דלא מוכחא מילתא דלצורך היום. ועוד יש חילוק בין קוצר דעלמא דעוקר דבר מגידולו בין חולב. ועוד יתבאר:
טז ויש לומר גם למה שהביא הרמב"ן [קמד ע"ב] תשובת הרי"ף דהיתר ביו"ט לצורך אוכל נפש ולתוך הקערה אסור משום דמלאכת משקין לא הותר ביו"ט. וביאור הדברים דאף דשתי' בכלל אכילה ומשנה שלימה שנינו ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אלא א"כ ראוי לשתיה. מ"מ מאחר שבחליבתו עושהו משקה הרי נעשה דבר חדש שלא הותר ביו"ט. וזה טעם הרמב"ן [במלחמות. ביצה ר"פ א"צ] בקצירה וצידה שאסורין ביו"ט דהוי מלאכת עבודה. כיון שצד דבר שלא היה ברשותו כלל. וכן קצירה שעוקר דבר מגידולו. וביאור זה לפי משמעות רשב"ם ב"ב ס"ו. בד"ה ואינה מקבלת טומאה בדבש שבכוורת לר"א שאינו מקבל טומאה משום שבטל אל הכוורת. ולכאורה תיפוק לי' משום דאיתקש ליער דהגדל בו כגון כמהין ופטריות אינו מקבל טומאה. וצ"ל דרשב"ם ס"ל דמחובר שאינו מקבל טומאה הגם שגזה"כ הוא מ"מ הטעם משום דבטל לקרקע. וע"כ כשעוקרו מגידולו חשוב עושה דבר חדש וע"כ חייב נמי שעושהו משקה מה שלא הי' מתחלה וזה לא הותר ביו"ט אבל לתוך הקדירה דאוכל הוא מותר משום אוכל נפש. וע"כ לפי שיטתם בקוצר וגוזז נוכל לפרש כן הגם שקוצר וגוזז לא הותרו ביו"ט הלא טעם קוצר משום דהיה בטל לקרקע. והכא שהי' בטיל לבהמה הוי כבהמה דאוכל הוא ומעיקרא אוכל והשתא אוכל ולאו חדש הוא:
יז אך זה לא יספיק ליישב שיטת ר"ת שנאמר דהותר ממחק משום מכשירי אוכל נפש ולתוך הקערה אסור דליכא היכירא דלצורך היום כנ"ל תשובה לגאון כי ר"ת עצמו הביאו התוס' בשמו פ' חבית הא דחולב דוקא ביו"ט אבל בשבת הבהמה חשיבא פסולת ותיפוק ליה דבשבת דאין היתר אוכל נפש חייב משום ממחק:
יח ע"כ נראה דהנה שם פרק חבית מתיב רמי בר חמא זב שחולב את העז חלב טמא. ופירש"י ולא מפליג אפי' חולב לתוך הקדירה ואי אמרת משקה הבא לאוכל אוכל במאי איתכשר ומשני בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד. ופירש"י טיפה ראשונה מלוכלכת בה פי הדד בדעת ונוחה ליחלב וההיא הוי משקה כסתם חלב דלאו לאוכל בעי לה עכ"ל. וא"כ קשה איך מותר לחלוב לתוך הקדירה משום דהוי אוכל מ"מ יתחייב על טיפה ראשונה. ואין לומר דהוי פחות מכשיעור דהא לענין ליכלוך פי הדד דסגי בטיפה זה שיעורו כמו המצניע לזרע כל שהוא. ועוד דחצי שיעור אסור מן התורה וחזי לאצטרופי אם ישלים לשיעור שלא לצורך אוכל:
יט והנה לשיטת הגאון בתשובה הנ"ל ניחא בפשיטות דהותר משום מכשירי אוכל נפש שאי אפשר מאתמול דחלב דיומי' מעלי וכיון שחולב לתוך הקדירה וניכר שלצורך היום מותר. ולפי שיטת הרי"ף י"ל הטעם שאסור לעשות דבר חדש ביו"ט היינו דלא מיקרי אוכל נפש אלא כשיש כבר אוכל נפש הותר מלאכה לתקן האוכל נפש אבל לא כשעדיין אין כאן אוכל נפש. וע"כ לחלוב לעשות משקה אסור דעדיין אין המשקה בעולם חשוב שעדיין אין האוכל נפש בעולם. דאף דבדדים ישנו שם החלב דהוא אוכל מ"מ בחליבה נפסק שם אוכל ונעשה משקה ומשקה לא היה מתחלה. אבל כשחולב לקדירה דאוכל הוא וכך הי' תחלה שוב מותר לחלוב גם הטיפה שמלכלך פי הדד משום שמכשיר האוכל נפש שיש לו עתה. ומה שאסור להוציא אש ביו"ט משום דקא מוליד ולא הותר משום מכשירי אוכל נפש כבר כתב הרמב"ם [יו"ט פ"ד ה"א] משום דלהוציא אש אפשר מאתמול: (כ) אך לדעת בעה"מ ואחרים שבר"ן שמפרשים הא דרב חסדא אף בשבת וכן לשיטת ר"ת דאסור בשבת רק משום דהבהמה בשבת חשיבא פסולת ואל"כ הי' מותר קשה מטיפה ראשונה. וצ"ל דהא דרב חסדא באינו מלכלך פי הדד. וא"כ לא קשה קושיות התוס' דאי משום ממחק מה נ"מ אם הוא לתוך הקדירה. ולפמ"ש אתי שפיר דמה שכתב ר"ת שממחק פי הדד ומחליקו היינו מה שמלכלך הדד בטיפה ראשונה ובטיפה זו מחליק הדד אבל הא דרב חסדא ע"כ מיירי באינו מלכלך פי הדד כנ"ל ואין בו משום ממחק. ומ"מ יש בו משום דש מדרבנן דהא הר"ת שאמר מפרק בדד שאינו מגידולי קרקע הוא תולדה דממחק ומבואר בדבריו דמה שאינו תולדה דדש משום שאינו מגד"ק והרי מפורש בפוסקים דאף שאינו מגידולי קרקע מ"מ אסור מדרבנן וע"כ אסור לתוך הקערה אף שאינו מחלק פי הדד ולקדירה מותר:
כא ולפמ"ש יש ליישב דברי הר"ן שכתב בשיטת הרי"ף דהא דרב חסדא ביו"ט. דבשבת אסור משום דבהמה בשבת היא פסולת שאינו יכול לשוחטה ולאוכלה. ותמוה דהרי בתשובת הרי"ף שהביא הרמב"ן דאף ביו"ט אין היתר לתוך הקדירה רק משום אוכל נפש. ולפמ"ש י"ל שהוקשה להרי"ף דהא חייב על טיפה ראשונה דמשקה היא וע"כ תירץ משום אוכל נפש דהיינו טיפה ראשונה שמחליק בה פי הדד מותר משום מכשירי אוכל נפש שא"א מאתמול ואף דטיפה זו מלאכת משקין. מכל מקום כשהחלב שחולב אוכל הוא מותר גם הטיפה ראשונה משום מכשירין כנ"ל מילתא בטעמא. זה טעם שמתיר ר"ח סתם ולא התנה שלא ילכלך הדד בטיפה ראשונה משום דביו"ט מיירי ומותר משום מכשירי אוכל נפש כנ"ל ומכל מקום מדאסר הרי"ף בשבת סתם משמע אפי' לא ילכלך הדד בטיפה ראשונה צריך לומר משום דהבהמה בשבת חשיבא פסולת: