אגלי טל· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
הגהות והערות מבן המחבר
מלאכת זורע ס"ק ה' ד"ה קיצור: וכלאים, הרי
אולי יש לחלק בין זריעת חרצן דהוא דומה ממש לזריעת זרעים לתוחב יחור בארץ:
מלאכת זורע ס"ק ב' סוף אות ד': להחשב אב
אולי צ"ל להתחייב:
מלאכת זורע ס"ק י"ז ד"ה אך: לש הוא.
ובעניותן יש לפרש דברי הראב"ד אדסליק מני' קאי, ולא משים צובע המים כמו שריית הכרשינין שבהם ליכא ענין צביעה כלל, אבל לא גזר אומר שיהי' בהם משום לש כאינך והדבר מוכרח שהרי אין בהם דיבוק אהדדי כזרע פשתן דלא נעשה מכולם גוש אחד כמו דיו וסמנים וענין אחד להם עם חיטי ושערי דאין בהם משום לש משום דלית להו רירי, ובודאי חיובם משום מלאכה אחת, אבל לא דיבר בהם הראב"ד שאין מענינו אלא שבא להוציא מחיוב צובע ושפיר מצי סבר כמו הרמב"ם שהחיוב משום זורע:
שוב ראיתי במאירי ז"ל וכן כרשינין קלופים ששורין אותן במים כשהם רכים ונימוחים שם קצת והמים מתעבין בסבתם ונעשין כמים שעיסה או קמח בלולים בתוכו ומאכילין לבהמה להשמינה, ויש מפרשים שמתוך שהם קצים מתרככים ע"י שרייה זו ומפרשים הכרשינין קטנית הנקרא ויצא"ש [בודאי הוא הנקרא בלע"ז שלנו וויקא ועיין בפי' הרע"ב ותיו"ט]:
ולפי"ז יש לומר דהראב"ד מפרש כפירוש הראשון ע"כ כרשינין נמי חייב משום לש, והרמב"ם מפרש כפירוש השני, וכן הוא בפירוש המשנה וז"ל וכרשינין הכוסמת לפי שבתחילה שורין אותן ואח"כ מאכילין אותי לשוורים, ובודאי שהוא כעין קטנית הנקרא וויקא, והם כמו חיטי ושערי שאין בשרייתם ענין לישה דלית בהי רירי וע"כ חיובם משום זורע, ומד דמסיים ומאכילין אותם לשיורים לשיטתו דמלאכה שאצל"ג חייב והמלאכה נעשית בשרייתן דאלו הי' כדי שיצמחו הי' נעשה המלאכה תיכף בנתינתן לתוך המים ולמה לי כדי שישורו כמ"ש בפנים, וכל דברי חכמים קיימים:
מלאכת חורש ס"ק א' ד"ה והנראה: פסולה.
[ועיין תבואות שור סי' ב']
שם: ב"ד שאין לוקין עליו: ד"ה ואולי
ועדיין יש לדקדק כי לשון הרמב"ם שאסורו בא מכלל עשה משמע שאיננו נכלל בהלאו כלל, מכ"ש שאי אפשר לפרש דעצם הלאו בא רק על לאו דמחמר, וזה קשה נמי לדברי הרה"מ שכתב דהלאו כולל שניהם, דא"כ הרי איסורו בא נמי מכח הלאו ולולא דבריהם ז"ל יש לפרש דברי הרמב"ם כפשוטו דאיסורו בא מכח עשה לבד ולא נכלל כלל בהלאו, דלמה יזהיר רחמנא בלאו למחמר, דלאיסור כבר נשמע מהעשה, וללקות נמי לא שהרי הלאו ניתן לאזהרת מיתת ב"ד ואין לוקין עליו, אלא ודאי הלאו אינו קאי על מחמר כלל, וכך הוא שיעור לשון הרמב"ם שאין כוונת הלאו אלא שלא יחרוש בה, ונמצא שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד וע"כ לא כוונה תורה למחמר כלל. ועיין בהר"ן ספ"ק דע"ז הובא לפנינו ס"ק י"ג אות א' דס"ל שאין בהלאו שאין לוקין עליו תוס' על עשה, אך למ"ש שם אות ט' אין ראי' מהר"ן, ואית לי נמי להיפוך, ע"כ לא פירש כנ"ל:
מלאכת חורש ס"ק ב' ד"ה ואולי: מפורש בגמ'.
רק חרישה כל שהוא ולא הזכיר גומא כלל, ובהערוך והר"ח גרסי לבורא דקרא לגומא של דלעת א"כ יש לפרש דחרישה מקמי דעביד גומא הוא, ועל עשיית הגומא יש לומר דפטור, ועיין סק"ד פירוש אחר בדברי הערוך:
מלאכת חורש ס"ק ג' אות ו': הרמב"ם.
ובעניותן יש לומר דלהרמב"ם בעושה עין הצבע דלדברי הה"מ. מחויב תרתי משום בישול ומשום צובע, יש לומר דה"נ מחויב תרתי משום חורש ומשום זורע ועיין בהפתיחה ס"ק א' אות ל"א-ל"ה והא דמנכש ומשקה, עיין לקמן סק"ט אות י"ד:
מלאכת חורש ס"ק ו' סוף ד"ה החופר:
אך ז"ל התוס' פסחים מ"ז: ד"ה כתישה הא דחופר גומא פטור היינו דווקא בבית דמקלקל הוא והכא בשדה דלזריעה קיימא שמשביח את השדה בחרישה וכו' עי"ש, ואולי כוונת התוס' דווקא בחרישה וא"צ אלא לעפרה ולא בחופר גומא:
מלאכת חורש ס"ק ז' אות ט"ז: תולדת זורע הוא
ואתי שפיר לדידי' לישנא כל שהוא תרתי דרישא אשמעינן דחורש כל שהוא וסיפא דזורע כל שהוא:
מלאכת חורש ס"ק י"ג אות ט': בל"ת.
ויש להבין מה תוספות איכא בהל"ת אחר שאין לוקין עלי':
מלאכת חורש ס"ק ל"א ד"ה וממוצא: המכסים הגומא.
ויש לעיין הלוא העמודים קבועים בקרקע ואינן עתידין ליטלן משם מדלא מפליג אם תחובין בקבע או ארעי, וא"כ הרי נתבטל שם גומא ממנה. ועוד יותר יש להבין הא דהטומן לפת בגוונא דמותר אפי' השרישו כמבואר במלאכת קוצר ס"ק כ"ד, למה יחשב רק כמו מכסה להגומא, ועיין לעיל ס"ק י"ז דהא דנטילת הקוצים אין זו עבודת קרקע דווקא בקוצים תלושים דמחוברין כל דהוא הוי דאור':
אך עיין במלאכת קוצר ס"ק כ"ה אות ד' דדווקא אם נתכוין לזריעה בטלינהו אגב ארעא כבש"ס ב"מ נ"ו: מנחות ס"ט. וא"כ כשנוטל הלפת מהקרקע חשוב עושה גומא בתחילה וכו' וכשלא ביטלם חשוב גומא אף קודם שעקרו כמו בור מלא פירות דלא נתבטל שם בור ממנו משא"כ כשביטלם אגב ארעא דהוי כארעא סמיכתא, ויש לומר דכן נמי העמודים אינן חשובים כארעא סמיכתא הוי כמו בור מלא פירות:
מלאכת קוצר ס"ק י"ט: כתלושין דמי.
ויש לדקדק אימא דמיירי דיבשו הן ועוקציהן, אך מהא דמחלק שם בין ימות החמה לימות הגשמים אף דברבה עשבים בימות הגשמים לא יבשו עוקציהן משמע דבכל גווני כתלושין דמי, ומ"מ מה דמייתי ממג"א דעשבים יבשים כ"ע מודים. נראה דמשמע לי' דמג"א מיירי בלא יבשו עוקציהן, לא זכיתי להבין שהרי לשון כ"ע מודים משמע אפי' זה שמפליג באילן, והרי באילן לא יבשו עוקציהן מפורש בש"ס דחייב חטאת ולית מאן דפליג, אלא ודאי כוונת מג"א על יבשו הן ועוקציהן דלשיטת מג"א יש כאן פלוגתא דלהרמב"ם עדיין כמחוברין, ולאינך פוסקים כתלושין וע"ז כתב המג"א דבעשבים כה"ג היינו יבשו הן ועוקציהן כ"ע מודים היינו אף הרמב"ם דפליג באילן, מודה בעשבים דכתלושין, ואולי כוונתו ז"ל מדלא ביאר המג"א כוונתו דמיירי ביבשו הן ועוקציהן משמע דבכל ענין כתלושין:
והטעם משום דלהרמב"ם דאינו מחלק באילן לחומרא שוב יש לומר נמי דאין לחלק בעשבים לקולא, ויבשת העוקץ לא מעלה ולא מוריד ושוב יש לומר דכן הוא נמי לאינך פוסקים דלא לאפושי פלוגתא בסברות הפוכות ודו"ק:
מלאכת קוצר ס"ק כ"א ד"ה ונראה: כתלושין לגבי שבת.
לא זכיתי להבין דפשוט דפירות משנה שעברה הם יבשים, ומנ"ל דגם לחים כתלושין.
מלאכת קוצר ס"ק כ"ה סוף אות ד': כארעא סמיכתא:
ויש ליישב עוד ולומר דשאני הא דלפת וצנון מחטים דחטים זרעו כלה וכשנזרעו בכוונת זריעה היא על דעת שיתרקבו וישובו לעפר ע"כ נאמר דבטלינהו אגב ארעא ונחשבים החטים תיכף כמו פרורי עפר על שם סופן, וכשלקטן נחשב כמו הלוקט פרורי האדמה מהאדמה דאין זה ענין לקוצר, ועיין במלאכת חורש סק"ז אות ט', אבל לפת צנון בצלים וכיוצא בהן שאין זרעו כלה וכוונת הזריעה למען יתוסף עליהן א"כ לא בטלינהו מהיות נחשב פרי ומ"מ הם נחשבים מחוברים מחמת כוונת הזריעה וכשנוטלן הרי הוא כמו קצר פרי המחובר לקרקע:
מלאכת קוצר ס"ק כ"ט סוף אות ד': בידיו:
ויש לומר דראייתו מהילוך ע"ג עשבים שם שנתלשין ברגלו ומשמע מדרצה לאסור בהילוך, דבמתכוין לכך אסור מדאורייתא:
מלאכת קוצר ס"ק כ"ט אות י': בורר.
לא זכיתי להבין מ"ש משני מיני אוכלין דיש בהם משום בורר:
מלאכת קוצר ס"ק ל"ה סוף אות ד': וצ"ע.
ואפשר לומר דעצים לבשל בהם דבר מאכל נמי להוט אחריהם כמו בדבר מאכל עצמו ע"כ החמירו בו וכל זה ביו"ט שמותר לבשל, אבל בשבת לא החמירו בו וע"כ בסי' שכ"ה דמיירי בשבת לא החמירו אלא במאכל עצמו. אבל בסי' תק"ז דמיירי ביו"ט אוסר גם בעצים שנשרו:
מלאכת קוצר ס"ק מ"ט אות א': חגיגה
חגיגה ט"ז [דא"ר יוחנן דבשבו' פליגי ב"ש וב"ה בסמיכ' ביו"ט]
מלאכת קוצר ס"ק נ"ה אות ט': קשה.
ואפשר דמידי דהוה ביצה בכלל פירות הנושרין.
מלאכת האופה ס"ק ב' אות י': המבושל.
יש לעיין מהדלקת הנר דאלו בישל והדליק את הנר בשבת לכ"ע מחויב שתים ואעפי"כ סומכין על הע"ת ולא מצריכין להדליק נר אחד מעיו"ט לעירוב אלמא דלאו מהאי טעמא הוא, ואולי משום דאין חילוק מלאכות ביו"ט נחשב הכל כחד מלאכה וא"כ לר"א נמי נימא הכי:
סוף הספר