אור ברסלב
אגלי טל מלאכת גוזז אות י

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת גוזז אות י

מלאכת גוזז אות ט

[י] ויש אומרים דאפי' לחה כו'. זהו דעת הרמב"ם פ"ט [ה"ח] מה"ש. ופ"א מהלכות קרבן פסח הי"ח שבפסחים מותר זולת לחה בכלי. ותמוה שהוא דלא כמסקנת הש"ס בעירובין [קג.] מהכרח הקושיא שם דשבות דמקדש במדינה לא התירו. אולם הרמב"ם לטעמיה דאפי' לחה בכלי אין כאן איסור תורה. א"כ אין הכרח לסברא דשבות דמקדש במדינה לא התירו דאיכא לאוקמי בלחה בכלי דהוא שבות חמור כמ"ש התוס' שם ד"ה הא בלחה וניחא לשון המשנה אלו שהן משום שבות דאפי' לחה בכלי ליכא אלא שבות. אולם בפסק זה דאפי' לחה בכלי ליכא אלא שבות כבר תמה עליו המ"מ. כי מפורש בסוגיא דעירובין דלחה בכלי הוא דאורייתא. והכי איתא במשנה שם חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. פירש"י חותכין יבלת ביד קאמר. ואם בכלי כאן וכאן אסור. ואע"ג דכי עביד נמי ביד מתקן הוא והו"ל חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ"ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור. דאב מלאכה הוא הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול. ובגמרא שם ורמינהו הרכיבתו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין. פירש"י בפסח הבא בשבת קאמר כו' קשיא סתמא אסתמא. ר' אלעזר ור' יוסי בר חנינא חד אמר הא והא בלחה ולא קשיא כאן ביד כאן בכלי. פירש"י הא דפסחים בכלי וה"נ קאמר תנא דמתני'. וחד אמר הא והא ביד ולא קשיא הא בלחה והא ביבשה. פירש"י מתני' ביבשה ואפ"ה בכלי אסור משום דמתקן לה וענין מלאכה קא עביד ודפסחים בלחה ותרוייהו ביד. ולמאן דאמר הא ביד הא בכלי מ"ט לא אמר הא בלחה הא ביבשה אמר לך יבשה אפי' בכלי נמי שרי מאי טעמא איפרוכי איפרכא ולמ"ד הא בלחה הא ביבשה מאי טעמא לא אמר הא ביד הא בכלי אמר לך בכלי הא תנן אם בכלי כאן וכאן אסור. פירש"י למה לי' לאשמעינן בפסחים דאסור הא כבר שמעינן לה הכא ולמה לי' לתנא למסתמי' בתרי דוכתי. ואידך הא דקתני התם משום דקא בעי איפלוגי ר' אליעזר ורבנן. ואידך דומיא דהרכבתו כו' דרבנן. פירש"י להכי לא מוקמינן לההוא דפסחים בלחה ובכלי דא"כ הו"ל אב מלאכה והתם הוא דשבות הוא דאיירי דומיא דהרכיבו דלא מתסר אלא מדרבנן דחי נושא את עצמו כו'. ואידך. הרכיבו דלא כר' נתן דאמר חי נושא את עצמו. הבאתו מחוץ לתחום כר' עקיבא דאמר תחומין דאורייתא. מתיב ר' יוסף אמר ר' אליעזר ק"ו ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו את השבת. פירש"י התם גבי פלוגתייהו תנינן לה אלמא ת"ק משום שבות קא אסר להו וש"מ דלאו בכלי מתוקמא. אלא אמר רב יוסף הא והא ביד ושבות מקדש במקדש התירו שבות דמקדש במדינה לא התירו. פירש"י הא והא ביד ומיהו מתניתין ביבשה לא מוקמינן להו דא"כ אפי' בכלי שרי אלא בלחה וביד היינו טעמא דשרי דשבות הוא ובמקדש שהתמידין וקרבנות ציבור במקדש הם מבקרים אותן. ובפ סחים היינו טעמא דאסור דאע"ג דשבות הוא וצורך מקדש הוא אפ"ה כיון דכל אחד ואחד מבקר פסחו ומתקנו בביתו ואח"כ מביאו למקדש לא התירו לעבור על השבות במדינה. עכ"ל הסוגיא. הרי מפורש דלחה בכלי הוא דאורייתא: והנראה לי בישוב דברי הרמב"ם. דהנה מאן דאמר הא והא בלחה וכאן ביד כאן בכלי איתותב ממתני' דאלו הן משום שבות. ובפסחים ס"ח ע"ב הביא הגמ' ג"כ הך מאן דאמר ולא הקשה לו כלום משמע דס"ל להש"ס פסחים דאף בכלי אינו אלא שבות. ועוד דבסוגיא דעירובין הנ"ל קאמר הש"ס ואידך דומיא דהרכיבו כו' דרבנן. ובסוגיא דפסחים לא מסיים האי. מכלל דסוגיא דפסחים חולקת על סוגיא דעירובין וסוברת דאף לחה בכלי אינו אלא שבות. וטעם מחלקותם נראה עפ"י מה שביארנו לעיל ס"ק ב' [אות ה'] בעיקר מלאכת גוזז מהו אם מה שמפריד ומפריש הגיזה מן העור ולא אכפת לנו בבשר כלל וע"כ אפי' מן העור אחר שהופשט מן הבשר נמי יש בו משום גוזז. או דילמא דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מכל הבהמה. ולסברא זו הגוזז מן העור אחר שהופשט פטור עי"ש באריכות. ולפי"ז נוכל לפרש חלוקת הסוגיות דהנה ידוע דיבלת אינו יוצא מן העור רק מן הבשר שמתחת לעור וע"כ נמצא יבלת שיש בו עצם כדאיתא בבכורות מ' ע"ב [ועיין עוד מזה בביאורנו לעיל ס"ק ב'] והסוגיא דעירובין סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל ומפריש מן הבשר ע"כ יש ביבלת היוצא מן הבשר ולא מן העור איסור גוזז. והסוגיא דפסחים סוברת דמלאכת גוזז הוא מה שמבדיל מן העור ומאחר דהיבלת אינו יוצא מן העור ע"כ אין בו משום גוזז מדאורייתא. וסובר הרמב"ם דמאחר דהירושלמי והתוספתא מחייבין בגוזז מן העור אחר שהופשט א"כ הירושלמי והסוגיא דפסחים קיימי בחד שיטתא. א"כ הכרעת הירושלמי מכרעת דהסוגיא דפסחים עיקר ודחה את סוגיא דעירובין מהלכה ותו לא מידי:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה