אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
מלאכת בורר אות כד
[כד] (א) כיצד הרי שנתן את הקבה בחלב וכו'. בפרק המצניע צ"ה. המחבץ חייב משום בורר ופירש"י המעמיד חלב בקיבה. ולי נראה מחבץ עושה כמין כלי גמי ונותן הקפוי לתוכו ומי החלב שהם נסיובי נוטפין בורר אוכל מתוך פסולת עכ"ל. וקשה לי לפי מה שנתבאר בסק"ה דכשנותן לכלי שאינו בידו כעין משמר נחשב היורד למטה להמתברר. א"כ ה"נ הרי האוכל הוא הגבינה החשוב והנסיובי הוא פסולת וכיון שהנסיובי נוטפין למטה הו"ל פסולת מתוך אוכל ולמה פירש"י שהוא אוכל מתוך פסולת. ונ"ל דהנה נראה לומר גבינה וחלב הם מין אחד דבנדרים נ"ב ע"ב באתרא דקרי לנסיובי נסיובי דחלבא חד מינא הוא עם חלב. וזה בנדרים שהולכין אחר לשון בני אדם וה"ה לענין שבת דמסברא אזלינן בתר לשון תורה ובכתוב [שמואל א' י"ז י"ח] עשרת חריצי החלב תרגומו גובנין דחלבא א"כ י"ל גבינה וחלב מין אחד הוא. ואיך יתחייב משום בורר:
[הגה"ה - ולפמ"ש הרשב"א שם נ"ג. גבי הנודר בתמרים לחלק בין הנודר בחלב אסור בקום משום דקרי ליה נסיובי דחלבא. וכתב הרשב"א דשאני קום דלא נשתנה מצורה לצורה. אבל דבש תמרים הרי נשתנה הגוף. וגבינה שנשתנה צורתה מצורת חלב לאו מין אחד הוא עם החלב. אך לתירוץ הר"ן שם דהא דקרי ליה דבש תמרים להבדיל בין דבש אחר. ובנימוקי יוסף שם לא כתב רק תירוץ הר"ן ולא תירוץ הרשב"א כלל קשה. ע"כ הגה"ה]:
אך יש לומר כי היכי דאמרינן בפ' חבית קמ"ד ע"ב לענין דש סוחט אדם אשכול ענבים לתוך הקדירה דמשקה הבא לאוכל אוכל והוי מפרק אוכל מאוכל אבל לא לתוך הקערה דמשקה מאוכל הוי מפרק כמו דש דמפרק אוכל מפסולת. א"כ יש לומר ה"נ לענין בורר דמברר הגבינה דהוא אוכל מתוך הנסיובי דהוא משקה דינו כמו אוכל מפסולת. אך יש לחלק לפי מאמר הגמ'. שבועות כ"ג. שתי' בכלל אכילה איתא אכילה בכלל שתי' ליתא והוי האוכל כמו פסולת לענין משקין. אבל המשקה לא חשוב פסולת לענין אוכלין דמשקה חשוב אוכל ג"כ דשתי' בכלל אכילה. ע"כ פרש"י להיפוך שהחיוב על מה שבורר הנסיובי מתוך הגבינה המעורבת דהנסיובי משקה והגבינה חוכנ המעורב הוי פסולת לענין משקין. וחשוב אוכל מתוך פסולת. ובזה יתבאר פרש"י שחולק על המפרשים שפירשו דהמחבץ היינו מעמיד החלב בקיבה. והוא לפי מה שנתבאר דחיוב על המשקה שבירר מתוך האוכל המעורב בה וזה לאחר העמדה שכבר נבדל הגבינה לעצמה והנסיובי לעצמו רק שמעורבים זה בזה אך קודם העמדה שהכל משקה אחת חלב. והוה מפרק משקה ממשקה. ואין לומר כיון שלאחר העמדה נפרש הגבינה שפיר חשוב בורר משקה מגבינה. ליתא דסוחט ענבים לתוך הקדירה הרי הנשאר מענבים פסולת הוא שאינו ראוי לאכילה אלא כיון שכל הענבים כמות שהן ראוים לאכילה לא חשוב מפרק מפסולת וכ"כ בתוס' רי"ד שם עי"ש. ה"נ כיון שהחלב כמות שהיא כולה משקה לא חשוב בורר משקה מאוכל: [הגה"ה - אך קשה למ"ש בשיטת רש"י דחייב על ברירת הנסיובי ואף שלא נתכוון לבירורם ולפי זה נצטרך לחלק בין כבשים שסחטן לגופן דר"פ חבית [קמד.] דשאני בורר מדש. וא"כ בשני מיני אוכלין אם תאמר דכשבורר אותו שאינו חפץ לאכול חשוב פסולת מתוך אוכל אפי' בורר שחפץ לאכול יחשב פסולת מתוך אוכל דהא מוכח בירושלמי דכל אחד נחשב כפסולת לגבי השני. וישבנו בביאורנו למלאכת זורה סק"א אות ז' דעל מין שאינו חפץ בברירתו פטור כמו כבשים שסחטן לגופן. אך למ"ש בשיטת רש"י דלא דמי לכבשים הדרא קושיין לדוכתא. ואם תאמר דרש"י ס"ל כמשמעות הרב המגיד דשני מיני אוכלין לעולם חשוב אוכל מתוך פסולת. א"כ בשני מיני אוכלין כשבירר ביד יהיה תולדה דבכלי כיון דלרש"י מיירי בשבירר לאכול לאחר זמן. וא"א לומר כמו שתירצנו במק"א משום דאפשר לברר פסולת מתוך אוכל והוא מברר אוכל מתוך פסולת הוי שינוי. דהא בשני מיני אוכלין לעולם חשוב אוכל מתוך פסולת. ובאמת הדבר מסופק בעיני אם רש"י גורס בפלוגתא דר' ירמי' ור"א "שני" שאף שבגמ' שלפנינו כתיב "שני" הנה באו"ז ובר"ן לא נכתב גם בדר"י ור"א "שני" עי"ש. ואפשר דס"ל כר' יוחנן דירושלמי דפוטר אוכלין מתוך אוכלין. וראיתי במגן אבות שהביא ראי' שגם רש"י מודה להתוס' שגם באוכלין מתוך אוכלין שייך ברירה מהא [קלט ע"ב] דנותנין ביצה במסננת של חרדל שאין נותנין אותו אלא למראה. ועי' פירש"י שם. ועפ"י פי' הב"ח דאי לאו שאין נותנין אלא למראה הי' נחשב בורר משום דחלמון וחלבון שני מינים דהרי דבשני מינים שייך ברירה. ולפמ"ש דס"ל כר' יוחנן דירושלמי אין קושיא משום דלר' יוחנן פטור אבל אסור והוצרך לטעם שאין נותנין אלא למראה שיהי' מותר. ע"כ הגה"ה]:
ב ולשיטת הפוסקים שכתבנו לעיל בביאור מלאכת זורה סק"א אות ז' דמין שאינו צריך לו אי אפשר לחושבו אוכל [וכן לדעת המפרשים והרמב"ם מכללם דמחבץ היינו מעמיד החלב בקיבה. דא"א לחייבו משום בירור הנסיובי שהוא משקה כיון דתחילה הי' הכל משקה] א"א לומר דחייב על בירור הנסיובי דהנסיובי יהי' נחשב אוכל רק על הגבינה דגבינה הוא האוכל. וקשה דהא הכל מין אחד ובמין אחד הא לא חשוב בורר רק בפסולת גמור. ואמנם שהרב המגיד כתב ריש הל' שביתת עשור [פ"א ה"ג] לחלק בין דברים לחים ליבישים שבלחים חייב אף על מה שאינו פסולת גמור. אך ז"א רק לדעת הרמב"ם [פ"ח הי"ד] דמחייב המשמר יין עכור קצת. אך הרמב"ן והר"ן [קלט ע"ב] שפוטרין אף שרובא דאינשי לא שתי לי' בלא סינון מ"מ כיון דאפשר לשתותו כך לא הוי בורר הרי דאפי' בדברים לחים לא הוי בורר אלא א"כ בוררו מתוך פסול גמור. וקשה מחבץ. [והרב המגיד ודאי דעתו כדעת הרמב"ם שלא הביא כלל דעת הרמב"ם] ואפי' לדעת הרמב"ם קשה שהרי הרמב"ם פ"ז ה"ו מפרש מחבץ שנותן קיבה בחלב כדי לחבצו וא"כ מפריש אוכל מאוכל שהחלב אוכל גמור ומשמע במג"א סי' שי"ט ס"ק ט"ז דאפי' בדברים לחים לא הוי ברירה. ועיין בתו"ש שם. אשר ע"כ נראה דחייב משום שהגבינה הוא אוכל והחלב לא הי' אוכל וכן הנסיובי אינו אוכל. ואף דשתי' בכלל אכילה היינו כשדנין על השותה אבל המשקה איננה אוכל. ותדע דחוץ משבעה משקים שאינם מטמאים משום משקה אין להם טומאה כלל ואפי' משום אוכל אין מטמאין כמ"ש הרמב"ם ריש הל' טומאות אוכלין [פ"א ה"ד]. ואפי' לדעת הראב"ד שם דמי פירות שאינן זיעה כגון שסחט הפרי מטמא משום אוכל. וכמו שביאר הצל"ח שיטתו בסוגיא דר"ח סגן הכהנים סי' פ"א. ואני מצאתי שכן דעת הר"ש להדיא פ"ב דמכשירין מ"ג. היינו משום שנסחט מפרי דינו כפרי שגוף הפרי נסחט לתוכו. אבל בציר הוא מפורש בבכורות [כב.] דלאו בר קבולי טומאה הוא כלל משום דזיעה בעלמא הוא. וחלב פשיטא שאין גוף בשר הבהמה בתוכה. וא"כ אינו אוכל כלל ע"כ הגבינה שמפריש מתוך החלב הוי מפריש אוכל מפסולת דחלב ונסיובי שאינם אוכלין חשובים לגבי האוכל כפסולת. וכמו חולב דחשוב נמי דש אוכל מקליפת הפסולת כיון שהבהמה איננה משקה. וה"נ כיון שהחלב והנסיובי אינם אוכלין. ולפי מ"ש אין צורך לחלק בין לחים ליבישים אפי' לדעת הרמב"ם במשמר יין עכור קצת לפמ"ש בביאורנו למלאכת מרקד ס"ק ד' דטעם הרמב"ם דהוי מברר שמרים שהם פסולת גמור מתוך אוכל:
[הגה"ה - וז"ל הר"ש שם תניא בתוספתא מ"פ שנפל לתוכן טיפת מים כ"ש טמאין דברי ר' מאיר וחכ"א הולכין אחר הרוב. וכתב הר"ש בפי' הב' וז"ל אי נמי טמאין ממש אם נגעו בטומאה דכיון שנפל לתוכן טיפת מים הוכשרו עכ"ל. ומשמעות דבריו דמי פירות חשובים אוכל הוא דבר פשוט ואף חכמים אינן חולקין אלא דר"מ סובר שהם מוכשרים לקבל טומאה בטיפת מים שנפל לתוכן. וחכמים ס"ל כיון דרוב מי פירות הטיפה מים שנפלה בתוך המי פירות בטלה בהן ואינה מכשרת. ונ"ל טעם מחלקותם דר"מ סובר בתחילת נפילה שעדיין לא נתערבה הטיפה הוכשרו המ"פ. וחכמים ס"ל כיון שסופה להתערב הוא כמעורב. אבל לר"מ א"א לומר כן דא"כ כל עיסה שמוכשרת במים שנילושה הלוא כשנתן בה המים סופו ללוש המים והקמח לעשות. עיסה ואז יהיה הכל אוכל. בשלמא לחכמים לא קשיא דאינהו לית להו בשום מקום כל העומד לקצור או לגזוז או לפדות כקצור וכו' רק בדבר שממילא שבזה הכל מודים [כמו שביאר הח"ס מכמה ראיות מסופו ליטרף ומענבים אדומות בהדס דנפסל משום דסופו להשחיר]. וע"כ בטיפה שנפלה שפיר נאמר משום דסופה להתערב ממילא כמעורב דמי ואינו מכשיר אבל לר"מ הא ס"ל אפילו בעומד ע"י מעשה נדון על שם סופו. וכיון שהלכה רווחת שעיסה שנילושה במים הוכשרה לקבל טומאה. ה"ה בזה דלידיה אין חילוק בין עומד ע"י חילוק בין עומד ע"י מה שבא מאליו. ע"כ הגה"ה]:
ג ק"ל לדעת רש"י דמחבץ היינו הנותן הקפוי בכלי וחשוב לי' אוכל מתוך פסולת מכלל דס"ל דהיורד למטה דהיינו הנסיובי הוא האוכל כנ"ל. וא"כ דומה למשמר ממש וא"כ שוב תלוי בפלוגתא דרבה ור"ז במשמר [קלח.]. דלר"ז חייב רק משום מרקד ולרבה חיובו או משום בורר או משום מרקד ולמה בשמעתין פשוט דמחבץ חיובו משום בורר. ואפי' לפי מה שביארתי לדעת התוס' דהנסיובי חשובים פסולת והגבינה אוכל וא"כ אינו דומה למרקד. שהאוכל למטה. מ"מ יקשה לרבה דפסק הרמב"ם [פ"ח הי"א] כוותי' דמשמר חייב משום בורר ג"כ אף דבורר קטניות פסולת למטה ומשמר אוכל למטה. מ"מ כיון ששוה בענין אוכל מתוך פסולת שגם בבורר מצינו אוכל מתוך פסולת חייב משום בורר ג"כ כ"ש מחבץ שנותן הקפוי בכלי דלגמרי דומה למרקד בענין פסולת מתוך אוכל דמרקד פסולת מתוך אוכל שנשארין הסובין בידו. ומחבץ פסולת מתוך אוכל שאין בידו שום דבר והפסולת יורד למטה. וכיון שזה וזה פסולת מתוך אוכל אף דבענין למטה ולמעלה אינן שווין יתחייב משום מרקד ג"כ לרבה. וכ"ש דקשה לדעת ר"ח דפוסק כל בכלי הוה מרקד. ואף דמרקד אוכל למטה ומחבץ פסולת למטה הלוא לר"ח אין נ"מ מה למעלה מה למטה רק שיש בו למטה ולמעלה לאפוקי בורר ביד שאין בו למטה ולמעלה. וע"כ פוסק הר"ח דבורר תבואה בכלי בין אוכל למטה בין אוכל למעלה הוי מרקד [וביארנו בס"ק ה' אות י' שדעת התוספות כר"ח] ואפילו לרבה דמשמר חייב משום בורר משום דמשמר הוא אוכל מתוך פסולת ומרקד הוא פסולת מתוך אוכל. אבל מחבץ שנותן הקפוי בכלי שזה וזה פסולת מתוך אוכל דומה למרקד לגמרי. והנראה לי בזה דהנה בתוס' ע"ג ע"ב הקשו לרש"י דס"ל דמפרק הוא תולדה דדש. א"כ אמאי חולב חייב משום מפרק הא אין דישה אלא בגידולי קרקע. ואין לומר דבהמה חשוב גידולי קרקע כדמוכח בבכל מערבין [כז ע"ב]. דהא טעמא דרבנן דאין דישה אלא בגידולי קרקע. ע"כ משום דילפינן מסממנין שבמשכן ולגבי דבר הגדל בקרקע ממש לא חשוב בהמה גידולי קרקע כדמוכח בהפועלים [סט.] דאמר מה דישה מיוחד שהוא גידולי קרקע ופועל אוכל בו אף כל שהוא גידולי קרקע יצא החולב והמחבץ והמגבן. ונ"ל ליישב לפימ"ש הרמב"ם פ"ז [ה"ד] מהל' שבת וביאר דבריו הרב המגיד דכל דבר שדומה לאב מכל צד הוא אב כמוהו אבל בשאין שם אלא קצת דמיון הוא תולדה עיי"ש היטב. ובתוס' בכורות כ"ה. בד"ה ואמר ר"ל בענין עוקר דבר מגידולו דמחייב משום גוזז אע"ג דלענין קדשים לא מיחייב דלדל עובר שבמעי' משום גוזז וכן תולש דמחייב משום גוזז אע"ג דלענין קצירה קודם לעומר לא אסור קיטוף היינו משום דבשבת אע"ג דלא הוי גוזז או קוצר ממש חייב משום תולדה עי"ש היטב. והיינו משום דבשבת איתרבי תולדות מדכתיב ועשה מאחת מהנה. וה"ה די"ל כן לענין דבר שאינו רק קצת דמיון לגידולי קרקע אף שאינו גידולי קרקע ממש חייב משום תולדה דדש. ודוקא לענין אכילת פועל דלא איתרבי תולדה ע"כ צריך שיהי' גידולי קרקע ממש כמו כרם וקמה ולא בהמה אף שודאי יש לה קצת דמיון לגידולי קרקע דהא לכמה דברים בהמה נקראת גידולי קרקע. וע"כ הוי תולדה דדש. דמה לי אם אין הפעולה בעצמה דומה לאב לגמרי רק בקצת דמיון מה לי שהנפעל אינו גידולי קרקע ממש כמוהו רק בקצת דמיון. וזה נכון. מעתה המחבץ אם נחשבהו תולדה למרקד ומרקד שהוא להבדיל מסובין שהוא גידולי קרקע א"כ מחבץ אינו דומה לגמרי רק במקצת דמיון ובורר שהוא בצרורות שאינם גידולי קרקע וחיובו אפי' שלא בגידולי קרקע כמו שביארנו בס"ק כ"א ואינו צריך לחייב במחבץ משום שהוא קצת דמיון לגידולי קרקע. א"כ הוא דומה יותר לבורר מלמרקד דחיוב מרקד במחבץ אינו אלא קצת דמיון דזה גידולי קרקע ממש וזה רק דומה לגידולי קרקע. ולבורר דומה ממש דאף אם תחשוב בהמה שאינו גד"ק חייב משום בורר. ואף שעדיין אינו אלא תולדה דזה לחים וזה יבישים מ"מ הלא חילוק זה יש גם במרקד. ונתוסף עוד חילוק במרקד בענין גד"ק ע"כ הוא דומה יותר לבורר וחיובו משום בורר:
ד ובעיקר שני הפירושים של מחבץ לכאורה נראה להביא ראי' לפי' הב' שברש"י שנותן הקפוי בכלי ומי החלב נוטפין דאי לפירוש קמא שמעמיד החלב קשה לי דהא ברייתא דהמצניע החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת כו' דברי ר"א. ולא מבעיא לדעת האומרים דרבנן פליגי גם ברישא אך אפילו לדעת האומרים לא פליגי אלא מן המכבד ואילך מכל מקום רישא עכ"פ ר"א נמי הוא. והא ר"פ תולין [קלז ע"ב] ר"א אומר נותנין לתלוי' בשבת ומתיר לכתחלה לשמר משמע ר"א סובר אין ברירה אלא בשני גופים מעורבים לא ביין המעורב בשמרים שהכל גוף אחד וא"כ בנ"ד שודאי גוף אחד הוא איך יתחייב המעמיד משום בורר לר"א. דבשלמא אחר העמדה יש לומר שנעשה כשני גופין ואינו דומה ליין בשמריו וע"כ חייב הנותנו בכלי שינטף הנסיובי. אבל העמדה עצמה שקודם העמדה הי' הכל גוף אחד ממש איך יתחייב המעמידו. אך ראיתי להרשב"א שם כתב בטעמא דר"א דכיון דאינו בורר ולא מרקד בידים וממילא הוא משתמר אינו לא כבורר ולא כמרקד. ולפי"ז אדרבא מוכח דלא כפירוש הב' שמי החלב נוטפין דהא לר"א מה שנוטפין ממילא לאו בורר הוא אלא ודאי פירוש מחבץ מעמיד החלב בקיבה ובשעה שנותן הקיבה הועמד החלב:
ה ובהכי ניחא ליישב דברי הרב המגיד פ"ח [הי"א] שכתב על המחבץ פירש"י שנותן הקפוי בכלי ומי חלב נוטפין. וקשה שרמב"ם עצמו בפ"ז [ה"ו] פירש המעמיד חלב בקיבה. ואי ס"ל להרב המגיד מסברא שניהם נקראים מחבץ. קשה חדא דרמב"ם עצמו בפ"ז המעמיד אינו דומה ממש לבורר וא"כ מנ"ל לרמב"ם דהוי תולדה אימא מחבץ היינו נותן הקפוי דוקא. ועוד דמסברא כיון דנותן הקפוי נקרא בורר. ממילא המעמיד אינו גומר מלאכת הבירור שעדיין מחוסר ליתן הקפוי בכלי ויהי' מי החלב נוטפין. ובשעה שהועמד החלב עדיין אינו מבורר ומנלן דבכי האי גוונא מיקרי בורר. אך לפי מה שכתבתי יש לומר דודאי נותן הקפוי בכלי מסברא מיקרי בורר. ומה שכתב הרמב"ם פ"ז דמחבץ דהיינו מעמיד חייב ג"כ משום בורר. דע"כ מחבץ דאמר ר"א היינו במעמיד דאי נותן הקפוי לר"א פטור כמו משמר משום דיין נוטף ממילא וה"נ מי חלב נוטפין ממילא. אלא ודאי מחבץ דמחייב ר"א במעמיד וה"ה לדידן דבהא לא פליגי רבנן רק ממכבד ואילך. ומ"מ אף דברייתא במעמיד נותן הקפוי מסברא חשוב בורר לדידן דמשמר חייב: