אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
הלכות - מלאכת טוחן
מלאכת טוחן. ובו ל"ה סעיפים:
א הטוחן כיצד. [א] אחד הטוחן תבואה ברחיים [ב] של יד. ואחד [ג] השוחק סממנין ותבלין במכתשת של [ד] מתכת או של אבן הרי זה אב מלאכת טוחן וחייב: (ב) תולדות מלאכת טוחן. [ה] הנותן חיטין וכיוצא בהן לתוך רחיים של מים בעוד הרחיים סובבים וטוחנין או שהי' מונחים חיטין בהתיבה שעל פני הרחיים והרחיים הי' סגורים ובא הוא וסילק הדף ודחפו המים את הגלגל ונטחנו החיטין הרי זה חייב משום טוחן. ומ"מ אינו חייב אלא על מה שנטחן מכח דחיפת המים שהי' אז נקוים וצבורים אצל הדף והגלגל. אבל על מה שנטחן מכח המים שבאו כדרך הליכתן ונתוספו אח"כ פטור. [ו] והטוחן ברחיים של רוח יש אומרים שלעולם פטור: (ג) המחתך ירק [ז] דק דק כדי לבשלו [ח] וכן המבקע עצים לחתיכות דקות כדי להבעיר בהן אש [ט] או קנים כדי לעשות מהן סל וכיוצא בהן. [י] או הנוסר עצים כדי להנות בנסורת שלהן [ולהסוברים מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב אפילו אין צריך רק להעצים ולא להנסורת] [יא] וכן השף לשון של מתכת [יב] או הכותש רגבי עפר לעשות מהן כלי חרס או לכיסוי הדם. [יג] או הכותש חרס להחזירו לעפרו הרי אלו תולדות מלאכת טוחן וחייב:
ד הורו מקצת הגאונים [יד] שירק שדרכו לכותשו וכתישתו טוב לו יותר מחתיכתו דק דק אינו חייב על חתיכתו דק דק עד שיכתשנו ואין כן דעת רוב הפוסקים: (ה) ירק הזה [טו] שהי' מחותך דק דק וכתשו בשבת לדעת מקצת הגאונים חייב ולדעת רוב הפוסקים אפשר שפטור. אבל סממנין ותבלין כתושין כל הצורך ושוחקן בשבת כדי שיהי' דקה מן הדקה פטור לכל הדיעות וכן יראה לי בקרטי סולת שחזר וטוחנן כדי שיהי' דק כאבק פטור:
ו יש אומרים [טז] דעצים הנמצא בתוכם דק כעין קמח והוא מפרקם להוציא הקמח מביניהם חייב משום טוחן וי"א שאין זה אלא כשובר חבית מליאה קמח שפטור: (ז) אין חייבין על חיתוך פירות וירקות [יז] אלא כשאין עיקר דרך אכילתן כשהן חיים [ואלו אוכלן כשהן חיין הי' מברך עליהן שהנ"ב] והוא חותכן כדי לבשלם. אבל אם עיקר דרך אכילתן כמו שהן חיים [ומברכין עליהם בפה"א כשהן חיים] אין חייבין על חתוכם ואפי' על כתישתן ואפי' כדי לבשלם. ויש מחייבין בכל ענין: (ח) אין טחינה [יח] אלא בדבר שהוא גידולי קרקע. ויש אומרים דיש טחינה אף שלא בגידולי קרקע. אף על פי כן אוכלין [יט] כגון בשר צלי או גבינה קשה וכיוצא בהן מותר לחתוך דק דק אפי' להסוברים דיש טחינה באוכלין. הואיל ואינן גידולי קרקע ממש. ואפי' גבינה קשה מאד מפני שאפשר ללועסה בקישוי ושם אוכל עלי'. ואפי' מי שאינו יכול ללעוס מותר לחתכה בין בסכין בין בקרדום בין במגירה. אבל אסור לגוררה במורג חרוץ בעל פיפיות [שקורין בלע"ז רייב אייזען] וכיוצא בו בכלי המיוחד לכך. וכל זה הוא בדבר ששם אוכל עליו. אבל בשר חי הואיל ואינו ראוי אלא למי שדעתו יפה לכוס אותו שלא כדרכו אין שם אוכל עליו לענין וה ולכן אסור לחתכו דק דק לפני העופות. [כ] וזה וזה אין אסור אלא מדרבנן: (ט) אין טוחן. [כא] אחר טוחן אעפ"י שחזר ונעשה גוש אחד. וכן כל דבר שאינו גוש אחד מתולדתו אעפ"י שנעשה אח"כ גוש אחד אין בו משום טוחן. חוץ מן המתכות ועפר וחרס אעפ"י שהותכו או נטחנו פעם אחת הואיל וחזרו ונעשו גוש אחד יש בהן משום טוחן. לפיכך מותר לפרר לחם הואיל שהוא אוכל הראוי בלא פירור ושכבר נטחנה התבואה פעם אחת אעפ"י שחזר ונעשה גוש אחד:
י דבר שאינו [כב] גידולי קרקע וגם אינו גוש אחד מתולדתו כגון מלח הנעשה מן הים שנעשה אח"כ גוש אחד אעפ"י שאינו אוכל מותר לפררו בשבת או לחתכו דק דק בסכין או לכותשו בעץ פרור. אבל לא יכתשנו במכתשת שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:
יא אעפ"י שהחותך ירק דק דק חייב משום טוחן [כג] בד"א כשחותך להניח לאח"ז אבל להניח לפני אורחין או לפני בהמה חי' ועופות כדי שיאכלוהו לאלתר אפי' בסכין מותר. [כד] ובלבד בכלי שאינו מיוחד לכך. [כה] ואם חותך כדי לבשלו אפי' ממש סמוך לערב או לחולה שאין בו סכנה ומבשל ע"י גוי יראה לי שאינו מועיל מה שצריך לאוכלו לאלתר. [כו] ויראה לי עוד שאין ההיתר לאכול לאלתר נאמר רק בירקות או פירות שהם מאכל בפני עצמם. אבל לא בפלפלין או תבלין אף שצריך לאכול המאכל המתובל בהן לאלתר. [כז] ועוד יראה לי שאין זה ההיתר נאמר רק בדבר מאכל. אבל לפרך בשמים בידיו כדי שיהי' ריחו נודף להריח בו לאלתר אסור: (יב) ואלו הן תולדות מלאכת טוחן שאיסורן הוא רק מדבריהם. [כח] הצריך לדוק פלפלין וכיוצא בהם ליתן לתוך המאכל בשבת אסור לכתוש אפי' במכתשת של עץ. [כט] וכן אפי' לחתכן דק דק בסכין אסור. [ל] אבל מותר לכתוש ביד הסכין ובשולי הקערה ואינו חושש. ויראה לי דאפשר אין להתיר רק מה שצריך לאכול לאלתר: (יג) חבילי פיאה ואזוב וקורנית (פי' מין עשב) [לא] וכיוצא בהן שהכניסן למאכל בהמה מסתפק מהן וקוטם ואוכל בראשי אצבעותיו אבל לא בידו הרבה שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול ויבוא לדוק:
יד ירקות או פירות הנאכלין כמו שהן חיים או אפי' הי' מבושלים [לב] וצריך ליתן לפני זקנים או עופות שאינן יכולין לאכול כמו שהן אסור לחתכן דק דק כדי ליתן לפניהם (וכבר כתבנו שיש מחייבין בזה מן התורה) [לג] לפיכך אין מרסקין לא את השחת ולא את החרובין ליתן לפני בהמה בין גסה בין דקה מפני שנראה כטוחן. אבל מחתכין את הדלועין לפני בהמה ואת נבילה הקשה לפני הכלבים הואיל ויכולין לאכול ע"י הדחק בלא חיתוך מותר לחתוך להקל עליהן אכילתן. ומתירין אלומות של עמיר לפני בהמה ומפספס בידו אלומות קטנות אבל לא אלומות גדולות מפני הטורח: (טו) כל דבר שאינו חפץ לאוכלו ולא להאכילו [לד] אסור ללעוס בשיניו מפני שהוא כטוחן. [לה] יראה לי שמותר לכסכס בגד להסיר ממנו טיט יבש הדבוק בו ואין בזה משום טוחן:
טז מי שיש לו מיחוש שאין בו חשש סכנה והוא מתחזק והולך כבריא [לו] אסור להתרפאות בשבת גזירה שמא מתוך שאדם בהול על רפואתו כשיהי' מותר לעסוק ברפואות ישחוק סממנים להתרפא בהן ויתחייב משום טוחן. ואפי' להתרפאות מבלעדי סממנין אסרו אטו רפואה שע"י סממנים. ומ"מ לא גזרו על רפואת בהמה אפי' ע"י סממנין השחוקים מע"ש. שאין אדם בהול כ"כ על רפואת בהמתו. ואפי' הבהמה מסוכנת שאדם בהול על ממונו לא גזרו משום הפסד הבהמה. אבל רפואת אדם אסור לעשות [לז] אפי' ע"י שינוי או ע"י גוי:
יז בד"א כשאין לו רק מיחוש בעלמא [לח] אבל אם כואב לו הרבה אפי' באבר אחד. אם הוא חולי שאין דרך רפואתו כלל ע"י סממנין מותר להתרפאות אפי' בלא שום שינוי כלל. ואם דרך חולי זו להתרפאות ע"י סממנין אסור להתרפאות אלא ע"י שינוי. וע"י שינוי אפי' ע"י סממנין מותר להתרפאות. וכן מותר כל שבות דשבות. אבל לא יעשה לו רפואה כדרכה אפי' ע"י גוי. ויראה לי דאם כואב לו הרבה אבר שהנשמה תלוי' בו כגון מן השנים ולפנים הואיל ואם הי' בו מכה הי' סכנה גמורה ומחללין עלי' את השבת שוב בכאב הרבה לבד דינו כחולה בכל הגוף. אף שאין בכאב הזה שום סכנה. וכן עין שנתרפאה ועדיין קודחת מעט. וכיוצא בו מהמיחושים מעין אותן חלאים שבעין שנזכרו בגמרא שמחללין עליהם אח השבת. שוב במיחוש שבו דינו כחולה בכל הגוף שיתבאר בסעי' שאחר זה. ואפשר שכן הדין בכל המיחושים שבעין ואפי' מעין שאר חלאים שלא נזכרו בגמ' ואין בידי להכריע:
יח הי' מצטער הרבה מאד עד שנחלש ממנו כל גופו אעפ"י שהולך על רגליו ולא נפל למשכב. ואין צריך לומר שנפל למשכב אף שאין בו סכנה כלל לשום אבר. הרי זה מותר לעשות לו כל צורכי רפואתו ע"י עכו"ם. ואפי' דבר שהוא מלאכה גמורה מן התורה כגון לבשל או לאפות לו. ומ"מ לא התירו לו שבות ע"י ישראל. וכן אסור לעשות לו ע"י ישראל שום רפואה הנעשית ע"י סממנים אפי' שחוקים מע"ש. אבל רפואה הנעשית שלא ע"י סממנים מותר לו לעשות ע"י ישראל אף שדרך חולי זו להתרפאות ע"י סממנים. וכן מותר לישראל לעשות לו אפי' מלאכה גמורה של תורה ע"י שינוי. [לט] ומותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן כשאין לו מה לאכול שסתם צורכי קטן דינם כבחולה שאין בו סכנה. [מ] וכן מותר להאכילו דבר המוקצה בידים: (יט) הי' בו סכנת אבר אף שמתחזק והולך כבריא ואינו נופל למשכב הר"ז מותר לו כל דבר שהוא משום שבות אפי' ע"י ישראל בלי שינוי. ואין צריך לומר שאם יש בו סכנת נפש שמחללין עליו את השבת במלאכה של תורה ע"י ישראל. [מא] ומ"מ יש אומרים שאם אפשר לעשות בלא דיחוי ובלא איסור ע"י שינוי עושה ע"י שינוי: (כ) כל שאמרנו שמותר להתרפאות על ידי עכו"ם [מב] מותר לישראל לסייעו מעט כגון שהעכו"ם כוחל לו עינו מותר לו לעמוץ ולפתוח [מג] ואפי' לסייעו במלאכה דאורייתא שמסייע אין בו ממש. [מד] בד"א כשהיה הגוי יכול לעשות בלבדו בלא סיוע הישראל. אבל אם א"א לו לעשות בלתי סיוע הישראל אסור אף לחולה עצמו לסייעו: (כא) אין לועסין מן שרף הנקרא [מה] מצטכי ולא שפין את השנים בסם. אימתי בזמן שמתכוין לרפואה ואם נתכוין להעביר ריח הפה לשעתו מותר:
כב אוכלין ומשקין [מו] שדרך בריאים לאכול ולשתות. וכן מיני סיכה ורחיצה שדרך בריאים לסוך ולרחוץ בהם אף שניכר שהוא חולה וידוע שדברים הללו מרפאים אותו מותר לאכול ולשתות ולסוך ולרחוץ הואיל ואינו ניכר שכוונתו לרפואה אף שבאמת כוונתו לרפואה. אבל שאר דברים מבלעדי אכילה ושתי' וסיכה ורחיצה אם ניכר שהוא חולה וידוע שדבר זה שעושה רפואה הוא לו אף שאינו ניכר שכוונתו לרפואה ואפי' אינו מתכוין לרפואה אסור. וכן דברים הניכרים שהוא רק לרפואה והוא חולה אך אינו מתכוין לרפואה נמי אסור. וכן אוכלין ומשקין ומיני סיכה ורחיצה שאין דרך בריאים לאכול ולשתות ולסוך ולרחוץ בהם אסורין למי שיש לו מיחוש אם זה הוא רפואה למיחוש הזה אפי' אינו מתכוין לרפואה [מז] אבל אם אין לו מיחוש מותר ויש אוסרין אפי' באין לו מיחוש באם מתכוין לרפואה ואין בידי להכריע. [מח] אבל אם אינו מתכוין לרפואה רק לצורך אחר כגון האוכל שרפים מתוקים כדי להנעים הקול מותר לכ"ע. [מט] ומ"מ לרחוץ במים הרעים שאין דרך בריאים לרחוץ בהם והוא רוחץ ויוצא מיד בלי שום שיהוי מותר אפי' למי שיש לו מיחוש ומתכוין לרפואה מפני שאינו נראה אלא כמיקר. [נ] ויראה לי שאם נכנס כדי לצאת מיד אפי' נמלך ושהה שם מותר. [נא] ובמקום שאין דרך לרחוץ בחמי טבריא אלא לרפואה אסור לרחוץ בהם בשבת לרפואה אפי' אינו שוהה בהם:
כג שתה חלתית [נב] יום החמישי ויום הששי בשבת מפני שלבו כבד עליו מותר לשתותו בשבת אעפ"י שאין דרך הבריאין לשתותן. מאחר ששתה זה שני ימים אם לא ישתה בשבת סכנה הוא לו. וה"מ שאין היתר כי אם בחשש סכנה כשעושה תרופה בסממנים. אבל תרופה שאינה בסממנים מותר אפי' כשאין חשש סכנה רק שלא יחלה: (כד) אין עושין אפיקטוזין [נג] היינו גרמת קיא שלא לצורך רפואה אפי' בחול משום הפסד אוכלין.ואם מצטער מרוב האוכל בחול מותר. ובשבת אסור ע"י סם שדומה לרפואה וגזירה שמא ישחק סממנים. אבל להכניס ידו לתוך פיו ולהקיא מותר. אבל [נד] אסור לדחוק בידיו כריסו של תינוק כדי להוציא הרעי שלו שמא יבא להשקותו סמני' המשלשלים:
כה החושש במעיו וכואב לו הרבה [נה] מותר להחם בגד וליתנו ע"ג בטנו. [נו] או להניח עליו כלי שעירו ממנו חמין אעפ"י שעדיין יש בו הבל. [נז] אבל אם עדיין יש בו חמין אף בחול אסור שמא ישתפכו החמין עליו ויכוה ויבוא לידי סכנה: (כו) מותר לכפות כוס על הטבור כדי להעלותו. וכן מותר ליחנק וללפף את הקטן ולהעלות אזנים בין [נח] ביד בין בכלי. ולהעלות אונקלי. שהוא תנוך שכנגד הלב שנכפף לצד פנים. שכל אלו וכיוצא בהן אין עושין אותן בסמנים כדי לחוש לשחיקה ויש לו צער מהן. [נט] וכן מי שנשתכר שרפואתו לסוך כפות ידיו ורגליו בשמן ומלח מותר לסוכו בשבת [ס] אבל לא יתן לתוך החוטם אפר מעשב כתוש להפיג השכרות: (כז) החושש בשיניו [סא] לא יגמע בהן את החומץ ויפליט אבל מגמע ובולע או מטביל בו פתו ויאכלנו כדרכו בחול. [סב] החושש בגרונו לא יבלע שמן לבדו כמו שהוא אבל נותן שמן הרבה לתוך ירקות ובולע ובלבד שלא ישהנו בפיו ואין צריך לומר שלא יפלטנו שאז ניכר שמתכוין לרפואה. [סג] ויראה לי דאם אחר שנתנו בפיו על דעת לבלוע נמלך להשהותו בפיו מותר:
כח אין נותנין [סד] יין לתוך העין אבל נותן הוא ע"ג העין ובלבד שלא יפתח ויסגור העין. [סה] ועכשיו שאין דרך לרחוץ ביין בכל ענין אסור. [סו] ורוק תפל היינו שלא טעם משניעור משנתו בכל ענין אסור. [סז] אבל רוחץ פיו במים ואח"כ מעבירם על עיניו אף שרוק תפל מעורב בהן. [סח] ואם אינו יכול לפתוח את עיניו מותר ללחלחם אפי' ברוק תפל לבדו שאין זה רפואה:
כט קילור [סט] ששרה אותו מע"ש מעביר ע"ג עיניו בשבת ואינו חושש. אבל לא יפתח ויסגור העין. [ע] ודוקא בקילור רכה אבל עבה אסור בכל ענין. [עא] ונותנין כלי המותרת בטלטול ע"ג העין להקר. וה"ה מה שעושין לאדם שחש בעיניו שמקיפין אותו בטבעת כדי שלא יתפשט הנפח:
ל מי שנפרקה ידו או רגלו [עב] ולא יצא העצם מחורו לא יטרפם בצונן אבל רוחץ כדרכו ואם נתרפא נתרפא. ואם נשבר העצם מחזירין אותו בשבת וכן אם נשמט העצם מחורו דינו כנשבר ומחזירין אותו. [עג] מי שנגפה ידו או רגלו שלא מחמת ברזל צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ. ואם הי' ענוג אף היין אסור. וה"מ כשלא הי' ע"ג היד וע"ג הרגל אבל ע"ג היד וע"ג הרגל או מכה מחמת ברזל סכנה הוא ומחללין עליו את השבת:
לא אין נותנין [עד] חמין ושמן מעורבין יחד לתוך המכה אלא נותן חוץ למכה ושותת ויורד למכה. [עה] אבל מותר להעביר גלדי המכה ולתת עלי' שמן לבדו במקומות שדרכן לסוך שמן שלא לרפואה. [עו] אבל לא יתן ע"ג מוך ומטלית ויניח ע"ג המכה. ואסור להעביר גלדי המכה ולסוך שמן לבהמה ואם הי' לה צער מזה מותר להסיר צערה בסיכה ובהעברת גלדי המכה. [עז] ומותר ליתן ע"ג המכה ספוג וחתיכות בגדים יבישים וחדשים מפני שאינן לרפואה אלא לשמרה שלא יסרטוה בגדיו. אבל לא בגדים ישנים כשלא הי' מעולם על המכה מפני שמרפאות. וכן עלי גפנים וכיוצא בהן מהעלין המרפאין וכן גמי אסור ליתנם ע"ג המכה:
לב מניח אדם רטי' ע"ג מכה [עח] מערב שבת והיא מתרפאת כל השבת כולה. [עט] ואם הסירה בשבת לא יחזירנה ואם צריך לקנח פי המכה יגלה מקצתה ויקנח פי המכה שתחתי' ויחזירנה. ואח"כ יגלה מקצת השני [אבל לא יקנח הרטי' עצמה מפני שהוא ממרח], ואפי' נפלה מאלי' אם נפלה ע"ג קרקע אסור להחזירה אלא א"כ הוא בין השמשות. וכן מותר להניחה ע"י עכו"ם בשבת אפי' לכתחילה. בד"א כשנחלש כל גופו מכח המכה אבל אם לא נחלש כל גופו אסור להחזירה אפי' בבין השמשות או אפי' ע"י עכו"ם. ואם נפלה מאלי' [פ] בשבת ע"ג כלי לעולם מותר להחזירה בעצמו. ובמקדש אם הסירה הכהן לצורך עבודה מותר להחזירה בכל ענין אפי' הניחה ע"ג קרקע. אבל לא יניח לכתחלה ע"ג מכתו. [פא] וכאן וכאן אם בדיעבד הניחה מתחלה בשבת יש לספק אם מחויב להסירה. [פב] אבל מכה שנתרפאה מותר לתת עלי' רטי' שאינו אלא כמשמרה שלא יסרטוה בגדיו:
לג סכין וממשמשין [פג] בבני מעים בשבת והוא שיסוך וימשמש בבת אחת. אבל לא יסוך ואח"כ ימשמש שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול. ולא מתעמלין או מהלכין כדי שייגע ויזיע שאסור לייגע א"ע בשבת כדי שיזיע [פד] מפני שהוא רפואה גזירה שמא ישחק וישתה סמנין המביאין זיעה. [פה] וכן אסור לעמוד בקרקע דיומסת שבא"י מפני שמעמלת ומרפאת:
לד אסור [פו] לשום פתילה בפי הטבעת למי שהוא עצור בנקביו אלא ע"י שינוי היינו שיאחזנה בשתי אצבעותיו. [פז] אבל אסור לעשות לו קלסטור אפילו הכינה מאתמול אלא בחולה. וגם בחולה צריך ליזהר שלא יבוא לידי מלאכה לפיכך אם אפשר יעשה ע"י עכו"ם:
לה אין רוחצין [פח] במים המשלשלין ולא בטיט היון שטובעין בו ואין שותין משקה המשלשל אפי' הוא מאכל בריאים ואינו שותהו לרפואה כלל מפני שכל אלו צער הם. וכתיב וקראת לשבת עונג: