אור ברסלב
אגלי טל מלאכת גוזז אות יז

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת גוזז אות יז

מלאכת גוזז אות טז

[יז] של מתכות בשבת כו'. ש"ס מכילתין קמ"ט. אין רואין במראה בשבת ר' מאיר מתיר במראה הקבוע בכותל. ומסקנא דגמרא דבמראה של מתכת עסקינן מפני שעשוי להשיר בה נימין המדולדלין ובמראה הקבוע בכותל פליגי דר' מאיר מתיר וחכמים אוסרין וכמו שאסור לקרות לאור הנר אפי' גבוה שתי קומות שלא תחלוק באיסורי שבת כן מבואר בסוגיא. ובמראה של זכוכית הסכמת הפוסקים [סי' ש"ב סעי' ג'] דאף חכמים מתירין דלא שייך בזה שלא תחלוק כיון דמין אחר הוא ומדמין לאדם חשוב שאין רגיל להטות או שרגא דנפטא שאין אוסרין מין אחד אטו מין אחר [דלא כבעה"מ] :

וקשה לי דבריש ביצה [ב ע"ב] אסרינן ביצה שנולדה ביו"ט משום פירות הנושרין ואף דפירות הנושרין נאסרו משום שמא יעלה ויתלוש ובביצה לא שייך לגזור משום זה מ"מ הוא בכלל הגזירה הרי שאוסרין מין אחד בשביל מין אחר. ואפי' לבעל המאור הא במראה הקבוע בכותל ר' מאיר מתיר וגבי ביצה אין שום מחלוקת: והנראה לי בזה דחלוק יש בין גזירת פירות הנושרין ובין גזירת ראיה במראה או קריאה לאור הנר. דגזירת פירות הנושרין הנה לאחר שנשרו לא אתי בגופייהו לידי איסור תורה רק שאם לא היה הגזירה היה יכולין לבוא לתלוש. אבל עצס האיסור אי אפשר שיהיה כדי שלא יבוא באמצעות דבר זה לידי איסור תורה דלאחר שנשרו תו לא אתי ליד איסור. אבל גזירה דלא יקרא לאור הנר הוא שיזהר שלא יבוא באמצעות הקריאה לידי חיוב חטאת. וכן אין רואין במראה שיזהר שלא יבוא באמצעות הראי' במראה לידי השרת נימין המדולדלין. ועל כן במראה וקריאה לא שייך לאסור כלל מין דלא אתי ביה לידי איסורא כיון שהגזירה הוא שיזהר שלא יבוא לידי איסור ובמין זה לא יבוא לעולם לידי איסור. אבל בפירות הנושרין דאיסורא גרידא על הפירות שפיר אף ביצה בכלל הגזירה. ואין להקשות דכיון שאסרו במראה הקבוע בכותל דלא אתי בי' לידי איסורא שוב דומה לפירות הנושרין דאיסורא גרידא הוא ולתסר אפי' במראה של זכוכית. וכן בקריאה לאור הנר כיון שאסרו אפי' גבוה שתי קומות שוב אסורא גרידא הוא ודומה לפירות הנושרין ולתסר גם אדם חשוב ושרגא דנפטא. יש לומר דגם בגבוה שתי קומות שייך קצת הגזירה שמא יוריד הנר ויטה וכן במראה הקבוע בכותל שמא יעקרוה מקביעתה וישיר בה נימין המדולדלין אך שהם דברים רחוקים ולא הוי גזרינן אמטייהו ורק משום שלא תחלוק באיסור שבת גזרו אף בהו. מ"מ כל הגזירה היא שיזהר האדם שלא יבא באמצעות אלו דברים לידי חיוב חטאת ולא דמי לפירות הנושרין כנ"ל:

ת ו ש ל ב " ע

השמטה שייכת למלאכת

דש ס"ק ט"ו אחר אות י"ח

ובני מהר"ש נ"י השיב אהא שכתבתי דאין איסור בפתיחת השרביטין משום שעדיין לא נעשה מלאכת דישתן שמחוסר תלישה שנחשב דישה כנ"ל סק"ו שדמיתי דין זה להירושלמי דבורר פסולת ולא בירר כל הפסול פטור. וה"נ בדש כשלא פירק כל הקליפות פטור. והשיב דיש לומר דדווקא בהא דהירושלמי דיש אחרי' עוד מלאכת בורר. משא"כ הכא דתלישתן לאו מלאכה היא כיון שלעולם הוא בשעת אכילה. א"כ הרי אין אחרי' עוד מלאכת דש כלל. והשבתי לו שאפי' אם כדבריו דכוונת הירושלמי משום שיש אחריו מלאכה. הלוא ה"נ אם יתלשן מהשרביטין להניח לאח"ז יהי' מלאכה כמו הקולף שומין ובצלים להניחם לאח"ז כמ"ש הב"י סי' שכ"א מדברי הירושלמי. ואין ההיתר רק משום דכוונתו לאכול לאלתר וא"כ אין הפטור רק משים שאינו מלאכת מחשבת כמ"ש הר"ת גבי בורר לאכול לאלתר. ומה שאינו מלאכת מחשבת הא לא נחשב כלל שאינו עושה מלאכה. דהרי הוא פוטר משום קלב"מ כמ"ש רש"י, סוף פרק המניח. וכן הוא בירושלמי סוף פרק במה מדליקין. מכלל שמלאכה היא אלא שהוא אינו חייב עלי'. ואף התוס' שחולקין על רש"י הא כתבו משום שאין כאן איסור מלאכה. ולא דמי לשוגג שיש בו איסור מלאכה. מ"מ גם באינו מלאכת מחשבת בעצמותה הוא מלאכה אלא שלא אסרה אותה תורה. וכן הוא לשון הש"ס מלאכת מחשבת אסרה תורה אבל מ"מ הדבר בעצמותו מלאכה הוא ושפיר הוי יש אחרי' מלאכה:

אך גוף דבריו דכוונת הירושלמי משום יש אחרי' מלאכתו אינו מוכרח כלל רק יש לומר כפשוטו משום דעדיין נשאר בו פסולת ואחת הוא אם ברירה השני' יהי' מלאכה או לא:

שייך לדף קט"ו ע"א אחר סיום אות ז'

נתיישבתי שאין דברים אלו מוכרחים. דיש לומר דלא חלוקים אב ותולדה לר' אליעזר טפי מזורה בורר ומרקד לדידן. ומ"מ כתבנו במלאכת זורה סק"ב אות ב' במשמר לרבה דיש בו חיוב בורר וחיוב מרקד. מ"מ אינו חייב אלא אחת כיון שכולן ענין אחד בירור פסולת מהאוכל. ואם הביא קרבן על אחת משני מלאכות אלו לא נשאר עוד מלאכה. כי המעט חילוק שביניהם אינו מלאכה שלימה. ודוקא במעשים מתחלפים כגון שבירר כגרוגרת והרקיד כגרוגרת. שאף בלא החילוק שבין בורר למרקד הרי שני זיתי חלב הם. רק משום שבהעלם אחד עשאם אחת הם. ובא המעט חילוק שביניהם וחילק כל מעשה ומעשה לעצמו. והרי כאן שני חיובים. דכל מעשה בפני עצמו הוא חיוב שלם. עי"ש היטב. ועיין עוד שם סק"א אות ד'. וה"נ בנידון דידן אלמלא החילוק שבין האב ותולדה. הא אין בישול אחר בישול. ואין כאן מלאכה כלל. רק שהוסיף מעט חילוק שבין האב לתולדה ובשביל מעט חילוק הזה לא יחשב מלאכה שלימה ודוקא בעשה אב בפני עצמו ותולדה דידי' בפני עצמו חייב שתים לר' אליעזר דשני חיובים הם בעצם וכנ"ל בזורה בורר ומרקד. ואם הוא כן נסתר כל התירוץ על קושיות אלו:

שייך לדף קי"ח ע"ב בס"ק י"ד

אך קשה לי לפי"ז שכתבנו דמבושל לח שלא נצטנן לגמרי חשוב כמבושל כמאכל בן דרוסאי א"כ במצונן לגמרי יהי' אסור לחממו אפי' במקום שאי אפשר שיתחמם כ"כ עד שתהי' היד סולדת בו כיון שיחשב כמאב"ד. וכמאב"ד יש בו חיוב חטאת כמו במבשל לגמרי:

אשר ע"כ נראה טעם ההיתר בלא נצטנן לגמרי עפ"י דברי הש"ס כריתות ר"פ דם שחיטה בהא דכל המיוחד לאכול לאדם טמא ער שיפסל מאכילת כלב. דכיון דמעיקרא הוה חזי לאדם לאסוקי מטומאה עד שיפסל מאכילת כלב. ובב"י או"ח סי' קס"ב בהא דמים שנפסלו משתיית בהמה בכלים פסולים. והרר"י כתב בהא דחמי טברי' פסולים לנטילת ידים. משום שהם מרים ביותר ואפי' ע"י הדחק אין אדם יכול לשתותן וגם אינו ראוי לשתיית בהמה והלכך וכו' אם אין מרים כ"כ ואדם יכול לשתותן ע"י הדחק כשרים ניטול מהם בכלי. וכתב עלה הב"י דהא דשתיי' ע"י הדחק אינו מדוקדק דבשתיית בהמה תלי. ואפשר דמשמע לי' ז"ל דודאי בשתיית אדם תליא מילתא ולא תלו אותם בשתיית בהמה אלא משום דכל דלא נפסלו משתיית בהמה אדם יכול לשתותן בשעת הדחק עכ"ל ולפי"ז הא דטמא עד שיפסול מלאכול לכלב. וכן במשקה סרוח דטמא עד שאין הכלב יכול לשתותן כמבו' בראב"ד פ"ב מה' טומאת אוכלין הל' י"ד ממד' ספרא. ג"כ מטעם הזה משום דשוב ראוי האדם לאוכלן ולשתותן בשעת הדחק. דשתיית בהמה הא לא מעלה ומורדת:

וראיתי לתוס' בכורות כ"ג: בהא דאמר ר' יוחנן אחת טומאה חמורה ואחת טומאה קלה עד לכלב דפירשו הטעם משום דאכילת כלבים שמי' אכילה כדכתיב ואת איזבל יאכלו הכלבים וגו' עכ"ל. אך מדלא כתבו טעם זה גם לבר פדא בטומאה קלה. נראה משום דטומאה קלה הוא גם במשקה סרוח דלא מצינו שתיי' בכלבים [והא דכתיב והשקית את העדה ואת בעירם אף את"ל דגם כלבים בכלל אינו הוכחה די"ל והשקית גבי עדה כתיב וכה"ג כתבו בתוס' יומא מ"ז: בד"ה אלא בהא דכתיב ולקח מלא המחתה גחלי אש ומלא חפניו קטורת קרא דולקח גבי גחלים כתיב ולא אקטורת] וע"כ טעם אחר יש בו ואפשר דכהרר"י ס"ל

ובפ"ק דחלה עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלין ממנה שלא נתערב בה מורסן כל כך] כו' בזמן שאין הרועים אוכלין ממנה כו' בין כך ובין כך מטמאה טומאת אוכלין. ופירשו הרא"ש והרע"ב כיון דע"י הדחק נאכלת לאדם. מטמאה עד שתפסול מלאכול לכלב עכ"ל. והנה הא ודאי נאכל ע"י הדחק לא מהני לחול עליו שם אוכל לטומא' דמיוחד לאוכל אדם בעינן וכרשינן הואיל ועיקרן למאכל בהמה [רק בשנת רעבון היו בני אדם אוכלין אותן ע"כ גזרו אז חיוב תרומה עליהן כדאי' בירוש' סוף חלה. והובא בכ"מ בפ"ב הל' תרומות הל"ב] אף שע"י הדחק נאכלין לאדם. מ"מ אינם מקבלין טומאה אלא א"כ יחדן לאדם. כמ"ש הרמב"ם פ"א מהל' טומאת אוכלין הל"ט. אך משום דתחילה הי' מיוחד לאדם הקמח קודם שעירב בה כ"כ מורסן לא פקע ממנה שם אוכל. ומדהצריך לטעמא דנאכל ע"י הדחק. ולא סגי לי' בזה שנאכל לכלבים. ש"מ כולה חד טעמא דמשום שנאכל לכלבים ודאי גם לאדם נאכל ע"י הדחק:

ולפי"ז גם בנידון דידן בלא נצטנן לגמרי שבני אד אוכלין בחמום זה ע"י הדחק עכ"פ לא פקע שם בישול מיני' כיון דתחילה הי' חם גמור וכמו במיוחד לאוכל אדם ואח"כ נאכל ע"י הדחק לא פקע מיני' שם אוכל:

אך שעדיין יש לומר דנהי שגם עכשיו שם בישול עליו. הלוא בישול כמאכל בן דרוסאי ודאי שם בישול עליו שהרי חייבין חטאת על בישול זה. ואעפ"כ יש בו משום בישול עד שיתבשל כל צורכו. ה"נ יהי' בו משום בישול עד שיתחמם כל צרכו. אך גם בבישול כמאב"ד אין בו משום בישול רק מדרבנן. ובדרבנן שוב סמכינן על הפוסקים שגם בלח ונצטנן אין בישול אחר בישול:

והרב"י לטעמי' שדעת הרמב"ם דאחר שהגיע לכמאב"ד עוד יש בו משום בישול מה"ת. ע"כ לא היקל בלא נצטנן לגמרי. והנה כבר הביאנו ראי' ברורה מירושלמי דמשהגיע לכמאב"ד אין בו עוד משום בישול מה"ת ופסק רמ"א נכון:

ובשעדיין היד סולדת רק שיצא מכלי ראשון. נראה שגם המחבר מודה שאין בו עוד משום בישול. הגם שהר"ן בשם הר"י כתב להיפוך. הנה דברי ר' יונה לא הובא בשו"ע לא בסי' רנ"ג ולא בסי' שי"ח וגם שי"ל שגם הרר"י לא אסר אלא במים וכמ"ש בס"ק י"א:

שם בהפנים שורה נ' ושורה י"ב

בהפנים סעיף ח' החמרתי במים כדאיתא שם. ומקור הדברים עפ"י מ"ש בס"ק י"ט אות ט"ז עי"ש היטב. וחוזרני בי מדברים אלו. דאין ראי' מבישול עכו"ם דחשוב בישול משום החמום לבד. דאף דהמים שותין אותן כשהם חיין. זהו כששותה אותם צוננין. אבל השותה אותן חמין אינו שותה אותם אלא מבושלין. והעד שמחממין אה המים עד שיעלה רתיחות כדי שיבושלו כל צורכן. וכשכבר נתבשלו ונצטננו אין מחממין אותן כ"כ רק עד שיהי' מחוממין הראוין לשתי'. ש"מ שחמין אין שותין רק מבושלין. וע"כ כשמבשל המים לשתותן חמין. [שכתבנו שם אות ט"ו שאינו נחשב נאכל כמו שהוא חי. כיון שעכשיו אינו שותה אותם לצמאו. ושלא לצמאו אינו נאכל כמו שהוא חי] חשוב בישול לא בשביל החמום לבד. רק משום הבישול דלשתותן חמין צריך אל הבישול ג"כ. [ומ"מ חמין של עכו"ם מותרין משום שלא נשתנו שחוזרין לקדמותן. אף שהבישול שבו אינו חוזר לקדמותו. מ"מ כשיצטננו יחשבו דבר הנאכל כמו שהוא חי ולא יחשב מבושל לענין בישול עכו"ם. והבישול שבו יחזור ג"כ לקדמותו] וא"כ לדעת הפוסקים אין בישול אחר בישול גם בלח. אף במים כן. רק מה שכתבנו שם באות ט"ו לדעת האומרים דבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישול גם לענין שבת. וע"כ בנצטננו לגמרי פסק בישולם שהרי צונן הי' שותין אותן כשהי' חי מ"מ בלא נצטננו לגמרי שראוי ע"י הדחק לשתותו משום חמין ואינו עומד לשתותו לצמאו לא נפסק בישולו כלל ודינו כמו שאר דבר לח. ואין לנו להחמיר במים שלא נצטננו לגמרי רק שנאמר לחוש למה שכתבתי בס"ק י"א לתרץ הקושיא על הרבינו יונה דהא מים מצטמק ורע לו. ומכת זה יצאתי לחלק בין מים למינים אחרים. אולם כתבתי שם ישוב אחר. ע"כ להלכה אין להחמיר במים שלא נצטננו לגמרי. ומ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. גם בנצטננו לגמרי אין במים חיוב יותר מבשאר דברים רק להאומרים דבר הנאכל כמו שהוא חי אין בו משום בישול בשבת. אולם בס"ק י"ט אות כ"ח נתבאר דהעיקר כדעת האומרים דיש בו משום בישול שכן דעת רוב הפוסקים וא"כ אין חיוב במים שנצטננו יותר מבשאר דברים:

שייך לדף קי"ט באות י'.

הנה לפי דברים אלו דלר"ת איכא לאו בבישלו בחמי טברי'. ומ"מ יש תקנה לחזור ולצלותו דלא חל עלי' איסורא דכי אם צלי אש. דאיסור זה הי' עליו כשהי' חי ג"כ. צ"ל כשיטת רש"י דבחי נמי איכא לאו דכי אם צלי אש. וליתא לדעת הרמב"ם שכתב להדיא דבחי אינו רק איסור עשה. רק צ"ל כמ"ש מהרש"ל לדעת התוס' דר"ח ח"ל בחמי טברי' איכא לאו אף דבחי אינו רק עשה. ורבא פליג עלי' וס"ל דגם בחמי טברי' אינו רק עשה כמו בחי עי"ש. ולפי"ז לר"ח אפי' צלאו אחר הבישול בחמי טברי' חייב עליו. דאיסור לאו דחל עלי' בשעת בישול לא פקע. והרמב"ם פסק כרבא:

שייך לדף קכ"ה ע"ב בסיום אות י"ג.

ונ"ל ליישב עפ"י מה שכתב בחי' הר"ן חולין צ"ח: וז"ל והוי ודע דלרבנן אית להו תלתא קראו בטעם כעיקר כנגד שלשה מינים שיש לנו בטעם כעיקר. האחד. שלא קלט ההיתר מן האיסור אלא טעמו בלבד לא גופו ולא פליטתו. ומוכחי לה להאי ממשרת דכתיב גבי נזיר דדרשינן התם שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. והא הכא שלא נתערב במים לא מעיקרן של ענבים ולא מפליטתן אלא מכיון שקלטו טעמא כאלו נתערב באותו מים רביעית יין חייב. עכ"ל הצריך לנ"ד. והנה כמו שפשוט בעיני הר"ן דבשריית ענבים לא נתערב אף פליטתו אלא שקלט טעם ענבים אף שלא נפלט מן הענבים שום דבר. כ"ש בתבלין יבשים שלא נפלט מהם כלל לתוך המים רק המים קלטו טעם התבלין וא"כ אין לומר בזה שמתערב זה בזה רק בלוע גמור שטעם התבלין בלוע בתוך ממשות המים:

אך יש לעיין לפמ"ש מהר"ן דתבלין אין פולטין שום דכר רק שהמים קולטין הטעם. אולי אף לרבנן בכה"ג יפטור כמו המוציא שלהבת לרה"ר דפטור כדאיתא בש"ס ביצה ל"ט. ובודאי הטעם משום דאין בו ממש עי"ש ברש"י ותוס'. וטעם לבד שלא נפלט שום דבר מסברא חשוב אין בו ממש כמו ריח בש"ס מכילתין ס"ב:

ואין פנאי כעת לעיין בזה:

שייך לדף קל"א ע"ב בשורה ד'.

אך דברי תה"ד אלו תמוהין מרש"י ביצה ל"ו בד"ה הכי קאמר אע"פ שחישב עליהן. וז"ל אף בשחישב בא ללמדך שיש צד איסור במתכוין לצוד ואע"ג דעיקר להצלה מפני הגשמים מתכוין. עכ"ל. ושם בגמ' ובלבד שלא יתכוין לצוד אתאן לר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. הרי דלר"ש אסור במתכוין לצוד. אף דעיקר להצלה מפני הגשמים מתכוין. הרי דלא אזלינן בתר עיקר הכוונה ולפי"ז הי' ראוי להחמיר כהלבוש. אך מ"מ יש להתיר לדידן דמקילין בלא נצטנן לגמרי ושוב מצאתי כן בחידושי רעק"א סוף סי' רנ"ג וז"ל מ"מ כיון דבתחלה כשהי' שומן קרוש אף דנצטנן לא אזדא שם בישול ממנו וכשנימוח ונעשה לח הוא רותח קצת נשאר שם בישול עליו והוי אח"כ בכלל אין בישול אחר בישול ודו"ק:

הגהות וחידושים לספר אגלי טל מרבינו הקדוש המחבר זצללה"ה שנדפסו בשו"ת אבני נזר נוסף עליהם הגהות מבנו כ"ק אדמו"ר הגה"ק זצללה"ה בעל שם משמואל.

בהקדמה הג"ה ב' בישוב דברי הש"ך בסוף הדיבור צריך לומר ואף דש"ך סתמא אמר אם אנסו לעבור עבירה פלונית ולא הוציא שבת מן הכלל משמע שאף אם אנסו לחלל שבת מיקל בסכנת אבר. הנה באנסו לחלל שבת יש ליישב בפשטות על פי דברי מהרי"ק שורש קל"ג דזה חשיב מלאכה שאינה צריכה לגופה דלרוב הפוסקים זולת הרמב"ם פטור. ופשיטא דבסכנת אבר לא נחוש ליחידאה:

בפתיחה סוף אות כ"א צריך לומר הג"ה. אך בירושלמי שהובא במלאכת לש סק"ו משמע להדיא דילפינן מקרבנות עיין שם היטב ושיטת התוס' צריך עיון:

שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ויש. אך לפי זה יקשה כו' השיב איש אחד דנהי דמדאורייתא אין עשה דשבתון אלא למלאכות. מכל מקום מדרבנן דכתב הרמב"ם דנאמר בתורה תשבות דאפילו דברים שאינם מלאכה חייב לשבות מהם. גם תחומין בכלל. וליתא דכיון דמדאורייתא לא קאי שבתון רק למלאכה. גם מדרבנן לא קאי שבתון רק על דברים הדומין למלאכה. או שיכול לבוא מהם לידי מלאכה. ועל כן פרט הרמב"ם בכל מלאכה השבותין השייכים לה. אבל תחומין לא נאסרו משום לתא דמלאכה. רק אסמכתא מקרא דאל יצא איש ממקומו. ואם תמצא לומר דשבתון קאי על כל לאוין שנאמרו כגון הבערה לר"י ותחומין לר' עקיבא. הוא הדין לדידן דלא קיימא לן כר' עקיבא ותחומין דרבנן. מכל מקום קאי מדרבנן שבתון עלי'. אך לר"ח דלא קאי על שאר לאוין רק על מלאכה גם מדרבנן ודאי לא קאי רק על דברים שנאסרו משום לתא דמלאכה כמו שביאר הרמב"ם כל שבות משום איזה מלאכה נאסרת. וכן בספר יראים קרא לשבות תולדה דרבנן. ועיין ר"ן ריש שבת גבי רדיית הפת וזה לשונו תנא דבי ר' ישמעאל הכי קאמר כו' ואף חכמים בשבותין שלהם לא אסרו מה שהוא חכמה ואינה מלאכה. מבואר דאלו שאסרו אותם משום שבות מדרבנן חשובים מלאכה:

שם דיבור המתחיל והנראה דעשה דאורייתא דחי עשה ולא תעשה דרבנן מקל וחומר דדוחה עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל. ודרבנן השוה בכל הא קל מדאורייתא שאינו שוה בכל והקשו עלי דהא בעשה דשופר קיימינן דהוא גם כן אינו שוה בכל. ואיך ידחה עשה ולא תעשה משום שאינו שוה בכל כיון דעשה המדחה גם כן אינו שוה בכל עד כאן דבריהם:

ובאמת גם בלא קל וחומר עשה דאורייתא שאינו שוה בכל דותה עשה ולא תעשה דרבנן השוים בכל. שהרי בתוס' יבמות (דף ה') בהא דקאמר הש"ס מה לנזיר שכן ישנו בשאלה הקשו ונילף במה הצד מכהן ונזיר. ותירוצם אינו מובן כל כך. ואמנם בפשוט נראה לומר דהא דדוחה עשה ולא תעשה דכהן ודוחה לא תעשה ועשה דנזיר חד טעמא לתרווייהו דשניהם קלים. זה מפני שאינו שוה בכל. וזה מפני שישנו בשאלה והחמור דוחה את הקל. ואינו דומה לכל מה הצד. דחומרא של זה וחומרא של זה או קולא של זה וקולא של זה אינם טעמים רק משום שדבר זה ישנו בה גם זה ישנו. על זה אמרינן כיון שדבר זה אינו בחבירו ודבר שבחבירו אינו בו ילפינן מבינייהו אבל הכא לא ילפינן מבינייהו רק דחמור דוחה הקל. ואם כן הכא נמי יש לומר כיון דהדאורייתא שאינו שוה בכל חמור מהדרבנן ששוה בכל כמו שהבאנו ראי' מבזיון קטן. ועוד בסוכה (דף ט"ז:) דאיכא מאן דאמר סוכה דאורייתא חמור מעירובי חצרות דרבנן. ואיכא מאן דאמר עירובי חצרות חמור משום שהוא שבות דאיסור סקילה. אבל לא קאמר משום דשבת עשה ולא תעשה. מוכח דהא לכולי עלמא הדאורייתא חמור וכיון שהעשה חמור והעשה ולא תעשה דרבנן קלים. שפיר נילף מבינייהו שדוחה:

אך גם לתוס' יבמות שתירצו באופן אחר נראה לי דהקל וחומר שכתבתי טוב. דהנה במתני' דנדרים קונם סוכה לולב תפילין הנדר חל. והקשה בחינוך שידחה עשה הלא תעשה. ותירץ משום דקונם עשה ולא תעשה. והקשה בפרשת דרכים דנילף מנזיר שידחה עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. והנה זו שאילת הראשונים בתשו' רשב"א חלק ג' סימן שמ"ג יעוין שם מה שתירץ והשאלה שם בתשו' הי' על ישיבת סוכה עלי, ולכאורה יפלא אהני אריוותא מה קשה להו. כיון דכל הני סוכה לולב תפילין אין נשים חייבות בהם והעשה והלא תעשה דנדר שוים בכל. ומה אולמא קולא דישנו בשאלה מקולא דאינו שוה בכל. הלא גם עשה ולא תעשה שאינו שוה בכל נדחים מפני עשה כמו עשה ולא תעשה דאיתא בשאלה. ועוד בפשטות איך תוכל ללמוד מעשה דמצורע דדוחה לא תעשה ועשה דנזיר. הא איכא למיפרך מה לעשה דמצורע שכן שוה בכל. תאמר בהני דליתנייהו בכל:

אשר על כן נראה לפי מה שפסק רבינו תם נשים סומכות רשות. ואף סמיכה דוחה או מתיר איסור עבודה בקדשים משום דמכל מקום מצוה עביד. ומהאי טעמא אף מצוה שאינו בנשים שפיר מדחה העשה ולא תעשה שישנו בשאלה. מה אמרת הא העשה המדחה אינו שוה בכל דליתי' בנשים. ליתא דאף הנשים אם יעשו המצוה ידחה איסור. כל שכן שאינו מגרע כח האנשים במצוה שלא ידחה. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחה לענין העבירה. בזה אמרינן שהעבירה קלה שאינה בנשים. אם שהנשים יעברו על העשה ולא תעשה שאינה נוהגת בהם לא יעשו עבירה ולא יענשו כלל אבל עשה המדחה לענין המצוה בזה אמרינן שאף הנשים במצוה שהרי אם יקיימו יקבלו שכר. וקיום זה דוחה ומתיר איסור. דנשים סומכות רשות. ודוקא בעשה ולא תעשה הנדחין. העבירה אינה בנשים. ויותר מזה כתב מהר"ל בספר תפארת פ"כ ובספר גור אריה פרשת ויגש שהנשים אם יקיימו מצוות לא תעשה לא יהי' להם שכר בזה. ועל כן חשיב הלא תעשה אינו שוה בכל. ונדחה עם העשה:

ואם תאמר דמכל מקים העשה הנדחת אם תקיים יהי' לה שכר על העשה. ואם כן עשה הנדחית לענין קיום חשיב שוה בכל. ומה אולמא האי עשה המדחה מהאי עשה הנדחה. לא קשיא דבגמ' לא מצינו הא דמה אולמא אלא במצוות הקרבת המצורע קרבנן נגד מצוות שילוח הקן דשניהם מצוות במעשה. אבל שופר נגד מצוה דשבתון שפיר שופר אלים יותר מעשה דשבתון ששופר מקיים במעשה. ושבתון מתקיים מאליו רק בעשה ולא תעשה אין נדחין. והכא שהלא תעשה לגמרי אינה בנשים וגם העשה כן לענין העבירה שפיר נדחין מפני שופר:

ואמנם שהלחם משנה תירץ כן לדעת רמב"ם ורמב"ם לא פסק הא דנשים סומכות רשות. אך לדעת רמב"ם נוכל לומר כתירוץ הראשון. דבלא קל וחומר עשה דאורייתא אף שאינו שוה בכל חמור מדרבנן השוה בכל. והחמור. דהיינו העשה, דוחה עשה ולא תעשה הקל. רק שלתוס' אינו כן. ולתוס' נוכל לומר כתירוץ הזה כיון שהתוס' פסקו נשים סומכות רשות:

מלאכת זורע. סק"ו בין תיבת הלכה בין תיבת ולא. ועוד דרמב"ן בפי' התורה בטעם איסור ערלה ודין רבעי. שטעם מצוה זאת לכבד את ד' מראשית כל תבואתינו מפרי העץ ותבואת הכרם ולא נאכל מהם עד שנביא כל פרי שנה אחת הלולים לד'. והנה אין הפרי בתוך שלש שנים ראוי להקריבו לפני השם הנכבד [לפי שהוא מועט ואין האילן נותן בפריו טעם או ריח טוב בתוך שלש שנים עד כאן לשונו הצריך לענינינו]:

ושמעתי מקשים על טעם ראשון משום איסור ערלה בחוץ לארץ מהא דתנן פרק קמא דערלה משנה ב' עת שבאו אבותינו לארץ ומצאו נטוע פטור. וכל שכן הנוטע קודם שבאו לארץ כלל. ולאו קושיא הוא. דשאני התם שנטעו גוים וכמו שהביא ר"ש ספרא. דכתיב ונטעתם פרט לשנטעו גוים קודם שבאו לארץ. ואף דערלה נוהג בשל נכרים. מכל מקום נתמעט של נכרים קודם שבאו לארץ. וכן כתב המקנה בהדיא. והוליד מזה לענין חדש דכתיב קצירכם ולא קציר נכרים. לא נתמעט של נכרים אלא קודם ביאת ישראל לארץ עיין שם בשמעתא דחדש:

ס"ק כ"ב קבעתי להלכה דברי הגהת אשר"י וכן בביאור שאין לזוז מפסק הגהת אשרי מאחר שלא מצינו מן הראשונים חולקים. וחוזרני בי כי לפי הטעם שהעליתי במסקנא דסבירא לי' דלרבה אין במנכש ומשקה חיוב רק משום שהי' במשכן. ועל כן אין ללמוד רק מלאכה שהי' במשכן לרבה משום חורש ולר"י משום זורע. אבל בעלמא תוספות גידול לאו מילתא הוא. והנה מה שכתבתי דאין חיוב בעצם משום זורע לרבה אף במקום דליכא חיוב חורש. וכן לא משום חורש לר"י אף במקום דליכא חיוב זורע. מבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד אות ט"ו שכן דעת הרמב"ם ואור זרוע:

אך דעת תוס' וריטב"א אינו כן כמבואר שם אות ד' וה' אלא דבעצם יש חיוב שניהם. רק דכיון שיש שני חיובים מה שהוא דומה לו יותר דוחה חיוב האחר. וסמ"ג והגמרא סבירא להו דבאמת קיימא לן דחייב שתים:

ה) ואם כן לדעת ראב"ד שהביאנו באגלי טל שם עוד יש ראי' שאין הטעם משום שהי' במשכן. ואפילו בלא דברי ראב"ד על כל פנים אין ראי' דטעם מנכש ומשקה משום שהי' במשכן. ובלא ראי' אין לנו לומר כן. ושם במלאכת חורש סעיף ו' ובביאור סק"י הארכנו להלכה כדעת תוס' וריטב"א וסמ"ג והגמרא. ואם כן נדחה הטעם שכתבתי במסקנא לדעת הסמ"ק. ואי אפשר לפסוק כמותו רק אם נמצא טעם אחר נכון לדבריו:

שם סוף אות ד' נראה לי ראי' מהא דביצה (דף כ"ד.) בצד אווזים ותרנגולים ויוני הרדסאות פטור משום שבאים לכלובן לערב. ופרש"י לכלובן ונוח לתופשן שם הלכך הרי הן כנצודין ועומדים ומותר לצודן אפילו חוץ לכלובן. ולא אמרינן דהוי קירוב צידה במה שצדם במצודה טרם בואם לכלובן. ולקירוב צידה זו צריך מצודה. והוי תיקון שיוכל לשוחטם ולאוכלם תיכף. אלא ודאי כיון דמחמת שיוכל לתופשם לערב בלא מצודה חשובים נצודים מעכשיו. לא הוי קירוב מלאכה שהמלאכה הא נעשית מעכשיו בלא מצודה. הכא נמי כיון דמחמת שראוי ליגדל לאחר זמן חשוב זורע מעכשיו לא חשוב קירוב מלאכה במה שגדלים עכשיו:

מלאכת חורש. סק"א דיבור המתחיל ואינו שורה ט' יפטור. לכאורה יש לחלק דשאני התם בשנים שעשאו דאיכא מיעוטא מקרא. אך זה אינו דאטו מיעוטא בשבת כתיב. הא גבי חייבי חטאות כתיב. ואיכא לאוקמי במפטם שמן המשחה וקטורת. ואשר יתן משמן המשחה על זר. אבל שבת כיון דהוי במשכן חייב, אלא ודאי ממשכן לא ילפינן אלא שהנפעל מלאכה. ומכל מקום כיון שלא עשאה כולה פטור. הכא נמי בחרישה כיון שלא עשאה הוא יפטור:

שם דיבור המתחיל והנראה בין ש"ח מרובע דהא ודאי משאוי הוא ולכולי עלמא חייב דהוי מלאכה הצריכה לגופה. שמעתי איש אחד אמר דודאי טעות סופר בתוס' דלמה הי' צריך לומר דהוי מלאכה הצריכה לגופה. וכי בכל מקום שנזכר חיוב בשבת. הוסיפו ביאור דהוא צריכה לגופה עד כאן דבריו. והנה מה שכתב שיש טעות סופר. על זה אין צריך להשיב. וכי בכל מקום שיקשה עלינו דברי תוס' נאמר שטעות סופר. ואם כן נתת תורת כל אחד בידו שכל אחד יגיה כרצונו. וכל קושיא יש לה תירוץ. וגם דברי תוס' אלו נוכל לבארם:

דהנה בהא דמכלתין (דף י"ב:) דזב היוצא בכיסו הוי אין צריך לגופה. ובתוס' מכלתין (דף צ"ד.) כתבו וזה לשונם ואפי' למנות ראיותיו או נקיים שצריך הכיס מכל מקום אין צריך להוצאה זו, דהכא נמי סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא עיין שם. והנה לפי דברי תוס' (דף צ"ד) דמשום דהוה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב אין צריך לגופה אין ראי' משם למוציא מרא לקבור בו מת לר' שמעון ועל כרחך לומר דתוס' (דף ק"ו) שכתבו דמוציא מרה לקבור בו מת לר' שמעון הוא כמו מוציא כיס לקבל בו זיבה חולקים על תוס' (דף צד) [ומצינו גם ברש"י שנתחלף פירושו באותה מסכת כמו שכתב מהר"ל בגור אריה] ולשיטת תוס' (דף ק"ו) אף דהיה סגי לי' אי הוה יתיב בחד דוכתא חשיב צריכה לגופה:

והנה בנידון התוס' פרק במה בהמה ביוצאת בכיסה הקשור בדדי' לקבל בו החלב. הוה סגי לי' אם הבהמה היתה עומדת במקומה והוי אין צריכה לגופה לדעת תוס' (דף צ"ד.) אך התוס' פרק במה בהמה לית להו סברא זו דהוה סגי לי אי הוה יתיב בחד דוכתא וכדעת תוס' (דף ק"ו.) ועל כן הוצרכו תוס' לפרש כן דחשיב צריכה לגופה. שלא תאמר דמשום דסגי לי' אם תעמוד במקומה ולא תצא יחשב אין צריכה לגופה. ולא הי' בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוה רק שבות כמפורש בשלחן ערוך ש"ה דבגוי רוכב על הבהמה אין בו משום שביתת בהמתו כיון דלא הוי רק שבות דחי נושא את עצמו. על כן פי' דבריהם דחשיב צריכה לגופה. אבל בעלמא אין צריך לפרש:

שם דיבור המתחיל ובמה. בתוך ש"ח מרובע. והנה ביום טוב יש לומר יום טוב ושבת חדא מילתא הוא כמו בתחומין. נדפס ספר א' והביא שאחד חכם [בעיניו] הטיח דברים כנגד דברים אלו שדחיתי דברי רמב"ן בגילא דחטתא שהרי מחמר להרבה פוסקים אינו ביום טוב. ומה ראי' מתחומין שגם בתחומין לא מצינו שביום טוב הוא מן התורה. והמחבר ספר הנ"ל השיב לו שלא דחיתי דברי רמב"ן רק תרצתי דברי רמב"ם לפי פירוט הנ"ל והטעם ברור כיון דמה דצריך קרא לחיוב חורש משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. וביום טוב ליכא קרא למלאכת מחשבת רק בשבת משום דנסמך למלאכת המשכן אי אפשר לפטור ביום טוב יותר משבת. וכיון דבשבת גלי קרא דמלאכה הוא שוב חייב ביום טוב בעצמותו, אך הראי' מתחומין גם הוא לא הבין. והישוב שאמר לו כתוב שם בספרי בהג"ה לענין שביעית כיון דבשביעית לא בעינן מלאכת מחשבת. אך ביום טוב לא צריך לזה כלל. ודבריי ברורים. והא דיום טוב ושבת חדא מילתא הוא לשון התוס' בבא מציעא (דף צ'.) דיבור המתחיל אכל:

והראי' מתחומין ברורה שכן כתבו התוס' פסחים (דף צ"ג.) בפלוגתא דדרך רחוקה אם תלוי ביכול ליכנס בשעת שחיטה אי תלוי בשעת אכילה. והקשו בתוס' דהא במשנה דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ. ולר"י דאמר שעת אכילה לא יוכל ליכנוס מן המודיעים חצי יום וכל הלילה. ולעולא דבשעת שחיטה חצי יום. נחזי אנן היכן הוא מודיעים. ותי' בתוס' דהא אליבא דר' עקיבא קיימינן דאית לי' תחומין דאורייתא ולר"י לא יוכל ליכנוס מן המודיעים בתחילת הלילה עיין שם. הנה דפשיטא להו דאין חילוק בתחומין בין יום טוב לשבת:

אך אין הכרח לומר שתוס' חולקים על רמב"ן במה שכתבו דמחמר אינו נוהג ביום טוב. דיש לומר שאני תחומין דנפיק מקרא דאל יצא איש ממקומו ביום השביעי כדאיתא סוף פרק קמא דעירובין דמהאי טעמא לוקין על התחומין. ואף דמהאי קרא נפקא לי' גם איסור הוצאה הלא הוא ניתן לאזהרת מיתת ב"ד. כיון דא יצא כתיב. וכיון שעיקרו בלשון יציאה לוקין עליו כן ביארו שם התוס' עיין שם. וכיון דבחד קרא נזכרו איסור הוצאה ואיסור תחומין. שמע מינה שגם הוצאה אסור ביום טוב דקיימא לן יש עירוב והוצאה ליום טוב גם תחומין כן:

אך לפי זה מהא דיש עירוב והוצאה גופי' נלמוד לנידון דידן דכשם שנלמד הוצאה ליום טוב מקרא דאל יצא ביום השביעי והיינו משום דגלי קרא דהוצאה מלאכה. וביום טוב כתיב לא תעשה כל מלאכה. הכי נמי בנידון דידן לדעת הרמב"ם כיון דגלי קרא דבהמתך דחשיב מלאכת מחשבת ממילא חייב ביום טוב:

ומהא דיש עירוב והוצאה ליום טוב לבד לא נוכל להביא ראי' לנידון דידן. דיש לומר מויעבירו קול במחנה ילפינן דשם לא מפורש שבת רק דילפינן גזירה שוה מוהעברת שופר תרועה מה להלן יום אסור אף כאן יום אסור ויום טוב נמי יום אסור הוא. אך לפי זה ולפי המבואר בתוס' ריש שבת הא דצריך תרי קראי אל יצא ויעבירו. חדא להוצאה דעשיר וחדא להוצאה דעני. ואם נאמר דמאל יצא לא נילף הוצאה ליום טוב אם כן לא נאסר ביום טוב רק הך גוונא הוצאה דנפיק מויעבירו לא הך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא. ואם כן אי אפשר ללמוד תחומין בהקישא. דהוצאה דכתיב בלאו דאל יצא דהא אמרת דהך גוונא הוצאה דנפיק מאל יצא באמת אינו נוהג ביום טוב:

נמצא דמדברי תוס' פסחים ראי' מבוררת דמה דגלי קרא דהוי מלאכה בשבת חייב עלי' גם כן ביום טוב. ואם כן בנידון דידן לדעת הרמב"ם דלא אצטריך קרא בחרישה על ידי בהמה רק שיחשב מלאכה, ממילא לבתר דגלי קרא דבהמתך דהוי מלאכת מחשבת חייב ביום טוב. והרמב"ן לפי שיטתו ברמב"ם דכל האיסור משום מעשה בהמתו. שפיר הקשה לו מחורש ביום טוב. אך לפי פירושי ברמב"ם לא קשה כלל וכלל:

שם סק"ב סוף דיבור המתחיל ולפלא. ולכאורה אינו מובן דחיוב גומא היינו חופר גומא. והרי כתב הרמב"ם חיוב חופר בחורש. אך זה אינו דמשכחת חיוב גומא בלא חפירה בעפר תיחוח כמבואר לקמן סעיף ג' וכן בהי' שם דקר נעוץ כפרש"י ביצה (דף ז':) בסוף העמוד. מכל מקום יש ליישב דברי רמב"ם דכבר כתב הרמב"ם פרק ז' חיוב חורץ בחורש ועושה חריץ היינו עושה גומא:

שם בפנים סעיף ז' ובביאור סקי"א. מיהו המאירי כתב במשנה דל"ט מלאכות הדש בבקרים או במקל. משמע הדש בבהמות נמי הוי אב מלאכה לחיוב חטאת. אף שהוא אינו עושה כלום. כהא דהכניסה לרבקה שתינק ותדוש בגיטין (דף נ"ג.) וחלוק ממחמר משום שכך עיקר מלאכת דישה כדכתיב לא תחסום שור בדישו והוא חידוש גדול וצריך עיון. העירני לזה הרב נ"י מדוואהרט:

שם סקי"ג אות י"ב הרמב"ן ורשב"א כו' סוברים מחמר אפילו בבהמת עכו"ם. יש מקום עיון בזה דבאות ז' הוכחנו ממאירי דמחמר משום לתא דבהמה ואינו בבהמת עכו"ם. ובשלהי מכלתין כתב המאירי ליישב הא דמקשה הש"ס והלא מחמר ולא מקשה משביתת בהמתו משום דאפשר לאוקמא בבהמת אחרים. ולכאורה סותר להנ"ל דאינו בבהמת עכו"ם. וצריך לומר דהאי אחרים ישראלים שהבהמה בת שביתה. שאף שהוא אינו מוזהר על שביתתה. מכל מקום כשמוציאה בידים משביתתה הוי מחמר ומבואר שהמאירי מחלק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל אחר:

אך הר"ן פרק קמא דעבודה זרה שתי' בהא דמשום נסיוני דמשום שביתת בהמתו ליכא שהבהמה ברשות לוקח והרי הלוקח גוי. מבואר דסבירא לי' אפילו בבהמת עכו"ם חיוב מחמר. ומדכתב בפרק מי שהחשיך מכאן ראי' למה שכתבתי פרק קמא דע"ז. מכלל דסבירא לי' לר"ן שאין חילוק בין של ישראל אחר בין של גוי ודלא כמאירי שמחלק ביניהם:

ומתוס' ורא"ש פרק קמא דיבמות משמע דאין חיוב מחמר אלא בשלו דוקא. דאי אפי' בשל ישראל אחר דליכא משום שביתת בהמתו יש חיוב מחמר. אכתי משכחת לה לאו בלא עשה. ואימא דקרא להכי אתא כנ"ל אות ג':

ושלש מחלוקת בדבר (מלבד המחלוקת אם הוא משום לתא דידי' אי משום לתא דבהמה] לר"ן אפילו בבהמת עכו"ם. לתוס' ורא"ש דווקא בבהמה שלו ואפילו בשל ישראל אחר ליכא חיוב מחמר. למאירי יש חילוק בין בהמת עכו"ם לבהמת ישראל ואפילו בשל ישראל אחר יש חיוב מחמר. ליראים ור' אפרים ואור זרוע בשל עכו"ם פטור ובשל ישראל אחר צריך עיון לדעתם. ולרמב"ן ורשב"א בשל ישראל אחר חייב ובשל עכו"ם צריך עיון לדעתם:

ודע דבשל ישראל אחר אין לאסור משום שהישראל אחר יעבור על עשה דשביתת בהמתו. דאין שביתת בהמתו אלא במלאכתו או שנהנה על כל פנים ממלאכה כמו שביאר החתם סופר בתשו' שהסכים עם הבית אפרים בזה וכתב שהוא ברור כהלכה למשה מסיני:

ס"ק כ"ב סוף אות ל' עוד יש להכריע כשיטת תוס' מכילתין [נגד שיטת תוס' פסחים] דטעמא דר"א משום דחשיב לדידי' פסיק רישי' מחמת קו' רמב"ן כנ"ל אות כ"א עיין שם. שוב ראיתי ברבינו ירוחם נתיב י"ב חלק י"ג כתב שיטת תוס' דמכלתין וזה לשונו ובתוס' כתבו דכבוד אסור משום עפר ועצמות שמזיזין ממקומן וכן עמא דבר עד כאן לשונו:

מלאכת קוצר. ס"ק ב' על מה שכתבתי דלרב האי לא הי' קצירת העצים במשכן. הקשה הרב מדוואהרט נ"י דהא הי' קצירת עצים למערכה ושני גיזרי עצים. וזה יקשה גם כן סק"מ אות ה':

סק"ו אות כ"א אם כן מתניתין מני. מיהו מתניתין דפרק ב' דעוקצין לפי' התוספתא וכל המפרשים בעציץ שאינו נקוב לא קשה לשיטת התוס' דהא תנא דמתניתין סבירא לי' אימתי לפרש ובאינו גוששת לאו כמאן דמנחא דמיא. ואם כן למה שחוץ לעציץ לכולי עלמא טהור דיש לומר דדחו דרבא בגיטין דוקא ספינה דעשוי לברוח. ולא קשה מה שהקשיתי באות ד' ואות ה' דאם כן במכלתין פרפוסא דמנחא אארעא ומנחא אסיכי יתחייב שתים דבשעה שמעביר לאו כמונח. לא קשה דלהלכה קיימא לן כתנא דברייתא אימתי לחלוק וקיימא לן כרבנן דאף בספינה דעשוי לברוח כמאן דמנחא. ומכל מקום. לתנא דמתניתין עציץ באויר כמונח. ובאות ז' כתבתי רק שהרמב"ם לפי שיטתו הוקשה לו המשנה לפי פי' התוספתא כיון דסבירא לי' דקיימא לן כתנא דמתני' ואי אפשר לומר דסוגיא דמכלתין כמאן דאמר אימתי לחלוק דאם כן איך פסק אימתי לפרש נגד סתם סוגיית הגמרא ועל כרחך להרמב"ם לא קיימא לן כחילוק רבא משום דעשוי' לברוח ואף עציץ באויר לאו כמונח:

ס"ק י"ג דין ש"ח מרובע. אין צריך לטעם זה רק בפשיטות דמבכלי לביד הוי שינוי זוטא שאינו פוטרו מחטאת כמו שכתב הר"ן פרק אין צדין. מה שאין כן בזרק פיסא לדיקלא שמשנה מגופו לכחו ועיין מה שכתבתי במלאכת לש סק"ט אות י"ד:

שם בפנים סעיף י"א הרי הן כמחוברין עיין היטב לקמן ס"ק נ"ה בהג"ה. לפי זה לדעת תוס' דבעצים לא שייך קצירה. אלא אם כן חישב עליהם. אי אפשר לומר שענף הנפשת יהי' דינו כמו האילן ויהי' בו תורת קצירה כמו באילן דאינן גופי' כל זמן שלא חישב עליו לעצים אין עליו תורת קצירה ודוקא יבש פרי בלא עוקצו דאמרינן שדין הפרי כמו העוקץ שעומד ליקח מהאילן כמו הפרי ואין על העוקץ שם קרקע ויש די תורת קצירה על כן דין הפרי כמו העוקץ:

שם ס"ת כ"ו סוף דיבור המתחיל ולפי עניות דעתי עיין עוד בזה באריכות במלאכת גוזז סק"ז דיבור המתחיל אך:

שם בפנים סעיף ט"ז ויראה לי שכן הוא דעת הרמב"ם. כעת הנני מסופק קצת כי בביאור כתבתי רק טעם שאין ראי' מדרב כהנא דנקט צריך לעצים דבכל קוצר עצים כן. אך לא כתבתי ראי' שרמב"ם יסבור כן. ואמנם כי כתבתי לדחות הראי' מהא דנתנו בקנה דתוס' לטעמייהו (מ"ק ב') דחיוב זומר אפי' לא נתכוין להצמיח הגפן. ורמב"ם פרק ח' כתב זומר להצמיח כו' אך בסוף דבריו שדחיתי הראי' מנתנו בקנה משום דהקנים אין מוציאין פירות. שוב אין ראי' שהרמב"ם יחלוק על התוס'. מכל מקום קצת משמע כן משום שדרכו של רמב"ם לפסוק כירושלמי:

שם סס"ק ל' גם ראי' שני' יש לדחות כיון דעכשיו יבש ואינו מגדל עוד פרי יש לומר דינו כאילן סרק. ועל כן גם מה שכתבתי להוכיח בססק"ב דקצירת עצים אף להמחייבין אף שאין צריך לעצים מכל מקום חשיב רק תולדה והוכחתי מדברי רש"י עיין שם ולפי האמור שוב אין ראי' דרש"י מחייב אפילו אין צריך לעצים:

סס"ק ל"ב וגם בהם הדין כו' לבד מדין הראשון שבסעיף ג' שאם מקצת הגידולין יוצאין חוץ לעציץ. משום שכתבתי שם הטעם דנחשב עציץ נקוב משום שיונק על ידי האויר. ולא מיעט ביניקה כלל במה שהניחו על גבי יתידות:

סק"מ אות ה' שורה ט"ז דבעצים לא נקרא מלאכה אלא בצריך להם. מיהו בס"ק ל' כתבתי דמשמעות ירושלמי דמחייב בקצירת עצים אף שאין צריך להם. מיהו אינו משמעות מוכרח. דיש לומר שהירושלמי אין צריך לפרש שדוקא בצריך להם כיון דקיימא לן כר' שמעון מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור:

שם אות ז' סוף האות. ולפי מה שכתבתי סס"ק ב' להוכיח מרש"י דאף להמחייבים באין צריך לעצים היי רק תולדה. אם כן אכתי הויין קצירת עצים ומרעיד אילן להשיר פירותיו שני תולדות. אך לעיל בקונטרס אחרון ססק"ל השגתי על הוכחה זו:

ס"ק מ"ג בסוף הדיבור ואם כן לא ישא עמו הזמורה. ולראב"ש דמתיר שם במתניתין להנהיג הבהמה במקל יש ליישב דסבירא ליה כר' עקיבא יר' מאיר דתחומין דאורייתא ולדידהו אסור לרכוב על הבהמה מגזירה שמא יצא חוץ לתחום ועיין ביצה (דף ל"ו:):

שם סס"ק. אמנם הא דחול המועד יש ליישב בפשטות דלא אסור שאינו לצורך המועד אלא בשהמעשה אסורה בכל אופנים. אבל הנסיעה ממקום למקום הא מותרת ברגליו. ממילא הרכיבה הוא צורך המועד שלא יטרח בהליכה ברגליו על כן מותר:

ס"ק מ"ז אות ז' שורה ד' כלי מהיכנו. ולפי זה הנפקא מינה שכתבתי באות ה' במניח למטה מעשרה דוקא במניח מערב שבת על דעת שישאר בשבת דלהניח בשבת אסור משום מבטל כלי מהיכנו. וצריך להגיה בפנים מותר להניח על אילן מערב שבת שישאר בשבת:

אות י"ז דאין בשבות הנעשה על ידי בהמתו משום מחמר עיין במאירי כו'. הנה לשין המאירי מועתק במלאכת חורש ס"ק י"ג אות ז' עיין שם. ונראה דלא קשה לי' למאירי למה הוצרכו לגזור על רכיבה תיפוק לי' משום מחמר. שהרי הוצרכו לגזירה לרכוב בתוך עיר מעורבת. אך משום דבמתניתין תני אלו משום שבות אין רוכבין על גבי בהמה משמע בכל ענין אפילו ברשות הרבים אינו אלא משום שבות. על כן מפרש משום דחי נושא את עצמו. ואינו אלא שבות. אבל ודאי אפילו בשבות יש איסור מחמר כמפורש ריש פרק אלו דברים מחמר כלאחר יד איסורא דרבנן מיהו איכא:

ס"ק מ"ט אות י"ג שורה י"ג בהמה דקה דין צדדין יש לה כו' ואף דמלבד איסור צדדין נאסר אגב בהמה גסה משום לא פלוג דהא אף למאן דמתיר צדדין בהמה דקה אסורה משום לא פלוג. מכל מקום כיון דאיסור זה אינו מחמת עצמו רק אגב בהמה גסה הוי לי' שבות קל. דכהאי גוונא מבואר בר"ן דאיסור לרפא בסמנין לא התיר לצורך חולה שאין בו סכנת אבר. אבל שאר רפואה שאינו בסמנין אף שנאסר אגב רפואות הנעשין בסמנין הותרו לצורך חולה שנפל למשכב אף שאין בו סכנת אבר כמבואר במלאכת טוחן ס"ק ל"ח אות י"א עיין שם. הרי דכיון שאין איסורו מחמת עצמו רק מחמת רפואה בסמנין קיל איסורו להתיר בחולה שנפל למשכב. הכא נמי בזה האיסור דקה מחמת איסור גסה קיל איסורו להתיר במקום מצוה:

ס"ק נ"ב דיבור המתחיל ובאור זרוע שורה ט"ז אחר תיבת חדא היא. האומנם כי הש"ך חושן משפט בענין סימנים כתב שאין נפקא מינה מה רבא סובר מאחר דר' אשי דהוא בתרא מספקא לי'. והכי נמי אף לא פשיטא לי' כל דלהדי גבה כלהדי כרעא ור"פ פשיטא לי' נקטינן כר' אליעזר דספק הוא, ואור זרוע הכי קאמר כיון דר' אשי מספקא לי' הוה לי' ספק דאורייתא לחומרא שמא ככרעא דמי. ואם לא הגיע המנעל לרוב רגל חליצתה פסולה הכא נמי ספק שמא לאו כרישא. וספק דרבנן לקולא דלא הוי שבות חמור ומותר בין השמשות וכן בצידי הראש שיהי' מותר לגמרי:

ס"ק נ"ג סוף אות ג' וכן בס"ק מ"ה דשאר תשמישים באילן נאסרו אגב רכיבה כמו פירות הנושרין שגם ביצה נאסרה. וליתא לפי מה שכתבתי בסוף מלאכת גוזז עיין שם:

סס"ק נ"ז. מיהו לעיל (דף ה':) דיבור המתחיל אשר על כן נראה כתבתי דרך אחרת בדעת הר"ן יעוין שם:

ס"ק ס"א אות ט' בסוף העמוד דקיימא לן כר' יוסף הנה זה דעת הכסף משנה פרק ה' מהלכות נזירות דרמב"ם דפוסק לחלק בין בחיבורין בין שלא בחיבורין הוא כר' יוסף דמחלוקת רבה ור' יוסף בשלא בחיבורין דבשלא בחיבורין מחייב ר' יוסף ופסק כוותי' משום דאמרו כו' אבל כבר השיגוהו הלחם משנה שם והמשנה למלך פרק ג' מהלכות טומאת מת דאף הרמב"ם פסק כרבה. אך דרמב"ם כתוס' דמחלוקתם בחבורין ופסק כרבה דהלכתא כוותי' לגבי ר"י ועל כל פנים שיטת התוס' הוא כן. וקושית הש"ס טומאה וביאה נמי מיטמא וקאי הוא אליבא דרבה. ולהלכה הא קיימא לן כרבה לגבי ר"י. נמצא שאין חילוק דין מסוגיא (דף מ"ג) ואכתי סותרים דברי התוס' (דף י"ג) לדברי התוס' (דף מ"ג) וראיית הצמח צדק בתוקפה:

אך באמת לשיטת התוס' הדבר נכון יותר ולא יצטרך לחלוק הסוגיות לדינא והוא על פי מה שכתבתי בתשובה [תמצאנו בחלק יורה דעה הלכות טומאת כהן] בהא דמשני הש"ס שם על הקו' דטומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי. אר"י לא קשיא כאן בבית כאן בשדה. ומקשה בבית נמי כיון דעייל ידי' איסתאב כי עייל כולו טמא הוא. ולשיטת ראב"ד וסייעתו דלרבה אפי' בו ביום פטור הקו' תתפרש היטב דכיון דנטמא בעייל ידי'. שוב אפילו הוצי ידו וחזר ונכנס לאוהל המת פטור על הביאה דמחולל ועומד הוא. אך לשיטת רמב"ם ותוס' דאף לרבה אינו פטור רק בעודו מחובר למת ראשון. צריך לפרש הקו' משום שעדיין לא הוציא היד ועודו מחובר במת. וקשה על זה מהא דפרק ב' דשבועות נזיר בקבר צריך שהי' למלקות. והקשו בתוס' דהא בחיבורין לא מחייב והכא למה יתחייב כל זמן שלא פירש. ותירצו דהא דפטור כשהושיטו לו מת אחר. היינו בשלא הספיק להשליך מת הראשון מעליו. לפיכך אינו מוסיף טומאה. אבל הכא בכל שעה מוסיף טומאה. שבכל שעה הוא מוזהר לפרוש מן הקבר. והיינו שאם הי' פורש לא הי' טומאת מת חבורין ובמה שאינו פורש הוא מוסיף טומאת חבורין ועיין שם בחי' רמב"ן באריכות. והכא נמי הוא מוזהר להוציא גם ידו. וכשאינו מוציא ומעייל כל גופו הוא מוסיף טומאת חיבורין. אך התירוץ לזה פשוט דמה שמחויב להוציא ידו. זה אינו משום הלאו דלא יבא ולגבי הכנסת כל גופו חשוב מחולל ועומד דאפי' לא הי' מעייל כל גופו הי' טמא מחמת היד. ועל מה שלא הוציא היד הא אינו מחויב בלא יבא. ודוקא בהא דשבועות דמחמת לאו דלא יטמא הוא מוזהר לפרוש מן הקבר לגמרי שלא יהי' טמא טומאת חיבורין על כן חייב בלא יטמא. עד כאן לשוני בתשובה:

מעתה בבא חבירו ופיחת את המעזיבה אין לחייבו בלא יבא על מה שאינו יוצא דכמו שאינו נכנס כל גופו בבת אחת דזה כל קו' הש"ס [ועיין בתוס' שם דיבור המתחיל והא לא אפשר] כמו כן אי אפשר לצאת כל גופו בבת אחת. ומכי נפיק רובו אינו עובר בבל יבא. ואין חיוב עליו לצאת יותר משום איסור דלא יבא ממילא גם רוב אינו חייב להוציא. שהרי ישאר מחולל ועומד. ואי אפשר לחייבו כלל מחמת שאינו יוצא אפילו למאן דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וכל החיוב ברגע שנעשה פותח טפח. וברגע אי אפשר לצאת ואי אפשר להחשב מעשה מחמת שאינו יוצא. אבל (בדף י"ז) גבי נזיר בקבר דבלאו דלא יטמא קאי ומחייב על שאינו יוצא לגמרי שלא ישאר עליו טומאת חבירו:

שם בין אות ט' לאות י' בעיקר החידוש דכיון שמותר לירד שוב חשיב מעשה מה שיכול לירד ואינו יורד. יש לפקפק לכאורה דתוס' וריטב"א לא אמרי אלא ביכול לפשוט ומחוייבין לפשוט. בזה אמרינן דחשיב כאילו לבש בידים כהא דבבא קמא (דף מ"ח.) כיון דאית לי' למלויי ולא מליי' כמאן דכרי' דמי יעויין שם. אבל זה שאינו מחוייב לירד אין מניעת ירידתו חשיב מעשה. אך יש להביא ראי' מהא דהמוצא כלאים בבגדו דפושטו אפילו בשוק. ואף דכבוד הבריות דוחה איסור תורה בשב ואל תעשה. כתב ריטב"א משום דיכול לפשוט ואינו פושט חשיב מעשה. ואי אמרת דלא חשיב מעשה אלא משום דמחויב לפשוט. ידחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט דשב ואל תעשה הוא. מה אמרת כיון שמחויב לפשוט ואינו פושט חשיב כאילו לבש. הא דחה כבוד הבריות את החיוב לפשוט. ושוב לא חשב כאילו לבש. ולא הוי מעשה כלל. אלא ודאי משום שיכול לפשוט לבד ואינו פושט חשוב כאילו לבשו עכשיו. וכן משמע לשון ריטב"א שכתב כיון שיכול. ולא זכר כלל מחיוב:

מלאכת דש. סק"א שורה ט' דתנא כייל להו בחד לישנא. זה אינו ראי' לרש"י לשיטתו שחילק בין זומר לנוטע ומבריך ומרכיב דכולהו אב לבד זומר תולדה אף דכייל להו בחד

לישנא כולן מלאכה אחת. הכא נמי מנפץ ודאי הוה אב שהי' במשכן כדברי התוס'. מכל מקום מנפט סבירא לי' לרש"י דתולדה ורש"י דווקא נקט. ומה שבסוף הדיבור הביא ראי' מסחיטת זתים וענבים דקרי לי' אב וקרי לי' תולדה. כבר מפורש בפתיחה בהג"ה משום דאורייתא קרי לי' אב עיין שם היטב. מיהו לדעת הראב"ד דדייק לשון כולן מלאכה אחת דחשיבי אב הכא נמי מנפט אב:

סק"ב אות ה' שורה ג' והוה לי' דרך דישה. מיהו (בדף ע"ד) הטווה צמר על גבי בהמה ואחר כך גזזו פטור דאין דרך טוי' בכך ואין דרך גזיזה בכך אף שאחר שטווה במחובר שוב דרך לגוזזו כך. מכל מקים חשיב שלא כדרך גיזה:

ססק"ח בין תיבת גידולי קרקע לתיבת ע"כ. ואף לדעת הירושלמי דנזרע באינו נקוב לא חשיב מן הארץ. מכל מקום יש לומר שחשיב [גדולו] מקרקע לפי מה שכתב מהר"ל נתיב העבודה פרק ט"ז בענין ברכת המוציא וזה לשונו והפרש יש בין אדמה ובין ארץ. כי אדמה נקראת אחר שנתלש קצת מן הארץ כמו עפר שנקרא עפר הארץ אף לאחר שנתלש. אבל ארץ לא נקרא רק כל הארץ ביחד אשר כלל הארץ יש לה קיום וכו' עיין שם היטב. ועל כן הנזרע בעציץ שאינו נקוב שנפסק מכלל הארץ אין מברכין עליו ברכת המוציא מן הארץ [ועל כן לא נסתפק הירושלמי רק בברכת המוציא ולא בברכת בורא פרי האדמה משום דלא חשיב מן הארץ] אבל אפשר שחשיב גידולי קרקע כי קרקע אינו שם לכלל הארץ כמו אדמה שאינו שם לכלל הארץ:

ס"ק י"ז אות נ"ט בין תיבת מפרק לתיבת אלא ודאי. ואפילו לדעת הר"ש שם בחבל בה לרצון לשתי' הוה משקה. מכל מקום יקשה משמונה שרצים שדמו כבשרו:

ס"ק כ"ד אות ח' אבל לא בעור שהוא גוף הבהמה. במלאכת גוזז סק"ב אות ז' כתבתי סתירה לזה מהא דמכלתין (דף צ"ד:) בציצין של עור עיין שם:

ס"ק כ"ז אות ד' מותר במקום צערא והוא הדין חולב בכלי להקל מעלי' דמותר. ואף דמשקה אינו הולך לאיבוד בשעת חליבה. מכל מקום יש שני הטעמים שכתב באור זרוע דהוי ככבשים שסחטן לגופן ועוד מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא. ולא דמי למה שכתב הטורי זהב ס"ס ש"ך שאם נשפך משקה שאינו מלבן לא ישאב בכף יעוין שם. ולא שרינן משים דהוי ככבשים שסחטן לגופן. דבטעם זה לבד לא שרינן כמבואר ס"ק כ"ז עיין שם. ומשקין הנטען בבגד נמי משקין גמורים הם ולא דמי לבלוע באוכל שנעשה אוכל. רק בצירוף טעם מלאכה שאינה צריכה לגופה במקום צערא. ובנדון הטורי זהב ליכא מקום צערא. אבל בנידון דידן דמקום צערא מותר. ועיין מה שכתבתי במלאכת טוחן ס"ק ל"ח סוף אות ל"ב:

סס"ק כ"ז אפילו לר"י דמחייב חטאת כו' ועיין ס"ק י"ז אות ז' דלר"י אין הטעם משום דלא אחשבי' ואם כן גם בחלב אשה דהוי משקה בלא מחשבה מותר. מכל מקום תימה בעיני הלא מבואר שם דהטעם לר"י דאזיל לטעמי' מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור ומותר באינו מתכוין אף דהוי פסיק רישי'. ואם כן עדיין החשש שמא כדעת רמב"ם מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב במקומו עומד. ועוד דכהאי גוונא לא חשיב אינו מתכוין שהרי מתכוונת להוציא החלב. ומלאכה שאינה צריכה לגופה גמור הוא. ואם באנו לצרף דעת רש"י היינו שנאמר גם כן שאין טעם היתר לגופן משום דלא אחשבי' רק כמו שכתבו תוס' שבת (דף ע"ג:) דיבור המתחיל וצריך. משום שאין דרך דישה בכך. או כמו שכתב הר"ן סוף פרק שמונה שרצים דכהאי גוונא לא דמי לדש כלל:

סעיף ט"ו בפנים ואם נמצא כו' עיר אחת. לאו דוקא עיר אחת רק קצת אנשים שסוחטין אותם מחמת שיש להם הרבה מהמין ההוא ואילו הי' לכל העולם וכו':

מלאכת זורה. סעיף ד' בפנים בשעה שהזרה כו' נתגבר הרוח כו' זה לפי מה שחלקתי מתחילה על הבאר הגולה ודחיתי ראייתו. אך בסוף סימן ק"ה כתבתי אף שראייתו ליתא. מכל מקום יש לומר כך מסברא. ולפי זה יהי' חייב באופן כזה:

מלאכת בורר. ס"ק א' אות כ"ב אך זה אינו כו' לפי מה שכתבתי במלאכת דש סק"ז אות י"ז לא קשה מידי דהתם נחשב גידולי הפירות כיון שהי' נבלעים בתוכם. מה שאין כן אוכלין אלו שאינם בתוך הפסולת וזה פשוט. ועל כן מה שכתבתי אות כ"ד לדעת תוס' רי"ד בנפה וכברה פסולת למעלה לאחר זמן חייב חטאת אינו מוכרח. ואפילו למה שחזר בו בפ' תולין דבכלי לעולם חשיב פסולת מתוך אוכל. מכל מקום לר' זירא הא אינו חייב משום בורר כשיש שינוי בלמטה ולמעלה וכנ"ל אות כ"ג:

סק"י אות ז' שורה ל' דאמחשבה לבד לא מחייבינן לי'. אי אפשר לומר כן לדעת התוס' דבעצים לא מקרי קצירה רק מחמת מחשבתו שצריך להם ומלאכת מחשבת אסרה תורה. הנה דאף שבלא מחשבתו לא הי' מלאכה כלל מחייבין אותו אף שאינו ניכר כוונתו לקצור דאפשר לזמור לבד נתכוין:

מלאכת טוחן. סק"ה אות ד' שורה ח' ולא מכחו. עיין רש"י בבא מציעא (דף קי"ז.) בסוף הסוגיא דפסקי והדר נפלו:

סק"ו דיבור המתחיל והנה. וחייב אפילו לרא"ש. היינו דהוי זה אינו יכול וזה אינו יכול יש לדחות דאם תמצא לומר דמה שעשה הרוח לא חשוב מעשה דידי' דלא מהני מחשבתו לפעולת הרוח לשוי' מלאכת מחשבת. הרי חצי המלאכה אינו מלאכת מחשבת ופטור. ועיין בדברינו מלאכת חורש דיבור המתחיל והנראה ומלאכת זורה סק"ד אות ה':

סקי"ז סוף אות א' ולפי מה שכתבתי לעיל מלאכת דש ס"ק מ"ב אות י' דריסוק הואיל ואינו מחלק הדברים רק שמשנה צורתם לא חשיב טחינה כלל אינו שום הוכחה מזה דאין חיוב בטוחן כי אם כדי לבשלו. דבאמת זה אינו טוחן רק שנראה טוחן:

שם בהג"ה בין שתי חצאי מרובע ועיין במלאכת נש סק"ט. שם נתבאר דלר"י בר"י דקיימא לן כוותי' מלאכת לש הוא מה שחלקי הקמח מתחברים זה עם זה ואם כן אין המלאכה רק בקמח. וע"כ אין מלאכת לש רק בגידולי קרקע:

סק"ל אות ה' מותר צורך המכשירין אגב צורך אכילת הפלפלין עצמם, לכאורה זה אינו שהרי באות ד' נתבאר שלא התירו טלטול האבן אגב טלטול התינוק. משום דאיסור טלטול התינוק קל בעצם דטלטול משום לתא דהוצאה וחי נושא את עצמו. הכא נמי המלאכה משום צורך אכילת טעם הפלפלין בעצמם קל כיון שאינם רק חצי שיעור. אך לפי מה שכתב רשב"ם בבא בתרא (דף נ"ה:) וזה לשונו המוציא אוכלין חייב בגרוגרות דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה ולא חשובה הוצאת דבר חשוב פחות מכגרוגרת עד כאן לשונו. ויש לפרש דבריו דכל מה דבעינן שיעור בשבת הוא משום מלאכת מחשבת. שהרי פטור מקלקל משום מלאכת מחשבת. ואי לאו דמלאכת מחשבת בעינן הי' מקלקל נמי חייב. כל שכן חצי שיעור. ואם כן אף שאכילת טעם הפלפלין עצמם חצי שיעור אין הפטור רק משום מלאכת מחשבת. ועל כן מותר אגבם מה שהמאכל מוטעם על ידי הפלפלין כשעושה כלאחר יד דפטור משום דלא הוי מלאכת מחשבת:

ס"ק ל"ח אות כ"ה לפי מה שכתב הריטב"א כו' וכן כתב בנקה"כ קצ"ח:

ס"ק מ"ו אות ה'. ליתא לפי מה שכתבתי סוף מלאכת גוזז:

סס"ק ס"ב דאינו מברך כלום משמע דאפילו הנאת מעיו לא חשיב לי'. יש לדחות דהם מודים שיש הנאת מעיו אך מכל מקום כיון דלאכילה בהנאת גרונו תליא וקרא כתיב ואכלת ושבעת אין חיוב ברכה רק באכילה. וכן פרש"י בגמרא אזוקי מזיק לי' וקרא כתיב ואכלת. ולרמב"ם יש לומר כיון דאינו חייב על הנאה שעברה וכלתה. על כן אין החיוב רק על הנאת מעיו. ואכלת אורחא דמילתא. וכהאי גוונא בנדרים פסק הרמב"ם בעל מפר בלא שמיעה. ופי' הר"ן דאף דכתיב ושמע אישה אורחא דמילתא נקט. כל שכן ברכת המזון על לחם דלא משכחת הנאת מעיו בלא אכילה אין ראי' מדכתיב ואכלת שאין חיוב רק על אכילה:

ס"ק ע"ט (דף ק"א) בין אות ח' לאות ט'. ואף שכתבנו באות ז' דדין רפואה שלא בסמנים תלוי אם חזרת רטי' אסור שלא לצורך עבודה רק משום שמא ימרח. מוכח ממחזירין גמי במקדש אבל לא במדינה דרפואה אף שלא בסמנים הוי שבות גמיר ואסור לצורך חולה שאין בו סכנה. ואם כן למה שפסק הבית יוסף דאיסור חזרת רטי' שמא ימרח. למה מבואר לעיל סעיף י"ח דרפואה שלא בסמנים מותר לצורך חולה שאין בו סכנה. לא קשיא דבאות ז' כתבתי לשיטת רש"י דיש בחזרת רטי' איסור גזירה דשחיקת סמנים רק דמותר דמדינה במקדש דהוי שבות קל. ומדאסור רפואה שלא בסמנים דמדינה מוכח דרפואה שלא בסמנים שבות. והבית יוסף הא פסק כמהרי"ו דאין בחזרה שום שבות דשחיקת סמנים. אב לעולם לא הותר אפילו שבות רק דמקדש במקדש. ואין ראי' מהא דגמי דרפואה שלא בסמנים שבות גמור:

מלאכת האופה. ס"ק א' אות י"ב. שמעתי שבספר יראים הנדפס מחדש כתוב סידורא דפת נקט. שלטה בו יד מגיהי ספרים וספר יראים שלי הוא אשר יצא פעם ראשון לאור:

סק"ב בין אות א' לאות ב'. ואמנם דשלוק משמע נמי בשיל ולא בשיל כמו שכתב הר"ן ריש פרק ו' דנדרים ועיין שם ברשב"א דשליק בשיל ולא בשיל היינו בשיל כמאכל בן דרוסאי אף אם תאמר כוונת הירושלמי השולק בשיל ולא בשיל. אם כן מבשל היינו כל צרכו היכי משכחת. דמשנתבשל כמאכל בן דרוסאי שוב אין חייבין עליו כמפורש להדיא בירושלמי. והובא לקמן סק"י אות י"ג ואין כאן מבשל רק שלוק. אלא ודאי שולק דירושלמי היינו יותר מכל צרכו ומשנתבשל כמאכל בן דרוסאי קרי לי' מבשל:

סוף אות ב' שוב ראיתי לתוס' פסחים (דף ל"ט:) גבי זרוע בשלה דתנן או שלקן דקמשמע לן דבשליקה אינו יוצא מתורת בישול עיין שם אף דבקרא כתיב בשלה. הוא הדין בבשר בחלב אף דכתוב לא תבשל. שליקה נמי קורא בישול וחייב:

אות ח' והוכחה לזה מש"ס כו'. לפי דברי השיטה מקובצת ריש בבא קמא דיבור המתחיל אאב מחייב דלא חשב רק מה שהיא גריעות התולדה עיין שם אין ראי' משם:

ס"ק ט"ו אות י"ב שורה ח' דבישול מבטל מתורת לחם לכאורה אינו מובן דבאות ב' מבאר טעם ר"א ממיץ משום דבישול מבטל אפי' הוי מצה עשירה אבל לא שמבטלו מתורת לחם. אך כוונתי הי' דלפי מה דקיימא לן דלא כרבינו תם ובלא אפי' לא מקרי לחם. כיון דמבטל האפי' מבטל לי' מתורת לחם. ולעיל כתבנו טעם מצה עשירה לשיטת רבינו תם המובא בתוס' פסחים וקל להבין:

סק"כ אית ב' שורה ח' אתי צלי ומבטל למליחה. אינו נראה דוקא בישול מבטל צלי'. דבישול הוא היפוך הצלי'. זה מרכך וזה מקשה. אבל את המליחה אין צלי' מבטל אף שחייב משום צלי' שיש בו טעם צלי מכל מקום טעם מליח לא נתבטל וצריך עיון:

ס"ק ל"ב סוף אות ב' חתני הרב ר' יצחק נ"י כעת אבד"ק טשעכנאווי] הראה לי שכן משמע ברש"י שבת (דף ק"ט.) דיבור המתחיל שריקא טויא וזה לשונו לשרוק ולטוח שמן ובצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשיכה שרי ובלבד שלא יהי' רותח כדי לבשל. ומשמע דאפילו אין הצלי בתוך כלי ראשון אסור:

ס"ק מ"ה וצריך עיון. ונראה לי ליישב כיון שרוצה בחמימו ודאי ניחא לי' שתהי' יד סולדת בו. אך מחמת איסור שבת מוכרח לסלקו קודם שתהי' יד סולדת בו. אך אם תאמר ישכח ולא יסלק ותהי' יד סולדת בו לא עביד איסורא משום דבר שאינו מתכוין. שוב יהי' ניחא לי' במה שתהי' יד סולדת וכהאי גוונא חשיב מלאכת מחשבת. ועיין מה שכתבתי במלאכת חורש ס"ק כ"ב אות י"א י"ב. ואף שכתבנו שם דמכל מקום חשיב דבר שאינו מתכוין דמותר אפי' בשאר איסורין. כתבנו שם אות י"ח דכיון דהוא מלאכת מחשבת והוי איסור סקילה לא התיר ר' שמעון דבר שאינו מתכוין באיסור סקילה:

מלאכת גוזז. ס"ק י"ד דיבור המתחיל עוד יש ליישב כו' המלאכה כו' גם בצאן שגוזז אותם. הא ליתא וכבר השגנו על זה במלאכת זורה סק"א בהג"ה רביעית יעוין שם על כן כל תי' זה ליתא:

דיבור המתחיל העולה. וכיון דהש"ס קרי להו מדולדלין כו' ועיין פרק ט' דמקוואות משנה ד' צפורן המדולדלת מפרש לה בתוספתא בפירשה רובה. הנה דסתם מדולדל היינו באופן שאין חייבין עליו בשבת:

דיבור המתחיל עוד נראה. אבל מסרק שתולש השערות מה לי שעוקרן ביד או במסרק עד כאן באגלי טל יעוין שם היטב. וחכם אחד הביא ראי' לדבריי מתוס' מועד קטן (דף י"ט:) דיבור המתחיל אתיא במה שכתבו דוקא בנזיר אסור שאפילו תלש שערו אסור. ומבואר דסורק כתולש. ובשבת תולש לאו היינו גוזז עד כאן דבריו:

ומכל מקום יש לפקפק בזה שהרי בבכורות (דף כ"ה.) מקשה דנהי דתולש לאו היינו גוזז ביום טוב הוה לי' עוקר דבר מגידולו. ומשני משום דעיקר דבר מגידולו כלאחר יד עיין שם. וכשעיקר במסרק הלא הדרך לסרוק ולכוון להשיר נימין המדולדלות ולא הוי כלאחר יד ושוב מחויב משום עוקר דבר מגידולו אף דחשיב ביד:

אך בהא דמקשה שם מריש לקיש דאמר תולש כנף העוף חייב משום גוזז ומשני שאני עוף דהיינו אורחי' ופרש"י עוף דרכו בתלישה ולא בגזיזה. והיינו דמשום הא תלישתו זה גיזתו. וכהא דחולין (דף קל"ז) מודה ר"י במידי דאורחי'. ופרש"י כיון דאורחי' דעזים בתלישה כגיזה דמי. לענין ראשית הגז. וכן בקיטוף בצלים לענין לקט דקטוף שלהם זה קצירן יעוין שם. והיינו כיון דאורחי' רק בתלישה ואורחי' רק בקיטוף. הכא נמי כיון דאורחי' רק בתלישה. אך קשה להבין למה הוצרך רש"י לפרש בשמעתין משום דלאו אורחי' בגיזה. אפילו אורחי' נמי בגזיזה רק שאורחי' נמי בתלישה הא לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו:

אך צריך להבין האי עוקר דבר מגידולו מה חיובו. משום גוזז לא דהא תולש לאו היינו גוזז. משום קיצר לא. כמו שכתב רמב"ן ורשב"א פ' י"ד דשבת דאין דישה שלא בגידולי קרקע. כש"כ דאין קצירה אלא בקוצר מקרקע:

אך הנכון כמו שכתבתי סק"ז לפרש"י בפירושו ושש ועזים ונוצה של עזים. ונוצה של עזים הא אורחי' בתלישה כבחולין (דף קל"ז) כנ"ל. ומסתמא כך הי' עושין במשכן. והרי הי' תלישה גם כן במשכן. וכולן מלאכה. נמצא שם המלאכה עוקר דבר מגידולו. דאי אפשר לומר שם האב גוזז דהא הוי נמי תלישה. וכן אין שם האב תולש דהוי נמי גוזז רק שם האב עוקר דבר מגידולו. וכהאי גוונא שוחט נשנה באבות מלאכות. מכל מקום שם האב נטילת נשמה. דאין שמו שוחט דאפשר נמי בחניקה ומשום דשוחט יש בו נטילת נשמה נשנה שוחט באבות. והכא נמי בגוזז כיון שיש בו עוקר דבר מגידולו נשנה באב והחיוב משום עוקר דבר מגידולו ואף תולש בכלל:

וכל זה מקמי דאסיק אדעתי' דהיכי דאורחי' רק בתלישה תלישתו זה גיזתו. אבל למה דמשני שאני עוף דאורחי'. ובודאי הפירוש תלישתו זה גיזתו כהא דחולין גבי ראשית הגז. וכן הוא בירושלמי דאף שאין לו גיזה תלישתו הוא גיזתו. דאי הפי' משום דהיינו אורחי' לא הוה כלאחר יד וחייב משום עוקר דבר מגידולו. לא היה לו לומר משום גוזז. דלסברא דהשתא גוזז גופי' חייב משום עוקר דבר מגידולו [וכל החיוב בתולש משום זה. דאי משום גוזז הלא תולש לאו היינו גוזז] אלא ודאי משום דתלישתו זה גיזתו. אם כן שפיר שם האב גוזז. ותלישת נוצה של עזים נמי גיזה מקרי משום דהיינו אורחי'. על כן אי לאו דכנף עוף לאו אורחי' בגיזה אף דאורחי' נמי בתלישה ולא הוי כלאחר יד. לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו כיון דשם האב גוזז. ותולדה דגוזז לא הוי דתולש לאו היינו גוזז. ולא תולדה דקוצר כיון דאינו בגידולי קרקע:

וכן משמע בהרב המגיד פרק ג' מהלכות יום טוב בהא דכתב הרמב"ם השוחט בהמה מותר לו לתלוש צמר למקום הסכין בידו ובלבד שלא יזיזנו ממקומו אלא ישאר שם מסובך כשאר צמר הצואר. הביא הגמרא תולש לאו היינו גוזז. וקושית הש"ס מתולש כנף עוף ותירץ הש"ס דהיינו אורחי'. והא דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד לא הביא כלל. והוא כמו שכתבתי דלמסקנא אין צריך לטעמא דכלאחר יד. ולפי זה אתי שפיר מה שכתבתי באגלי טל דאין בסורק חיוב גוזז משום דחשיב ביד אף דלא הוה כלאחר יד. דלמסקנא אפילו לא הוה כלאחר יד אין חיוב בעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים:

אך לדעת התוס' עבודה זרה (דף כ"ו.) עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דגוזז. ואף דתולש לא הוי גוזז תולדה דגוזז הוי [והוקשה להם סוגיא דשמעתין. וקושייתם ישבנו בסק"ז] אם כן גם למסקנא הא דפטור תולש משום דהוי כלאחר יד. ובסורק דאורחי' בהכי לסרוק יתחייב. אולם הא דסבירא להו לתוס' דאף דהוי תולדה לגוזז פטור על תלישה בקדשים. ודוקא בשבת אתרבי תולדות. אין כן דעת הרמב"ם שהוא סובר דחייב בכלאים על תולדה כמבואר אצלינו במלאכת חורש סק"ז אות י"ד. והוא הדין דחייב בגיזת קדשים אתולדה. וסבירא לי' כתוס' מהר"י כ"ץ שבשיטה מקובצת ריש בבא קמא דבכל מקום חייב אתולדה בלא קרא רק בשבת צריך קרא משום דנסמכה למלאכת המשכן. ועל כן מדפטור בתולש בקדשים. שמע מינה דאפילו תולדה לא הוה. ואין צריך לטעמא דכלאחר יד ואף הסורק פטור:

סוף דבר טעם השני תלוי בשיטות פוסקים כנ"ל. ויש עוד לומר דכשרוצה להשיר נימין המדולדלות לבד אורחי' רק בסריקה ולא במספרים כי איך יבוררו המדולדלות להסירם לבדם. רק בסריקה שהמדולדלות ישירו והשאר ישארו. ואם כן דומה לכנף עוף דחייב ביד משום דאורחי' רק בתלישה. ואין לנו לפטור מחיוב תורה רק לטעם ראשון. ואם כן את אשר הנחנו בצריך עיון אם יש להתיר בנאנסה מערב שבת שלא היתה יכולה לסרוק לדמות לפירשה רובה ביד דמותר במקום צערא. הכי נמי נתיר במקום מצוה. ולפי הנ"ל דחשיב כמו בכלי דומה לפירשה רובה דבכלי אסור אף במקום צערא ונפשט הספק:

שם באותה מלאכה בסופה נ"ב. מיהו במלאכת קוצר ס"ק מ"ח וס"ק נ"ג לא כתבתי כן:

מלאכת דש ס"ק י"ז אות נ"ב שורה ט"ז בזתים כו' צ"ל משום זתים כו' והיינו שאם נאמר שהגזירה הי' רק בהכניסן לאוכלין דלאו משקה הוא הרי לא נעשה בה מלאכת פירוק, וכיון דעיקר הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק. מה חילוק יש בין שאר פירות שהכניסן לאוכלין שלא נעשה בה. מלאכת פירוק בין ביצה שנעשה בה מלאכת פירוק כיון דיסוד הגזירה בלא נעשה בה מלאכת פירוק. אך צ"ל דיסוד הגזירה בעומדין למשקין שבאמת נעשה בה המלאכה. רק בשביל זה לא הוצרכו לחכמים לגזור. דבלאו הכי הרי אסור משום נולד. אך משום דנפקא מינה בגזירה זו בהכניסן לא כלין על כן נמנו לאסור משקין שזבו ועיקר הגזירה בהכניסן למשקין שנעשה בה מלאכת פירוק. והרי דעת רש"י לפי האמת אין איסור משקין שזבו אלא במה שהוא משקה. ואף שרשב"א בשם רמב"ן חולק. מכל מקום מודה דעיקר גזירת משקין שזבו בשהוא משקה שנעשה בו מלאכת פירוק ודו"ק:

מלאכת זורה. סוף סק"ה צ"ל כאן מכל מקום כיון דלרבא פשיטא דפטור ולר"א אינו ברור לחייב יש לפסוק דפטור:

הגהות מבן המחבר דף ה' עמוד ד' שורה א' וכלאים, הרי

אולי יש לחלק בין זריעת חרצן דהוא דומה ממש לזריעת זרעים לתוחב יחור בארץ:

דף ד' ע"ג שורה נ"ז להחשב אב אולי צ"ל להתחייב דף ז' עמוד ד' שורה ד' לש הוא.

ובעניותן יש לפרש דברי הראב"ד אדסליק מני' קאי, ולא משים צובע המים כמו שריית הכרשינין שבהם ליכא ענין צביעה כלל, אבל לא גזר אומר שיהי' בהם משום לש כאינך והדבר מוכרח שהרי אין בהם דיבוק אהדדי כזרע פשתן דלא נעשה מכולם גוש אחד כמו דיו וסמנים וענין אחד להם עם חיטי ושערי דאין בהם משום לש משום דלית להו רירי, ובודאי חיובם משום מלאכה אחת, אבל לא דיבר בהם הראב"ד שאין מענינו אלא שבא להוציא מחיוב צובע ושפיר מצי סבר כמו הרמב"ם שהחיוב משום זורע:

שוב ראיתי במאירי ז"ל וכן כרשינין קלופים ששורין אותן במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבין בסבתם ונעשין כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה, ויש מפרשים שמתוך שהם קצים מתרככים ע"י שרייה זו ומפרשים הכרשינין קטנית הנקרא ויצא"ש [בודאי הוא הנקרא בלע"ז שלנו וויקא ועיין בפי' הרע"ב ותיו"ט]:

ולפי"ז יש לומר דהראב"ד מפרש כפירוש הראשון ע"כ כרשינין נמי חייב משום לש, והרמב"ם מפרש כפירוש השני, וכן הוא בפירוש המשנה וז"ל וכרשינין הכוסמת לפי שבתחילה שורין אותן ואח"כ מאכילין אותי לשוורים, ובודאי שהוא כעין קטנית הנקרא וויקא, והם כמו חיטי ושערי שאין בשרייתם ענין לישה דלית בהי רירי וע"כ חיובם משום זורע, ומד דמסיים ומאכילין אותם לשיורים לשיטתו דמלאכה שאצל"ג חייב והמלאכה נעשית בשרייתן דאלו הי' כדי שיצמחו הי' נעשה המלאכה תיכף בנתינתן לתוך המים ולמה לי כדי שישורו כמ"ש בפנים, וכל דברי חכמים קיימים:

דף יו"ד עמוד ג' שורה מ"א פסולה. [ועיין תבואות שור סי' ב']

שם ע"ב שורה ל"ה ב"ד שאין לוקין עליו: ד"ה

ואולי ועדיין יש לדקדק כי לשון הרמב"ם שאסורו בא מכלל עשה משמע שאיננו נכלל בהלאו כלל, מכ"ש שאי אפשר לפרש דעצם הלאו בא רק על לאו דמחמר, וזה קשה נמי לדברי הרה"מ שכתב דהלאו כולל שניהם, דא"כ הרי איסורו בא נמי מכח הלאו ולולא דבריהם ז"ל יש לפרש דברי הרמב"ם כפשוטו דאיסורו בא מכח עשה לבד ולא נכלל כלל בהלאו, דלמה יזהיר רחמנא בלאו למחמר, דלאיסור כבר נשמע מהעשה, וללקות נמי לא שהרי הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, אלא ודאי הלאו אינו קאי על מחמר כלל, וכך הוא שיעור לשון הרמב"ם שאין כוונת הלאו אלא שלא יחרוש בה, ונמצא שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וע"כ לא כוונה תורה למחמר כלל. ועיין בהר"ן ספ"ק דע"ז הובא לפנינו ס"ק י"ג אות א' דס"ל שאין בהלאו שאין לוקין עליו תוס' על עשה, אך למ"ש שם אות ט' אין ראי' מהר"ן, ואית לי נמי להיפוך, ע"כ לא פירש כנ"ל:

דף י"א עמוד ב' שורה מ' מפורש בגמ'. רק חרישה כל שהוא ולא הזכיר גומא כלל, ובהערוך והר"ח גרסי לבורא דקרא לגומא של דלעת א"כ יש לפרש דחרישה מקמי דעביד גומא הוא, ועל עשיית הגומא יש לומר דפטור, ועיין סק"ד פירוש אחר בדברי הערוך:

דף י"א עמוד ד' שורה ל"ב הרמב"ם.

ובעניותן יש לומר דלהרמב"ם בעושה עין הצבע דלדברי הה"מ. מחויב תרתי משום בישול ומשום צובע, יש לומר דה"נ מחויב תרתי משום חורש ומשום זורע ועיין בהפתיחה ס"ק א' אות ל"א-ל"ה והא דמנכש ומשקה, עיין לקמן סק"ט אות י"ד:

דף י"ג עמוד א' אחר שורה כ"ה.

אך ז"ל התוס' פסחים מ"ז: ד"ה כתישה הא דחופר גומא פטור היינו דווקא בבית דמקלקל הוא והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה וכו' עי"ש, ואולי כוונת התוס' דווקא בחרישה וא"צ אלא לעפרה ולא בחופר גומא:

דף י"ד עמוד ב' שורה מ"ו תולדת זורע הוא

ואתי שפיר לדידי' לישנא כל שהוא תרתי דרישא אשמעינן דחורש כל שהוא וסיפא דזורע כל שהוא:

דף י"ז עמוד ב' שורה כ"ח בל"ת.

ויש להבין מה תוספות איכא בהל"ת אחר שאין לוקין עלי':

דף כ"ב עמוד ד' שורה ט"ו המכסים הגומא.

ויש לעיין הלוא העמודים קבועים בקרקע ואינן עתידין ליטלן משם מדלא מפליג אם תחובין בקבע או ארעי, וא"כ הרי נתבטל שם גומא ממנה. ועוד יותר יש להבין הא דהטומן לפת בגוונא דמותר אפי' השרישו כמבואר במלאכת קוצר ס"ק כ"ד, למה יחשב רק כמו מכסה להגומא, ועיין לעיל ס"ק י"ז דהא דנטילת הקוצים אין זו עבודת קרקע דווקא בקוצים תלושים דמחוברין כל דהוא הוי דאור':

אך עיין במלאכת קוצר ס"ק כ"ה אות ד' דדווקא אם נתכוין לזריעה בטלינהו אגב ארעא כבש"ס ב"מ נ"ו: מנחות ס"ט. וא"כ כשנוטל הלפת מהקרקע חשוב עושה גומא בתחילה וכו' וכשלא ביטלם חשוב גומא אף קודם שעקרו כמו בור מלא פירות דלא נתבטל שם בור ממנו משא"כ כשביטלם אגב ארעא דהוי כארעא סמיכתא, ויש לומר דכן נמי העמודים אינן חשובים כארעא סמיכתא הוי כמו בור מלא פירות:

דף כ"ז עמוד א' שורה ל"ז כתלושין דמי.

ויש לדקדק אימא דמיירי דיבשו הן ועוקציהן, אך מהא דמחלק שם בין ימות החמה לימות הגשמים אף דברבה עשבים בימות הגשמים לא יבשו עוקציהן משמע דבכל גווני כתלושין דמי, ומ"מ מה דמייתי ממג"א דעשבים יבשים כ"ע מודים. נראה דמשמע לי' דמג"א מיירי בלא יבשו עוקציהן, לא זכיתי להבין שהרי לשון כ"ע מודים משמע אפי' זה שמפליג באילן, והרי באילן לא יבשו עוקציהן מפורש בש"ס דחייב חטאת ולית מאן דפליג, אלא ודאי כוונת מג"א על יבשו הן ועוקציהן דלשיטת מג"א יש כאן פלוגתא דלהרמב"ם עדיין כמחוברין, ולאינך פוסקים כתלושין וע"ז כתב המג"א דבעשבים כה"ג היינו יבשו הן ועוקציהן כ"ע מודים היינו אף הרמב"ם דפליג באילן, מודה בעשבים דכתלושין, ואולי כוונתו ז"ל מדלא ביאר המג"א כוונתו דמיירי ביבשו הן ועוקציהן משמע דבכל ענין כתלושין:

והטעם משום דלהרמב"ם דאינו מחלק באילן לחומרא שוב יש לומר נמי דאין לחלק בעשבים לקולא, ויבשת העוקץ לא מעלה ולא מוריד ושוב יש לומר דכן הוא נמי לאינך פוסקים דלא לאפושי פלוגתא בסברות הפוכות ודו"ק:

שם עמוד ב' שורה כ"ז כתלושין לגבי שבת.

לא זכיתי להבין דפשוט דפירות משנה שעברה הם יבשים, ומנ"ל דגם לחים כתלושין.

דף כ"ט עמוד א' סוף שורה כ"ח כארעא סמיכתא:

ויש ליישב עוד ולומר דשאני הא דלפת וצנון מחטים דחטים זרעו כלה וכשנזרעו בכוונת זריעה היא על דעת שיתרקבו וישובו לעפר ע"כ נאמר דבטלינהו אגב ארעא ונחשבים החטים תיכף כמו פרורי עפר על שם סופן, וכשלקטן נחשב כמו הלוקט פרורי האדמה מהאדמה דאין זה ענין לקוצר, ועיין במלאכת חורש סק"ז אות ט', אבל לפת צנון בצלים וכיוצא בהן שאין זרעו כלה וכוונת הזריעה למען יתוסף עליהן א"כ לא בטלינהו מהיות נחשב פרי ומ"מ הם נחשבים מחוברים מחמת כוונת הזריעה וכשנוטלן הרי הוא כמו קצר פרי המחובר לקרקע:

דף ל' עמוד א' סוף שורה י"ב בידיו:

ויש לומר דראייתו מהילוך ע"ג עשבים שם שנתלשין ברגלו ומשמע מדרצה לאסור בהילוך, דבמתכוין לכך אסור מדאורייתא:

דף ל' עמוד ג' שורה א' בורר.

לא זכיתי להבין מ"ש משני מיני אוכלין דיש בהם משום בורר:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה