אור ברסלב
אגלי טל מלאכת גוזז אות ב

אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

מלאכת גוזז אות ב

מלאכת גוזז אות א

[ב] (א) ויראה לי שלדעה הראשונה כו'. ש"ס מכילתין ק"ז ע"ב אמר שמואל הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעי' חייב משום עוקר דבר מגידולו. וכתבו התוס' בכורות כ"ה. ותוס' ע"ז כ"ו. דהוא תולדה דגוזז. ושם בע"ז כתבו עוד דהיכי דכלו לו חדשיו דכלו גידוליו תו לא מחייב משום עוקר דבר מגידולו. וקשה לי בדבריהם שהרי בירושלמי [נא.] ובתוספתא הובא לעיל ס"ק א' דתולש מן המתה ואפי' מן השלח חייב. הרי דחיוב גוזז לאו משום עוקר דבר מגידולו הוא דלאחר מיתה וכל שכן אחר ההפשט פסקו גידוליו. וא"כ איך אפשר לחייב עוקר דבר מגידולו משום תולדה דגוזז כיון דחיוב גוזז לאו משום הכי הוא. ואין לומר משום שהי' גדל כאן דאם כן כלו לו חדשיו נמי יתחייב:

ב וליישב דברי התוס' נקדים דברי הרמב"ן פרק שמונה שרצים וז"ל הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו ק"ל דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהם חיים לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו וכן הנוטל שערו וצפרניו אין בהם משום עוקר דבר מגידולו דלחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגידולי קרקע [נראה דס"ל לרמב"ן ז"ל דא"א לומר דעוקר דבר מגידולו הוא תולדה דגוזז. כיון דגוזז מן המתה חייב א"כ ע"כ גוזז לא משום עוקר דבר מגידולו הוא וכמ"ש] וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב. [והאריך לבאר לשון הגמרא משום עוקר דבר מגידולו]. ובירושלמי פרק כלל גדול [מח ע"ב] האי מאן דצד נונא וכל דבר שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתי כגמרא דידן. עכ"ל הרמב"ן. ודברי הרמב"ן נעלמים מאד שהרי כל קושיותיו יקשה גם על הירושלמי שלא יחלוק הירושלמי על משנה שלימה [צד ע"ב] דהנוטל שערו וצפרניו. גם הא דהתולש כנף הובא ג"כ בירושלמי [נא.] וכל מה שיתרץ הירושלמי יתרץ גם לגמרא דידן ולמה לנו לעשות מחלוקת בין בבלי לירושלמי בחנם. וראיתי למהרי"ט אלגזי בכורות כ"ה [אות מ']. דמוקי אנפשי' לחלוק על הרמב"ן והרשב"א שמביאו מכח דברים אלו וכתב שהרשב"א לא הרגיש בסתירות אלו. ובמח"כ לא כן יעשה לדחות דברי רמב"ן ורשב"א בדברים פשוטים אשר נער קטן ידעם. ושפת יתר לומר על הרשב"א שלא הרגיש. ובאמת דבריהם ברורים עפ"י הסוגיא דנזיר ל"ט. איבעיא להו האי מזיא מלתחת רבי או מלעיל. פי' המפרש האי שיער מלתחת רבי בסמוך לבשר יוצא מן הראש וגדל וראשו כדקאי קאי. ומסקנת הש"ס שם דמלתחת רבי וכן בצמר הבהמה דמייתי מדסקרתא עי"ש. והנה לשון הירושלמי כל שמבדילו מחיותו חייב משום קוצר מבואר דס"ל לירושלמי ענין מלאכת קוצר שמבדילו מחיותו דצומח ג"כ חיותו מן הקרקע כהא דתנן שלהי בבא מציעא [קיח ע"ב] רואין מהיכן ירק זה חי. וא"כ אין בשער משום קוצר דשער שגוזז אין חיותו מן הבהמה דשער כדקאי קאי ומתחת רבי אבל שערות אלו שגוזז אינם יונקים עוד כלל מן הבעל חי כלשון מפרש הנ"ל וראשו כדקאי קאי רק אם לא הי' גוזז הי' צומח עוד שער מתחת והי' השער מתגדל אבל מה שגוזז לא הי' מקבל עוד יניקה אף אם לא הי' גוזזו. וע"כ לא קשה כלל על הירושלמי מגוזז ונוטל שערו וצפרניו דכל הני מתחת רבי ולית בהו משום מבדילו מחיותו. אבל לשון גמרא דידן עוקר דבר מגידולו [לא מחיותו] והשער מתגדל מתחת. וע"כ מפורש בש"ס בכורות כ"ה. דיש בתלישת צמר משום עוקר דבר מגידולו ושפיר הקשה הרמב"ן דא"כ גוזז ותולש מן החי יתחייב שתים אחת משום גוזז דישנה אפי' במתה ומשום שתולש מן החי ועוקר דבר מגידולו. והא דתולש כנף מן העוף ודאי לא קשיא רק לגמרא דידן דסתמא אמר התולש כו' משמע גם חיים. אבל ירושלמי משמע להדיא דמוקי לה במתה [לפי פי' רמב"ן בכורות בירושלמי] שהרי מסיים בירושלמי בהא דעוף אין לו גיזה תלישתו הוא גיזתו ומסיים בירושלמי תדע לך שהוא כן דתני תלש מן המתה חייב תלישתה הוא גיזתה ופי' רמב"ן בעוף מתה. [ומשמע דהכי פרושא לא מבעיא חיה דחייב משום קוצר ואף מתה דלית ביה משום עוקר דבר מגידולו מ"מ חייב משום גוזז דתלישתה הוא גיזתה]. הרי דמוקי לה להא דתולש כנף במתה. ונתבארו דברי הרמב"ן: (ג) והנה יש לעיין בדברי הירושלמי והתוספתא דהתולש מן המתה חייב. מנלן הא. שהרי במשכן ודאי הי' גוזזין הצמר מכבשים חיים שהצמר שנגזז מן החי משובח הרבה מצמר מתה ושחוטה כידוע. וכיון שתלישת וגזיזת מתה לא היה במשכן מנלן שהיא מלאכה. וא"ת דסבירא להו שמסברא אין לחלק בין גוזז מן החי לגוזז מן המתה. הא בגוזז מן החי עוקר דבר מגידולו. והרי כל מלאכת קוצר הוא משום שעוקר דבר מגידולו. אלמא דעוקר דבר מגידולו מילתא הוא. וא"כ איך נלמד תולש מן המתה מתולש מן החיה. והנה לדעת הריב"ש סימן שצ"ד בהא דהנוטל שערו וצפרניו חייב. דאפי' לר' שמעון דפוטר מלאכה שאינה צריכה לגופה. גזיזה לצורך דבר שנגזז ממנו חשוב צריך לגופה שבמשכן נמי הי' גוזזין השער מעורות אילים מאדמים לצורך העורות שהי' צריכין להם במשכן. ופשוט שגזיזה זו הי' יכול להיות לאחר שחיטת האילים ואפשר גם לאחר הפשטן וע"כ גם הגוזז מן השלח חייב. אך זה אינו לשיטת התוס' שבת צ"ד ע"ב בנוטל צפרניו אינו חייב אלא לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה [וענין מלאכה שא"צ לגופה כתבו שם בעמוד א' שאינו צריך כעין שהי' צריכין לה במשכן] וא"כ ע"כ לא ס"ל שבמשכן הי' גוזזין לצורך העורות. דא"כ הי' גזיזת הצפרנים לצורך האדם נקרא צריכה לגופה. והדר קושיא לדוכתי' מנלן לחייב במתה:

ד אך למה שביארנו לעיל לדעת הירושלמי דמלאכת קוצר הוא שמבדילו מחיותו וגוזז לעולם אינו מבדילו מחיותו כלל. א"כ שפיר יש לומר דאין חילוק בגוזז בין חי' למתה דאף בחי' אינו מבדילו מחיותו כלל. ומה שמבדילו מגידולו כל שאינו מבדילו מחיותו לאו מילתא הוא כלל. וחיוב קוצר משום שמבדילו מחיותו דוקא. וזהו הירושלמי לשיטתו. אבל ש"ס דידן דס"ל דחיוב קוצר הוא משום שעוקר דבר מגידולו וגזיזה נמי חשוב עוקר דבר מגידולו כדמפורש בש"ס בכורות כ"ה. הנ"ל. א"כ אין ללמוד גוזז מן המתה מגוזז מן החי'. דגוזז מן המתה אין כאן עוקר דבר מגידולו כלל שהרי פסקו גידוליו וע"כ גוזז מן המתה פטור. ואף שהתוספתא סבירא לי' דגוזז מן המתה חייב מאחר. שלא הובאה בש"ס דילן ס"ל לגמרא דילן דלאו דסמכא היא ולא מתניא בי' ר"ח ור' אושעיא. והרמב"ן דפשיטא לי' שגם לפי גמרא דידן תולש מן המתה חייב. יש לומר דס"ל כשיטת הריב"ש הנ"ל כמו שהובא בביאורנו לפנינו ס"ק י"ג דברי הרמב"ן דגוזז לצורך העור חשוב צל"ג וי"ל דס"ל כריב"ש הנ"ל וע"כ גוזז מן המתה הי' במשכן אבל התוס' לשיטתם נדחה הירושלמי מהלכתא וע"כ דלדל עובר שבמעי בהמה שפיר יש לחלק בין כלו לו חדשיו ללא כלו דבכלו לו חדשיו דפסקו גידוליו ולא מיקרי עוקר דבר מגידולו הוה כגוזז מן המתה דפטור: (ה) ונראה לי להביא ראי' דהא דהירושלמי והתוספתא דגוזז מן העור חייב מוכח בגמרא דידן דפטור. ובזה נבאר עוד דגם בגוזז מן המתה סבירא ליה לש"ס דידן דפטור. דהנה בעירובין ק"ג. במשנה חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה [פירש"י חותכין יבלת ביד קאמר]. ואם בכלי כאן כאן אסור [פירש"י ואם בכלי כאן וכאן אסור. ואע"ג דכי עביד ביד נמי מתקן הוא והוה לי' חותך מבעלי חיים והוי תולדה דגוזז את הצמר אפ"ה כיון דכלאחר יד קא עביד שאין כן דרך לחותכה אלא בסכין אין כאן אלא שבות. ואם בכלי כאן וכאן אסור דאב מלאכה הוי הואיל ואינו משנה מכמות שעושין בחול]. ובגמרא ורמינהו הרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין [פירש"י הרכיבו. בפסח הבא בשבת קאמר הרכיבו על כתפו ברשות הרבים או להביאו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו אין דוחין קשיא סתמא אסתמא] ר' אליעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר הא והא בלחה ולא קשיא כאן ביד כאן בכלי וחד אמר הא והא ביד ולא קשיא הא בלחה הא ביבישה. והמתבאר מן הסוגיא שם דחתיכת יבלת לחה בכלי חייב חטאת [והרמב"ם שפסק [פ"ט ה"ח מה"ש ופ"א הי"ח מק"פ] דאינו אלא משום שבות תמה עליו ה"ה והניח בצ"ע ולפנינו ס"ק י' כתבנו ישוב דברי הרמב"ם דמדחה סוגית הש"ס דעירובין מהלכה עי"ש]. והא יבלת הוא בבשר מתחת לעור שהרי בירושלמי שם [סד.] דחייב משום חובל דמוציא דם ובעור מעט דם אשר בו. וידוע דברי הט"ז יו"ד סי' כ"ג ס"ק ז' דכשחותך בעור ויצא דם יש ראי' שנוגע בוושט דאל"כ דם זה מנין דבעור אין דם. ואף שהשיגו עליו מפ"ק דזבחים [כה.] מדמו ולא מדם העור מ"מ פשוט דמעט דם נמצא בו. ועל גבי העור ודאי אין דם כלל. ועוד בשמעתא דבכורות מ' ע"ב דיש יבלת שיש בו עצם ויש שאין בו עצם. ושאין בו עצם תלתול בעלמא הוא פירש"י חתיכת בשר התלוי' בו ופסול בבהמה וכשר באדם עי"ש. ומ"מ מבואר שיבלת הוא בבשר שמתחת לעור דא"א להיות עצם ע"ג העור וכיון שהיבלת הוא תחת העור יוצא מן הבשר והוא חותכו מן הבשר. ואף עפ"כ מחויב משום גוזז. ואם איתא דגוזז מן השלח חייב משום גוזז א"כ מוכרח דמלאכת גוזז הוא שמבדיל ומפריש הגיזה מן העור ולא מהבהמה שהרי מהבהמה כבר הוא מובדל ע"י ההפשט. וא"כ מנלן שיהיה חותך מן הבשר חיוב גוזז כלל. אלא ודאי דס"ל להש"ס דידן דאין חיוב בגוזז מן השלח מפני שכבר הוא מובדל מהבהמה וכל מלאכת גוזז הוא מפני שמבדיל הגיזה מהבהמה. וע"כ שפיר מחייב אף בהגוזז מהבשר שמתחת לעור:

ו ואין להקשות הא בירושלמי דפסחים [מא.] מקשה חתיכת יבלתו שבות [בתמי'. דהא סתמא קתני ומשמע אפי' בכלי] ומשני לא תני ר' יוסי בר' חנינא חתיכת יבלתו מן בגין די סבר בכלי. פי' משום דמוקי מתני' בכלי אי אפשר לשנות חתיכת יבלתו דחתיכת יבלתו בכלי דאורייתא ומתני' קתני דאלו הם משום שבות עי"ש. והרי הירושלמי סובר דגוזז אפי' מן השלח חייב וכבר כתבנו דלמאן דס"ל דאפי' מן השלח חייב משום גוזז אי אפשר דיסבור שיהי' חתיכת יבלתו משום גוזז מדאורייתא. לא קשה מידי דהירושלמי לשיטתו דעוקר דבר מגידולו מבעלי חיים הוא תולדה דקוצר. וה"נ חתיכת יבלתו בכלי חייב משום עוקר דבר מגידולו תולדה דקוצר. אבל לפסק הרמב"ם והרמב"ן והרשב"א והתוס' דאינו תולדת קוצר ותולדה דגוזז אי אפשר שיהי' עוקר דבר מגידולו כיון דאפי' מן המתה חייב וע"כ גוזז לאו משום עוקר דבר מגידולו הוא. וא"כ מוכרח דסוגיא דעירובין דמחייבת בחתיכת יבלת בכלי ע"כ סוברת דמן השלח פטור:

ז ולפי"ז יש להוכיח עוד שגם במה דמחייבין הירושלמי והתוספתא בגוזז מן המתה חולקת תלמודא דידן. דהנה בגמרא דידן פרק המצניע צ"ד ע"ב ציצין של עור שלא פירשו רובן הנוטלן בכלי חייב חטאת ומבואר דיש גזיזה בעור. וכיון דמסוגיא הנ"ל עירובין ק"ג. מבואר דיש גזיזה בגוזז מע"ג בשר א"כ יש חיוב גזיזה בנוטל העור מע"ג בשר ולפי דברי הירושלמי דמחייב בגוזז מן המתה א"כ בכל מפשיט יהי' נמי חיוב גוזז. וא"כ יקשה כמו שהקשה הראב"ד פ"ט מהל' שבת הלכה י"ד על הרמב"ם בישול סמנים במשכן תיפוק לי' משום צובע המים. ה"נ יקשה מפשיט תיפוק לי' משום גוזז. ועוד דכמו שמקשה הש"ס מ"ק ב' ע"ב לרבה ור' יוסף דמשקה מים לזרעים לחייב תרתי משום חורש ומשום זורע. כמו כן יקשה בכל מפשיט דלחייב תרתי משום מפשיט ומשום גוזז. ואין לומר דחיוב מפשיט הוא כעין חיוב גוזז וכמו זורה בורר ומרקד דדמיין להדדי. ושוב אין להקשות דלחייב תרתי כמו שאין להקשות בורר לתחייב גם משום בורר ומרקד. ליתא דא"כ הא דכתב הרמב"ם פי"א הלכה ו' המפרק הקלף מעל הדוכסוסטוס הרי זה תולדת מפשיט. וע"כ הוא הלכה שלא מצינו תולדה אחרת למפשיט. [וע"כ מלאכת מפשיט אית לה תולדה דאל"כ לא היתה נחשבת מכלל אבות מלאכות דמה"ט לא נחשב מושיט בהדי אבות משום דלית לה תולדה. ואי אמרת דחיוב מפשיט הוא מעין חיוב גוזז שנוטלו מעל הבשר. והרי המפרק הקלף מעל הדוכסוסטוס אינו נוטלו מעל הבשר רק מעל העור וכבר נתבאר מסוגיא דעירובין הנ"ל דאין חיוב בגוזז מעל השלח: (ח) ועוד דהא בתוס' מכילתין קי"ז. בד"ה דשקיל לי' בברזי דמפשיט העור חתיכות דקות שאינו מפשיט כשיעור חשיבות העור יחד אפי' שבות ליכא [והיינו משום דאין מלאכת הפשט אלא בעור וכיון דליכא חשיבות עור לא חשוב עור. כנ"ל לפרש דבריהם] ואלו הנוטל צפרניו אף דלא חזיין למידי למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב. חייב חטאת. ולמ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עכ"פ איכא שבות וזה להתוס'. ולשאר פוסקים אפי' למ"ד מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור הכא חייב חטאת. הרי דאין בהפשט משום גוזז. ולמה. דהא יש בעור משום גוזז כדמוכח מהא דציצין שפירשו. ויש בנוטל מע"ג הבשר משום גוזז כהא דעירובין הנ"ל. אלא ודאי לפי ש"ס דידן דאין חיוב בנוטל מעל השלח רק בנוטל מעל הבשר. ג"כ אין חיוב בגוזז מן המתה. וע"כ אין בהפשט חיוב גוזז כלל. [והירושלמי והתוספתא והרמב"ם דמחייבין בגוזז מן המתה ואפי' מן השלח. ס"ל דלא כסוגית דעירובין הנ"ל אלא דאין חיוב גוזז רק בגוזז מן העור ולא בגוזז מן הבשר]:

ט ולפי מה שביארנו דעת הירושלמי ותוספתא והרמב"ם דהא דמחייבין בגוזז מן המתה או מן העור משום דס"ל דמלאכת גוזז היא מה שמפריד הגיזה מן העור ולא מה שמפריד מן הבשר יובן תוספתא דריש פרק ראשית הגז הובא ברמב"ם פ"י מהל' בכורים ה"ז. הגוזז את המתה פטור מראשית הגז. ובכ"מ שם משום דלאו גז מיקרי ולאו צאן מיקרי. ותמוה שהרי לענין שבת מחייב בגוזז את המתה משום גוזז אלמא דמיקרי גז. גם מה שכתב דלאו צאן מיקרי. קשה מש"ס יומא נ'. בהא דבפר ולא בדמו של פר איתבי רב יצחק נפחא לרב אמי. והוציא את כל הפר. ופירש"י אלמא לאחר שחיטה פר קרי לי'. ומסיק רב פפא בעור ובשר ופרש כ"ע לא פליגי דמיקרי פר. וה"נ מתה אמאי לא איקרי צאן. אך לפמ"ש יובן החלוק היטב דשאני ראשית הגז מדכתיב ראשית גז צאנך. החיוב הוא כשמפריד הגיזה מן הצאן. ואינו דומה למלאכת שבת דשם גוזז הוא במה שמפריד הגיזה מן העור אבל גז צאנך הוא שגוזז ומפריד מן הצאן. וע"כ דוקא מחיים שאז העור והבשר מחוברין ונחשבין לגוש אחד והגוזז מן העור הרי הוא גוזז מהצאן. אבל במתה דחיבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי א"כ אף קודם שגזז לא הי' נחשב שהי' מחובר אל הצאן ושוב הגזיזה לא מיקרי גז צאנך:

י וראיתי בס' יראים [סי' רעד, דף קלה ע"ב] במלאכת גוזז וז"ל תולדה דאורייתא גוזז או תולש כנף של עוף חי כדתניא פרק כלל גדול התולש את הכנף פי' של עוף חי והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות. נתבאר מדברים אלו דדווקא עוף חי ואלו להירושלמי גם מן עוף מת חייב. וכמבואר ברמב"ן והרא"ש פ"ג דבכורות ובר"ן פ' כלל גדול. הרי דרא"ם בעל התוס' מחבר ס' יראים ס"ל לדחות את הירושלמי מהלכה. הרי שיטת התוס' כמ"ש. ובתה"ד סי' פ"ב הובא בב"י סי' תקכ"ו דאין שום חיוב בגזיזת שער של אדם מת. ותמוה דהא הנוטל שערו וצפרניו בכלי חייב הרי דשייך גוזז באדם ובירושלמי מחייב בגוזז מן המתה ופסקוהו הרמב"ם וא"כ באדם מת נמי לתחייב. וכבר תמה עליו היש"ש פ"ק דביצה [דין י"א] והמג"א [ס"ק י"א] בקש ליישבו דחאוהו האחרונים וזה גרם להם שחשבו שאין שום חולק על הירושלמי אבל לפי מה שביארנו שהתוס' והרא"ם חולקים ע"ז וסוגיא דעירובין מסייעא להו [וכן פשט הסוגיא דשמונה שרצים דתלש עובר ממעי בהמה חייב משום עוקר דבר מגידולו דלפרש משום קוצר לבד יקשה קושית הרמב"ן ולפרש משום נטילת נשמה כשיטת הרמב"ן והרמב"ם הוא רחוק מאוד בפירוש הסוגיא. וכ"כ הק"ע שהוא פי' רחוק. וע"כ כפי' התוס' דמשום גוזז. וא"כ מוכח דגוזז מן המתה פטור] וידוע שדרכו של התה"ד להיות נגרר אחר התוס' ולא קשה מידי על התה"ד:

תוכן העניינים

אגלי טל

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה