אור ברסלב

אברבנאל על תורה· רבנו יצחק אברבנאל

שמות

בראשית

הקדמה

הנה ראתה החכמה האלהית להבדיל ספרים האלה ולהניח בתחלה ספר בראשית ואחריו ספר ואלה שמות לד' סבות הא' לפי שספר בראשית נתיחד לספר המעשים והתלאות שקרו לאנשים יחידים המה הגבורים אשר מעולם אנשי השם כאדם ונח ושם ועבר אברהם יצחק ויעקב ובניו ושאר יחידי סגולה. ואחרי שהשלים ספורי עניני אותם היחידים בספר הראשון ההוא התחיל הספר הב' הזה לבאר ולהגיד עניני האומה הקדושה הישראלית בכללותה אם במה שנשקעה בגלות מצרים ושעבודם הקשה ואם שנגאלה משם במסות באותות ובמופתים וביד חזקה ושקבלה תורת אמת חקים ומשפטים אלהיים בהר סיני ושעשתה בית זבול ומשכן קדש לאלהים ושרתה ביניהם שכינתו וזהו כללות הספר הזה. הנה אם כן הספר הראשון בא בספורי אנשים יחידים קדושים אשר בארץ המה. והספר הזה הב' הוא בספורי מעלות האומה בכללותה וכפי זאת הבחינה היה ראוי שיקרא הספר הראשון ספר היחידים והספר הב' הזה ספר האומה וזו היא הסבה הראשונה. והסבה הב' היא שכוונת התורה האלהית היתה בעצם וראשונה להשלים עדת ה' ועם מרעיתו בתורתו ובמצותיו ולהשלימה בשלמיות כלם גופני ונפשי. וכאשר רצתה תורת האלהים לבאר מעלת האומ' וקדושתה התחיל' לבאר מעלתה מצד אבותיה להודיע שהיא זרע קדש ברך ה' ושאין עם בני ישראל עמים מפוזרי' ומפורדים מקובצי' יחד על דעת ודת אחת כי הם לא היו כן אבל המה כלם קדושים ומזרע אחד קדוש ומסתעפים מאנשים רשומים. ולכן התחילה ספור היחס ההוא מאבינו אדם הראשון והגידה מבניו אותם שהיו בלתי שלמים להודיע שלא נסתעפה האומה מהם להיותם כקליפות אלא משת שהוא היה הפרי המובחר להיותו בצלם אלהים ובדמותו ושגם מבני שת היו רבים כקליפה ולא נמשכה מהם האומה רק מנח שהיה הפרי צדיק תמים היה בדורותיו ומצא חן בעיני ה' וממנו נמשכה האומה. וגם לא מכל בני נח נסתעפה כי היו חם ויפת כקליפות רק משם שהיה הפרי הנבחר ומבני שם עבר ומבני עבר אברהם שהוא היה פרי צדיק עץ חיים ומבני אברהם יצחק שהשאר היו כקליפות ומבני יצחק בחר ביעקב ואת עשו שנא. כי היה יעקב לבדו הפרי הטוב למאכל ונחמד להשכיל ובניו י"ב שכלם היו במדרגת הפרי ולא א' מהם כקליפה והם היו הקהל וקבוץ אנשים רבים כלם שלמי' שחל בהם השפע האלהי ראשונה בעול'. וכמו שביאר החבר למלך אלכוזרי. הנה א"כ הספ' הא' היה מספר היחס והסתעפו' האומה והספ' הב' הזה הוא מספר מעלות האומה ושלמיותי' בעצמה וזו היא סבה שנית. והסבה הג' היא שהנה ייוחד הספר הא' לספו' מעלות האבות וקדושת' ונבואת' ולכן נתיחד ספר בראשית לספורי אדם ונח ובניו וכל דורו כדי להגיע לספורי אברה' שהיה יותר שלם מהם ולכן נכתבו בתור' שלשה סדרים מספוריו ולמעלת יצחק נתיחד סדר א' ולמעל' יעקב ובניו נתייחדו שלשה סדרי' ולספורי יוסף עם אחיו באו שלשה סדרים הרי לך כל הספר הראשון ההוא הכולל י"ב סדרים בספורי מעלות האבות ובעבור שהיה מרע"ה שקול כנגד כלם ועולה על גביהם במעלת הנבואה בא בספוריו כל הספר הב' הזה שנכללו בו י"ב סדרים גם כן כאשר נכללו בספר הא' ספר בראשית להודיע ששקול הוא ספר מרע"ה בסדריו ופרשיותיו כספורי האבות הקדושים ההם כלם יחד. והיה אם כן הספר הא' ספר האבות והספר הזה הב' ספר מרע"ה וזו היא הסבה הג'. והסבה הד' היא שעקר הכוונה כמו שזכרתי היתה בספר תורת האלהים להגיד איך לקח אלהים לעם מרעיתו כל זרע בית יעקב ומפני זה הוצרך כותב התורה לספר מעלת אברהם שהיה אב היחס לאומה הזאת ובגללו ספר ענין אדם ונח שם ועבר שמהם נמשך הצדיק ההוא וביאר מעמד בין הבתרים ומה שנאמר לו שם כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם והברית שכרת השם עמו שמה וברבוי הזרע וירושת הארץ והשגחתו ודבוקו ית' בזרעו. ומשם והלאה ספר איך נמשכו כל הדברים להתקיים הייעודים ההמה וזה היה ענין יעקב ועשו שנתקוטטו מן הבטן וענין יוסף ואחיו וירידת יעקב מצרים שכל אלה היו סבות מקדימות לגלות האומה וגאולתה. ואחרי שהשלים ספורי כל הסבות המקדימות ההמה בספר בראשית נשלם הספר ההוא. ובא אחריו ספר ואלה שמות לבאר החולי המסובב מאותן הסבות והוא גלות מצרים והתרופה והתשועה שבאו אחריו בגאולת העם ופדיונם ושלמותם בסיני ודבוק ההשגחה בהם באמצעות מלאכת המשכן הנה אם כן היה ספר בראשית ספר הסבות וספר ואלה שמות הוא ספר הגלות והגאולה המסובבת מהן. ומפני זה קראוהו החכמים ז"ל ספר הגאולה ומזה כלו יתבאר לך שחלוק חמשה חומשי התורה והפסקותיה וכן הפסק הסדרים והתחלתם וסופם הכל מרע"ה עשאו מפי הגבורה והכל מכלל פי' התורה אשר קבל ואחרי הקדמתי זאת במה שיקיף הספר הזה וערכו אל הספר הראשון כפי ארבעת הסבות האלה הנה אנכי בא אליך בפירושי בעז"ה:

פרק א

פסוק א

ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו' עד וילך איש מבית לוי וגו'. ויש להעיר בפסוקים האלה ח' שאלות:

השאלה הא' מה צורך בזכרון שמות בני ישראל במקום הזה כיון שלמעלה בסדר ויגש נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ונזכרו הבאים למשפחותם לבית אבותם במספר שמות. ורש"י כתב שאף על פי שמנאם בחייהם בשמות חזר ומנאם אחר מיתתם להודיע חבתם שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר. ואלה דברי אגדה הם והפסוק אומר כאן הבאים מצרימה כמ"ש למעלה. ושניהם אם כן היו בחייהם לא במותם ואח"ז נאמר וימת יוסף וכל אחיו ולכן המקרא הזה אומר דורשני. והרא"בע כתב בעבור שזכר בסוף הספר שלמעלה שראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן הכתוב שגם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו וכתב עליו הרמ"בן שאינו נכון ולא פי' למה. והסבה היא שכבר זכר למעלה כל א' מהשבטי' ובניו ובני בניו היורדים מצרימה ושם א"כ נתבאר וזה יותר ממה שזכר במקום הזה שמות השבטים בלבד וגם שהיה די שיאמר ובני ישראל פרו וישרצו להגיד רבויים לא שיזכר שמות השבטים בלבד. ועוד שלדעתי לא היה ראוי להכניס את יוסף בתוכם אחרי שבו היה ראשית הדבור למעלה וגם הפסק הפרשה מכחיש דעתו. ודעת הרמ"בן הוא שמפני שבא הכתוב כאן למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים לכן חזר אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן להודיע שאע"פ שהם שני ספרים הספור מחובר ומדובק וכזה הוא בספר דברי הימים וספר עזרא שבאותם השני פסוקים שהשלים ספר דברי הימים ובשנת אחת לכורש וגו' התחיל ספר עזרא להודיע דבקותם בספר ההוא. וגם הדעת הזה אינו נכון לפי שלא נדבקו שתי הפרשיות ההן שבסדר ויגש וכאן אבל הבדיל ביניהן כל סדר ויחי. ועוד שאין ההבדל שיש בין שתי פרשיות הסמוכות בתורה כמו ההבדל שיש בין ספר דברי הימים וספר עזרא כי הם ספרים נבדלים ונפרדים זה מזה והתורה כלה ספר אחד מדובק ואין צורך לכפול כאן מה שכבר נזכר למעלה אבל עזרא הסופר ראה להציע בתחלת ספרו מה שהיה צריך לספורו עם היות שכבר נזכר המאמ' ההוא בסוף ספר דברי הימים ועוד שהנה לא בא הפסוק הזה כאן כמו שבא למעלה כי שם אמר אלה שמות בני ישראל וזכר שמות בניהם ובני בניהם וכאן לא זכר משמות הבנים וזרעם דבר כי אם שמות השבטים בני יעקב בלבד. ואין לרב שיאמר שקצר הכתוב בבנים ובני בנים כי אם בא להגיד הבאים מצרימה איך יזכור קצתם מבלתי קצתם.

השאלה הב' באמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים והיא מה שהקשה רש"י והלא ידענו שיוסף היה במצרים ומה בא ללמדנו. ופי' שבא הכתוב להודיע צדקת יוסף שלא גבה לבו ולא רמו עיניו מתחלתו שהיה רועה צאן עד סופו שהיה נגיד ומצוה לאומים. וגם זה דרך דרש הוא כי למה זה ישבחוהו הכתוב במקום הזה ולא בסדר ויהי מקץ ובסדר ויגש בספורי עניני ממשלתו ולא גם כן בספור מיתתו בסדר ויחי. והראב"ע כתב שענין הכתוב הוא שהיו שבעים נפש עם יוסף ושני בניו שהיו במצרים ואינו נכון כי הנה לא אמר ויוסף ובניו היו במצרים ושלשתן היו מן המנין ולמה יזכור יוסף בלבד מבלי בניו למספר השבעים נפש גם שהיה לו לומר עם יוסף שהיה במצרים לא ויוסף. או יאמר ויוסף היה במצרים קודם ויהי כל נפש אלה שמות בני ישראל ראובן שמעון לוי וגו' ויוסף שהיה במצרים ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש כי הנה בסדר ויגש כשזכר הע' נפש זכר יוסף בכללם ואמר בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' אבל כאן אחרי זכרונם וזכרון מספרם שאמר ויהי כל נפש וגו' אמר מבלי ענין ויוסף היה במצרים.

השאלה הג' באמרו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וגו' והיא כי אם בא הכתוב להודיע שמתו יוסף ואחיו ולכן המלך שקם על מצרים לא ידע את יוסף והתנכר אליהם היה ראוי שיהיה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף סמוך אל וימת יוסף וכל אחיו ולמה אם כן הפסיק ביניהם פסוק ובני ישראל פרו וישרצו כל שכן שבסוף פרשה ויגש כבר נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ולמה א"כ נכפלה כאן ההודעה הזאת שפרו וישרצו וירבו מאד וגו':

השאלה הד' באמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו כ"א היו כבר רבים וגבורי' יותר מן המצריי' איך היו יראי' פן ירבה והלא כבר רבו כמו רבו ועוד שאיך לא פחדו מהם שיקומו עליה' ויכבשו את ארץ מצרים וימשלו בה אם היו רבים וגבורים מהם. ומה להם לזכור והיה כי תקראנה מלחמה כי גם מבלתה בהיותם בשלום היה ראוי שיפחדו מהם. גם יקשה אמרם ועלה מן הארץ כי אם היו יראים מהם שיהרגום הנה מה טוב ומה נעים שיעלו וילכו מן הארץ וכבר ידעת דברי המפרשים בפירוש ועלה מן הארץ והספקות המתחייבות אליהם:

השאלה הה' באמרו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל כי הנה האדם יקוץ בדבר המצער אותו בפועל לא במה שיחשוב בלבו שאפשר שירע לו ואולי שלא יהיה כן כי בזה יפול ענין הפחד והיראה לא הצער והמצוקה. והנה נאמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל לפי שכבר החרימו ישראל את סיחון ועוג וכבשו את ארצם ולפי שהיו ישראל בארץ מואב קצו מפניהם ואין כן מצרים כי הם היו חוששין אל העתיד שאפשר להיות ולא יפול בזה מלות ויקוצו.

השאלה הו' במה שצוה פרעה למילדות אם בן הוא והמתן אותו. ואם בת היא וחיה. כי הספק ברבוי הזרע יותר היה בנשי' מבאנשים ולכן היה יותר טוב שימיתו כל נולד בין זכר בין נקבה או ימיתו הנקבות ולא הזכרים. וחז"ל אמרו שפרעה היה מקפיד על הזכרים לפי שאמרו לו אצטגניניו שאחת מנשי ישראל היתה עתידה ללדת בן שיושיעם. אבל אם היו המצרים יראים מזה איך לקחה בת פרעה א' מילדי העברים וגדלו בבית המלך בטכסיסי המלוכה ואיך לא מיחו בידה המצרים ולא חששו שמא יהיה זה המושיע את ישראל.

השאלה הז' בתשובת המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריו' העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדות וילדו כי היתה תשובתן זאת מפורסמת השקרו' לפי שאם היה הדבר כן לא יהיו להן מילדות כלל כיון שלא היו צריכים אליהן. ויקשה עם זה כפל הפסוקים שהכתוב אומר ותיראנה המילדות את האלהים וגו' וייטב אלהים למילדות וגו' ואחר זה אמר וירב העם ויעצמו מאד ואח' זה חזר לומר שנית ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים גם שהיה ראוי לומר ויעש להן כיון שהן נקבות לא להם בלשון זכרים ומה הבתים האלה שעשה להן וחז"ל אמרו בתי כהונה ולוייה ומלכות ודרך דרש הוא.

השאלה הח' במה שצוה פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כי איך לא פי' כל הבן הילוד לעברים אם עליהם היתה הגזרה. ורש"י כתב מדברי אגדה שהגזרה היתה כוללת לעברים ולמצרי' שכל הבן הילוד ביום א' בלבד שאמרו אצטגניני פרעה שעתיד להיות נולד משיח ישראל. באותו יום בלבד שאמרו ושסופו להיות נלקה במים ולפי שלא ידעו אם היה עברי או מצרי לכן גזר בכלל כל הבן הילוד באותו יום והם לא ידעו שהיה עתיד מר"עה משיח ישראל ללקות במי מריבה. אבל כל זה רחוק הוא מפשטי הכתובים גם שאם היה הדבר כן היה הכתוב מפרש שצוה זה על יום אחד בלבד.

והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:

ואלה שמות בני ישראל וגו' עד וילך איש מבית לוי. הנראה אצלי שאין כוונת הכתוב במקום הזה בואלה שמות מה שכיון למעלה בס' ויגש בפרשת ואלה שמות בני ישראל ויורה על זה כי שם לא נאמר הבאים מצרימה עם יעקב כמו שנ' כאן. אבל נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו' כי היה יעקב מכלל הבאים וממנין שבעים נפש אמנם בכאן לא נזכר יעקב בכלל הבאים אבל אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב ומלת את כפי המובן האמתי הוא סימן הפעול כמו אשר מכרתם אותי מצרימה. והורדתם את אבי הנה. כי תמיד מלת את מורה על הפועל בדבר ההוא. ועם היות שכת' הרא"בע שמלת את הוא במקום עם כמו כרת ה' את אברם ברית חוץ מכבודו אין הדבר כן אבל מפני שבברית ההוא נתחייב הב"ה לאברהם ואברה' לא נתחייב לו לכן אמר כרת ה' את אברהם ברית כי היה אברהם הפעול בברית ההוא. וגם יורה על מה שזכרתי שהנה כאן לא נזכרו בני השבטים כמו שנזכרו למעלה בסדר ויגש וגם זה מוכיח שלא בא הכתוב הזה ללמדנו מי הם הבאים למצרים כי איך יזכור י"ג מהם וישכח וישמיט נ"ז מהם שהם בני בניו של יעקב וע"כ נ"ל לפרש הבאים מצרימה שהוא עומד במקום יוצא והרצון בו המביאים למצרים את יעקב כי הנה בניו השבטים הביאוהו וסבבו ביאתו למצרים במה שהעירו את לבבו והשיאוהו אחר שהתודע יוסף אל אחיו שירד למצרי' לכלכל את שיבתו פן יורש הוא וביתו וכל אשר לו. והתחיל הפסוק הזה עם ו"ו במלת ואלה לפי שהספור הזה קשור ומדובק עם הספורים הקודמים. וכיוצא בזה תמצא הכתוב שאמר ושב י"י אלהיך את שבותך כי הנה ושב הוא פעל עומד ואמרו את שבותך מורה שהוא יוצא וכאלו אמר והשיב ה' את שבותך כן אמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ל המביאים את יעקב אביהם מצרימה לפי שבא שמה יעקב וביתו כי כלם היו בבית אחד ועל זה נאמר איש וביתו באו ר"ל איש שהוא יעקב וביתו שהם יוצאי ירכו כלם באו יחד ולפי שבנימן היה גם כן אחד מן המסיתים את אביו לרדת למצרים לכך נזכר בנימן כאן בכלל המביאים אותו ולפי שאמר איש וביתו באו פי' הכתוב כמה היו נפשות ביתו של יעקב הבאים שמה והוא אמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ואמנם אמרו ויוסף היה במצרים ענינו אצלי שגם כן היה אחד והיותר עצמי מהמביאים את יעקב מצרימה יוסף בנו שהיה שמה כי לפי שיוסף היה במצרים הוצרך אביו לרד' שמה לראותו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונו'. והנה זכר למעלה בסדר ויגש בסופו וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. וסמיך ליה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה והתור' כוונה שם בפסו' ההוא שבימי יעקב שישב במצרים פרו ורבו בניו אבל בכאן הודיעתנו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הנה לא פסק' הברכה מזרעם כי הנה בני ישראל גם אחרי מות הזקן ובניו כלם וכל הבאים מצרימ' פרו וירבו הבאים אחריהם. וכן א"זל בילמדנו וימת יוסף וכל אחיו ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו ר' ינאי אומר כל אחת וא' יולדת ששה בכרס א'. והנה זכר בזה ד' לשונות פרו וישרצו וירבו ויעצמו להגיד במלת פרו שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם פרו כעץ העושה פריו מדי שנה בשנה וגם היה נולדים רבים בכרס א' כדברי ר' ינאי וזה אמרו וישרצו שהיו כשרצים שיולדו מהם רבים ביחד. האמנם לפי שהתאומים לחולשתם בסבת מיעוט החומר רבים מהם מתים בינקותם והנשארים ההם הם חולשי המזג רפויי ההרכבה לכן אמר שלא היו אלה כן כי הם רבו ר"ל שלא מתו בינקותם אבל באו לסוף גדולם ולא היו חלשים כי הם עצמו במאד מאד ומפני רבויים נתמלאה הארץ מהם והותרה בזה השאלה הג'. וזכר הכתוב שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ואין צורך לדברי הראב"ע שאמר שאותו מלך לא היה מזרע המלוכ' בעבו' שנ' ויקם מלך חדש אשר לא ידע יוסף כי בכל מלך חדש יאמר קם ואפש' היה שעברו אחרי מות יוסף ג' או ד' מלכים אחרים או יותר ועם היו' כלם מזרע המלוכה ומן הפרתמי' הנה לא ידעו את יוסף לפי שלא היה בימיהם ואין זכרון לראשונים עם מה שיהיו באחרונה. וראוי שתדע שאין הפסוק הזה מקושר עם מה שנזכר למעלה וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא כי הנה כבר בא ביניהם פרשה פתוחה אבל הוא בא להגיד המחשבות הרעות אשר יעץ מלך מצרים על היהודים לאבדם שהיה כל זה בסבה שהמלך ההוא לא ידע את יוסף כי אלו ידעו לא היה עולה בלבו שזרעו יכלו במרד הקשר הזה. ובמסכת סוטה ובתנחומא דרשו מלך חדש שחדש עליהם גזרות של פורענות. משל לא' שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו היום עשה לזה כך למחר עושה לי כך אמר הקב"ה עכשיו אשר לא ידע את יוסף למחר לא ידעתי את ה'. ולכן אמר לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ואין הכוונה שהיו בני ישראל רבים עתה מהמצריים אלא שהיה העם ההוא רב בכמותו ועצום ובעלי חוזק באיבריהם יותר מהמצריים הנה אם כן מלת ממנו אינו חוזר למלת רב אלא למלת עצום בלבד כי הם היו עם רב בכמותם אבל לא כל כך כמו המצרים והאמנם היו תקיפים וחזקים באיבריהם יותר מהמצריים. ואפשר לפרש רב ועצום ממנו שהיו עם בני ישראל בעצמם רב ועצום והם היו ממנו ר"ל ממצרים כי היו עבדיהם ולכן היה ראוי שיחששו שבעתיד אולי ירבה יותר. ובתנחומא רב ועצום ממנו מהיכן פרים ורבים ממנו שנ' ה' ממקור ישראל. וכאשר תקראנה מלחמה ומלחמות יתוספו על השונאים הנלחמים בארץ וילחמו במצרים או לפחות יעצרו כח לעלות מן הארץ ללכת אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת והוא אמרו ועלה מן הארץ ובמקום שהיה עם רב ועצום והיה ממנו כמו קנין כספינו יהפך הדבר כי יקומו עלינו ויעלו להם מן הארץ כבני חורין. הנה התבאר שכל פחד פרעה ויראתו היתה מישראל שיעלו מן הארץ ולכן הסתולל בהם לבלתי שלחם. והתבאר שלא היו יראים המצריים שיהרגום כי הם היו רבים מהם. והותרה בזה השאלה הד' וספר הכתוב שהיה התחכמותם לענות' בסבלותם בהיותם סובלים ענויים הרבה לא יפנו לפרות ולרבות אבל לא עשו להם הענויים כלם יחד אלא זה אח"ז כי בראשונה נאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ר"ל שקבעו להם מסים וארנונית שיפרעו להם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו והניחו שרים על המסים ההמה שהיו גובים אותם מהם ובזה היו מענים אותם בסבלותם. ובמדרש דרשו למען ענותו בסבלותם למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. אחרי כן הכבידו את עולם כמו שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס והמפרשים כתבו שערי מסכנות הן היו אוצרות למלך והדעת נותן שמן העת אשר יעץ יוסף לפרעה לקבוץ האוכל ולשומרו לשני הרעב נשאר החק במצרים שהמלך ישמור תמיד בכל שנה חטה הרבה לפקדון לארץ ובעבור שיוסף התחיל בעצה הזאת גזר על זרעו שיעשו הערים ההנה להיות אוצרות למלך לשמירת החטה. וזאת היתה עבודה בגוף שהוא דבר יותר מענה אותו מן המס והגידה התורה כי להיות ענינם מושגח ממנו ית' היתה נראית ההשגחה' בענינם שכאשר יענו אותו כן ירבה ובהיותם רבים היו פורצים גדר ונכנסו בכרמי' ובפרדסי' וגוזלי' מה שימצאו וכן פורצים ממקומו' הדייגים וגוזלים מהם הדגה כמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואי' וגו' שהכל היה בגזל ובפרצה ומפני שהיו פורצים גדר ולא היו המצרים יכולים לשמר מהם מרבוי' לכן ויקוצו מפני בני ישראל כי קצו מפניהם מפני הפרצות שהיו עושי' בארץ ולא אמר א"כ ויקוצו מפני הפחד שהיה להם על העתיד אלא מפני ההיזק שהיו מקבלים כבר מהם בפועל והותרה בזה השאלה הה'. עוד זכר שעשו להם ענוי אחר שכל מצרי שהיה לו עבודה בשדה בנחלת שדה וכרם או בית היה לוקח יהודים ומביאם שמה לעבוד עבודתו כאלו הם עבדיו וזו קשה מכל הראשונות שהיו בני ישראל כדבר הפקר עבדים לכל אדם ועל זה נאמר ויעבידו מצרים את וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ומלת פרך היא עבודה קשה המפרכת את הגוף כמ"ש רש"י ובמדרש אמרו ובכל עבודה בשדה בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן מפריה ורביה וכו' וכאשר ראה פרעה שכל הענויים האלה לא היו מונעים מישראל הפריה חשב דרך אחר להרגם אבל בצנעא ובסתר כי חרפה היא לו שיצוה להרוג בפרהסי' העם הבאי' להתגורר בארצו גם שבני נח היו מצווים על שפיכות דמים ולכן דבר עם המילדות וצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים שהוא המשבר אשר תשב שמה האשה בשעת הלידה. וי"א שהוא כלי עשוי מאבנים על צורת שני חלקים והאשה עומדת ביניהם. ואחרים אומרים שהאל"ף נוספת וישאר בנים כלומר איש הבנים. וצוה אותן שבסתר ירגישו בנולד אם בן הוא וימיתו אותו ר"ל שיחנקו אותו כי זה בלי ספק תוכל לעשותו המילדת בנקלה ובמדרש אמרו סימן גדול מסר להם פרעה אם בן הוא פניו למטה ואם בת היא פניה למעלה. ותשאר כמות שהיא והוא אמרו וחיה וכתב הראב"ע שהיא מלה זרה ואין הדבר כן כי הנה מצינו בזכר וחי כמו וארפכשד חי. וכמו כי לא יראני האדם וחי. ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה. והנה בחר פרעה שימיתו הזכרים וישארו הנקבות לפי שהנקבות תבעלנה למצריים ותמשכנה אחריהם ואמנם הזכרים העבריים הם נולדים בטבעם ושקועים בתכונותיהם כ"ש שהחשש כלו היה בזכרים כי הם אם ירבו ילחמו בארץ ויעלו ממנה ואין כן הנקבות כי אינן בעלות מלחמה. וזה טעם הצווי הזה. והותרה בו השאלה הו'. והנה המילדות א"א שנאמר שהיו שתים בלבד כי איך יספיקו שתי נשים לעם כבד ועצום כבני ישראל ואין לומר שהיו שתים אלא שרות המילדות כלן כדברי המפרשים כי היה ראוי שיקראם הכתוב שרות המילדות כמו שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים גם כי מה הועיל פרעה בתקנתו לדבר זה לשרות ההנה אם לא יצוה כן למשרתות שלהן וגם שלא צוה להן שתצוינה זה למילדו' אשר תחתיהן אלא שהענין כך הוא שהיה מנהג במצרים שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הולד ובשכלולו ולכן נקראת שפרה ע"ש שמשפיר' את הולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות ולכן נקראת פועה מלשון כיולדה אפעה ואמר שדבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה כי לא אמר לשתי המילדו' אלא לפי שלכל המילדו' הרבות ההנה דבר וצוה זה וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות ר"ל עוזרות אותן ללדת כמ"ש בילדכן את העבריות. והנה המילדות ההנה עם היותן מצריות יראו את האלהים ולא עשו דבר ממה שצוה אותן מלך מצרים עד שהוא הוכיחן עליו באמרו מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים ר"ל ואין הפסוק הזה כפל ענין במלות שונות אבל אומרו מדוע עשיתן הדבר הזה הוא שלא הרגו את הילדים כמו שצוה אותן. ולכן אמרו בלשון נעלם מדוע עשיתן הדבר הזה ואמרו עוד ותחיינה את הילדים ענינו שלא די שלא הרגו אותם אבל עוד השתדלו בקיומם ובהצלתם ובהזנתם בצאתם מן הבטן באופן שהנה החיו את הילדים בהפך מה שצוה אותן, והמילדות השיבוהו להתנצל מזה באומרן כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ר"ל הנה לענין התיקון והשכלול בילדים אין הנשים העבריות כנשים המצריות שאינן יודעות מה שראוי לעשות לילדיהן וסומכות על המילדת אבל העבריות אינן כן כי חיות הנה והוא מלשון איש חי רב פעלים ר"ל נשים זריזות ומשתדלות בעניני ילדיהן ומחיות אותם. ואפשר לפרש כי חיות הנה שיולדות מבלי מילדת כמו חיות השדה ולפי שהן מעצמן יולדות כבהמות השדה כחיתו יער לא יקראו למילדות כי הן בעצמן מספיקות לזה ואינן צריכות ליולדת. ואמנם למה שהבאת עלינו אשם על שלא הרגנו את הילדים מה לנו לעשות על זה כי טרם נבוא אליהן כבר ילדו. ואמר ויטב אלהים למילדות וירב העם להגיד שבדבר הזה עשה האלהים למילדות הטבה גדולה ולעם גם כן אם להן שהיו היהודים נותנין להן שכרן כפול ומכופל כי מפני שהיו עוברות פי המלך ומצותו כדי להחיות את הילדים היו היהודים אביהם של הילדים מרבים להן שכרן וזו היא ההטבה שהטיב השם להן במה שנתן בלבן שלא ישפכו דם נקי ונמשך תועלת לעם ג"כ שמפני זה רבו העם ויעצמו מאד. ואפשר לפרש ויטב אלהים למילדות בהשגחתו עם היותן מצריות רשעניות הטה לבבן להיטיב בזה וכאלו הטובה אשר עשו בזה מהאלהים היתה נסבה וזה ענין ויטב ר"ל שעשאן נשים טובות וחסידות בלבותן. וע"ד זה דרשו חז"ל וירעו אותנו המצרים שנאמר הבה נתחכמה לו שפירשו וירעו אותנו עשו ממנו רעים וחטאים וחשדו אותנו כאלו היינו אנשים רשעים מורדים בארצם. ואמנם אמרו עוד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים אפשר לפרשו מלשון כי יעשה לך אלהים שהוא רמז לעושר ולכבוד יאמר שנתן למילדות ולכל אחת מהן בית והון ובנים ובנות והם בתים מלאים כל טוב. ומאשר אמר הכתוב ויעש להם בתים מלשון זכר ולא אמר ויעש להן בלשון נקבה יש לפרש ויעש להם בתים על ישראל שבסבת יראת המילדות את האלהים ולא המיתו הילדים נתרבו העם והוא אמרו ויעש להם בתים שירבו הבנים והבנות הוא באמת עצם הבתים. ואפשר לפרש שאין ויעש להם בתים חוזר להב"ה ואינו מכלל ההטבה שנזכר למעלה אבל שהוא סמוך וקשור עם מה שכתוב אחריו ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו' ויהיה ענין הכתוב כן שכאשר התנצלו המילדות שלא היו נקראות להוליד את העבריו' במהירות וריהטא אלא באיחור גדול עד שמפני זה בטרם תבא אליהן המילדת ילדו הנה המלך לתקן זה עשה להן בתים רשומות ומצויינות שכל אדם ידע ויכיר זה בית המילדת כדי שכל אשה בטרם תבא חבל לה תקרא את המילדת ועם זה בסמוך צוה לכל עמו לאמר שבשמעם קול דופק בבתי המילדות ילכו אחריהן וכל הבן הילוד ישליכו היאורה וכל הבת יחיון לעבוד ולמשא כאח' מהשפחות ותהיה לפי זה מלת להם כמו להן ורבים בכתוב ככה. כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ובעבור שנסמך ויצו כרעה לכל עמו לענין המילדות לכן אמר בסתם כל הבן הילוד ולא פי' מן העבריות כי בידוע שעליהם היתה הגזרה. והותרו בזה השאלות ז' וח'. ובתנחומא אמרו אצטרוגלין אמרו לפרעה ביום הזה הגואל של ישראל יולד ואין אנו יודעים אם הוא מצרי אם לאו באותה שעה כנס לכל המצריים ואמר להם השאילו לי בניכם יום א' שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין ישראל בין מצרי. הנה פירשו הגזרה הזאת כוללת. האמנם בפרקי רבי אליעזר כתוב רבי ינאי אומ' לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה פ"ג שנים ושליש שנה עד שלא נולד משה אמרו החרטומים אל פרעה עתיד נער אחד להוליד והוא יוציא את ישראל ממצרים והשיב פרעה ואמר השליכו את כל הילדים הזכרים ליאור והוא מושלך עמהם שנאמר כל הבן הילוד וגו' ונמצא הדבר בטל ג' שנים ושליש שנה השליכו כל הבן הילוד לישראל ליאור עד שנולד משה ומשנולד משה אמרו לו הרי נולד והוא כמוס מעינינו אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים עוד ליאור ע"כ:

פרק ב

פסוק א

וילך איש מבית לוי וגו' עד ומשה היה רועה. ויש להעיר בפסוקים האלה שאלות:

השאלה הא' מה ראתה אם מרע"ה לשום את בנה בתיבת גומא ולהשליכו ליאור האם מפני שלא יכלה עוד הצפינו ומה הועילה בתקנתה זו כי הנה כל הרע שחשב פרעה לעשות לישראל הוא להשליך את הילדים ליאור והיה אם כן בחרה ברצונה לעשות בידיה כל מה שנגזר עליה מהרע כיון שהיא בעצמה השליכתו ליאור התנחמה במה ששמתהו בתיבת גומא אין ספק שתנחומין של הבל היו כי אם יהפוך היאור את התיבה ימות הילד בתוך היאור ואם יקחה איש ישליכהו ליאור כמצות המלך והיא לא ידעה שבת פרעה תלך שמה ותקחהו כמו שקרה כי זה אפשר רחוק מאד היה ואיך נסמכה עליו:

השאלה הב' איך חשבה בת פרעה לגדל את מרע"ה בבי' המלכות ואיך לא נתנו עליו לב יועצי מצרים וחכמיה וכ"ש אם היתה התחכמותם לדעתם שיולד מושיע ורב מבני ישראל בימים ההם איך ואיככה נואלו שרי צוען חכמי יועצי פרעה ולא אמרו מה לו לנער העברי הזה להתגדל בטכסיסי המלוכה עם מלכים ויועצי ארץ:

השאלה הג' אם מרע"ה גדלו בת מלך בבית המלכות והיה לה לבן איך נאמר ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם כי מאין היה יודע משה שהיהודים האמללים היו אחיו ואיך יצא מבית המלך להתחבר עם העבריים העסוקים בעבודת פרך שכל אחד מהם אם יוכל יתרחק מחברתם לבל יראה ברעתם כ"ש האיש משה שלא היה מהם ולא מהמונם:

השאלה הד' כי אחרי שהרג מרע"ה את המצרי לפני המוכה איך תמה כאשר אמר אליו הרשע כאשר הרגת את המצרי ואמר אכן נודע הדבר ואיך לא יהיה נודע כיון שהמוכה היה עד בדבר ומה תועלת בויפן כה וכה וירא כי אין איש והנה האיש העד לפניו שאם נאמר שברח המוכה ולא היה שמה בשעת שהרג משה את המצרי יקשה מאד מאין ידע הרשע כי משה הרגו:

השאלה הה' למה זה מרע"ה קרא את שם בנו הראשון גרשום כי אמר גר הייתי בארץ נכריה ושם הב' קרא אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה וידוע שהחסד הראשון שעשה השם עמו היה שהצילו מחרב פרעה בברחו ממצרים ואחר כך היה במדין גר בארץ נכריה ולכן היה לו לקרוא את שם הראשון אליעזר לזכרון שאלהי אביו עזרו והצילו מחרב פרעה ולב' יקרא גרשום בעבור שגר ונתגורר בארץ מדין:

השאלה הו' באמרו ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה והיא כי למה זה תלה תשובתם במיתת מלך מצרים כיון שהם מן העבודה היו צועקים והנה בחיי המלך היתה כבדה עליהם ולכן בחייו היה ראוי להם לצעוק לא בלבד אחרי מותו גם שמלך מצרים ביום א' מת לא בימים רבים ולמה יצעקו על מותו כי במות מלך חנף ומרשיע ישמח עם:

השאלה הז' מה ענין אמרו וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים כי הידיעה האלהית והשגחתו בעמו הוא דבר אמונה ומה צורך לכתוב כאן אחרי שאמר וישמע אלהים את נאקתם ואמר ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה ולומר עוד וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים והוא כבר נכלל במ"ש בזה והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:

וילך איש מבית לוי וגומר עד ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר. הנה לא זכר הכתוב כאן שם האיש הזה מבית לוי ולא שם הבת לוי הזאת לפי שהיה עתיד לבארו בסדר וארא כי שם נאמר ויקח עמרם את יוכבד דודתו לו לאשה הנה א"כ האיש הזה שהלך מבית לוי היה עמרם בן קהת בן לוי ואשה אשר לקח מבית לוי היתה יוכבד בת לוי אחות קהת דודתו של עמרם אבל ראוי לבאר בזה מה שהוקשה על הראב"ע מהיות יוכבד אם מרע"ה בת לוי כי הנה יתחייב ממנו שתהיה בלדתה את משה בת ק"ל שנה ואיך יתכן זה והוא פלא עצום כי הנה שרה צחקה מהיות' יולד' בת צ' שנה להיותו דבר זר יוצא מן ההקש ואיך תלד יוכב' בת ק"ל אבל כבר השיב עליו הרמב"ן בסדר ויגש אליו והרבה בזה דברי חן ושכל טוב כפי דרכי התורה בעניני הנסים ודרכי בני אדם בזקנתם. והכלל העולה מדבריו וממה שנ"ל שיאמר בזה הוא שהנה הזקני' בהתחבר לאנשי' הזקנות תהיה ההולד' מהן דבר זר ורחוק וקרוב אל הנמנע אבל בהזדווג הזקן לנערה טובת מראה לא תמנע ההולדה כי הכח הפועל אשר בו די לפעול בהיות הכח המתפעל באשה המקבלת מוכן ובריא אולם. ומה לנו להביא על זה טענות טבעיות הביטו אל אברהם אביכם ששחק בלבו באמרו הלבן ק' שנה יולד ואם שרה הבת צ' שנה תלד. וכן היה באמת הדבר רחוק וזר כפי התיחסות שניהם וערכם ומצאנו ראינו שאחרי כן בהיות יצחק בנו בן מ' שנה כשנשא את רבקה הוסיף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה והוליד בנים הרבה בהיותו בן ק"מ שנה ולא היה דבר זר בחקו לפי שנזדווג לקטורה שהיתה בחורה. וכן נאמר בנדון שלפנינו שלוי בהיותו במצרים הוליד את יוכבד בזקנתו מאשה בחורה מוכנת אליו והנה לוי היה בביאתו למצרים כמו בן מ"ד שנה ולזה תהיה נולדת יוכבד כ"ו או ל"ו שנה אחר בואם למצרים וע"ז נאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים כפי פשט הכתוב ולפי שמשה היה בן פ' שנה בצאתם ממצרים יתחייב שתהיה יוכבד בלדתה אותו בת נ' או ס' שנה ולא היה בזה א"כ מהזרות וההמנעות כלל. ואמנם מה שאחז"ל שנולדה בין החומות הוא נאמר על צד הצורה והרמז ואינו מזה המקום ולבד כוונה התורה האלהית להודיע שנישואי עמרם עם יוכבד היו בגזרת עירין ובמימר קדישין לפי שהיא היתה דודתו של עמרם וכפי השכל המדיני לא היה דבר הגון שישא אדם את דודתו כמו שלא ישא את אמו כי האיש הוא המושל באשה ואיך ימשול בדודתו או באמו בהיות מוטל עליו ליראה מלפניה אלא שלוי היה מודרך ומיושר מן השמים לעשות את המעשה הזה עם כל זרותו. ומפני זה אמרה תורה וילך איש שתאר ענין זה בהליכה להיותו דבר זר ומתמיה. וחז"ל אמרו בפ"ק דסוטה וילך איש מבית לוי שהלך בעצת בתו. תנא עמרם גדול הדור היה כיון שראה שאמר פרעה כל הבן הילוד וגו' אמר לשוא אנו עמלים עמד וגרש את אשתו עמדו כלם וגרשו את נשותיהם אמרה לו בתו אבא גזרתך קשה מגזרת פרעה שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה על הזכרים ועל הנקבות פרעה לא גזר אלא בעה"ז ואתה גזרת בעה"ז ובעה"ב פרעה רשע הוא גזרתו ספק מתקיימת ואתה צדיק וגזרתך עכ"פ מתקיימת שנאמר ותגזר אומר ויקם לך עמד והחזיר את אשתו עמדו כלם והחזירו נשותיהם וכו' והנה נתנו חז"ל בזה טעם למלת וילך שנאמר על מעשה רשום שנעשה והוא ע"ד מה שנ' בהושע וילך ויקח את גומר בת דבלים שלא נאמר וילך בלבד על התנועה המקומית אלא להעיר על מעשה רשום ומצויין שהתעורר לעשותו. וביארה התורה גם כן שהיו שניהם איש ואשתו מבית לוי ממשפחתו ומבית אביו להודיע שהיו שניהם עמרם ויוכבד ממזג אחד וטבע אחד שוים ודומים שהוא תכלית ההצלחה בנשואין. והודיע עוד שלא נתעכבה יוכבד מלדת ימים רבים ככל האמהות הקדושות ולא הוצרך עמרם ולא יוכבד להתפלל אל השם על הריונה אבל מיד כשלקחה הרתה וילדה בנים כי הנה מצאנו שילדה את משה ואהרן ומרים היא היתה גדולה מהם. ונקראת מרים לפי שכאשר נולדו החלו המצריים למרר חיי בני ישראל ואהרן נולד אחריה והוא היה גדול ממשה ג' שנים. ונקרא אהרן לפי שאחרי שנולד התחילו להשליך את ילדי העברים ליאור. האמנם לא זכר הכתוב במקום הזה לידת מרים ולא לידת אהרן אלא לידת משה בלבד מפני שכוונת הספור היתה לבאר לידת משה וחייו ומעשיו ונפלאותיו. ולכן ייוחס הספור הזה אליו ובא זכרון אחיו נטפל לעניניו ונזכר אחריו אגב גררא וספר הכתו' שאם מרע"ה אחרי שילדה אותו ראתה כי טוב הוא ותצפנהו כי הנה מפני מצות המלך יראה מהמצריים שיכנסו בביתה ויקחו ממנה את הילד וישליכוהו ליאור וכבר היתה מתיאשת ממנו אלא שראתה אותו כי טוב הוא כלומר שהיה יפה תואר ויפה מראה יותר מחק הילדים. ויתכן שראתה מראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד ונתן אלהים בלבה שהוא יהיה מושיע ורב ונגיד ונאמן לעמו. ולכן השתדלה בהצלתו וחז"ל אמרו בסוטה ר' מאיר אומר טוב שמו ר' יהודה אומר לנביאות ר' נחמיה או' טוביה שמו אחרים אומרים נולד כשהוא מהול וחכמים אומרים בשעה שנולד משה נתמלא כל הבית כלו אורה כתיב הכא כי טוב הוא וכתיב התם וירא אלהים את האור כי טוב. ויש לעיין במה חלקו השלמים האלה ור' מאיר מנין לו שמשה נקרא שמו טוב ורבי נחמיה שאמר טוביה מה חדש על רבי מאיר שאמר טוב כי הנה ענין שניהם אחד הוא אבל אחשוב שהם זכרו בזה חמש דעות הא' היא לרבי מאיר שהבין הכתוב שאמר ותרא אותו כי טוב הוא כמו וירא אלהים כי טוב שהטיב נאמר על הנמצא ויהיה לדעתו ענין הכתוב שיוכבד ראתה אותו כי טוב הוא ותצפנהו ר"ל שהיה נמצא חי והיה טוב מציאותו וחייו מהעדרו ומותו ולכן הצפינתו כדי להצילו ממות. אבל ר' יהודה שהוא הדעת הב' לא נחה דעתו בזה לפי שאין ראוי לומר שלא ראתה יוכבד בבנה שלמות אחר אלא היותו נמצא בלבד ולמה א"כ הצפינתו יותר משאר הנשים לבניהן בהיות כלם נמצאים וחיים ולכן אמר שראתה אותו ראוי לנביאות ומפני אותה המעלה הנוספת שראתה בו על כל שאר הילדים השתדלה יותר על שמירתו. אמנם ר' נחמיה לא נסתפק ג"כ בטעם הזה לפי שאיך יחשב שראתה יוכבד שהיה בנה ראוי לנביאות והנה ההכנות לנבואה אם הם מזגיות לא היה אפשר שתשיגם ותדעם יוכבד כי מי הגיד לה מזג מוח הילד וטבעו ואם היו הכנות הנבואה שלמות המדות ושלמות המעלות גם זה היה בלתי אפשר שתדע יוכבד אם בנה אשר ילדה יהיה חכם ובעל מדות אם לא לכן בחר רבי נחמיה בדעת ג' והוא אמרו טוביה שמו כלומר שעמרם אביו כשנולד הנער קראו טוביה כאומר טוב ה' שהוא רמז לגאולה כמו שאמר ופחדו אל ה' ואל טובו באחרית הימים והנה הביאו לזה מ"ש כי טוב הוא ודרש שם הוא ע"ש הב"ה כמו שאמרו אני והוא ובהיות טוב הוא מלה חדא יהיה שמו טוביה רוצה לומר טוב ה' הנכבד. ומפני סימן השם הזה אשר קראו אביו הצפינתו אמו בהשתדלות רב להצילו אמנם אחרים שהוא הדעת הד' לא קבל גם הדעת הזה לפי שהשמות הם כפי ההסכמה ורצון בני אדם ואיך תעשה הצדקת סמך וסבה מכרעת להשתדלותה על בנה מפני השם שקראו אביו ולכן בחר בדעת ד' והוא שראת' אותו שנולד מהול שהיה זה סימן שיהיה קדוש לאלהים נבדל מהתאוות הגשמיות ונפרש מאשה ולכן בראות זה התעצמה להצילו בכל מיני השתדלות אבל חכמים שהוא הדעת החמישי חשבו שלא לבד השיגה הצדקת ממה שראתה בעיניה שלמות הילד לעתיד בדברים הגשמיים החמריים אלא שכאשר נולד נתמלא כל הבית אורה וכאלו הודיע האלהים בזה שהוא יהיה אורו של עולם בנבואה ונבואתו ותורתו תזרחנה על פני תבל ושעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא שראתה בעיניה מפאת האור המוחש ההוא שהיה הילד טוב העולם ותכליתו המשובח. הנה התבאר ענין כל אחד מחמשת הדעות האלה עם היות שרש"י בפירוש לא זכר מהם כי אם שנים והם שנתמלא כל הבית אורה ושנולד מהול כי הנשארים לא ישרו בעיניו וזכר הכתוב שלכן השתדלה להצפינו ג' ירחים אולי שבחרה בענין הזה לרמוז אל שלשת העולמות שהאל ית' מהרבבות קדש מלאכיו ומשמי מעלתו יופיע על בנה בעולם השפל ברכות שמים מעל ברכות תהום רובצת תחת וכאשר לא יכלה עוד הצפינו והיה זה לפי שבג' החדשים הראשונים הצפינתו ולא נשמעה צעקתו כי היה ברוך ומבורך בכה לא יבכה. אבל אח"כ שנתגדל אולי שהיה שוחק כילדים בשמחתם ונשמע קולו בחוץ או שהמצרים היו שואלים על הריונה ולכך לא יכלה עוד הצפינו וחז"ל אמרו שמשה נולד לששה חדשים ויום אחד שהיולדת לז' יולדות למקוטעים ואולי שעל זה נאמר ותרא אותו כי טוב הוא לפי שהנולדים למקוטעים הם חלושים ובלתי שלמי היצירה ולכן ראתה יוכבד בילד דבר מתמיה והוא שעם היותו קצר ימים ושבע רוגז נולד בן ששה חדשים ויום אחד היה טוב במזגו ויפיו ואבריו משאר הילדים ומצרים בדקו אחריו לסוף תשעה חדשים של הריונה ואותם ג' חדשים מתחלת הו' עד סוף הט' הצפינתו באופן שלא ידעו שהיה נולד ואח"כ לא יכלה עוד הצפינו כי הרגישו המצריים בה שכבר ילדה. ואין ספק שגם באותם ג' ירחים היו בודקין אותה וכ"ש בתשלומם שיאמרו לה איה הנולד אשר הרית ממנו ותען להם כי מת או נטבע ולפי שלא יאמינו לדבריה ויחקרו עליו לא יכלה עוד הצפינו. והנה לא קרא דבר מזה לאהרן והוא לא הושלך ליאור לפי כשנולד עדין לא נגזר גזרת כל הבן הילוד. והנה יוכבד כדי להציל את משה בנה חשבה להצילו בתיבה אחת כמו שניצול נח ממי המבול אבל לא בחרה לעשו' התיבה מעצי גפר כי אם בתיבה עשויה מגומא שהוא עשב קל ורך יוכל אדם להביאו בצנעה תחת כנפי כסותו. ותחמרה בחמר ובזפת ר"ל שבפנים טח אותה תיבה בחמר שהוא מין עפר לח כמו טיט אדום ומבחוץ היה זפת ועשתה זה כדי שישכב הילד רך ולא ינזק בקושי הגומא. גם שלא יזיקהו שרב ושמש ולא יתקלקל איבריו או יהפך על פיו. וראיתי כתוב שבהרבה מקומות מהדרומיים והחמים נוהגים לגדל התינוקות כן ר"ל שישימום עד צואריהם בגומת עפר כדי שלא יזיקם חום האויר וכשיטנפו תחתיהם העפר יוציאם משם ויחליפו העפר בעפר אחר ויניחום שמה וטחים אותם כדי לחזק עורם וטעם הזפת מבחוץ הוא כדי שלא יכנסו המים גם תצוף התיבה. ואין ספק כי במכסה התיבה היו נקבים לצורך האויר כדי שלא יחנק הילד. וממה שאמר ותשם בה את הילד למדנו ששמה אותו שם ערום כי היה זמן קיץ חם ולזה נאמר ותפתח ותראהו את הילד ואמרה בת פרעה מילדי העברים זה שראתה בו שהיה מהול ואלו היה מחותל לא היתה מכירתו מיד כשפתחה התיבה. ואמר הכתוב ותשם בסוף על שפת היאור ר"ל ששמה התיבה בסוף והוא מקום קנה וסוף הגדל על שפת היאור כי שם בשפת היאור במצרים מקום גדול קנים מתוקים אשר תטוף הנפת מהן והוא הנקרא סוכר ועל שפת היאור הן גדלות לא בתוך היאור והנה בחרה הצדקת לעשות הפועל הזה לסבות האחת לפי שראתה כי בהיות הילד בביתה היה המות בצוארה בודאי ואין עוד מר ממות וגם אליה ולכל ביתה היתה סכנה ממה שהצפינתו לפי שעברה מצות המלך. אמנם בהוציאה אותו מביתה היה ההנצל מן המות אפשר כי לא יודע בן מי הוא העלם אם הוא עברי או מצרי ועל הספק לא ימיתוהו ואם מן המות ינצל הזמן יספיק בהוצאת האמת והנער ידע את אחיו ולזה עזבה המות ההכרחית ולקחה האפשרית. והסבה הב' ששמה התיבה סמוך לשפת היאור כדי שיקל לעוברים לתופשה אולי יחכה י"י לחננו וימצאהו איש חונן ויחמול עליו כמו שקרה ואין ספק שגם בחרה הצדקת לשומו במקום ההוא לסבה שלישית והיא שאם עכ"פ ימות בנה לא תהיה מיתתו לעיניה וכמו שאמרה הגר על בנה ותלך ותשב לה מנגד הרחק כמטחוי קשת כי אמרה אל אראה במות הילד וגו' האמנם כוונה להניחו במקום שיהיה מרוחק ממעבר בני אדם וחיות ונזקי' ומהדגים שביאור ג"כ. וגם נוכל לשער בזה סבה ד' והיא שהצדקת ראתה בחכמתה שאולי נגזרה גזרה על בנה שיהא מושלך ליאור ולכן השתדלה להשליכו שמה בזה האופן כדי שתעבור עליו גזרתו והאלהים ישוב מחרון אפו ומפני זה ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. ובמדרש אמרו (שמות רבה פ' א') למה השליכו למשה ביאור כדי שיהיו חושבים האצטרוגלין שכבר הושלך מושיעם של ישראל למים ולא יחפשו אחריו עוד עד שמהיום ההוא והלאה אמרו שנתבטלה הגזרה מפני שראו אצטגניני פרעה שכבר לקה מושיעם במים. והותרה עם מה שפירשתי בזה השאלה האחת. והנה כל המעשים האלה ייחס הכתוב לאם משה ולא זכר בהן דבר מאביו אולי שכבר היה מת או שלא היה שמה או שנתיאש מהדבר ולא רצה להשתדל בענינו כי אמר אל אראה במות הילד וגומ' והוא הנכון. ואמנם אמרו ותתצב אחותו מרחוק הקרוב אצלי הוא שנאמר על מרים ושהיא היתה אז כמו בת ט"ו שנים כי לא מצינו מנין שנותיה כתובים. והנה בת פרעה יצאה לרחוץ במימי היאור כי היה הזמן חם ולהיותה כבודה בת מלך פנימה בקשה מקום צנוע שלא תראה ערומה ולא מצאה מקום הגון בצניעות קרוב למדינה כמקום הזה ואמר שנערותיה היו הולכות על יד היאור אם לטייל ואם לשמור שלא יבא איש לראותה כשהיא ערומה ויען היתה התיבה בתוך הסוף ובת פרעה לא יכלה ליכנס שמה לכן שלחה את שפחתה שנשארה עמה לשמש ברחיצתה שתקח את התיבה ולפי שנערותיה לא היו במעמדה כי היו הולכות על יד היאור ונשארה בת פרעה לבדה עם אמתה לכן לא ראו נערותיה דבר מזה ובזה האופן היה הדבר סוד בינה ובין אמתה ולא נודע למלך מה היה משפט הנער ומעשהו. והותרה בזה השאלה הב'. וזכר הכתוב שכאשר פתחה בת פרעה את התיבה ראתה שהיה ילד ר"ל קטון בצורתו ואיבריו והוא אמרו ותראהו את הילד בשני כנויים ומצד אחר ראתה בו דבר מתמיה שבבכיתו היה כנער והוא אמרו והנה נער בוכה ומב' הבחינות האלה קראתהו פעם ילד ופעם נער וגזרה מפני זה שמילדי העברים זה שלפי שהיו בני ישראל עצומים יותר ממה שהיה ראוי לזמניהם כמ"ש ויעצמו במאוד מאד לכן היה ילד ואבריו כנער ואין בזה משה בעל מום כדברי רבי נחמיה בגמרא כי עוצם הבכיה היה מעוצם הכח שהוא שלמות לא מרוחב האברים יותר מדאי שהוא מום. ואחותו מרים כשראתה לקיחת התיבה נתקרבה שמה לבת פרעה לראות מה תעשה בנער וכששמע' ממנה דברי חמלה לעוצם כחו שראתה בו יותר ממה שראוי לזמנו דברה לפי כוונתה ואמרה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות להניק לך את הילד לא שתניקהו לה אלא שתניקהו באופן נאה כפי מה שראוי לילד שלך כי בזה יגדל הילד ויתעצם יותר שלהיותו מילדי העברים יותר יועילהו חלב העברית מחלב מצרית או אשה אחרת כי כמ"ש הטבעי מזון ההווה ראוי שידמה למה שנתהויה ממנו וישר הדבר בעיני בת פרעה כדי שיגדל הילד ויתעצם כל מה שאפשר ויהיה ביופיו ראוי לקחת אותו לבן ולכן אמרה לכי ותלך העלמה ותקרא את אם הילד מבלי שתגיד שהיא אמה כי בת פרעה אולי לא היתה נותנת אותו לאמו בשביל שלא תקחהו ולכן (שם) אחז"ל שנקראת מרים עלמה מלשון העלם שהעלימ' שהיא אמו ואמר הכתוב ותקרא את אם הילד ולא את אמה להודיע שעשתה רצון בת פרעה בשלמות שלא בלבד קראה מינקת עבריה לאותות המזג אבל לאם הילד עצמה שהיא כפלי כפלים נאותה להניק אותו משאר העבריו' זהו הנ"ל בפסוקים האלה. אמנם חז"ל פירשו על והנה נער בוכה פי' צח באמרם שהוא אהרן שהיה כבר נער ובוכה על לקיחת הילד ואומר אני שלדעתם יהיה זה סבה למה שאמרה בת פרעה מילדי העברים זה כי בראותה שהיה אצלו נער עברי בוכה על לקיחתו שפטה היות הילד עברי. ותאמר לה בת פרעה הליכי את הילד הזה והיה ראוי שיאמר קחי וחז"ל תרצו זה (שם) על דרך שדרשו שהוא כמו הי ליכי הוא שלך ואחרים אמרו שהוא כמו הא ליכי שהראתה לה הילד עם כל אבריו בריאים וטובים שככה תחזירהו לה אבל על דרך הפשט יראה שצותה לה שתוליכהו לביתה ולא תפחד משום אדם ותניקהו שמה בביתה ואמרה ותניקהו לי ר"ל שלא תתן לו החלב בצמצום ובכילות כמו שראוי בחוקך אלא ברחבה כמו שראוי לבן שלי וכן אמרה ואני אתן את שכרך שלא אמרה ואתן לרמוז לה שכאשר היא תניקהו יותר מדאי כפי מה שראוי לבן שלה ככה היא בת פרעה תתן שכרה רב כיד המלך:

פסוק י

ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה וגומר עד ויהי בימים ההם. ספר הכתוב שאחרי שגדל הנער הביאתהו יוכבד הצדקת לבת פרעה לאמר הא לך גברתי הנער אשר נתת עמדי. ואמנם אמרו ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ולפי שהשם והגזרה ההיא הם כפי הלשון העברית והיא לא היתה מדברת בלשון יהודית כי מצרית היתה לשונה גם לא יתכן ששאלה לנשים העבריות על שמו וגזרתו כי מה לה לצער הזה לכן השכל נותן שהיא קראתהו בשם מצרי נגזר ממלת הסרה באותו הלשון ושאותו שם העתיקו כותב התורה ותרגם בלשון הקדש בשם משה וכן כתב הראב"ע שמשה שם מתורגם ושבלשון מצרי היה נקרא מוניוס כמו שהעיד שהוא ראה בספרי הצאבה שהועתקו מלשון מצרי ללשון קדר. ואם היה הדבר כן בשם משה מי המונע לומר כזה בשם אדם וחוה איש ואשה וקין ושת ונח ופלג ושאר שמות העצם מהאנשים הראשונים שעם היותם נגזרים משמו' הענינים יתכן שהיו מועתקים ומתורגמים ללשון העברית מהלשון אשר דברו בו ראשונה ולא תלקח אם כן מהם ראיה על היות הלשון העברית ראשונה ללשונות כלן ושבה נברא העולם וניתנה התורה כדברי חכמינו זכרונם לברכה הקדושים וכמו שפרשתי בסדר בראשית:

אבל זה א"א לציירו בשום לשון רוצה לומר שיועתקו ויתורגמו שמות העצם הפרטים הנגזרים מהענינים מלשון ללשון עם היות שיועתקו הענינים אשר מהם יוגזרו לפי שהיה זה חסרון גדול וסכלות עצום לא יעשהו שום בעל שכל הלא תרא' שמי שיקרא ד"מ שמעון בלשון עברי נגזר מלשון שמיעה יקרא שמעון גם כן בכל לשון מהלשונו' עברי או ערבי רומי או פרסי יוני או הודיי וזולתו לפי ששם העצם הפרטי לא יתורגם ולא יועתק מלשון ללשון בשום צד אבל שם הענין שממנו נגזר שם שמעון שהיא מלת שמיעה תתחלף אצל כל אחד מבעלי אלה הלשונות וזה הענין פשוט ומוסכם בכל הלשונות ולכן כל מעתיק ספר ומתרגם אותו יעתיק כל מלה ומלה מהענינים והספורים והשמות הכוללים זולתי שמות בני אדם הפרטים שלא יתרגמם בשום צד אבל יזכור אות' בשמות שהונחו להם בראשונה וכן עשה אונקלוס ושאר המתרגמים ולכן תרגם ותקרא שמו משה וקריאת שמיה משה ואמרת ארי ממיא שחלתיה שהוא לא תרגם שם משה אבל תרגם מלת משיתהו ולכן לא נשאר שום יחס בלשון ארמית ללשון משה עם לשון שחלתיה כמו שהיה בהם היחס וההדמות בלשון העברית ומפני זה זכרה התורה שמות האנשים הפרטיים כפי מה שנקראו בלשונותיהם בראשונה לכן יתרו ורעואל בלק ובלעם סיחון ועוג פוטיפר אסנת בת פוטיפרע שהם שמות מלשונות העמים ואין ספק שהיו נגזרים בלשונותם משמות ענינים שקרו וכבר כתב הראב"ע שצפנת פענח שקרא פרעה שם יוסף היה שם מצרי שפירושו מגלה עמוקות ועם היותו שם ליוסף העברי לא העתיקהו התורה לאמר ויקרא פרעה שם יוסף מגלה עמוקות לפי ששמות העצם הפרטיים לא יועתקו מלשון ללשון ואחר שהדבר כן איך נאמר אנחנו בשם אדוננו מרע"ה שהעתיקה התורה שמו המפורסם שנקרא בו מלידתו אשר לא כדת אם היה שמו מוניוס כדברי ראב"ע ולמה לא עשתה התורה בו כמו שהוא אומר ומעיד שעשה בעל לשון קדר כשהעתיק ספרי הצאבה מלשון מצרית שזכר שם מוניוס תמיד כאשר הוא בלשון המצרית ולמה התורה לא תעשה כן אבל בלי ספק כל זה הוא טעות מבואר להראב"ע ושאר המפרשים כי הנה אדון הנביאים נקרא משה מתחלה עד יום מותו ולא הועתק שמו ולא נשתנה והטעות הזה קרה להם בחשבם שמה שאמרה תורה ותקרא שמו משה יחזור לבת פרעה ושהיא אמרה מדברת בעדה כי מן המים משיתהו שרוצה לומר כי מן המים משיתי אותו ואין הדבר כן כי כל תי"ו הנקבה הנזכר בזה הפסוק היא כנוי לצדקת אם משה לא לבת פרעה כמו שאמר ותקח האשה את הילד ותניקהו ותביאהו לבת פרעה. ועליה נאמר גם כן ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו ופירוש הכתוב כך הוא שאמו של משה לקחה הילד ותניקהו ואחרי אשר גמלתו הביאתהו לבת פרעה שלקחה אותו לה לבן וכשהביאתהו לפניה קראה שמו משה רוצה לומר יוכבד הנזכרת קראתהו כן כי היא אמרה לבת פרעה שהיא ובני ביתה היהודים קראו שמו משה ותאמר רוצה לומר אמו של משה אמרה לבת פרעה כי מן המים משיתהו כלומר גברתי הלא קראתי אותו משה ע"ש המאורע שהיה לך עמו כי מן המים משית אותו ותדע ותשכיל מזה שמלת משיתהו אינה פועל עבר למדבר בעדו עם כנוי הזכר אבל היא פעל עבר לנמצאת לנוכח עם כנוי הזכר וזה מסכים לדקדוקו שאם היה לשון למדבר בעדו היה לו לומר משיתיהו עם יו"ד בין התי"ו והה"א כי הוא סימן למדבר בעדו וענינו משיתי אותו אבל הוא חסר יו"ד בין התי"ו והה"א משיתהו שפירושו משית אותו והוא על משקל אוי לי אמי כי ילדתני. לבבתני אחותי כלה לבבתני שהם כלם לנקבה לנוכח רוצה לומר ילדת אותי לבבת אותי. ולכן אין שם יו"ד אחר התי"ו ולא תמצא חסרון יו"ד במדברים בעדם בין זכרים בין נקבות כמו כי מאסתיהו. אם אנכי ילדתיהו. ואני עשיתיני לא מצאתיה על כן לא נתתיה. כל אלה בזכרים המדברים בעדם בכנוי לזכר או לנקבה וכלם עם יו"ד אחר התי"ו. ובנקבה בקשתיהו ולא מצאתיהו וגם אנכי השאלתיהו שכלם בספרים המדוייקים עם יו"ד אחר התי"ו לסימן המדברת בעדה. הנה התבאר מזה שאמו של מרע"ה היא היתה אשר קראה את שמו משה בלשון העברית לא בת פרעה ושלא הועתק ולא תורגם שמו של משה מלשון מצרית ללשון עברית כדברי הראב"ע ושעל אמו של משה אמר הכתוב ותאמר כי מן המים משיתהו שהיא אמרה לבת פרעה הנה אנכי קראתי שמו משה בלשוננו העברית לפי שאת משית אותו מן המים. ואמנם עדות הראב"ע שראה בספרי הצאבה שהיו קורין למשה מוניוס אינו סותר לזה ואפשר שיהיה על אחד משני פנים. האחד שמוניוס הוא עצמו משה כי הוא שם קרוב במבטא לשם משה לפי שהגזר הא' הוא אחד בשניהם רצונינו וזהו האות השרשיית הראשונה של שם משה אמנם השנית שהיא שי"ן היא עצמה הסמ"ך שבמוניוס כי ברוב האומות קורין את השי"ן סין וגם היום הישמעלים קורין לו מיסא והנה אין בו האות השלישי מהשרשיית רצו' הה"א שהיא למ"ד הפועל לפי שאינה ניכרת במבטא ולכן לא יכתב בשום לשון שם משה עם ה"א זולתי בלשון העברית ומה שהוסיפו בשם מוניוס גזר ני"ו היה מהשנויים אשר יקרו בהחליף ובהעתיק השם מלשון ללשון באמצעות לשון אחרת כמו שהיה מועתק שם משה העברי אל לשון קדר באמצעות לשון מצרי ואולי שהיה גם כן באמצעות היונית או הפרסיית או לשון אחרת שכל אחד משנה שנוי מה בשמות העצם כפי דרך המבטא שלו הלא תראה שהרומיים קורין שם משה מוישיש והיהודים קורין לפלאטו האלקי אפלטון וקורין לאלישנדרי אלכסנדרוס לפי שרוב שמות העצם עם היותם אחד בכל הלשונות מבטאם משונה מלשון ללשון אם מעט ואם הרבה לא שיעתיקו השמות כי תמיד יקראום כפי הנחתם הראשונה אבל שישתנו מדרך המבטא שנוי מה בכל אומה ואומה וכן הוא הענין במוניוס שהוא עצמו שם משה אלא שנשתנה מטבע חלוף המבטאות בלשונות אשר עבר בהם. והפן השני הוא שאנשי לבב יאמרו לי ששם מוניוס בלשון מצרים הקדומה פירושו מפליא ונקרא כפי זה אדון הנביאים אצל המצריים בזמן שליחותו מפליא מפני הפלאות שעשה לעיניהם יהיה אם כן מוניוס לו שם התואר נוסף על שמו העצמי שהוא משה. ואולי שמוניוס ענינו מאניוס שפירושו בלשון יון גדול או מפליא לעשות והיוצא מזה כלו ששם משה היה שמו העצמי שעטרה לו אמו ושם מוניוס שקראוהו המצרים הוא שם התאר למעלתו וגודל חכמתו מונח מהמצרים ואחרי היותו בן פ' שנה בעמדו לפני פרעה והתפרסם מעשיו וחכמותיו הנפלאים כי כן קראנוהו אנחנו גם כן בלשוננו מחוקק ואיש האלהים ועבד י"י ודומיהם:

פסוק יא

ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וגומר עד ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים וגומר ידמה שהיה משה כבן כ' שנה כשהרג את המצרי וברח מלפני פרעה וכל מה שכתוב בדברי הימים של משה אפשר שיהיה אמת ושקודם שהגיע לארץ מדין מלך בארץ כוש ארבעים שנה ולקח שם אשה כושית ואח"כ ירד למדין ונשא את צפורה והוא כמו בן שבעים שנה ואז נולד לו גרשום וכשהיה בן פ' שנה נולד לו אליעזר ברדתו למצרים ואולי היה הענין כפי מה שנראה מפשטי הכתובים שמיד כשגדל משה ויצא אל אחיו והרג את המצרי ברח למדין ולקח את צפורה בבחרותו וילדה לו את גרשום אם כן איך המתינה ללדת בכמו ס' שנה עד שנולד אליעזר. ועוד שהכתוב אומר ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור ואם היה אז גרשום איש גדול איך הרכיבו את כלם על חמור אחד אך כפי הנראה מן האמת ששניהם היו אז קטנים ורוכבים עם האם על החמור כי גרשום יושב מאחורי אמו ואליעזר בתוך חיקה. האמנם קצרה התורה בספור מה שקרה לו בארץ כוש לפי שכל מה שעשה משה בזה היה אבוד זמן ולא היה אותו מלכות אשר בחר בו השם ולא הארץ אשר השם דורש אותה והעם היושב בה הוא עם בזוי ושסוי נמשל כבהמות נדמו על כן לא נזכר דבר מזה בכתוב כי אם ממה שקרהו במדין ובהר האלהים כי שם צוה ה' את הברכה חיים עד העולם והיא היתה הכוונה האלהית לא בארצות כוש. ואמר ויצא אל אחיו וירא בסבלותם לפי שמשה תמיד דבקה נפשו ביוכבד אשר גדלתו ובבניה ואחרי שנתגדל ידע מהם אמתת ענינו ושהוא מילדי העברים עם היות שבת פרעה גדלתו כבן ולכן היה יוצא אל אחיו העברים שהיו חוץ לעיר בבניני המלך ומשה יצא מארמון המלכות וילך אל אחיו העברים או אל אחיו הלויים או היו אחיו ממש מקרובי עמרם ויוכבד כי העברים בכלל נקראים אחים שנאמר ולאחיך לא תשיך. לא יגוש את רעהו ואת אחיו. והנה משה כשנתקיים בשכלו וידע על נכון את אביו ואת אמו והכיר את אחיו חם לבו בקרבו לראות ענינם ולכן יצא מבית המלכות וילך אל מעמדם וירא בסבלותם. והותרה בזה השאלה השלישית. ותקצר נפשו בעמלם ונתחבר לזה שראה איש מצרי מכה איש עברי מאחיו על לא חמס בכפיו ולכן התעורר להכותו. והראב"ע פירש ויצא אל אחיו המצרים והנה פירשו כן מפני שנאמר וירא בסבלותם כי לפי דעתו הסבלות שב אל המצרי הפועל אותו ואינו דעת הכרחי כי הוא לפעמים שב אל הפעול ולפעמים אל הפועל ורחוק הוא שהכתוב יקרא אח אל המצרי ולא לשום אומה אחרת רק לאדומי שנאמר כי אחיך הוא והנה משה חשש שיודע כי הוא הכה את המצרי ולכן ויפן כה וכה לדעת אם יש אדם שרואה אותו וכאשר ראה כי אין איש צופה ומביט מה שיעשה כי אם המוכה הכה את המצרי ויטמנהו בחול כדי שלא ירגישו בו שנהרג שאם היה נראה הרוג על פני השדה היו מבקשין גואלי דמו וחוקרין אחרי הרוצח וגם זה מורה על שלמות תכונת אדון הנביאים ומזגו ואומץ לבבו שעם היותו קטון השנים מתערב עם המצריים לא נשא לבו עלבון אחיו ועמלן וסכן נפשו בהריגת המצרי לנקום נקמת בני ישראל. וי"מ ויפן כה וכה וירא כי אין איש שחשב משה מחשבות מצד אחד ראה שאין ראוי לעשותו כי מה לו ולצרה ההיא ואולי שהמצרי יהרוג אותו. ומצד אחר ראה שהאדם המעולה הבט אל עמל לא יוכל ושבמקום שאין אנשים ראוי שישתדל להיות איש וזה אמרו ויפן כה וכה שהן שתי הבחינות שזכרתי וירא כי אין איש רוצה לומר שלא יקרא משה איש ואמיץ לבו בגבורים אם לא שינקום דמי אחיו ולכן ויך את המצרי והנה לא חשב משה שהעברי המוכה יגלה הדבר אחרי אשר הצילו מיד מכהו. ויצא ביום השני להריגת המצרי וזה מורה שלא יצא לראות בסבלות אחיו רק בשני הימים האלה ובאחד מהם הרג את המצרי ובשני ראה שני אנשים עברים נצים ומריבים זה עם זה והאחד בעל חמה רצה להכות את חברו דרך חמס ללא סבה ולזה קראו רשע לפי שהיה רשע בדינו ושאלו למה תכה רעך ומאשר אמר תכה ולא אמר הכית למדו חכמים זכרונם לברכה שאפילו בהרמת יד נקרא רשע וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שהיו אלה דתן ואבירם ויקשה עליהם מה שאמר יתברך למשה לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך ונצטרכו מפני זה לומר כי נענו והעני חשוב כמת גם נכון לומר שדתן ואבירם עם היות שאמרו למשה מה שאמרו ולא הלשינוהו למלך ולא בקשו את נפשו ולכן לא נכללו במאמר כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. והנה אמר זה הרשע למשה מי שמך לאיש שר ושופט עלינו וגומר לפי שרצה לחרפו ולגדפו אם ראשונה באמרו מי שמך לאיש כלומר הלא אתה נער ובער ומי שמך לאיש אמיץ לבו בגבורים לעצור כח בזה. ועוד מי שמך לאיש שר האם חשבת שאתה בן בת פרעה מזרע המלוכה ומן הפרתמים מי שמך לשר כי אתה מכלל היהודים האמללים ואף שנודה שאתה איש ואתה שר עדין יקשה מי שמך לשופט בינינו א"כ יש לך בזה ג' סכליות הא' שחשבת עצמך איש ואתה נער. והב' שחשבת עצמך שר ואתה עבד נקלה ופחות. והג' שחשבת עצמך שופט נגיד ומצוה לאומים ואתה ריק שברקים. הלהרגני אתה אומר. ר"ל האם תדבר אלי כדברים האלה למה תכה רעך כדי להתקוטט עמי כשתבוא להרגני כאשר הרגת את המצרי. או יאמר הלהרגני אתה אומר שאתה אומר ומצוה לבעל ריבי שיהרגני כמו שאתה הרגת את המצרי. ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר ר"ל שהעברי המוכה אשר נקמתי את נקמתו הוא הגיד הדבר ובחשבו שהרשע ההוא ילך ויפרס' הדבר לפני פרעה ויברח משה מלפני פרעה ר"ל מכל מקומות ממשלתו ובמדרש אמרו אכן נודע הדבר מלמד שהיה משה מהרהר מה ראה הקדוש ברוך הוא לשעבד את ישראל יותר מכל האומות וכו' רוצה לומר שאז ידע סבת גלותם שהיה מפני רשעתם כיון שגם העברי המוכה שנקם משה נקמתו גלה סודו והביאו לסכנה. ומדרש אחר אמרו והלא אתה בן עמרם ומי שמך לאיש שר ושופט עלינו אני אלך ואלשין זה אל פרעה ועל זה ויירא משה ויאמר אכן נודע הדבר רוצה לומר נודע הדבר שהיה בן עמרם ולכן ברח מפני פרעה כי שמע פרעה ענינו ואיך הושלך ליאור ומשתה אותו בתו משם ועל זה בקש להרוג את משה לא על הריגת המצרי. והותרה בזה השאלה הד' והנה אמר וישב בארץ מדין וישב על הבאר ב' פעמים וישב להגיד שלא קרה הספור הזה מבנות מדין מיד כשברח מארץ המצרים ונכנס בארץ מדין אבל הוא ישב בארץ מדין ימים רבים ואולי אחרי שבא מארץ כוש כמו שכתוב בדברי הימים אשר לו ואחר כך קרה שיום אחד נזדמן לו שישב על הבאר ואז קרה מה שקרה מבנות יתרו. והנה נסמכו שלשת הספורים האלה רוצה לומר מהריגת המצרי ומן השני אנשים עברים נצים ומבנות מדין אחרי ספור גדול משה בבית פרעה לא מפני שהיו רצופים בזמן אחד אלא להודיע מעלות משה ושלמיותיו כי הוא נתגדל ראשונה בבית המלכות אשר לפרעה כדי שילמד טכסיסי המלוכה ודרכי ההנהגה והמלכות אשר הוא ממה שיאמץ לבבו ויגדל את רוחו שנמשך לו מזה היות לבו אמיץ בגבורים לא ישיב מפני כל והבט אל עמל לא יוכל לא במצרים וגם לא במדין שהיה גר ובורח ולמדנו מזה שמשה היה בטבעו ותכונתו צדיק וישר וגדול הלב והן המדות הראויות אל הנביא והמכינות אל הנבואה באמת. והנה אמר שהיו לכהן מדין רוצה לומר אדון המחוז ההוא או המשרת האלהות בארץ ההיא שבע בנות בתולות והגדולה והנכבדת שבהן היתה צפורה. והנראה מלשון הכתוב שלא היו בנותיו רועות הצאן רק היו באות לדלות ולמלאות את הרהטים עד שישתו הצאן ואחר כך שולחות הצאן ביד הרועים שלהן והנה שבות אל אביהן ולזה נאמר ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים כי זה היה מעשיהן לא לרעות הצאן ולזה לא נאמר בהן כי רועות הנה כמו שנאמר ברחל כי רועה היא. וידמה שהנערות האלה מפני צניעותן היו מקדימות לבא וממלאות את הרהטים כולן ומשקות צאן אביהן בבת אחת לפי שאם לא ימלאו רק שוקת אחת והרועים ימלאו את השקתות האחרות כלן וישקו איש את צאנו נמצאו הנערות בין הרועים זמן רב עד אשר ישקו כל העדרים ואין דרך הצנועות בכך ולכן הנה היו באות בתחלה וממלאות את השקתות כלן מים כדי שבבת אחת ישקו כל צאנן והנערות תלכנה להן כי היה חסרון מים בכל הארץ ההיא. אמנם הרועים דנו אותן לכף חובה וחשבו כי מפני גאה וגאון להיות בנות הכהן היו עושות כן כאלו כל הארץ לפניהן לעשות כישר בעיניהן ולכן הרועים אחר שדלו הנערות את המים כמנהגן ותמלאנה את הרהטים להשקות את צאנן באו הם ויגרשום רוצה לומר שגרשו את צאן הנערות מאצל הרהטים כדי להשקות הרועים את צאנם במים אשר הנערות דלו להן ואין לפרש ויגרשום לבנות עד שלא תדלנה שאם כן היה צריך לכתוב ויגרשון בנ"ון סימן לנקבות ועוד שכבר דלו ומלאו את הרהטים אבל אמר ויגרשום שהרועים גרשו את צאן הבנות מהרהטים שלא ישקום המים אשר הנה דלו לצאנן ומרע"ה בראותו העול המפורסם הזה שהיו עושים הרועים לאותן הבנות קם מעל הבאר שהיה יושב בו ויושיען מיד הרועים שלא יכו אתהן וישק את צאנם של רעואל ובנותיו והיה זה במה שהוכיח לרועים שהדין עם הבנות ושראוי שצאנן ישתו המים אשר הנה דלו. ואמר ותבאנה אל רעואל אביהן אם לפי שהיו לו שמות הרבה או לפי שהוא היה אבי אביהן והנה שאל אותן מדוע מהרתן בא היום כי בשאר הימים היו באות באחרונה מפני הרועים הנזכרים והן השיבוהו איש מצרי הצילנו מיד הרועים כי קראוהו מצרי לפי שהיה מדבר בלשון מצרים. ויתכן שהיו המדינים יראים מהמצרים כי מושלים היו בארצם ולכן אמרו שהוא הציל אותן באופן שלא יכלו הרועים לגרש את הצאן ולהכות אותן וגם דלה דלה לנו רוצה לומר שלא די שהושיע את המים אשר דלינו שלא יקחום הרועים להשקות את צאנם אבל גם דלה דלה לנו מים אחרים כי לא הספיקו המים אשר דלינו אנחנו מאשר חמל עלינו פן לא יניחונו הרועים לדלות. ויתרו הוכיח את בנותיו ואמר למה היו כפויי טובה עמו בשעזבוהו ולא קראו אותו לאכול לחם עמו: ויתכן ששלח אחריו לבקשו והוא הפציר ובא עכ"פ והוא אמרו ויאמר אל בנותיו ואיו למה עזבתן את האיש קראן לו וגומר וכתיב ויואל משה לשבת את האיש כי מפני שהפציר בו רצה לאכול מפתו. והנכון שכאשר דבר משה עם יתרו ומצא בו טוב טעם ודעת רצה להתחבר עמו מפני חכמתו והוא אמרו ויואל משה לשבת את האיש כי לא נתישב שמה מפני צפורה שלקחה לו לאשה אבל הואיל משה לשבת עם יתרו מפני חכמתו ולזה כיוונו חכמינו זכרונם לברכה במה שאמרו במדרש שמטה האלהים היה נטוע בפרדס של יתרו ולא היה יכול שום אדם לזוזו מקומו רק משה ועל זה נתן לו את צפורה בתו לאשה. רצו בזה לעץ החיים אשר בתוך הגן שהוא מליצה לחכמת משה שמפניה זכה לנבואה ומטה הידיעה ההיא היה נטוע בפרדס יתרו ולבו ולא יכול אדם ללוקחו משם כי אם משה ובו עשה האותות והמופתים הנה אם כן הואיל משה לשבת עם יתרו בחכמתו ויתרו נתן לו את צפורה בתו לאשה מפני חכמתו של משה ולכן נקראו רעים כמו שנאמר וישאלו איש לרעהו לשלום. והנה קרא משה את שם בנו הראשון אשר ילדה לו צפורה גרשום והיא מלה מורכבת אם שיהי' פירושו גר משומם רוצה לאמר שלא ידע אנה ילך ומה יעשה או שם גר רומז שהיה גר במקום ההוא. ואולי שרמז אל ארץ כוש אשר גר שם בראשונה והראיה לדבר באמרו גר הייתי בארץ נכריה ולא אמר גר אנכי. יאמר שיהיה הבן הראשון הזה זכרון לגרותו אשר היה בארץ כוש ולכן לא שם מלת אלהות בשם גרשום כמו ששם באליעזר לפי שבארץ כוש לא היה בו דבקות אלהי כמו שהרגיש בעצמו בארץ מדין. האמנם לא קרא הבן הנולד לו ראשון אליעזר לאמר כי אלהי אבי בעזרי ויצילני מחרב פרעה לפי שעדין היה בורח מחמת מלך מלאכי מות פרעה והוצרך מפחדו ללכת מגוי אל גוי וממלכה אל עם אחר וגם שם לא היה בטוח ולזה קרא לבן הראשון גרשום לרמוז אל היותו מגורש מארצו ומעמו אמנם כשהובטח ממנו יתברך ואמר לו לך שוב מצרימה כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך אז קרא לבן הנולד לו בזמן ההוא אליעזר כי אלהי אביו עזרו והצילהו מחרב פרעה כי אחרי שמתו המבקשים את נפשו כבר ניצל מחרב פרעה ולא קודם לכן. והותרה בזה השאלה הה':

פסוק כג

ויהי בימים הרבים ההם וימת וגומר עד ומשה היה רועה. כתב הרמב"ן כי מפני שהיה נר' מהספורים אשר קדמו שהיו תכופים זה לזה בזמן אמר הכתוב ויהי בימים הרבים ההם להגיד שכל זה קרה בכמו ששים שנה שעברו משיצא משה מלפני פרעה עד שבא אליו הדבור שישוב למצרים. ונ"ל שזה כבר גלה אותו הכתוב באמרו ומשה בן שמונים שנה ואהרן בן שלש ושמונים שנה בדברם אל פרעה. ואמרו במדרש שמפני שהיו אותם הימים של צער קורא אותם הכתוב ויהי בימים הרבים ההם וכן ואשה כי תזוב זוב דמה ימים רבים ולפי זה על הימים שמת בהם מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה דבר הכתוב הזה ואף על פי שהיו ימים מועטים קרא אותם ימים רבים כמו שימי השמחה והתענוג בהיותם רבים נרא' כאלו הם מועטים וכמו שאמר ויהיו בעיני כימים אחדים. ואפשר לפרש לפי דרכם ז"ל שבימים הרבים ההם שמת מלך מצרים ועברו ימי בכיתו ימים רבים כי כן ימלאו ימי החנוטים צוו על היהודים לספוד למלך ולבכותו כמשפט העבדים לאמר הוי אדון והוי הודו והנה הם הסיחו את דעתם מהספד המלך ובכיתו ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו זעקה גדולה ומרה על עצמם לא על המלך ותעל שועתם אל האלהים לא ממיתת המלך אלא מן העבודה ויותר נכון כי לפי שפסק הכתוב מספור שעבוד ישראל במצרים וענינם כדי לספר בלידתו של משה ותוצאותיו ובריחתו אל מדין רצה עכשיו לחזור לספר ענין הענוי והשעבוד ולהודיע ענין גאולתם כחוזר אל הענין הראשון וע"ז אמר ויהי בימים הרבים ההם רוצה לומר אותם שנזכרו למעלה שמתו בהם יוסף ואחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וישרצו ושמת מלך מצרים הראשון האוהב אותם ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף וחדש עליהם גזרות קשות כי בכל זה היו ימים רבים. והיותר ישר בעיני הוא שמלך מצרים אותו אשר חדש עליהם אותם הגזרות הקשות משום כל המצר לישראל נעשה ראש מלך ימים רבים ושנים ארוכים ועז"א ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים כי אחרי ימים רבים שמלך מת ואז ויאנחו בני ישראל מן העבודה כי בראותם שכל מלך חדש בקומו היה מחדש עליהם גזרות קשות יותר מן הראשון לכן כשמת מלך מצרים צעקו בני ישראל מן העבודה אם ליראתם מהמלך החדש שיוסיף עליה ואם להתחנן לו שיקל עולם כי לא יוכלו לסבלו. ועם היות צעקתם למלך הנה עלתה שועתם אל האלהים מכובד עבודתם ושמע נאקתם שהיא היוצאת מן הלב מתוך הצער והמצוקה ועם זה זכר אלהים את בריתו אשר כרת את אברהם את יצחק ואת יעקב וראה שהגיע קץ וזמן גאולתם ועה היות שבני ישראל מצד עצמם היו רעים וחטאים לה' מאד כי היו עובדים ע"ז במצרים כמו שזכר הנביא יחזקאל הנה השם ברחמיו וברוב חסדיו רחם עליהם ועבר על פשעם וזה פירוש וירא אלהים את בני ישראל וידע אלהים ר"ל שמצד אחד שמע נאקתם וזכר את בריתו ומצד אחר ראה את בני ישראל שהיו עושים כמעשה ארץ מצרים בע"ז שלהם ועכ"ז הכריע כף הזכות וידע השם אותם ורחם עליהם לגאלם כי לשון ידיעה תפל על הרחמים להיות החסד והרחמים נמשכין לידיעה וכמוהו ויודע חוסי בו. יודע צדיק נפש בהמתו. והותרו בזה שתי השאלות האחרונות ו' וז':

פרק ג

פסוק א

ומשה היה רועה וגומר עד וילך משה וישב אל יתר חותנו. וראיתי בדברי הספור הזה שאלות:

השאלה הא' אם היה שמרע"ה ראה המלאך בלבת אש ולדעת חכמינו זכרונם לברכה היה זה מיכאל והרמב"ן כתב שהוא שר הפנים ומשה היה אז מתחיל בנבואתו איך לא תמה מראיית המלאך ולמה לא סר לראות מהו כמו שתמה וסר לראות מדוע לא יבער הסנה כי צורת המלאך הנראה בלבת אש היה דבר יותר מתמיה מהאש שאינו אוכל את הסנה והנה מנוח כשראה המלאך עולה בלבת אש נתבהל מאד ואמר (שפטים י"ב) מות נמות כי אלהים ראינו ויעקב גם כן נבהל מראיית המלאך כמו שאמר כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי ויקשה הענין אם כן במשה איך לא נבהל מראיית המלאך הנראה אליו בלבת אש ולמה לא סר לראות סבתו ואין ראוי להשיב על זה שהיה כל זה במראה הנבואה כי הנה אע"פ שיהיה הדבר כן היה ראוי שיספר הכתוב שנבהל משה מראיית המלאך ההוא ושהשתדל להשיג ענינו כמו שיספרהו אם היה הדבר בהקיץ כי הנה מראה האש והסנה היה גם כן במראה הנבואה לדעת המפרשים וספר הכתוב שסר לראות מדוע לא יבער הסנה וכן היה ראוי שיאמר בענין ראיית המלאך ההוא:

השאלה הב' איך אמר מרע"ה אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה כיון שהכתוב מעיד הפך זה שנאמר והנה הסנה בוער באש ואיך אם כן בקש הסבה לדבר שאינו נמצא. והמפרשים משיבים על זה שבוער באש ענינו דולק כדברי המתרגם. ומדוע לא יבער הסנה ענינו ההפסד והשרפה או הוא מלשון ובערת הרע מקרבך ובא אם כן לשון בוער בדרך משותף בשני הפסוקים האלה ועם היות שכתב הרמב"ן שדרך צחות לשון הקדש לדבר כן כמו רוכבים (שם י') על שלשים עיירים ושלשים עיירים להם אין ספק שהוא זר מאד בפשט הכתובים כי אין צחות הלשון אלא בשמות שהם משותפים שתוף גמור בעיירים אשר זכר לא במה שאין בהם שתוף כי אם קרובים בענינם כשם בוער:

השאלה הג' באמרו וירא ה' כי סר לראות וגומר אל תקרב הלום והיא שבמאמר הזה סופו בלתי מסכים עם תחלתו כי הנה באמרו וירא ה' כי סר לראות מורה שאם לא היה סר לראות לא היה מזהירו אל תקרב הלום ובאמרו כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא מורה שאע"פ שלא היה משה סר לראות היה הקב"ה מזהירו על זה לפי שחובת המקום חייבתו וכמו שהזהיר במעמד הר סיני (שמות יא יב) השמרו לכם עלות בהר והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' וגומר. ואמרו בואלה שמות רבה כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל וכן ביהושע (ה י"ב) אומר של נעלך ובמקדש לא היו הכהנים משמשים אלא יחפים:

השאלה הד' אה היה שמרע"ה ראה המלאך ודבר אתו איך לא השתחוה לפניו והנה באברהם נאמר כשראה המלאכים וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה. וביהושע (ה' ט"ו) ויפול יהושע על פניו ארצה וישתחו ויאמר לו מה אדוני מדבר אל עבדו. ובמנוח ואשתו נאמר (שופטים י"ג כ') ויעל מלאך ה' בלהב המזבח ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה לפי שעם היות כפי הדין ההשתחואה הגדולה שהיא פשיטת ידים ורגלים אסורה למלאך אין המלט מהשתחוות לו הנביאים בהשתחואה הראויה להם אם מצד מעלתם ואם לכבוד שולחם יתברך:

השאלה הה' אם היה שצוה המלאך למרע"ה אל תקרב הלום של נעליך וגומר. למה לא הגיד הכתוב שעשה משה כמו שצווה והיה ראוי שיאמר ויעש משה כן כמו שנמצא ביהושע שכאשר צוהו המלאך של נעלך מעל רגליך הגיד הכתוב ויעש יהושע כן:

השאלה הו' באמרו אנכי אלהי אביך אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב והוא למה אמר אלהי אביך בלשון יחיד והיה לו לומר אלהי אבותיך בלשון רבים שהם אברהם יצחק ויעקב שיזכור ויקש' עוד למה בכל אחד מהאבות אמר אלהי בפני עצמו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ובאו ג"כ בפסוק הזה ד' פעמים מלת אלהי והיה די בשיאמר אלהי אברהם יצחק ויעקב כמו שאמר משה לזקני ישראל. והמפרשים פירשו אלהי אביך על עמרם כדברי חכמינו זכרונם לברכה בואלה שמות רבה (פ"ג) ומהם אמרו שאמר אלהי אביך על אברהם שהוא נקרא אב בעצם ובראשונה אבל לא העירו על הייתור שבא בשם אלהי:

השאלה הז' באמרו אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני כי הנה זכר ב' פעמים אל ארץ ומלבד זה אמר אל מקום הכנעני. והיה די בשיאמר אל ארץ טובה ורחבה זבת חלב ודבש מקום הכנעני ולמה אמר מקום הכנעני ולא ארץ הכנעני כי הכפל והשנוי בדברים האלהים אין ספק שאינו כי אם לסבה הכרחית:

השאלה הח' באמרו ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי כי הנה יראה הפסוק הזה כלו מיותר אחרי שכבר אמר ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי הנה אמרו הנה צעקת בני ישראל באה אלי הוא עצמו מה שאמר ואת צעקתם שמעתי. ואמרו וגם ראיתי את הלחץ אשר מצרים לוחצים אותם הוא עצמו ענין אמרו מפני נוגשיו. וכבר הרגיש הרמב"ן בספק הזה וכתב שחזר לומר ועתה הנה צעקת בני ישראל באה אלי. להגיד כי הגיעה צעקתם אל כסא כבוד כענין מ"ש עד לשמים הגיע ואתה רואה שאין בדברו תשובת הספק הזה ולא יישוב הפסוק ופירושו על בוריו:

השאלה הט' באמרו וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך וגו'. ויקשה המאמר הזה מב' פנים האחד שמרע"ה לא שאל אות ולא היה צריך אליו לאמת נבואתו אחרי אשר היה רואה בעינו המראה הגדול ההוא ולמה אם כן הוצרך יתברך לתת לו אות. והשני כי איך תלה האות על ענין אמות שליחותו במעמד הר סיני שהיה עתיד להיות אחר זה ימים רבים כמו שאמר בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. והנה האות ראוי שיהיה בהווה לא על מה שעתיד להיות. וכבר התעוררו המפרשים לפרש הפסוק הזה בפנים מתחלפים. ולפי שלא ישרו בעיני בל אשא את שמותם על שפתי:

השאלה הי' למה היה נשמט משה מהשליחות ההיא באמרו מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא. והלא הוא משבט לוי היה ראש שבטי ישראל וכבר נתגדל בבית המלך ויחכם מכל האדם ולבו כלב האריה ולמה אם כן היה נשמט מהשליחות הראוי לו ומי יודע אם לעת כזאת הגיע למלכות להיות דורש טוב לעמו:

השאלה הי"א באמרו ואמרו לי מה שמו והוא הספק אשר העיר הרב המורה בפרק ס"ג חלק ראשון והוא איך היתה ראויה אותה שאלה לענין ההוא ואם היה אהיה שם ידובר בו לבד הנה לא ימלט מהיות ישראל כבר ידעו השם ההוא או לא ידעוהו ולא שמעוהו כלל. ואם היה נודע אצלם אין טענה לו בהגידו אותו כי תהיה ידיעתו בו כידיעתם ואם היה בלתי נודע אצלם מה הראיה שזה היה שם האל אם היתה ידיעת שמו ראיה. והרב השיב על זה שהיתה השאלה שיתן להם מופת על מציאות האל ושהיתה התשובה אהיה אשר אהיה רוצה לומר שהוא נמצא לא במציאות ונמשך אחריו הרלב"ג ושאר המפרשים כלם ובפירוש הכתוב אזכור דעתם והספקות המתחייבים אליהם:

תוכן העניינים

אברבנאל על תורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה