אור ברסלב
אגלי טל מלאכת דש אות טו

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת דש אות טו

מלאכת דש אות יד

[טו] (א) שרביטי קטניות שעודן סתומים וכו'. כתב הט"ז סי' שי"ט [סק"ד] דקטניות שעדיין מחוברין בשרביטין דיש בהם משום דש. ואפי' כבר ניתקו מערב שבת אין ליקח הקטניות אלא מה שרוצה לאלתר לאכול. והנה פשט דבריו מורים כמו שהעתיקם הרב בש"ע [סעי' ט'] דכיון שכבר ניתקו מחיבורן אף שהשרביטין סתומין לית בהו משום דש. ומ"מ לאכול לאחר זמן אסור משום איסור ברירה ועי' במג"א סי' שכ"א סק"ל. והפרי מגדים פירש דברי הט"ז דבאמת אפי' כבר ניתקו ס"ל להט"ז דיש בהם משום דש כיון שמונחים בכיסם סתומים אלא משום שרוצה לאכול לאלתר היקל הט"ז כדיעה ראשונה שברמ"א שם. ואין דבריו מחוורים בכוונת הט"ז כלל והעיקר כנ"ל בשם הרב: (ב) גם מש"כ הפרמ"ג דאפי' הם מחוברים בשרביטן אין איסור דש אלא כשהם סתומים אבל לא בשנפתחו מערב שבת וראייתו מהא דסי' של"ו [סעי' ח'] ביחור שנתלש מהאילן מע"ש דמותר לפרק אלמא דאין מפרק בגלוי. אין ראי' כמ"ש לעיל סק"ב דהטעם כיון דאין דרך דישה בכך דלאו אורחי' לתלוש היחור עם הפירות רק הפירות לבד ובזה אין איסור דישה במחובר ועכשיו הוא בשעת אכילה אינו מלאכה ודומה להא דס"ס שכ"א בקליפת שומים ובצלים לאכול לאלתר אבל בשרביטין שדרך לתולשן כשהם פתוחין מהשרביטין ודאי יש בו משום מפרק וכמו בתלישות תמרים ממכבדות כנ"ל באריכות סק"ג:

ג ובעיקר דינו של הט"ז דאם ניתקו מחיבורן אין איסור דישה אף דלפמ"ש דכל שמחובר אף שאינו בכיס הוי דישה אלמא שאין הדבר תלוי בכיס רק בחיבור תליא מילתא וא"כ לכאורה יש לומר דה"ה להיפך כשאינו מחובר אף שמונחים בכיס לא חשוב דש כדברי הט"ז. אך יש להביא ראי' להיפוך מדברי רש"י צ"ה. בד"ה חולב משום מפרק כמו מפרק משאוי שפורק אוכל ממקום שמתכסה בו והוי תולדת דש ואית דאמר תולדה דקוצר ולא היא דלאו מחובר היא ופקיד וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשי'. הרי דמשום דש ניחא לי' אף דלאו מחובר הוא להדד ואעפ"כ חשוב דש. ולכאורה יש לפרש דברי הט"ז דדוקא התם שנברא בלאו מחובר חשוב דש אבל בקטניות שנוצרו מחוברים ועכשיו נתלשו ואינם במקומם גרע. ומסתייעא סברא זו מירושלמי פ"ק דשבת [יג.] במשנה ושוין אלו ואלו שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת ר' שמואל ורב"ח תרווייהן אמרין כבר נעקרה כל טיפה וטיפה ממקומה הרי דכשנעקרה ממקומה שנוצרה שוב אין בה משום דש. [וה"ה בקטנית שנעקרה ממקום חבורה בשרביט] עיי"ש. אך יותר נראה דאין לחלק בזה:

ד וראי' מדברי רמב"ן במלחמות פ"ק דשבת שפירש פלוגתא דריב"ח ור"א [יט.] דריב"ח מוקי מתני' דושוין שטוענין קורת בית הבד ועגולי הגת כר' ישמעאל דתנן השום הבוסר והמלילות שריסקן מבעוד יום ר"י אומר יגמור רע"א לא יגמור ור"א לא מוקי לה כר' ישמעאל משום דר' יוחנן אמר במחוסר דיכה דכ"ע לא פליגי דאסור כי פליגי במחוסרי שחיקה והני דמתני' כמחוסרי דיכה דמי ופי' רמב"ן דשום וחביריו יש בו ג' מלאכות ריסוק דיכה שחיקה ובמחוסרי דיכה שלא נעשה בהם רק מלאכה אחת ועדיין מחוסרי שתי מלאכות לכולי עלמא אסור ובמתניתין דזיתים וענבים אין בהם רק שתי מלאכות ריסוק וסחיטה ומדמי ריב"ח זיתים וענבים לאחר ריסוק כשום וחבריו לאחר ריסוק ודיכה דזה וזה מחוסרי מלאכה אחת. ור"א ס"ל דשאני שום וחבריו שכבר נעשה בהם שתי מלאכות. וקיי"ל כריב"ח ע"כ הביא הרי"ף דברי ריב"ח אף שפסק לדר' יוחנן דבמחוסרי דיכה לא פליגי ומשום דאין נ"מ במלאכות שכבר נעשו בו רק במה שעדיין צריך לעשות ועיי"ש וה"נ אין נ"מ אם הי' תחלה דבוק ועכשיו נתלש או לא היד דבוק מעולם כיון דזה וזה אינו מחוסר עכשיו לנתקו מחיבורו. וההיא דירושלמי נראה לי פירושו דכיון שנעקר ממקומו סופו לצאת וכעין שפירש"י במשנה שם דכיון שנתרסקו גם בלא טעינה משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא ולא דמי לדש:

ה ונלענ"ד בכוונת הט"ז עפ"י דברי רש"י בפ' כלל גדול [עה.] בהא דת"ר הצד חלזון והפצעו חייב שתים לר"י שאומר פציעה בכלל דישה. ופירש"י הפוצעו דוחקו בידו שיצא דמו ולכאורה אינו מובן דלמה לא פירש כפשוטו כמו פציעת אגוזים שחותכו וא"ל דבכה"ג הוי פסיק רישא שלא ימות דהא באמת אמר בש"ס דפציעה הוי פסיק רישא ונראה דס"ל דלא חשוב מפרק אלא בעושה מעשה בדבר המתפרק כמו בדישה שחובט בחיטין עד שמתפרקין וכן בסחיטה שדוחק במשקה וכן בחולב שמושך הדד עד שהוא דוחק בחלב הבלוע בדדין אבל בדם חלזון שמפקיד פקיד כמש"כ התוס' אם פוצע החלזון לא עשה מעשה בגוף הדם אלא כפותח פתח לפניו ע"כ פירשו שדוחקו בידיו ודחק הדם בפנים כמו חולב:

ו ובזה ניחא ליישב דעת הרמב"ם [פ"ח ה"ז] דחובל חייב משום מפרק וקשה מפ"ק דכתובות [ה ע"ב] דאי דם מפקיד פקיד פטור על הוצאת דם בתולים ומ"ש מסחיטת זיתים וענבים. והנה דברתי עם חכם אחד ואמר שגם הוא נתקשה בזה ותירץ דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב כמו דם מגפתה והוי משקה וחייב אבל אי מפקיד פקיד לא הוי משקה ופטור. ואין בדברים אלו ממש דדוקא במפרק מאוכל יש חילוק בין אם הוא משקה או לאו משא"כ במפרק מאשה ודש יוכיח שאוכל הוא וחייבים עליו וסחיטת שאר פירות דפטור משום דלאו משקה הוא והוי מפרק אוכל מאוכל וכן כתב הרשב"א שם להדיא כיון דסחיט להו אחשבינהו עיי"ש. ועוד יתבאר בראיות ברורות דאפי' חובל בבהמה חייב אף במקום שהדם לאו משקה וקושיא הנ"ל נצבה כחומה:

ז אך להנ"ל ניחא דדוקא אי חיבורי מחבר חשוב עושה מעשה בדם שיוצא ממקום שהוא נבלע בו אבל למ"ד מיפקיד פקיד אינו אלא כפותח פתח לפניו והשתא ניחא דברי הט"ז ג"כ דדוקא כשמחובר בשרביטין עושה מעשה בקטניות שתולשין מהשרביטין אבל כשכבר נתלשו אינו עושה מעשה בקטניות אלא בשרביט שמונחים בו ומותר כנ"ל בישוב דברי הט"ז:

ח אולם לבי מהסס אם כוונת הט"ז כמו שפירש הפרמ"ג נתקו ממקומם אפי' בסתומים די"ל שכוונת הט"ז שנתקו ממקומם לאחר שנפתחו השרביטין והפרמ"ג פי' רק לפי שיטתו דבנפתחו השרביטין אפי' מחוברין הקטניות אין בהם משום דש אבל מאחר שהוכחנו בראיות ברורות דבמחוברים אית בהו משום דש אפי' נפתחו י"ל כוונת הט"ז בנפתחו וניתקו דבזה ודאי לית בהו משום דש אבל בסתומים אפשר גם הט"ז יודה דאית בי' משום דש והא דכתובות ישבתי לפנינו ס"ק כ"ד:

ט אך נראה ראיה דלאחר שניתק מחיבורו לית בי' משום דש מירושלמי [מט.] הדין דשחיק תומא כד מפרך בראשייא משום דש כד מברר בקליפות משום בורר ומשמע משום דבראש השום דבוק הקליפה באוכל ע"כ הסרת הדיבוק הוא הדישה. אך י"ל הירושלמי סבירא לי' כר"א בגמ' דידן דאזלינן בתר מה שהיה תחלה ואכן הא קיי"ל כריב"ח: (י) וכל הפלפול הזה הוא לשיטת הט"ז אבל האלי' רבה סי' שי"ט ס"ק י"א כתב וז"ל ומהר"ש תמה למה אוכלין פולין או קטניות מתוך שרביטיהן הא הוי מפרק. ותי' הואיל וכל אחד דבוק אל השרביט. ולא הבינותי זה. ולי נראה הואיל והשרביטין עצמם מאכל וכ"כ המג"א ודברי מהר"ש הם במהרי"ל בשם מהרי"ל ופי' הבנתו נראה דס"ל דאין שייך מפרק אלא בדבר שאינו דבוק רק הוא תוך הקליפה לבד וצ"ע עכ"ל האלי' רבה. והנה אף שהאלי' רבה הניח בצ"ע. הפרמ"ג בפתיחה לסי' ש"כ החזיק בדברים אלו וז"ל י"ל מפרק תולדה דדש כמו במשכן סממנים משרביטין שמכוסים בו ואין מחוברים עמו הא מחוברים בשרביט לאו מפרק הוי וזה טענת מהר"ש ומהרי"ל בקטניות הובא באלי' רבה והיינו כאמור. ולפי"ז הא דתני דבי מנשה [קמה.] דאינו חייב אלא על סחיטת זיתים וענבים דמשקין דידהו מיפקיד פקיד ואינם מחוברים בו כמו שיראה הרואה בפסחים ל"ג ע"ב ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינם כשר לנסכים ומשמע ה"ה שמן כה"ג משא"כ שאר פירות משקין דידהו מיבלע בלועי לא שייך מפרק וזה שכתב רש"י צ"ה. דה"מ מפרק ואית דאמרי חולב תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא אלא פקיד ועקיר בעטיני הדד ולפי"ז שלקות חייב ותנא דבי מנשה לשאר פירות קאמר והבן עכ"ל הפרמ"ג:

יא ולדידי הני מילי ליתנייהו איבעית אימא גמרא איבעית אימא סברא שהחוש מכחיש כי תבואה נמי הגרעין דבוק [במקום שצמח מתוכו] לשבולת. גמרא דכן כתב הר"ח [נד' עד.] בפי' וז"ל הדש הוא המפרק הפסולת המחובר באוכל. ומה שהביא מרש"י פ' המצניע אינו סמך של כלום כי רש"י כתב שאינו קוצר לפי שאינו מחובר אלא פקיד ועקיר ע"כ אינו חייב משום קוצר אלא משום דש שחיובו אפי' פקיד ועקיר אבל שלא יתחייב המפרק אוכל מחובר בפסולת לא שמענו והדבר קל וחומר שאם בפקיד חייב כ"ש במחובר ומה שחילק בין שלקות לשאר פירות הם דברי הר"ח ותוס' רי"ד וריא"ז אבל לא מטעמי' רק משום דבשלקות יש משקין גמורים דאתי מעלמא אבל שאר פירות אין היוצא מהן משקין גמורים דאינו מטמא משום משקה אלא היוצא מזיתים וענבים וזה ברור. ולהרי"ף ותוס' שמשמעות דבריהם וכ"כ רשב"א להדיא [קמד ע"ב ד"ה ה"נ] דרבי יוחנן מחייב בתותים ורימונים מוכח דאפי' במחובר הוי מפרק דהא ודאי ברור דשאר פירות מיבלעי בלועי כמ"ש רש"י ברכות ל"ט. בד"ה אגור בתוכו. וז"ל שאינו נבלע בפירי כמשקה תפוחים ותותים אלא אגור כמשקה ענבים עכ"ל הרי דמשקה תותים בלועים ואעפ"כ חייב לר' יוחנן ואף לדידן אין חלוקין על ר' יוחנן אלא משום דלאו משקה גמור הוא:

יב עוד ראי' לדעת הרמב"ם דחיוב חובל הוא משום מפרק אף דדם שיוצא ע"י חבורה לא מיפקיד פקיד כהא דפ"ק דכתובות דם מפקיד פקיד או חבורה מיחבר הרי דמפרק הוא אפי' במחובר. [ושאר פוסקים אף דלית להו חובל משום מפרק מ"מ הא דיש מפרק במחובר על זה לא מצינו דפליגין]:

יג ודברי מהר"ש ומהרי"ל בקטניות יש לפרש דהם ס"ל ההיתר ג"כ הואיל והשרביטין עצמם ג"כ מאכל כמ"ש מי"ט אך הקשה להם שהרי בפנימיות הקליפה יש קרום דק שאינו ראוי לאכילה ואכתי הו"ל מפרק מתוך קליפה הפנימיות המכסה עלי'. לזאת תירצו משום דקטניות מחוברין בחיצוניות הקליפה שראוי לאכילה ואחת הם הקטניות עם החיצונית שהוא אוכל מגולה ולא חשובים הקטניות מכוסים בקליפה שמגולים בחוץ ודו"ק. וכ"ש דניחא בפשיטות לפמ"ש בס"ק י"ז לדעת הר"ח דס"ל אוכל בתוך אוכל שאינו מחובר בו הוי מפרק ע"כ אי לאו דמחובר היה מפרק אף שהקליפה ראוי' לאכילה:

יד מיהו עיקר היתר מי"ט ומג"א [סק"ח] הואיל והשרביטין ראוין לאכילה לא נתברר לי שהרי בפסחים דף פ"ד. קיי"ל גידין שסופן להקשות אין נימנין עליהם בפסח ושם מבואר דמה"ט אין מטמאין טומאת אוכלין וכן בעירובין כ"ח ע"ב קור אינו מטמא טומאת אוכלין הואיל וסופו להקשות עיי"ש בתוס' ד"ה קור. וא"כ הוא הדין שרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות לאו אוכל חשיבי. [וכן כתב הב"י יורה דעה סי' פ"ד דשרביטי קטניות הואיל וסופן להקשות חשיבי כאילן ותולע שגדל בשרביטין לכ"ע אסור דלא חשיבי שגדל באוכל עיי"ש]. וא"כ הו"ל מפרק אוכל מפסולת: (טו) ועוד ראי' דההיתר ליקח מתוך השרביטין לאו משום דהשרביטין חשיבי אוכל ממשנה דס"פ נוטל [קמג.] מעבירין מלפני השלחן וכו' שער של אפונים ושער של עדשים מפני שהוא מאכל בהמה ובגמ' מני ר"ש הוא דלית לי' מוקצה אימא סיפא ספוג אם אין לו בית אחיזה אין מקנחין בו אתאן לר"י דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ופירש"י והרע"ב. שער השרביטין שהקטניות גדילין בהן. וכן הוא בערוך ערך סער ב' הביא משנה זו וכתב. שער. הנופות הן התיקין והזמורות והתבן והמוץ של תבואה ושל קטניות כולן נקראין שער. מבואר מדבריו שאינו מפרש קליפה הפנימית וכוונת המשנה על התיקין הם השרביטין וכן כתב המאירי קליפה עליונה דלית ליה מוקצה דאי ר' יהודה מאתמול לאו לבהמה קיימי שהרי האוכל הי' עמהם והיום לוקח מהם עכ"ל. הנה שמותר ליקח בשבת האוכל מן השרביטין ואף שהם רק מאכל בהמה כנ"ל לשון המשנה:

טז ואין ליישב למה דקיי"ל כהרי"ף והרמב"ם דמלילה בשבת מותר ע"י שינוי וה"נ לוקח בשינוי. ושאלת מהר"ש הי' על שלוקחין הקטניות מן השרביטין בלא שינוי ליתא שהרי כבר ביארנו לפנינו ס"ק כ"ח דהא דמלילה אינו מלאכה דאורייתא הוא משום דאינו מסלק כל הקליפות שעדיין נשאר הקליפה הפנימית עלי' שהוא ג"כ פסולת והלוקחה יתחייב עליו משום דש. דהיינו כמו כותש. וכיון דאין מלאכה דאורייתא במלילה ע"כ התרוה ע"י שינוי אבל קטניות שכולו מאכל א"כ הלוקחם מן השרביטין עשה מלאכה גמורה ואם עושה בשינוי הוא כמו יונק חלב דהוי דש כלאחר יד ואסור לכתחלה:

יז ואין לומר דנוטל הקטניות מתוך שרביט אחד ואוכלן טרם שנוטל הקטניות מתוך שרביט השני דאין בדישה זו צורך ברירה שהקטניות מבוררין הם בפ"ע בתוך השרביט ודוקא אם נוטל מכמה שרביטין בבת אחת שגופי השרביטין מפסיקין בין קטניות שבזו לקטניות שבזו ואין הקטניות מבוררין הוא דהוי צורך ברירה. אבל כשאוכלין אחת אחת אין בהם צורך ברירה וחשוב מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו שביארנו בס"ק כ"ד וכיון דאין בהם מלאכה דאורייתא ע"כ שוב מותר ע"י שינוי כמו מלילה ליתא דא"כ כי מקשי בגמ' [שם] מתני' מני ר"ש דלית לי' מוקצה אימא סיפא ספוג וכו' אתאן לר"י דאמר דשא"מ אסור ומקשה ממוקצה ודבר שאין מתכוין ששני הלכות אינם תלוים בזה בזה. יותר הי' לו להגמ' להקשות מני ר"ש דאית ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור סיפא ר"י דאמר דשא"מ אסור כ"ש מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב. כמו שכתב הה"מ פ"א [ה"ז] מהל' שבת דמאן דאסר דשא"מ כ"ש דמחייב במשאצל"ג עי"ש. אלא ודאי דהיתר לקיחת קטניות מתוך השרביטין לאו משום מלשאצל"ג אלא דאפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב מותר ולמ"ד חייב אין היתר משום שינוי וע"כ דבעצם אין איסור ואפי' בלא שינוי [וע"כ לאו משום דהוי מפרק אוכל מאוכל דהא תנן מטלטלין אותם משום שהם מאכל בהמה] וטעמא בעי:

יח ע"כ נראה דהיתר מהרי"ל הואיל והקטניות דבוקים בהשרביטין נכון למעיין דהנה ענין דישה הוא בשני אופנים. האחד אפילו אינו דבוק בפסולת. כמו חולב שהחלב פקיד ועקיר בדדי בהמה מ"מ חשוב דש משום שמכוסה החלב בדד. הב' אם מחובר בפסולת אפי' אינו מכוסה בו כמו התולש תמרים מאשכול שלהן דמבואר בחידושי הר"ן דהוי דש ומבואר באריכות בס"ק ב'. וא"כ בשרביטין אפי' כבר נתלשו בתוך השרביטין ומכוסין בהם הוי דש. כמו חולב. ואם כבר נפתחו השרביטין ועדיין הקטניות היו מחוברין ג"כ הוי דש. כמו התולש תמרים מהאשכול. והנה בעוד השרביטין לחין הקטניות דבוקים בשרביטין אך כשנתייבשו בודאי פוסק חיבורם. [כמו שעינינו רואות בשומשמין שאחר שנתייבשו בתוך קליפתן כשמנענע אותם נשמע קולם בתוך הקליפה]. והנה הקליפה שדרכה לפורקה תמיד בעת אכילה אין בה דישה כמו קליפות אגוזים ולוזים. רק טענת מהר"ש בשרביטי קטניות הואיל לכשנתיבשו הוא מפרקו שלא בשעת אכילה. וע"כ שפיר קאמר מהר"ל ההיתר משום שהקטניות דבוקים בקליפה וע"כ אין איסור בפתיחות השרביטין שעדיין לא נעשה בהם מלאכת דישתן שמחוסר תלישה שנחשב דישה כנ"ל ס"ק ד' וסק"ו ותלישתן אין איסור כיון שהוא בשעת אכילה. ואין לאסור משום לכשיתיבשו דהא לכשיתיבשו לא יהיה תלישה כלל דכבר נתלשים מאליהן ודישה זו שעושה עכשיו דהיינו תלישה לעולם אינו כי אם בשעת אכילה ומותר. [עיין השמטה]: (יט) והנה לפי"ז אם נתלשו בתוך השרביטין מערב שבת [או בשבת] שוב יאסור לפותחן כיון שנעשה הדישה בפתיחתן ודישה זו יש בשרביטי קטניות לכשיתיבשו היפך דעת הטו"ז דס"ל דכשנתלשו הקטניות בתוך השרביטין מותר ולמהרי"ל לפי מה שביארנו דבריו נהפוך הוא דבלא נתלשו מותר ובנתלשו אסור:

כ וכשאני לעצמי הי' נראה לי דלעולם מותר להוציא הקטניות בשעת אכילה משום שהקטניות לאחר שיתיבשו אינם ראויים לאכלם חיים כי אם מבושלים וכשהם לחים אוכלים אותם חיים. וחיים ומבושלים דומה לשני מינים דאפי' תמחויים מחלקים היינו צלי שלוק ומבושל חשוב כשני מינים אף שכולם נעשה בהם מלאכת הבישול שכולם בכלל מלאכת מבשל כ"ש כשאחד חי ואחד מבושל. ואף למאי דקיי"ל [כריתות טו ע"ב] תמחויין אין מחלקין היינו משום דאפי' שני מינים ממש אין מחלקין כיון שאיסור אחד הוא. א"כ אין ראי' שלא יחשב כשני מינים. ולמ"ד מחלקים הא חשיב כשני מינים ולמה נעשה פלוגתא חדשה. ואף דבפ' ב' דתרומות משנה ו' תנן דתורמין מיין שאינו מבושל על המבושל נ"ל דיין כיון ששותין אותו כשהוא חי ואין בו משום בישול כמ"ש הרמב"ם [פ"ט ה"ג] דהמבשל דבר שאין צריך בישול כלל פטור ע"כ אין הבישול עושהו מין אחר. אבל קטניות יבישין שאי אפשר לאוכלם בלא בישול כשמבשלם הוי מין אחר מקטניות לחים שנאכלין חיים וע"כ מותר לפרק קטניות לחים בשעת אכילה כיון שדרך העולם לפרקם בשעת אכילה. ואף דכשיתיבשו יפרקם שלא בשעת אכילה הלא יבישים מין אחר הם. דחיים הא אין נאכלין ומבושלים הא חשוב מין אחר מקטניות לחים. ומין זה דהיינו לחים לעולם פריקתן בשעת אכילה ומותר. ולדינא נ"ל שאין לזוז מפסק מהרי"ל שאם נתפרקו בתוך הקליפה אסור לפותחן ואם מחוברים מותר לפותחן ואח"כ לתולשן ואין חילוק כלל אם השרביטין עצמם ראוין לאכילה או לא. מ"מ נראה לי דלכתחלה אין לפתוח הרבה שרביטין יחד רק לאוכלם שרביט שרביט לבדו דבזה יש היתר עוד דמלאכה שאינה צריכה לגופה ואולי גם זה יסייע להיתר:

כא וראיתי להרב הגאון הקדוש מו"ה שניאור זלמן זצל"ה בסידור הלכתא רבתא לשבתא ליזהר מאוד שלא לאכול פולין שקורין [באב] בין חיין בין מבושלין בעודן בשרביטין שלהם כי מאחר שהשרביט אינו ראוי לאכילה יש בהם משום מפרק לד"ה שהוא תולדת הדש וחייב חטאת וכו'. ואעפ"י שכבר נתקו הפולין מהשרביטין מע"ש ע"י הבישול וכו' ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במיני קטניות. ולפי דעתי היתר גמור הוא היכא שלא נתפרקו מכח משנה דס"פ נוטל הנ"ל. מ"מ הואיל ויצא מפי אותו צדיק לאסור בהחלט בחיוב חטאת אין בכחי להתיר:

כב אך מ"ש עוד שם ובעל נפש יחמיר לעצמו גם במיני קטניות אף שהשרביט ראוי לאכילה כי אין זה היתר ברור עכ"ל. בזה נ"ל להתיר בפשיטות גם לעצמו אם לא נתפרקו. שאם נתפרקו לפענ"ד מדינא אסור דמאי שראוי לאכילה אינו מועיל כיון שסופו להקשות. מיהו במבושלים י"ל דחשוב אוכל השרביט עפ"י מה דאיתא בעירובין כ"ח ע"ב בקור דאם שלקו וטגנו מטמא טומאת אוכלין והיינו שלקו או טגנו עי"ש. וא"כ אם מבושלים היטב אוכל הוא השרביט ולית בי' משום מפרק אפי' ניתק מהשרביט. מ"מ גם בזה לא יצאתי מחשש עדיין לפר"ח שביארתי בס"ק י"ז דמפרק אוכל מאוכל שאינו מחובר בו יש בו משום דש ואין להתיר משום שהי' מחובר בעת גידולו יחשב כאלו לא הי' גידולי קרקע כעין מש"כ בס"ק ב' אות ב' דליתא דבעת גידולו עוד לא היה השרביט אוכל ואם היה מפרקו אז הי' בו משום דש ושפיר חשיב דישה בגידולי קרקע. ע"כ לענ"ד אם נתפרקו אסור בכל ענין מדינא ואם לא נתפרקו לענ"ד מותר מדינא. אך בפולין שקורין באב אין בכחי להתיר מה שהרב אוסר בהחלט כנ"ל בדינים אלו:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה