אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת גוזז אות ז
[ז] שחייב משום גוזז. בפרק שמונה שרצים ק"ז ע"ב אמר שמואל הושיט ידו במעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו כמו תולש כשותא מהיזמי והיגי דחייב משום עוקר דבר מגידולו. ופשט הסוגיא דחייב משום קוצר כמו תלש כשותא מהיזמי והיגי. ולעיל צ"ה. גבי חולב חייב משום מפרק פירש"י אית דאמרי תולדה דקוצר ולא הוא דלאו מחובר הוא כו'. אבל אם מחובר הוא הוה ניחא לי' דהוא תולדה דקוצר. הרי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר. וכן משמע לכאורה בבכורות כ"ד ע"ב במשנה ר"י בן המשולם אומר השוחט את הבכור עושה מקום בקופץ [ובגמ' שם לקופיץ] מכאן ומכאן ותולש את השער ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. פירש"י עושה מקום בקופיץ. מפנה את השער לכאן ולכאן למקום חתך הסכין משום חלדה ולא אמרינן גוזז הוא את הבכור. ובגמ' שם אמר רב הלכה כר"י בן המשולם בעו מיני' מרב הונא כנגדו ביו"ט מהו טעמא דר"י בן המשולם משום דקסבר תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור דהו"ל עוקר דבר מגידולו או דילמא בעלמא סבר ר"י בן המשולם תולש היינו גוזז והיינו טעמא דשרי דהו"ל דבר שאין מתכוין וביו"ט דבר שאין מתכוין מותר עי"ש. ואי עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים לאו היינו קוצר מה קאמר הגמ' תולש לאו היינו גוזז וביו"ט אסור משום דהו"ל עוקר דבר מגידולו דמשום מה יתסר עוקר דבר מגידולו. דמשום גוזז אמרת דתולש לאו היינו גוזז ומשום קוצר לא מחייבת משום מה יתסר. אך יש לדחות דנהי דלאו היינו גוזז ממש מ"מ הוי תולדה דגוזז וכמ"ש התוס' שם כ"ה. בד"ה ואמר ר"ל. ובאמת מדברי התוס' שם לא משמע דזה פירש הבעיא דא"כ הי' להם להביא ראי' לדבריהם דעוקר דבר מגידולו בבע"ח הוא תולדה דגוזז מסוגיית הגמ' במקומה ולא הי' צריכין להביא ממרחק לחמם. ולומר דהתוס' ס"ל לפרש דיהא תולדה דקוצר לא משמע כן בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר: והנראה לי בפירוש האיבעיא שם [ויתיישב ג"כ מה שהניחו התוס' בתימה קושית הש"ס דפריך ותולש לאו היינו גוזז והתניא התולש את הכנף והקוטמו והמורטו חייב שלש חטאות ואמר ר"ל תולש חייב משום גוזז. והקשו בתוס' דנהי דתולש לאו היינו גוזז מ"מ שפיר קאמר ר"ל דלענין שבת חייב משום גוזז דהוא תולדה דגוזז ככל עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים דהוא תולדה דגוזז עי"ש] דהנה במשכן דכתיב [שמות כ"ה ד'] ושש ועזים פירש"י נוצה של עזים ובחולין קל"ז. דנוצה של עזים אין דרך לגוזזו אלא לתולשו ומסתמא כן עשו במשכן וא"כ תלישה נמי הי' במשכן. וא"כ שם האב דגוזז לאו דוקא גוזז אלא עוקר דבר מגידולו. וכה"ג במלאכת שוחט מבואר בש"ס מכילתין ע"ה. דשם האב נטילת נשמה והשוחט חיובו משום נטילת נשמה. וה"נ במלאכת גוזז דהי' במשכן גזיזה ותלישה וכולן אב אחד דלא נחשב תלישת נוצה של עזים לאב בפני עצמו. וע"כ כולן אב אחד הם. ושם האב עוקר דבר מגידולו. ואף דבחולין שם דנוצה של עזים דאורחי' בתלישה כגיזה דמי וא"כ לכאורה שפיר יש לומר דגוזז שם האב ותלישת נוצה של עזים זהו גיזתן. הא בסוגיא דבכורות הנ"ל דמקשה מדר"ל ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל וכו' ואכתי לא הוה סליק אדעתי' בין אורחי' ללאו אורחי'. וע"כ למה דס"ד כל עוקר דבר מגידולו הוא אב מלאכה שכן הי' במשכן בנוצה של עזים ואתי שפיר האיבעיא ודו"ק:
[הגה"ה - ולכאורה יש לדחות דהא בשבת ע"ד ע"ב אמר ר' יוחנן הטווה צמר שע"ג בהמה בשבת חייב ג' חטאות אחת משום גוזז ואחת משום מנפץ ואחת משום טווה. רב כהנא אמר אין דרך גזיזה בכך ואין דרך נפוץ בכך ואין דרך טווי' בכך. ולא והא תניא משמי' דר' נחמיה שטוף בעזים וטווי' בעזים אלמא טווי' ע"ג בהמה שמה טווי'. חכמה יתירא שאני. פירש"י אבל להדיוט אין דרכו בכך והוי כלאחר יד. בתוס' שם חכמה יתירא שאני. והעושים כן בטלה דעתם אצל כל אדם כדאמרינן בהמצניע גבי אנשי הוצל עכ"ל. וא"כ לכאורה י"ל שאין ללמוד מתלישת נוצה של עזים שבמשכן כיון שהיו גוזזין לאחר טווי' ואין דרך גזיזה בכך ולא היה מלאכה כלל התלישה בנוצה של עזים. אך ז"א שהרי בתוס' צ"ב ע"ב גבי אנשי הוצל הקשו מהא דפרק חבית מי דמי ערביא אתרא. הרי דמקום אחד אינו בטל לגבי רוב עולם. ותרצו דהתם חשוב מנהג ערביים שכל העולם אם היה להם רוב גמלים כמותם נמי היו מקיימים אבל חד גברא בטלה דעתי' אף ע"ג דכל העולם אם היה להם רוב רמונים היה סוחטין ועי"ש. ואם כן כיון שהתוס' מדמים את העושים כן לאנשי הוצל שהי' מקום אחד ולא חד גברא ממילא אם חכמים גדולים עושים כן לא בטלה דעתן כיון שכל העולם אם היה חכמים גדולים נמי היו עושין כן. וכן משמע ברש"י שהעתקנו דדוקא להדיוט הוי כלאחר יד. אבל חכמים העושין כן לדידהו הוי מלאכה. וכל שכן במשכן שהיה שם הרבה חכמים אשר נתן ה' חכמה ותבונה בהמה שלא בטלה דעתם והוה לדידהו מלאכה גמורה. ומלבד זה לא היה כל מעשה עזים נטוה מע"ג עזים רק הנשים אשר נשא לבן וגו' עשו כן והשאר היה תולשין וטווין כדרכו כמו שנאמר וכל אשה חכמת לב בידיה טוו ויביאו מטוה. ודו"ק. ע"כ הגה"ה]:
ובהכי ניחא קושית הש"ס מדר"ל דפריך ותולש לאו היינו גוזז והאמר ר"ל התולש כנף מן העוף חייב משום גוזז ותמה התוס' דנהי דלאו היינו גוזז מ"מ יחשב תולדה דגוזז. ולפמ"ש ניחא דהנה הא דחייב משום גוזז יש לפרש בשני פנים או דהיינו גוזז ממש כמו קטל אספסתא דחייב משום קוצר דפירושו דהיינו קוצר ממש וכהנה רבות. או דהוי תולדה דגוזז. וע"כ מקשה הש"ס דכיון דאמרת תולש לאו היינו גוזז וע"כ פי' דברי ר"ל דאמר משום גוזז היינו תולדה דגוזז. למה לי' לר"ל לחייבו משום תולדה דגוזז תיפוק לי' דאיהו גופי' אב מלאכה דעוקר דבר מגידולו דהי' במשכן תלישת נוצה של עזים ולמה לי' לחיובי' מש ום תולדה. דבשלמא אי אמרינן תולש היינו גוזז ניחא דברי ר"ל דהיינו מפרשים הא דאמר ר"ל משום גוזז היינו גוזז ממש ותלישת נוצה של עזים במשכן נמי היינו גוזז. אבל השתא דאמרת תולש לאו היינו גוזז. ומ"מ אב מלאכה הוא שהרי הי' במשכן. למה לי לחיובי' משום תולדה. ומשני שאני כנף דהיינו אורחי' וכפירש"י וכן בירושלמי פ' כלל גדול [נא.] שדרך לתלוש נוצת העוף ולא לגזוז ותלישתן זהו גיזתן כהא דראשית הגז בנוצה של עזים ומשום גוזז דקאמר ר"ל היינו גוזז ממש ולפי המסקנא באמת אין אב מלאכה רק הגוזז. ותלישת נוצה של עזים שהיה במשכן ג"כ הי' נחשב גזיזה. ונראה דלא קשיא לי' להש"ס דהוי עוקר דבר מגידולו כלאחר יד דודאי ידע הש"ס שדרך נוצת העוף בתלישה רק סברא זו חידש הש"ס דמשום דאורחי' בתלישה ולא בגיזה תלישתו זהו גיזתו וזה ברור בפי' הסוגיא:
העולה מזה שאין ראי' מסוגיא דבכורות שיהי' עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים תולדה דקוצר דיש לומר דהוא תולדה דגוזז או דהוא גופי' אב מלאכה לפי מה דס"ד דהש"ס לפי פירש"י בהא דושש ועזים דבמשכן היה נוצה של עזים כנ"ל באריכות. מ"מ לפי פי' זה עוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז:
אך מפירש"י גבי חולב שהעתקנו ריש ס"ק זה מוכח להדיא דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדת קוצר וכן משמע באור זרוע סי' נ"ו במלאכת קוצר להדיא ועי"ש. וכן בירושלמי פרק כלל גדול [מח ע"ב] הדין דצייד כוורא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר. והיינו שהי' ניצוד מבעוד יום כעין שפירש"י בגמרא [קז ע"ב] גבי השולה דג מן המים. אך מה שכתב הקרבן עדה [בשירי קרבן] שגם גמ' דידן דמחייב שולה דג משיבש בין סנפיריו נמי חיובו משום קוצר. וקודם שיבש אם החזירו למים פטור. אין נראה כלל דכיון שחשוב שקצר בשעה שהעלהו מן המים איך יפטור אח"כ בחזרה. וקצת הי' מקום לומר עפ"י פי' הריב"א שהביא האור זרוע [מלאכת קוצר] ליישב קושית רש"י פ"א ע"ב בהא דעציץ נקוב שהי' מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתידות חייב ננשום תולש והקשה רש"י דא"כ צרור שעלו בו עשבים דמותר לקנח בו איך שרו רבנן משום כבוד הבריות איסור כרת וסקילה. ותירץ הריב"א דכיון שהוא מחזירו לקרקע מקום גדילתו לאו תולש הוא ואע"ג דתולש דבר שהוא מחובר אפי' החזירו חייב היינו היכא שהי' מחובר גמור אבל זה שאינו מחובר גמור כשהוא מגביהו אינו תולש גמור אלא א"כ קובעו במקום אחר שמיעט את יניקתו כך פי' ריב"א עכ"ל. ולפי"ז יש לומר דג במים ודאי לאו מחובר גמור הוא וע"כ אם מחזירו פטור. ולפי"ז אין סתירה לדברי הקרבן עדה מפירש"י שפירש משום נטילת נשמה דרש"י לטעמי' שהקשה לו הא דעציץ נקוב כנ"ל ולא ס"ל דנפטר בחזרה. אבל לפירוש ריב"א שפיר יש לומר שחייב משום קוצר ואם החזירו קודם שיבש נפטר. כן יש לומר לכאורה. אך אינו נראה דהא גבי עציץ נקוב כשהניחו ע"ג יתידות חייב ואף שבידו להחזירו ולמה בדג אינו חייב עד שיבש בין סנפיריו שאין בידו להחזירו. ואם תאמר שבאמת חייב תיכף רק אח"כ אם החזירו פטור ובהניחו ע"ג יתידות אם החזירו לקרקע ג"כ פטור. א"כ למה בשולה מן המים אמר משיבש בין סנפיריו חייב ובהניחו ע"ג יתידות אמר חייב סתם. אלא ודאי הריב"א לא אמר אלא בנוטל צרור לקנח ודעתו להחזירו פטור אבל הניחו ע"ג יתידות שקבעו שם ואין דעתו להחזירו ע"ג קרקע חייב תיכף. וה"נ בשולה ואין דעתו להחזירו תיכף נחשב קוצר לדעת הירושלמי ולמה אמר בגמרא דידן משיבש בין סנפיריו אלא ודאי תלמודא דידן לא ס"ל לחייב בצידת דג משום קוצר [ומ"מ אין מזה ראי' שלא יתחייב עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים משום קוצר די"ל דג אין גידולו מן המים אלא שמשכנו במים וחיות הדג שאוכל שרשי עשבים וגדול אוכל את הקטן וזה פשוט]. והנה מהירושלמי יש ראי' ששייך קצירה בבעלי חיים ועוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וראיתי בספר מגן אבות [מלאכת קוצר] שהקשה על הירושלמי ממתניתין דביצה [כד.] מצודות דגים לא יטול מהם ביו"ט אלא א"כ יודע שנצודו מבעוד יום. והיינו שמצא מצודות מקולקלין מערב יו"ט ואם איתא שיש בהעלתו מן המים משום קוצר איך שרי ביו"ט. ויפה הקשה. ונראה ליישב לא מבעיא לדעת הר"ן [ביצה. ר"פ אין צדין] דאיסור קצירה משום שנעשית לימים הרבה ואף לקיטת פירות הנפסדין כגון תותים וענבים לא התירו משום שהלכו אחר רובה של קצירה שאינה ליומה. ואע"פ שהתירו שחיקת פלפלין ולא הלכו אחר רובה של טחינה היינו טעמא לפי שאין אותה שחיקה שנעשית ליומה נעשית לימים הרבה שזו במדוך וזו ברחיים ואף שחיקת פלפלין ברחיים שלהן אינה כדרך טחינת חיטין לימים הרבה עי"ש. וא"כ פשיטא שאין לקיחת דגים מן המים נעשה כדרך קצירת פירות. אך אפי' לדעת הרמב"ן [במלחמות שם] דצידה וקצירה לא הותרו ביו"ט מן התורה. שלא הותרו ביו"ט אלא הכשר המאכלים לאוכלן אבל לצוד בעלי חיים שאינם ברשות אדם וכן לעקור דבר מגידולו כגון קצירה ותולדותי' אלו וכיוצא בהן אסורין והרי הם בכלל מלאכת עבודה עכ"ד. נראה ליישב דהנה סברת הרמב"ן נראה שלא הותר ביו"ט אלא מה שהוא אוכל מכבר ביד האדם והותר להכשירו משא"כ כשתחלה לא הי' בידו כלל נחשב הצידה עשיית דבר חדש לא הכשר המאכל. וכן קצירה נחשב דבר חדש לא הכשר המאכל. אך הא מילתא טעמא בעי למה יחשב קצירה דבר חדש. ונראה על פי פירוש הרשב"ם ב"ב ס"ו. גבי כוורת דבורים לר' אליעזר דאינה מקבלת טומאה במקומה והרודה ממנה בשבת חייב חטאת. ופירש רשב"ם אינה מקבלת טומאה זו הכוורת במקומה דכיון דמחוברת לקרקע יצאה מתורת כלי וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת. והיינו משום דהתולש ממנה בשבת חייב חטאת וחשוב שגדל בכוורת ע"כ בטל לגבי'. וע"כ כ"ש שהגדל ע"ג קרקע ממש בטל לגבי קרקע וחשוב כקרקע וכשנתלש נחשב אז אוכל מחדש דמתחלה היה בטל לגבי קרקע. והתינח פרי הגדל בקרקע. אבל דג הגדל במים נהי דבטל לגבי מים והרי הוא כמים הא מים גופייהו ראוים לשתי' ומותר לעשות בהם מלאכה לבשלם. ה"ה דג שבטל אליו חשוב אוכל ומותר לעשות בו מלאכת קצירה. ואין נחשב זה עשיית דבר חדש שגם בעודו מחובר למים נחשב אוכל דאין חיבורו למים וביטולו למים מבטלו מתורת אוכל כיון דמים גופייהו אוכלא נינהו ודו"ק: הנה נתבאר דעת רש"י ואו"ז והירושלמי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וכן משמע בספר יראים שכתב דהנוטל שערו וצפרניו הוא תולדה דקוצר או גוזז. הרי דעוקר דבר מגידולו בבעלי חיים הוא תולדה דקוצר ג"כ. ודעת התוס' [בכורות כה.] דהוא תולדה דגוזז. וכן הוא בתוס' ע"ז כ"ו. ד"ה סבר דהושיט ידו למעי בהמה ותלש עובר שבמעי' הוא תולדה דגוזז ושם כתבו דדוקא כשלא כלו לו חדשיו וכבר כתבנו מזה לעיל סעיף קטן ב':
והנה הא דתולש עובר שבמעי בהמה פשטא דלישנא משמע דתולש ביד. ולכאורה קשה מהא דהמצניע צ"ד ע"ב בשער האדם דבתולש ביד לרבנן אינו אלא משום שבות עי"ש בפירש"י ד"ה חייב. וצריך לומר משום דבאדם אין דרכו כלל לתלוש ממנו השער דמצערי לי'. ואינו דומה לדלדל העובר שבמעי בהמה דמסתמא מיירי בצריך לכך. דאל"ה פטור לשיטת התוס' לקמן ס"ק י"ג למאן דאמר מלאכה שא"צ לגופה פטור. ולהצריך לכך היינו אורחי' דאין דרך לתלוש העובר בכלי אבל שערות דאפשר בגזיזה בלי צער הוי התולש כלאחר יד ממש. וכן צ"ל בתלישת שער בהמה. דאל"ה יקשה לפי מה שהעליתי לעיל ס"ק ה' בדעת הרמב"ם דכפירוש רשב"ם ס"ל דנוצה של עזים שדרכן בתלישה לא הוצרכו למשכן דאל"ה כל תולש שער להוי תולדה דגוזז כמו תולש ממחובר דהוא תולדה דקוצר משום שהי' עקירת פשתן במשכן. וא"כ לפי מה שביארתי דעת התוס' בפירושא דש"ס בכורות דכפירש"י ס"ל שהוצרך נוצה של עזים למשכן. א"כ שוב קשה דיהי' כל תולש שער תולדה דגוזז. וצריך לומר לשיטתם כנ"ל דבעלי חיים כיון דהתלישה מצערי להו הוי כלאחר יד. כיון דאפשר בגזיזה: