אור ברסלב

אברבנאל על מלכים א· רבנו יצחק אברבנאל

פרק ג

פרק ב

פסוק א

ויתחתן שלמה. אחרי שזכר ששלמה הסיר את המונעים שהיו לו במלכותו מפאת אויביו אשר בארץ, זכר שעשה עוד עזר שני להתמיד ולהכין מלכותו בהשלימו ובהתחתנו עם פרעה מלך מצרים שהיה מלך גדול והיה קרוב אליו, ועשה זה כדי שיהיה עמו בשלום ואהבה רבה, ולזה אמר ויתחתן שלמה את פרעה מלך מצרים, כי מפאת מעלתו וגדולתו להיותו מלך מצרים התחתן עמו לא לאהבת בתו ויפיה. ואמנם אם חטא שלמה בזה אם לא, והיא השאלה הרביעית אשר שאלתי בפרשה, אם הייתי נמשך בזה כפי הסברא הישרה בפשט הכתובים, הייתי אומר ששלמה לא חטא כלל בזה ושלא היה אותו החתון אסור, והייתי משיב לחמשת הספקות אשר העירותי על הדעת הזה בזה הדרך אשר אומר. אם לראשון הוא ממה שאמר הכתוב (דברים ז' ג') ולא תתחתן בם, הייתי אומר שהפסוק ההוא לא נאמר על המצריים ולא על הגויים בכלל כי אם על שבעת העממים לבד, ראה הכתוב מפורש בפרשת ואתחנן בסופה (שם ז' א') כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ אשר אתה בה שמה לרשתה ונשל גוים רבים מפניך החתי והגרגשי והאמורי והכנעני והפריזי והחוי והיבוסי שבעה גוים רבים ועצומים ממך ונתנם השם אלקיך לפניך והכיתם החרם תחרים אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם, לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך וגומר, הרי לך שלא תתחתן בם בשבעת העממים לבדו נזכר ולא במצריים שאינם מהם, ולפי זה לא נצטרך לדרשו במצריים בגיותן או בכי מתגיירי כדבריהם ז"ל (יבמות פ"ח דף ע"ו ע"א), ולא עבר שלמה אם כן על הלאו הזה בלקחו את בת פרעה. ולספק השני שהוא מפסוק (דברים כ"ג ח') בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה', שיורה שקודם זה לא יבאו בקהל שהוא כולל החתון, כבר דרשו בו מחכמים ז"ל בנים ולא בנות (יבמות ע"ז ע"ב) על דרך מה שדרשו בלא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' עמוני ולא עמונית, ואע"פ שלא נקבעה ההלכה כזה הדעת, הנה החכם הזה העיד שהיה זה קבלה בידו ולא היה אם כן לשלמה בזה צד עון. גם היה מכלל החכמים ז"ל מי שפירש שהדור השלישי שאמרה תורה היה מימות משה, ויש אמתלאה לדבריו, לפי שההרחקה מהמצריים לא צוה הקב"ה עליה מהטעם שצוה בשבעת העממים שהוא (שמות כ"ג ל"ג) פן יחטיאו אותך לי, כי אם מפני שהרעו עם ישראל בהיותם בתוכם, ולפי זה היה ראוי שיענש עליו אותו דור, ויהיה השם פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים, ומהדור השלישי והלאה ירצו לקרבן להשם, ולזה אמר (דברים כ"ג ח') לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו, ר"ל שלא היו המצריים בעון עמון ומואב שהרעו אותנו ולא עשו עמנו טובה כלל, ולכן לא נדרוש שלומם וטובתם כל ימינו עד עולם ועד דור עשירי לא יבא להם בקהל ה', אבל המצריים עם כל רשעתם קבלנו מהם טובות, וכאמרם ז"ל (עיין רש"י שם) שהיו לנו אכסניא בעת הדחק, וכתב הרמב"ן בפירוש התורה (פר' כי תצא), שאמר לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו להגיד שעם היות שהמצריים הרשיעו עמנו לעשות הנה הם גם כן חומה היו עלינו ונמלטנו עמהם מפני זלעפות רעב, וכבוד עשו ליעקב אבינו הזקן והמליכו עליהם מזרעינו קצין ומושל, ולכן היה מצוה שלא נתעב אותו והגביל עונשו שהוא כפי הדעת הזה עד הדור השלישי ליוצאי מצרים, הנה הדעת הזה כבר נפלו עליו אנשים, אבל חכמינו ז"ל הרחיקו זה ואמרו שהדור השלישי הוא לכל מתגייר (יבמות שם). ומלבד כל זה שהתעוררו כבר עליו, הנה אני הייתי אומר עוד כפי מה שיורה פשט הכתוב, שהתורה לא אסרה למצרי ולאדומי הביאה בקהל ה' בהכניסם תחת כנפי השכינה, ולא אמר בהם לא יבא אדומי ומצרי בקהל השם בנים אשר יולדו להם וגומר, כמו שאמר לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' ולא אסר דרישת שלומם וטובתם אבל צוה שלא נתעב לבניהם אחר שישבנו גרים בארצות אבותם, ועם היות שאמר בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל השם, לא יתחייב מזה שהדור הראשון והשני לא יבואו בקהל, כי אם שהדור ההוא השלישי יבא בקהל בחיוב ומדרך מצוה, והדורות הקוד' יהיה הדבר רשות ולא מצוה ולא אסור, ואם על כל פנים יורה שההקדמה הזאת נמשכת בחיוב הדור השלישי יבוא והדורות הקודמים לא יבואו בקהל ה', מי הגיד לנו שהחתון הוא הביאה בקהל? ואמר אני שאינו כי אם שלא יהיה כישראל לכל דבר כבוד ומעלה, והוא שלא יהיו מהם שרי אלפים ושרי מאות סנהדרין ובתי דינין, ובהתאסף ראשי עם לא יבאו עמהם לעניני צבור שהוא באמת המכוון באמרו יבא להם בקהל ה', ואמר זה לפי שהיה הרצון האלהי שהדור השלישי לא יקרא עוד גר כי אם אזרח בישראל לכל דבר. ואיך לא נאמר כן? והנה מצינו רבים מאדום ומצרים שנתגיירו ונשאו נשים בישראל ולא עברו על דת, כי לא נמנעו עם זה מהקרא גרים, כמה מצריים יצאו ממצרים עם ישראל והתגיירו ונשאו בנות ישראל, וכן ראוי שנחשוב שעשו בני ישראל שלקחו נשים מצריות, והנביא עובדיהו מאדום היה, ודוד המלך קדוש ה' נשא את מעכה בת מלך גשור, והתורה התירה בכלל במלחמה אשת יפת תואר, ולא התנה היות זה במלחמה. כי אם להתיר הבעילה הראשונה בגיותה, כי אחרי היותה מתגיירת עת מלחמה ועת שלום שוים בהתרה. הנה מכל זה אלו הייתי נמשך אחרי פשט הכתובים, הייתי מכריע שלא חטא שלמה המלך כלל בלקחו את בת פרעה לאשה. ואמנם לספק השלישי אשר העירותי ממה שאמר אחרי זה והמלך שלמה אהב נשים נכריות רבות ואת בת פרעה וגומר, לא האשימו הכתוב שמה על התחתנו בהם כי אם על אשר אהב אותן בחשק נמרץ, לא כאדם לאשתו כי עם באהבה מופלגת כדרך הנערים לבתולות, וזהו אמרו אהב נשים נכריות ואת בת פרעה מואביות עמוניות וגומר, ומה שאמר מן הגוים אשר אמר ה' לא תבאו בהם לא אמרו על המצריות, אבל הוא חוזר אל העמים אשר סמך בסמוך עמוניות מואביות חתיות מן הגוים אשר אמר ה', ולא נכללה אם כן בזה בת פרעה, ולכן אמר עוד בהם דבק שלמה לאהבה, רוצה לומר שלא היה הפשע והחטא כי אם בדבקות האהבה הנמרצת שאהבן, כי זה הוא מה שהביאו להטות לבבו ומעשות הרע בעיני השם, מה שלא היה עושה אלו לא היה הדבקות והאהבה בהפלגה רבה. ויורה עוד על שבזה היה החטא ולא בחתון, ממה שאמר שם עוד ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלקי ישראל וגומר, וצוה אליו על הדבר הזה לבלתי לכת אחרי אלקים אחרים וגומר, ולא אמר כי התחתן את בת פרעה שלא היה בו חטא על פי התורה. ואמנם לספק הרביעי אשר העירותי מדברי הנביא מלאכי (מלאכי ב' י"א) שאמר על הבועל בת אל נכר, אין התרו ממה שיקשה, כי שם הנביא מוכיח את ישראל שלא יבעלו נשים נכריות בגיותן, ובעבור עלבון נשותיהן שהיו עוזבות אותן ועם הזונות הגויות יפרדו, וכמו שאמר שם וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגומר, ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה וגומר, וכל הפרשה על עלבון הנשים הישראליות תדבר עם אסור העבודה זרה שהיו עובדות הנכריות ולא היו מתגיירות, ולזה התחילה הפרשה הלא אב אחד לכלנו הלא אל אחד בראנו מדוע נבגוד איש באחיו לחלל ברית אלקינו. ואמנם לספק החמישי אשר העירותי מדברי עזרא הסופר (עזרא ט' א' ב') כבר אמרו בו חכמינו ז"ל שהיו ישראל בימי עזרא נושאים נשים נכריות ולא היו מתגיירות אבל היו תמיד עובדות אלקיהן, וכבר יורה הכתוב עליו באמרו שמה (שם ט' א') וככלות אלה נגשו אלי השרים לאמר לא נבדלו העם ישראל והכהנים מעמי הארצות בתועבותיהם לכנעני וגו', הנה באמרו בתועבותיהם העיד על העבודה זרה שהיו עובדים תמיד, ראה דברי עזרא בסוף ספרו (נחמיה י"ג כ"ג כ"ה כ"ו) גם בימים ההם ראיתי את היהודים הושיבו נשים אשדודיות עמוניות ומואביות וגומר, ואריב עמהם ואקללם וגומר, הלא על אלה חטא שלמה מלך ישראל גם אותו החטיאו הנשים הנכריות וגומר, הנך רואה שלא זכר שם מצריות לפי שלא היה חטא שלמה בנשאו את פרעה כי אם בנשי שאר העמים, ולא היה צועק עזרא מהנשים האלה להיותו הנושא אותן עובר בלאו כי אם ליראתו שיטו בעליהן אחריהן לעבוד אלקים אחרים, ומזה הצד הביא ענין שלמה והיה סוף הדברים גם אותו החטיאו הנשים הנכריות כי זה היה תכלית המאמר וכוונתו. הנה התבאר מכל זה כפי פשט הכתובים ששלמה לא עבר על דת ולא חטא כלל בלקחו את בת פרעה, לפי שגיירה וטבלה והכניסה תחת כנפי השכינה, כל שכן שלקחה כדי להשלים עם פרעה אביה, ולהיות כשלקחה כוונתו רצויה ומעשיו לשם שמים אמר אחרי זה ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו, כי עם היות שאחרי כן נשיו הטו את לבבו וחטא, הנה בזמן ההוא לא יחס אליו חטא כלל, והוא מה שיורה ויוכיח השכל הישר בפשט הכתובים מבלי התבוננות לדבר אחר. אבל חכמינו ז"ל קבלו אמתת המצות התוריות אשר זכרתי באופן אחר, אמרו ישראל שבא על הגויה דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לגוי דרך אישות לוקין מן התורה, שנאמר (דברים ז' ג') ולא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך, אחד שבעה עממין ואחד כל שאר האומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא (נחמיה י' ל"א) ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו, כמו שבא זה מפורש בגמרא (ע"ז פ"ב ל'ו) והביאו הרמב"ם ז"ל בספר קדושה הלכות איסורי ביאה פרק שנים עשר, ולפי זה קבלו לא תתחתן בם בכל האומות והמצריים בכללם, והבינו שהחתון הוא הנשואין והתיחדות איש ואשתו, ולכן אמרו שהבא על הגויה דרך זנות מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים (מיימוני שם), גזרה שמא יבא להתחתן כי אין הזנות בכלל חתון. ועוד נאמר שם (שם מ"ה) ישראל הבא על בת גר תושב אין הקנאין פוגעין בו אלא מכין אותו מכת מרדות, לא פגעו בו קנאין ולא הלקוהו, הרי עונשו מפורש בקבלה שהוא בכרת, שנאמר (מלאכי ב' י"א) כי חלל יהודה את קדש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה ער ועונה. ועוד אמרו שם הגוים כלם כשיתגיירו והעבדים כשישתחררו ויקבלו עליהם כל המצות והתורה הרי הן כישראל לכל דבר, שנאמר (במדבר ט"ו ט"ו) הקהל חקה אחת לכם ולגר הגר וגומר, ומותרין ליכנס בקהל מיד, והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל ושישא הישראל גיורת או משוחררת, חוץ מארבעה עממים בלבד, והם עמון ומואב ומצרים ואדום, שאומות האלו כשיתגייר מהם איש או אשה אינם כישראל לכל דבר לענין ביאה בקהל. וכיצד דינם? עמון ומואב אסורין אסור עולם זכרים ולא נקבות, שנאמר (דברים כ"ג ד'), לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה', והלכה למשה מסיני (יבמות פ"ח ע"ו) שהעמוני הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל ואפילו בן בנו עד סוף העולם, אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות, מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות הדור הראשון והדור השני אסורים לבא בקהל ודור שלישי מותר, שנאמר (דברים כ"ג ט') בנים אשר יולדו להם דור שלישי יבא להם בקהל ה' ע"כ. הנה אם כן קבלו ז"ל שהדור הראשון והשני מהמצריים אסורים לבא בקהל, ושהביאה בקהל תאמר על הנשואין והחתון, ושהדור השלישי נמנה לכל מתגייר לא ליוצאי מצרים, ושבמצריים נאמר בנים אשר יולדו להם כולל לזכרים ולנקבות. ועוד כתב הרמב"ם דל בפרק שלשה עשר מן אותו ספר והלכות אשר זכרתי, אל יעלה בדעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל ידיד ה' נשאו נשים נכריות בגיותן וכו', אלא הם גיירו אותן ונשאו אותן, ולפי שלא נתגיירו אלא בשביל דבר (להנשא אליהם) ולא על פי ב"ד גיירום, חשבן הכתוב כאלו הן עומדות גויות ובאיסורן עומדות, ועוד שסופן הוכיח על תחילתן שהיו עובדות ע"ז שלהן ובנה להם במות, והעלה עליו הכתוב כאלו בנאן הוא שנאמר (בסימן י"א ז') אז יבנה שלמה במה ע"כ. הנה הראיתיך דרך חכמינו דל בענין הזה והוא המקובל והאמתי, ולכן ראוי שנבחר דרך תשובות הספקות אשר העירותי מסכים לקבלתם, כי הם לא העירו על הספקות ולא השתדלו בהתרם. ואומר ששלמה במה שהתחתן את פרעה מלך מצרים חטא, כי עם היות שגייר את אשתו קודם שלקחה, הנה להיותה מצרית קודם הדור השלישי היתה אסורה לבא בקהל ולהתחתן עמה, וכבר אמרו חכמים דל (ברכות פ"א דף ח' ע"א) שלכך נסמך ספור שמעי לחתון בת פרעה, ללמד שכל זמן שהיה שמעי קיים לא התחתן שלמה את בת פרעה, וא"כ לדעתם חוטא היה, אבל לדעתי בחטאו זה שוגג היה בדבר הלכה, שחשב שאחרי שגיירה לא היה עליו אשם והיתה מותרת לו, מצורף לזה שלא נתחתן עמה כ"א להשלים מלכותו בעבור פרעה מלך מצרים שהיה קרוב אליו כמו שאמרתי לא מאהבת בתו, ולהיות כוונתו רצויה כאשר לקחה אמר הכתוב ויאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו, ולא נסמך אותו פסוק אחרי ספור החתון כ"א להודיע שמחשבת שלמה היתה זכה וברורה ושעשה זה בתום לבבו, כי הוא אוהב היה את ה' וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ולא נתכוון בזה לחטא חלילה ולזה אמר רק בבמות הוא מזבח, כי בזה לבד היה יודע שהיה עושה שלא כהוגן ולא בלקיחת בת פרעה שלא היה חוטא בעיניו, ולכן לא הוכיחו השם עליו לפי שכבר לקחה והיה דעתו בזה ישר ובריא אולם. ועם היות שבדומה לזה אמרו שגגת תלמוד עולה זדון (פרקי אבות פ"ד מש' י"ג), הנה להיות שלמה נער ורך והיה עושה זה בנקיון כפיו לא נענש עליו, ומפני זה אמר הכתוב אחר זה ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' וגומר, ר"ל שעם היות תחלתו בנשוא בת פרעה בלבב שלם ונקי, הנה אחרי כן נטה לבבו מעם השם, ולכן התאנף השם עליו בזקנתו ולא התאנף בנעוריו כאשר נשאה, יען וביען היה עצם החטא ומהותו כפי הכוונה והמחשבה בעשייתו, ומפני שהיה הדבר נקרא כפי מחשבת הפועל אותו היה שלמה חוטא בסוף ימיו ולא בתחלתה. ויורה עוד היות כוונת שלמה טובה בלקחו את בת פרעה, מה שכתוב כאן שהביאה אל עיר דוד עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה' ואת חומות ירושלם סביב, ובדברי הימים נאמר על זה (ד'ה א' ח' י"א) כי אמר לא תשב לי אשה בבית דוד מלך ישראל כי קדש המה אשר בא אליהם ארון ה', והדברים האלה מורים שכאשר לקח שלמה את בת פרעה, היה לבו שלם עם ה' ולא נתכוון לחטא, ולכן זכה למעלת הנבואה באותו זמן. ודע כי עם היות שאמר כאן ראשונה לבנות את ביתו ואחריו אמר ואת בית ה', הנה לא היה במעשה כן, כי בית ה' נבנה ראשונה בשבע שנים ואחר כך בנה את ביתו וכמו שיבא. וזכר הכתוב שלשה בנינים גדולים שעשה שלמה, האחד בית האלקים המקודש, והשני בית המלך אשר כמוהו לא היה, והשלישי חומת ירושלם שעשה, לפי שהיה כפי התורה מחוייב שיהיה חומה סביב ירושלם לקדש מה שבתוכה, כי הרבה מן הקדשים לא היו נאכלין כי אם לפנים מן החומה אחר שנבנה בית ה', כמעשר שני ובכורים ופסח ובכורות ודומיהם, ולזה סמך בנין החומה לבית ה', ועם היות שהכתוב קראו חומה בלשון יחיד, הנני מודיעך דבר כתבו יוסף בן גוריון בספרו (ספר ששי פרק ע"ט), והוא שהיו שלשה חומות בירושלם, בתיכונה מהם היה בית ה' ובית המלך הנקרא הר הבית, ובאמצעית היו בתי הנביאים ואנשי המעלה והכבוד, ובחיצונה היו דרים כל העם ובעלי מלאכות, וכשתדע זה תבין מה שנאמר בחולדה הנביאה אשת שלום (מלכים ב' כ"ב י"ד) והיא יושבת במשנה, רוצה לומר שהיה דירתה וביתה בחומה האמצעית שהיא השנית מהן, וכמו שאפרש שם בע"ה. הנה אם כן חומת ירושלם בנין גדול ומעולה היה, ועם מה שזכרתי בזה הותרה השאלה הרביעית:

פסוק ב

רק העם מזבחים וגומר. לא התעוררו המפרשים לתת טעם על מה שאמר רק העם, שיראה שאין לו קשור עם חתון שלמה אשר זכר. והנראה בזה הוא, כי בעבור שאמר למעלה עד כלותו לבנות את ביתו ואת בית ה' ואת חומת ירושלם, ראה כותב הספר להודיע כאן שבעבור שעדין לא היה נבנה בית השם ולא חומת ירושלם הצריכה לענין הקדשים כמו שאמרתי, הנה העם כלם היו מזבחים בבמות, ולזה אמר עד הימים ההם, ר"ל בין זמן המנוחה והנחלה בין משכן שילה ובית עולמם שהותרו הבמות, והיה כל אחד מישראל עושה מזבח בראש גגו או בחצרו כרצונו וזובח שם לשם שמים. וכחוזר על מה שאמר למעלה שלא נבנה עדיין בית ה' אמר רק העם וגומר, כי אחרי בנין הבית נאסרו הבמות:

פסוק ג

וספר גם כן זה ההקדמה למה שאמר שאהב שלמה את ה' ללכת בחקות דוד אביו רק בבמות הוא מזבח כשאר העם. והאהבה לשם כבר כתבו החכמים שהיא תכלול שלשה דברים, אמונת אמתית בו יתברך, ובטחון שלם בחסדיו, ואהבת בריותיו להטיב עמהם, וכל זה הוא בלב, ועליו נאמר הנה ויאהב שלמה את ה' שהוא בדברים אשר בלב, עוד אמר ללכת בחקות דוד אביו וזהו בפעולות התוריות הישרות שהיה עושה כראוי. והנה אמר רק בבמות הוא מזבח, להגיד שהיה עושה כשאר העם המזבחים בבמות ולא נתיחד לזבוח תמיד בבמה אשר לפני ארון האלקים בירושלם או בבמה אשר בגבעון כדוד אביו שלא היה זובח כל ימיו בבמה אחרת, ונראה מזה כי נשתבח דוד בו, לפי שהיה הרבות הבמות מביא האדם לחטוא להיותו כמשפט הגוים שבונים במה בכל עיר ועיר ותחת כל עץ רענן, ולפי שהיה שלמה בזה יוצא מדרכי דוד אמר רק בבמות הוא מזבח ומקטיר.

פסוק ד

וגם הודיע הכתוב זה בשלמה בעבור מה שיאמר אחריו שהלך גבעונה לזבוח שם כי היא היתה הבמה הגדולה, וקראה גדולה למעלת קדושתה, והיא היתה מזבח הנחשת אשר עשה משה במדבר, ועליו היתה תמיד האש האלקי שירד מן השמים ביום השמיני למלואים, ולהיותה מקודשת לגבוה היתה גדולה בעיני כל ישראל ויותר מקודשת משאר הבמות הנעשות על יד הדיוט איש כל הישר בעיניו יעשה. ואולי עם זה היתה יותר גדולה מהן בכמותה, כי היו שאר הבמות קטנות ממנה, והמזבח הזה שעשה בצלאל במדבר במצות משה הוקבע בשילה, וכשנחרב שילה בימי עלי הובא לנוב, חרבה נוב בימי שאול קבעוהו בגבעון, ושם הלך שלמה והעלה על אותה במה אלף עולות, והיה זה בפעם אחת כדברי חכמים דל (זבחים פ"ו דף מ"ו ע"ב), או בימים אשר ישב שם קודם החזרתו לירושלם, כדי להתבודד ולהכין לבו למעלת הנבואה, כי היו הזבחים מכין גדול לזה, כמו שהתבאר מהזבחים אשר עשה נח (בראשית ח' כ') בצאתו מן התיבה ומן העולות אשר צוה בלעם (במדבר כ"ג א') להעלות כדי שתגיע לו הנבואה. ולפי ששלמה נתיחד אז לזבוח באותה במה הגדולה אשר בגבעון כדוד אביו להיותה מקודשת מאד, אחרי שהכין לבו וקרא אל ה' בעולותיו ושלמיו נראה לו שמה האלקים, והוא ממה שיורה שהיה יותר טוב לזבוח בבמה הגדולה אשר בגבעון, אחרי ששמה נראה השם אל שלמה, ולא נראה אליו בהיותו זובח בשאר הבמות שלא היו באותה קדושה, ולא היה דוד אביו זובח בהם:

פסוק ה

בגבעון נראה ה' וגומר. הנה הרב המורה בפרק מ"ה חלק שני אמר, ששלמה לא הגיע למעלת הנבואה הגמורה כי אם למעלת רוח הקדש, ושאמרו הנה בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה אינה נבואה גמורה, לא כמו (בראשית ט"ו א') היה הדבר ה' אל אברם במחזה, ולא כמו (שם מ"ו ב') ויאמר אלקים אל ישראל במראות הלילה, ולא כנבואת ישעיהו וירמיהו, כי כל אחד מהם אעפ"י שבאתהו הנבואה בחלום, הנבואה ההיא תודיעהו שהיא נבואה ושבאה לו הנבואה, ובזה הענין של שלמה אמר בסופו וייקץ שלמה והנה חלום, וכן בענין השני אומר כי וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון, אשר התבאר שהוא חלום, וזו מעלה למטה מהמעל' הנאמר עליה (במדבר י"ב ו') בחלום אדבר בו, כי כאשר ינבאו בחלום לא יקראוהו חלום בשום פנים, אחרי שהגיע אליו הנבואה בחלום, אלא יפסקו לגמרי שהיא נבואה, כמו שאמר יעקב אבינו כאשר התעורר מחלום הנבואה, שלא אמר שהיה חלום, אבל פסק ואמר (בראשית כ"ח ט"ז) אכן יש ה' במקום הזה, ואמר (שם מ"ח ד') אל שדי נראה אלי בלוז ופסק שהיא נבואה, אמנם בשלמה אמר וייקץ שלמה והנה חלום וגומר. ואמר עוד שכן היה ענין דניאל ודוד, ובסוף דבריו אמר זה לשונו. ולזה העירותיך שזה המין מן הנבואה אשר בא בדניאל ושלמה, אע"פ שראו המלאך בחלום לא מצאו בעצמם שהיה נבואה גמורה אבל חלום יודעו בו אמתת ענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקודש וזאת היא המדרגה השנית. וכן בכתבי הקדש לא שמו הפרש בין משלי וקהלת ודניאל ותהילים ומגלת רות או מגלת אסתר הכל ברוח הקדש נכתבו, ואולי גם כן יקראו נביאים בכלל ע"כ לשונו: ואני בעיני בדברי הרב אלה ראיתי בהם חולשה רבה, לפי שפשט הפסוקים ואמתתם מוכיח ששלמה הגיע אל מעלת הנבואה ארבעה פעמים. האחד במקום הזה שאמר בגבעון נראה ה' אל שלמה בחלום הלילה, והלשון הזה מורה היות מדרגתו נבואה בחלום ממין מה שאמרה תורה (במדבר י"ב ו') אם יהיה נביאכם ה' וגומר בחלום אדבר בו, ומצינו בזה דבור השם לו ויאמר אלקים שאל מה אתן לך, ותשובת שלמה אל האלקים, ותשובת השם לו יען אשר שאלת את הדבר הזה, וזה עצמו סגנון נבואת הנביאים ודברי השם אליהם ודבריהם אל האלקים. הנבואה השנית שבאה לשלמה היא על ענין הבית, והוא אמרו ויהי דבר ה' אל שלמה לאמר הבית הזה אשר אתה בונה וגומר, ובה לא נאמר חלום ולא נאמר בה כאשר נראה אליו האלקים בגבעון, לשנאמר שהשווהו בהיותו חלום, אבל אמר ויהי דבר ה' אל שלמה, והוא הלשון הנהוג הנאמר בנבואת הנביאים, והרב עצמו אמר באותו פרק אשר זכרתי, המדרגה השלישית והיא תחלת מדרגות במי שיאמר בו ויהי דבר ה' אלי וגו'. הנה מנה הלשון הזה ממדרגות הנבואה הגמורה, והתימה מהרב איך לא זכר הפסוק הזה בענין שלמה כדי להשיב עליו שאינה נבואה? כמו שעשה לשאר הפסוקים שהביאם, ונראה שהסתיר פנים ממנו להיותו קשה ההתר. הנבואה השלישית היא אחרי תפלת שלמה, אמרו וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה אליו בגבעון ויאמר אליו שמעתי את תפלתך וגו', והמאמר הזה יורה היותו נבואה גמורה, אחרי שאמר וירא ה' אל שלמה, על דרך (בראשית י"ז א') וירא ה' אל אברם וגו' ודומיהם.

והנה קרא הנבואה הזאת שנית בהיותה נבואה שלישית כפי סדר הספור, למה שהיתה בחלום, ולכן היתה שנית בערך הראשונה שהיתה גם כן בחלום, ולזה אמר בה גם כן כאשר נראה אליו בגבעון, להעיד על היותה במין החלום ולא במין המראה, אמנם ויהי דבר ה' אל שלמה שהיא הנבואה שבאה באמצע אלו, יראה שהיא במראה ולא בחלום. הנבואה הרביעית שהגיע אליו היא בסוף הספור, אמר (בסי' י"א ט' י') ויתאנף ה' בשלמה כי נטה לבבו מעם ה' אלקי ישראל הנראה אליו פעמים וצוה אליו על הדבר הזה וגו', ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך וגו', והמאמר הזה מוכיח שהדבורים הראשונים היו נבואה גמורה, אחרי שאמר עליהם הנראה אליו פעמים, ר'ל שפעמים נראה ה' אליו האלקים בנבואה גמורה, והוא גם כן המוכיח שאמרו הנה ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך היא נבואה הגיעה לשלמה ג"כ, ושלא נאמר לו זה על ידי נביא אחיה השילוני או זולתו כמו שחשב הרב המורה ונמשכו המפרשים אחריו, והביא ראיה ממה שנאמר ברבקה (בראשית כ"ה) ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך, שאמרו חכמים דל (בב"ר ריש פ' תולדות יצחק) על ידי נביא, ואין הנדון דומה לראיה, כי עם היות שמצינו בה ויאמר ה' לה שני גויס בבטנך, ואמרו חכמים דל שנאמר לה זה על ידי נביא, לא יתחייב שיפורש כן מה שנאמר בשלמה, לפי שרבקה לא מצינו בה דבור אחר, ולא זכר הכתוב אם בא הדבור הזה בחלום או במראה, ולא שהתעוררה היא לדבר מה מפני התבהלותה למה שראה, ולכן ראו חכמים ז"ל לפרשו על ידי נביא, אבל שלמה שנאמר בו ארבעה פעמים דבור אלקי ומאמר השם אליו ומאמרו אל האלקים, ונאמר בו ויאמר ה' אל שלמה, ויאמר ה' אל שלמה, נראה ה' אל שלמה, וספר שאחרי הנבואה בא אל אהל האלקים ויעמוד לפני ארון ה' ויעל עולות והיה כל זה לאל הנראה אליו, אין ראוי שנאמר כי אם שהיתה נבואה גמורה. ואף שנאמר כי מה שנאמר לו הבית הזה אשר אתה בונה היה על ידי נביא, וכך הדבור הרביעי ויאמר ה' לשלמה יען אשר היתה זאת עמך, ששניהם נאמרו לו על ידי אחיה השלוני כדברי המפרשים, הנה לא ימלטו משבאו לשלמה שתי נבואות הראשונה והשלישי' אשר זכרתי פה, ולזה אמר בכל אחת מהם וירא ה' אל שלמה ובאחרונה אמר שנית, ואמר על שניהם הנראה אליו פעמים, והוא המורה על היות שלמה נביא בשתי הנבואות ההם. ואיך לא נאמר כן? והנה חז"ל במסכת מגלה (פ"א י"ד ע"א סדר עולם פ"כ) זכרו דוד ושלמה מכלל הנביאים עם ישעיהו וירמיהו ושאר הנביאים, ולא היה מאמרם זה על צד ההעברה והכללות כמו שחשב הרב, כי אם על צד האמות והדיוק והסברא הישרה תורה שהוא האמת, לפי שהחלום הנאמר בשלמה ובדניאל אי אפשר שיפורש כ"א באחד משני פנים, אם על החלום הפשוט הנהוג שאין בו נבואה כלל ולא רוח אלקי, ואם על הנבואה הגמורה הבאה בחלום, ושקר שיהיה חלום פשוט צודק, לפי שהכתוב ייחס הדברים כלם לשם ית', ואמר שנראה אליהם ושדבר עמהם על הדרך עצמו ובאותם הדברים שבאו בנבואות הנביאים הגמורים, ולא יתיחסו הדברים האלה לו ית' אם היו כלם הרכבות מהכת המדמה בחלום הלילה מבלי שפע אלקי מגיע בכת הדברי כמו שיבא בנבואות, ואם היה בידנו לומר זה בשלמה, היינו אומרים כן בשאר הנביאים שבאו בהם זכרון הנבואה באלה המלות בעצמם, נשאר אם כן בהכרח שנאמר שהיה החלום הזה נבואה גמורה, ושהוא ממין מה שבא ליעקב אבינו במראות הלילה והוא הפך מה שאמר הרב המורה. והנה החכם הנרבוני בפירושו לספר המורה באותו פרק חמשה וארבעים חלק שני אשר זכרתי, נראה שהרגיש בספק הזה אשר הערותי בדברי הרב, והשתדל להתירו באמת שיש למדרגת רוח הקדש מרחב, כי יש ממנו בהקיץ שישים האדם לדבר בחכמות ותושבחות ובדברי אזהרה, וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים, וממנה שהיא בשינה בחלום כממוצע בין החלום הפשוט והנבואיי, ונסתייע החכם בזה ממה שאמר הרב שם זה לשונו. ואין ספק שזאת מדרגה למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, ואמר עוד שאינה נבואה גמורה אבל חלום יודיע אמתת הענינים, והוא מכת מי שידבר ברוח הקדש וכו'. ולדעתו זה לא יהיה חלום שלמה פשוט ואינו גם כן נבואה גמורה, אבל הוא ממדרגת רוח הקדש הממוצע ביניהם, אבל זה באמת הוא אצלי מחשבה כוזבת כדברי הרב המורה, לפי שהוא באותו פרק הביא ענין רוח הקדש ורשמו בדברים המיוחדים אליו ואמר ז"ל. המדרגה השנית והיא מדרגת רוח הקדש הוא, שימצא האדם כאלו ענין אחד חל עליו וכח אחד התחדש עליו וישימהו לדבר וידבר בחכמו' או בתושבחות או בדברי אזהרה מועילים או בענינים הנהגיים אלקיים, וזה כלו בעת היקיצה והשתמש החושים על מנהגיהם וכו'. הנך רואה בעיניך שענין רוח הקדש במדרגה השנית אינו לראות בחלום משלים ומלאך כדניאל, ולא לשמוע דברי השם ית' כשלמה, כי אם לבד לדבר דברי חכמה ותושבחות ואזהרה כמו שזכר, ומפני זה נראה שבמדרג' הראשונה אשר זכר הרב מההתעוררות לפעל משובח אמר, וכיוצא (ברוח ה') הזאת לא הביאה אחד מאלה לדבר, אבל תכלית זה הכח להעיר זה המאמץ (נ"א המחוזק) לפעל אחר עד כאן לשונו. יורה בדבריו אלה שהמדרגה השנית אין ענינה כי אם לדבר לבד לא לחלום ולא לראות מראה כלל ולא לשמוע דברים. גם תראה ששם הרב הבדל עצמיי ברוח הקדש, באמרו וזה כלו בעת היקיצה והשתמשות החושים על מנהגיהם, ואם כן החלום אינו מין ממיני רוח הקדש, אחרי שמתנאיו העצמיים הוא שיהיה תמיד בהקיץ לא בשינה, והשכל יורה על זה, כי אם היה החלום הזה בשפע אלקי מהשכל הפועל על הכח הדברי תחלה ואחר כן על הכח המדמה, כמו שגדר הרב הנבואה, היה זה בהכרח נבואה גמורה, אחרי שיצדק עליו גדרה, ואם הוא שפע לבד על המדמה הנה הוא חלום פשוט, וכמו שכתב הרב בפרק שמנה ושלשים חלק שני, שכאשר יחול השפע על המדמה לבד מבלי הדברי הוא מכת מנהיגי המדינות מניחי הנמוסים והקוסמים והמנחשים ובעלי החלומות הצודקים, וכאשר יחול השפע על הדברי ועל המדמה אז תהיה נבואה גמורה. הנה אם כן הרב לא עלה על לבו לעשות חלום ממוצע, ואינו אפשר כפי שרשיו שיהיה חלום רוח הקדש נבדל מחלום הנבואה הגמורה ומהחלום הפשוט, ומה שזכר הרב בכלל במדרגת רוח הקדש אי אפשר שיפורש לבד על אחד ממיניה כמו שחשב הנרבוני. ועוד אומר אני שאם אמרנו שהיה חלום שלמה מסוג רוח הקדש, היה ראוי שיהיה יחסו אל הרוח אשר בהקיץ כיחס החלום הנבואיי למראה הנבואיית, ר'ל שיהיה הרוח ההוא הקדוש בחלום למטה מאשר יהיה בהקיץ, ויקשה אם כן למה בדבור אשר ידבר האדם ברוח הקדש בהקיץ ובהשתמשות החושים יהיה מדבר בעדו ולא יהיה מיחס הדברים לו ית', ומה שיהיה בחלום רוח הקדש ייחסהו אל השם ית' ויאמר שדבר השם אליו ושאמר לו ושהוא השיבו? והיה ראוי שאחרי היות החלום ברוח הקדש מהמדרגה עצמה אשר היא בהקיץ שיהיה הדבור בשניהם ממין אחד מתדמה, ולא יהיו הדברים בחלום מיוחסים לו ית', אם לא שנאמר שההתיחסות ההוא הוא דמיון טוב והחלומות שוא ידברו, והדבר הזה אסור לשמעו כל שכן להאמין בו, וכל זה ממה שיוכיח שלא כוון הרב מעולם שיהיה חלום שלמה ממוצע בין הנבואיי והפשוט. ואמנם מה שנסתייע בו החכם הנרבוני ממה שאמר הרב שאינה נבואה גמורה ושהיא למטה ממדרגת בחלום אדבר בו, אינו לעשות אמצעי בין הדברים שאין אמצעי ביניהם, כי אם למה שכתב הרב עצמו בפרק ששה ושלשים מאותו חלק שני, שהיה הסבה בחלומות הצודקים הוא עצמה הסבה בנבואה וששניהם ממין אחד, ולא יתחלפו כי אם בפחות ויתר, וכמו שהביאו מדברי חכמים דל שאמרו (ברכות פ"ט דף נ"ז ע"ב) חלום אחד מששים בנבואה, ואמר שלא יפול השעור בין שני דברים מתחלפים, ואמרם גם כן דל נובלת הנבואה חלום, לפי שהנובלת הוא הפרי עצמו ואישו אלא שנפל קודם שלמות וקודם שיתבשל, וכן פעל הכח המדמה בעת השינה הוא פעולתה בעת הנבואה אלא שיש בו קצור ולא הגיע אל תכליתו וכו'. וכל זה יורה שהרב קורא החלום הפשוט נבואה קצרה, ובעבור זה אמר כאן שחלום שלמה לא היה נבואה גמורה, לפי שהיה חלום פשוט שהוא נבואה מה ולזה היה למטה ממדרגת בחלו' אדבר בו, כמו שהחלום הפשוט הוא למטה מהחלום הנבואיי, ואם היו שניהם ממין אחד ויתחלפו בפחות ויתר, זו היא כוונת הרב באמת, לפי שהיה נמשך במהות הנבואה ועניניה לדעת הפילוסוף, כמו שאמר בפרק ל'ב מאותו חלק הנזכר, ואחרי שהפילוסוף יעשה החלום והקסם והנבואה ממין אחד חוייב אצל הרב שיהיה כן, ואם תבין זה תדע למה אמר הרב ברוח הקדש כאלו ענין אחר חל עליו וכו'. ואיני רוצה להאריך דברים עוד בזה כי אינו ממה שיאות לזה המקום, ואני הנה הרחבתי הדבור בו בשרשיו העצמיים בספר מחזה שדי אשר אני עושה. ואמנם מה שאמר הרב עוד שהיה חלום שלמה מודיע אמתת ענינים והם מכת מי שידבר ברוח הקדש, אין פירושו שהיה החלום ההוא ממיני רוח הקדש כמו שחשב הנרבוני, אבל רצה לומר בזה שהמדבר ברוח הקדש פעמים יחלו' חלום פשוט וידבר בו ממין הדברים אשר הוא ידבר בהם בהקיץ ברוח הקדש, ויהיה ההדמות הזה בדברים אשר ידבר המדבר ברוח הקודש בהקיץ ובחלום לא במה שישמע ובמה שיראה, לפי שרעיוניו על משכמו סליקו וידבר בחלום ממין מה שידבר בהקיץ, אבל החלום ההוא על כל פנים הוא פשוט: ואחרי אשר הראיתיך אמתת דעת הרב בשחלום שלמה היה פשוט ולא נבואיי כלל, והוכחתי מהכתובים שאינו כן, אבל הוא נבואה גמורה זכה שלמה אליה, נשאר עלי להשיב לטענות אשר טען הרב המורה בדבריו להוכיח שלא היה שלמה נביא. ואומר שמה שטען הרב מפסוק וייקץ שלמה והנה חלום היא ראיה חלושה, כי לא יתחייב לפי שקראה חלום שאינה נבואה, אחרי שהחלום הוא מין ממיניה, כמו שאמר (במדבר י"ב ו') במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, והנה ביעקב נאמר (בראשית כ"ח ט"ז) ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וגומר, ואמר וייקץ יעקב משנתו, וכפי דרך הרב יחוייב שנאמר שלא היה זה נבואה גמורה, אחר שיקרא חלום ויקיצה משנתו כמו שנאמר בשלמה, ואם ביעקב אחרי היקיצה אמר אכן יש ה' במקום הזה שפסק הדין היותה נבואה גמורה, ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה וגו', הנה נאמר בשלמה גם כן אחרי היקיצה ויבא ירושלם ויעמוד לפני ארון ברית ה' והעלה עולות, וכל זה ליחס אליו ית' הנבואה ההיא, וכמו שאמר הנראה אליו פעמים, והיה זה על דרך מה שיאמר באברהם (בראשית י"ב ז') ויבן שם מזבח ליי' הנראה אליו, הנה אם כן לא בא הכתוב לשלול היות הענין נבואה גמורה, אבל פירוש הפסוק לדעתי כך הוא, ששלמה ראה ושמע בחלומו הדברים ההם כל כך ברורים וזכים שהיה נדמה לו היותו בהקיץ, כאלו היה הש"י מדבר עמו ואזניו שומעות, וכאלו היה הוא משיבו בפעל ושפתיו נעות וקולו מוחש, והיה כל זה לזכות חלומו הנבואיי ומעלתו, באופן ששלמה לא ידע ולא הבין היותו חלום כי אם אחרי היקיצה, כי אז הכיר וידע שהיה כל מה שראה ושמע ודבר חלום, ר"ל נבואיי, ולפי שאחרי שהקיץ הרגיש באמתת נבואתו בא אל ירושלם ויעמוד לפני הארון להודות ליי' על אשר נגלה אליו ועל כל מה שאמר לו בה, ואין להפלא מהיותו בלתי מרגיש בנבואתו וחושב שהיה בהקיץ, כי עם היות שהנבואה תודיע לנביא שהיא נבואה כמו שזכר הרב, הנה בתחלת הנבואות פעמים לא יהיה הדבר כן, הלא תראה מה שקרה לשמואל הנביא בתחלת נבואתו, והרב המורה עצמו הודה בדבר הזה בפ' מ"ד חלק שני הנזכר באמרו שם זה לשונו. ופעמים ישמע הנביא הדבר ההוא אשר ישמעהו במראה הנבואה בדבר הרגיל הנודע עד שלא ירחיק ממנו דבר, וידע לך זה מענין שמואל הנביא כאשר קראו השם בענין הנבואה חשב שעלי הכהן קראו פעם אחרי פעם שלשה פעמים והלך אליו, אח"כ ביאר הכתוב עלת זה ואמר שכאשר חוייבה לו זה והיותו חושב שעלי קראו, הוא היות הדבר בתחלת נבואתו שלא היה יודע עדיין שדבר השם לנביאים היה בזאת הצורה ולא נגלה לו זה היסוד עדיין, והוא אמרו (שמו' א' ג' ז') ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה' וגומר, ואם הרב סובל זה בשמואל הנביא, מי המונע שנאמר זה כן בשלמה שהיה גם כן נער ורך בנבואה? שלהיותו עדיין בלתי יודע אופן ההראות היה חושב שהיה בהקיץ כל מה שהיה שומע ומדבר, וכאשר הקיץ אז הרגיש והכיר באמת שכל הענין היה באותו חלום הנבואיי, והמורה על זה הוא שבשאר הפעמים לא אמר וייקץ שלמה והנה חלום כ"א בראשונה, לפי שהיה עדיין נער בנבואה, וכמו שהיה בשמואל, ואחר שהבין ענינה לא אמר זה עוד. ובפירוש הפסוק אזכור עוד מה שכתב הרמב"ן (בראשית מ"א ז') בויקץ פרעה והנה חלום, שממנו נקח גם כן פירוש אחר בפסוק צודק ומסכים לדעת האמתי הזה אשר זכרתי מהיות שלמה נביא בעצם ואמת. ואנמם מה שטען הרב עוד ממה שבאו ספרי שלמה בתוך הכתובים ולא סדרום חכמים ז"ל עם ספרי הנביאים, אין זו טענה מתחייבת, כי עם היות הספרי' ההם חברם שלם' ברוח הקדש ולא חוברו בנבואה כספרי הנביאים, ולכן היה שסדרום חכמים ז"ל מכלל הכתובים ולא מכלל הנביאים, לא יתחייב מזה ששלמה לא זכה למעלת הנבואה הגמורה פעם או פעמים, לא שנאמרו לו בנבואה אותם הספרים כי אם דברים אחרים ששמע מפי הגבורה, כי הנה מגלת רות חברה שמואל ומגלת קינות חברה ירמיהו והושמו המגלות ההם בתוך הכתובים, לפי שקבלו חכמים ז"ל שנכתבו ברוח הקדש ולא בנבואה כמו שזכרתי בהקדמת ספר יהושע (דף ג' ע"ד), ולא נאמר מפני זה ששמואל וירמיהו לא הגיעו למעלת הנבואה הגמורה, ולא נכחיש הכתובים המעידים שדבר השם עמהם, וכן ראוי שנאמר בשלמה שחוברו ספריו ברוח הקדש, ומאשר חכמים ז"ל השיגו אמתת מעלתם סדרום מכלל הכתובים, ועכ"ז הנה שלמה באותם החלומות והמראות אשר ראה הגיע להנבא באמת ודבר השם עמו כמו שדבר לשאר הנביאים, ולכן הושמו ונכתבו המראות ההם כאן בזה הספר שהוא מכלל ספרי הנביאים והיה שלמה מכללם כמו שקבלו חכמים ז"ל, כי הם אמרו והם הם עצמם אשר סדרו ספריו בתוך הכתובים המה שמוהו מכלל הנביאים. וכבר כתב הרב המורה בתחלת אותו פרק מ"ה חלק ב' הנזכר זה לשונו. ואל יטעך באלו המדרגות היותך מוצא בספרי הנבואה נביא באתהו הנבואה בצורה אחת מהמדרגות האלה ויתבאר בנביא ההוא בעצמו שבאתהו הנבואה בצורת מדרגה אחרת, וזה שאלו המדרגות אשר אזכרם, אפשר שיבוא קצת נבואת הנביא ההוא אליו לפי צורה אחת מהם ותבואהו נבואה אחרת בעת אחרת לפי מדרגה למטה ממנה, כי כמו שהנביא לא יתנבא כל ימיו בהדבקות אבל יתנבא עת ותפרד ממנו הנבואה עתים, כן ינבא פעם אחת בצורת מדרגה עליונה ואחר כן ינבא עת אחרת בצורת מדרגה למטה ממנה, או אולי לא יגיע למדרגה העליונה ההיא אלא פעם אחת בכל ימיו ואחר כך תשולל ממנו, ואולי ישאר על מדרגה למטה ממנה עד כאן לשונו. והוא מסכים למה שאמר בהקדמת ספרו מענין הבריקות (עיין בפתיח' דף ד' ע"ב), וכן נאמר שיקרה בין הנבואה ורוח הקדש בכלל, ומזה נלמוד שעם היות שלמה המלך נביא במדרגה עליונה הארבעה פעמים או שתי הפעמים שנזכרו בזה הספר כפי כל אחת מהדעות, הנה לא עלה אליה עוד, וכל שאר ימיו היה מדבר ברוח הקדש שהיה מדרגה שפלה ובו חבר ספריו אשר הושמו בתוך הכתובים. ואמנם ענין דניאל אינו מזה המקום, ולזה לא אזכרהו כאן והתבאר במחזה שדי אשר עשיתי. והנה הארכתי בזה להיותו דרוש יקר מאד ולמה שראיתי מעדו בו רגלי הרב המורה ונמשכו אחריו אנשים צדיקים וטובים מחכמי אומתנו:

פסוק ו

ויאמר שלמה וגומר. ספר הכתוב שנעזר עוד שלמה להכנת מלכותו ולקיומה עם ההשגחה האלקית וההשפעה העליונה הנבואיית ועם שלמות החכמה אשר נשפעה עליו, וזה כי בהיות שלמה אוהב את ה' וכוסף ללכת בחקות דוד אביו ובהכינו עצמו עם הקרבנות אשר העלה אל האלקים זכה למעלת הנבואה שבאה אליו בחלום הלילה להיותו אז בלתי טרוד המחשבות ולהיות מין הנבואה בחלום מין פחות מהמראה. והיתה נבואתו בדרך שאלה ששאלו הבורא יתברך מה אתן לך? כאלו אמר אחרי אשר הרבית בזבחים ועולות ואהבת השלמות והדבקות וקיום המצות מה השכר אשר תבקש עליו? ולא שאלו זה הקב"ה מפני שלא היה יודע מצפוני לבבו, כי אם לעוררו על התשובה כדי להרבות שכרו עליה. ושלמה השיב אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול כאשר הלך לפניך וגומר ותשמור לו את החסד הגדול וגומר, ובפסוק הזה יראה כפל מלות וכפל דברים, אם כפל מלות שהיה די באומרו כאשר הלך לפניך באמת ובצדקה ובישרת לבב, ומה שאמר עוד עמך הוא כפל, גם אמרו ותשמור לו את החסד הוא כפל דברים, כי זהו עצמו הנרצה במה שאמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול, וזה החסד כלו היה כפי הנראה בתתו לו בן יושב על כסאו, ובאו א"כ ג' דברים בענין אחד, והם אתה עשית עם עבדך דוד אבי וגומר, והשני ותשמור לו את החסד הזה, והשלישי ותתן לו בן יושב על כסאו. והנראה אלי בפירושו הוא, ששלמה אמר שהאל יתברך עשה עם דוד אביו שלשה חסדים גדולים. האחד בשהמליכו על ישראל בהיותו רועה צאן, ועל זה אמר אתה עשית עם עבדך דוד אבי חסד גדול והיא המלוכה שנתנה אליו בעצם. ואמר שהיה אביו ראוי אליה, אם מפני שהלך לפניו באמת ובצדקה, וזה אמר על מה שבינו לבין העם, שהיה עושה משפט וצדקה לכל עמו ודובר שלום לכל זרעו, וגם להיותו שלם בשלמות שני, והוא במה שבין אדם למקום, ועליו אמר ובישרת לבב עמך, ר'ל עם היות שחטא בתאות יצרו הנה לבו היה שלם עמך, ולזה אמר בזה עמך, שישרות הלב הוא הגלוי לפניו יתברך, ועל עניני העם שהם גלוים לכל אמר לפניך. וזכר עוד החסד השני אשר הפליא הקב"ה לעשות לדוד, והוא אמרו ותשמור לו את החסד הגדול הזה, ר'ל ששמרת לו החסד הגדול ההוא, כי מלבד שהמלכת אותו הנה עוד בקום עליו בנו אבשלום ושבע בן בכרי ובשאר צרותיו שהיה אפשר קרוב שתפסד מלכותו שמרת אותו במה שהצלת אותו מכל אויביו, ולא מעדו קרסוליו מהממלכה, והוא על דרך אמרו (במדבר ו' כ"ד) יברכך השם וישמרך, שאחרי הברכה והחסד המושפע צריכה סבה שומרת ומתמדת אותו. וזכר עוד חסד שלישי, והוא אמרו ותתן לו בן יושב על כסאו כיום הזה, שהוא ירושת המלכות לבניו.

פסוק ז

ואחרי שהקדים לבאר שלשת החסדים האלה אשר עשה להפליא עם דוד אביו, הוליד מהם שאלתו ואמר ועתה ה, אלקי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובוא, ועבדך בתוך עמך, ר'ל הנה במה שזכרתי נגלו ויודעו שלשה מניעיות אשר ראיתי בהמלכתי. האחד בבחינת אבי שהמלכת אותי תחתיו, והוא היה חכם חרשים ונבון לחש ובערכו יבזוני בני אדם ולא יחשבוני לכלום. השני בבחינת עצמי שאני נער קטן לא אדע צא ובוא, ולא אמר זה לענין המלחמות בלבד כי אם גם כן לדבר המשפט, שלא אדע לבא עד תכונתו ולצאת מהוראת דבר הבעלי ריבות. והמניעה השלישית בבחינת ישראל שהוא עם חכם ונבון, ועליו אמר ועבדך בתוך עמך אשר בחרת עם רב אשר לא ימנה וגומר, הנה באמת אשר בחרת רמז על איכות שלמותם, ובאמרו אשר לא ימנה רמז על כמותם הרב, (ט). ומכל זה הוליד שאלתו ובקשתו שהיא ונתת לעבדך לב שומע לשפוט את עמך להבין בין טוב לרע, ר'ל שיתן לו חן ושכל טוב לדעת דבר המשפט לשפוט את העם. ואפשר לפרש ששאל שלמה במאמר הזה שני דברים, האחד לענין המשפט והנהגת העם, וזהו לב שומע לשפוט את עמך, והשני להשלמת עצמו במדות והנהגתו בדברים המדיניים, ועליו אמר להבין בין טוב לרע, שזה נאמר על המפורסמות הגיעות לשלמות המתנהג כפי השכל המעשי. ולפי שהטוב הכללי הוא יותר נבחר מהפרטי, לכן רצה להכריחו עוד ואמר כי מי יוכל לשפוט את עמך הכבד הזה ל רוצה לומר הרב והגדול בכמותו והכבד באיכותו. וחכמים ז"ל דרשו משפטן כבד (ספרי פר' דברים דף ל' עמוד קי"ח), אם יבא דין שני גוים לפני ואטול מזה ואתן לזה שלא כדין לא נתחייבתי, אבל ישראל עונש נפשות נענשתי עליו, שנאמר (משלי כ"ב כ"ג) וקבע את קובעיהם נפש. והנה כפי דעת המפרשים אמר שלמה על עצמו שהיה נער קטן, לפי שהיה אז בן שתים עשרה שנה, והכיחו זה מאשר באותו פרק שנולד שלמה ספר הכתוב ענין אמנון ותמר, ומשם עד שתי שנים נהרג אמנון, שנאמר (שמואל ב' י"ג כ"ג) ויהי לשנתים ימים ויהיו גוזזים לאבשלום וגומר, ואבשלום כשהרג את אמנון ברח אל גשור וישב שם שלש שנים, הרי לך כששב אבשלום אל ירושלם היה שלמה בן חמש שנים, והוא ישב בירושלם שתי שנים קודם מרדו הרי שבע, ומרד באביו ונהרג ואחריו ויהי רעב בימי דוד ג' שנים הרי עשרה, ובשנה שאחריו מנה דוד את ישראל וכתיב (שם כ"ד ח') וישוטו בארץ תשעה חדשים, הרי אחד עשרה, ובשנת מותו היה שנת הארבעים למלכות דוד ובו תקן את המשמרות, הרי לך שהיה שלמה בן י"ב שנה באותו פרק, זהו חשבונם. והוא אצלי בלתי מדויק, לפי שעם היות שסמך הכתוב ענין אמנון ותמר ללידת שלמה, לא יתחייב מזה שהיו שניהם בזמן אחד, ואולי נולד שלמה קודם לכן שנה או שנתים או יותר ולא ראה כותב הספר לכתוב ביניהם דבר לפי שלא נעשה דבר רשום באותם השנים שעברו ביניהם יצטרך לכתבו, וגם כן אינו מחוייב שיהיה הרעב בימי דוד מיד אחרי שנהרג אבשלום ואולי עברו ביניהם שנים, והכתוב שאמר ויהי רעב בימי דוד שלש שנים, יורה שלא נסמכו הדברים ההם, כי איך יאמר אם כן בימי דוד? והיה ראוי שיאמר בימים ההם. ובפרקי רבי אליעזר (פרק י"ז) אמר רבי פנחס לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד וגומר. ולפי דעתו קדם הרעב למיתת אבשלום, והוא המורה שאין הדבר מחוייב לדעת אחד ולא לדעת אחר, וגם כן אינו מחוייב ולא אמתי שסמוך לשני הרעב בשנה האחרת מנה דוד את ישראל, כי הנה מצאנו ביניהם מלחמות אשר עשה עם בני הרפה, ואין ספק שעבר זמן מה ביניהם. ועוד שכאשר נראה השם לשלמה וקרא עצמו נער קטן, כבר עברו לפחות שלשה שנים או ארבעה למלכותו שישב שמעי בירושלם במצותו קודם שנהרג, ואולי עברו יותר בזמן שנתחתן עם בת פרעה והביאה לירושלם, ואיך לא נכנסו אליה בחשבון הזה? אלא אם נאמר שהיה שלמה בן שתים עשרה שנה בעת החלום הזה, והיה אם כן כשמלך בן תשעה שנים או בן שמונה שנים, ואם היה כן לא היה הוא מתחזק להרוג את אדוניה ואת יואב שר הצבא, ולא היו ישראל עושים כל המעשים הגדולים האלה במצות נער קטן ולא היה מצוה אותו אביו כל מה שצוה, ולא יאמר לו כי איש חכם אתה ועשית כחכמתך וגם אתה ידעת וגומר, אם היה בן שמונה או תשעה שנים. וספק אחר גדול מכלם שאתה תמצא ששלמה מלך ארבעים שנה כמו שהעיד עליו הכתוב אחרי זה, והיה אם כן לדעתם ימי שני חייו חמשים ושתים שנה, והנה רחבעם בנו היה בן ארבעים ואחד שנה במלכו, ואין ספק שתשעה חדשים היתה אמו מעוברת, ויתחייב מזה שהוליד שלמה את רחבעם בהיותו בן י' שנה והוא זר מאד בחק המנהג הטבעי, וגם ימשך מזה שאמר הכתוב ויהי לעת זקנת שלמה בהיותו בן חמשה וארבעים או ששה וארבעים שנה, כי מה שספר מנטיית לבבו אחרי הנשים אין ספק שהיה ששה או שבע שנים קודם מותו, ואיך יקראהו הכתוב זקן ויאמר שנשיו מפני הזוקן הטו את לבבו בהיותו בן ששה וארבעים שנה? וכל זה ממה שיורה שלא היה שלמה בעת המלכתו בן שתים עשרה שנה כדברי המפרשים, ושלא היה פחות מבן עשרים שנה, ואומץ לבבו וידיעתו בדברים הצריכים להתמדת מלכותו מורה עליו. והנה קרא עצמו נער קטן בערך משא המלכות וטורח המשפט ולהקטין עצמו, הלא תראה שבני יעקב קראו את בנימן (בראשית מ"ד כ') ילד זקונים קטן, ומשה ע"ה קרא את יהושע (שמות ל"ג י') נער, בהיות כל אחד מהם גדול משלשים שנה. ובדברי הימים כתוב הדברים אשר דבר המלך אביה לעם ישראל בהלחמו עם ירבעם ואמר על אביו (ד"ה ב' י"ג ז') ורחבעם היה נער ורך לבב ולא התחזק לפניהם, והכתוב אומר שהיה רחבעם בן ארבעים ואחת שנה במלכו, ואם אביה קראו נער בהיותו בן ארבעים ואחת שנה, איך יספק אדם במה ששלמה קרא את עצמו נער בהיותו בן עשרים שנה? הנה התבאר מזה שאין ראוי שנאמר שהיה שלמה במלכו פחות מבן עשרים שנה, ובמותו היה אם כן בן ששים שנה והוא המעט מהשנים שהיה ראוי שיכונה בשם הזקנה: וספר הכתוב עוד שהטיב שלמה לשאול בעיני אלקים, (יא) ויען וביען היתה כונתו רצויה, השיבו השם יען אשר שאלת את הדבר הזה, ר"ל ידיעה והשכל, ולא שאלת חיים ועושר ונפש אויביך, שהם הדברים הנאהבים לכל אדם וכל שכן לנערים, (יב) הנה בשכר זה עשיתי כדבריך. הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך וגם אשר לא שאלת נתתי לך גם עושר גם כבוד אשר לא היה כמוך איש במלכים כל ימיך. וכבר הערותי בשאלה החמשית משאלות הפרשה מה שיש במאמר הזה מן הספק מפאת החכמים ומפאת הנביאים. אם מהחכמים, לפי שהוא דבר זר ויוצא מן המושכל שלא ימצא בעת מן העתים חכם כשלמה ע"ה, בהיות שלמות החכמה באישי האדם יתוסף למה שיתוסף תמיד, כי רוחב לב נבון אין חקר והש"י לא ימנע טוב מבעליו, רצוני תוספת החכמה בהיותה אפשרית בטבע. ואם מהנביאים לפי שהשפע אשר ישים הנביא גדול בנבואה ישימהו גם כן גדול בחכמה, כמו שנאמר (תלים צ' י"ב) ונביא לבב חכמה, ואמרו חז"ל (נדרים פ"ד דף ל"ח ע"א) שאין הנבואה שורה אלא על חכם וגו', ואם כן בהיות שלמה גדול בחכמה מכל הנביאים יתחייב גם כן שיהיה גדול בנבואה מהם וגם ממרע"ה, והוא הפך מה שהעידה התורה עליו (דברי' ל"ד י'), וכבר זכרתי בשאלה חולשת דברי המפרשים בהתר הספק הזה:

ומה שנראה לי באמתת זה הדרוש ובענין מעלת חכמת שלמה ראיתי לבארו בשלשה שערים. השער הראשון בביאור מעלת חכמת שלמה על כל החכמים מפאת הבדל אופן השגתו ודרך ידיעתו מאופן השגתם ודרך חקירתם: השער השני בביאור מעלת חכמתו עליהם מפאת הדברים הידועים והמושגים אצלו, שלא הגיעו אליהם החכמים בחקירותיהם ועיונם: השער השלישי בהבדל חכמתו מחכמת הנביאים ובהתר הספק הנופל בענינם:

השער הראשון אין ספק שאופן השגת שלמה ודרך ידיעתו נבדל מאופן השגת חכמי המחקר ודרך ידיעתם, בשהשגתם היא בטבע כפי העיון וחקירה האנושית, והשגת שלמה היתה ע"ד הפלא כיד אלקיו הטובה עליו. ולביאור זה ראוי שתדע שהדרכים אשר בהם תגיע הידיעה בדברים המדעיי' הם שנים, הדרך האחד הוא מן המאוחר אל הקודם ומהמסובב אל סבתו, והדרך השני הוא מהסבה אל המסובב ומהקוד' אל המאוחר:

והנה הדרך הראשון הוא דרך המחקר האנושי, כי בעבור היות שכל האדם מחובר לגופו והיותו שלמות לגשם טבעי כליי, היה אופן הגעת המושכלות אליו בדרך החושים והדמיון, עד שמפני זה גזר החוקר (אריסטו) שאין דבר בשכל שלא יהיה ראשונה בחוש, ואמר שהשכל יוציא מושכליו שהם הצורו' הכוללות בהפשיטו אותם מן הצורות הפרטיות אשר בדמיון הבאים אליו מן החוש, והדרך הזה כשיבחן היטב לא ימלט מחסרונים רבים: החסרון הראשון הוא מפני יגיעת העיון ועמל החקירה, כי להיות הידיעה בדרך הזה נקנית מדרך החוש ועל פי הנסיון הרב והחקירה הנמרצת, היה קנין החכמה קשה מאד על האדם, ויצטרך להשתדלות רב בנסיונות הדברים ובחינתם ובקריאת הספרים ולמידתם והכרעת הדעות בעמל נמרץ ובשקידה מתמדת, וכ"ש אם יתעסק בחכמות מתחלפות שטרדתו בקנין המושכלו' האחת תעיקהו ותמנעהו מהשיג חכמות אחרות, עד שלזה צוו חז"ל (שבת פ"א דף ג' ע"ב), כי קאי רבי במסכתא חדא לא תשאיל ליה במסכתא אחריתי, כי כמו שההשגות החושיות מעיקות אלו לאלו, כן הוא הענין במושכלות להיות הנפש אחת. ולרוב העמל והטורח הנמצא בעיון, אמרו חז"ל (סנהדרין פ"ג כ"ו ע"ב) למה נקרא שמה תושיה מפני שמתשת כחו של אדם, וכאשר תצרף לזה צרת השכחה ויגון ההשמט אחרי הקנין, אשר אי אפשר מבלעדיו, להיות הזכרון כח גשמי ויקרהו השנוי והלאות, ויצטרך האדם לחפש כל חדרי בטן להזכר כל מה ששכח, תדע ותשכיל גרעון המדע האנושי, שהכח המדעי שהשמחה במעונו, והפעל השכלי שהמנוחה בנעימותו ישימם הגוף הנגוף והחוש הכחוש ליגון ואנחה ולעמל מכאיב כמו שנאמר על זה (קהלת א' י"ח) כי ברוב חכמה רוב כעס ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, וכבר גלה היות סבת זה קניית הידיעות מדרך החושים ועל זה אמר (שם שם ח') כל הדברים יגעים לא תשבע עין לראות ולא תמלא אוזן משמוע: החסרון השני הוא האיחור והעכוב הזמניי אשר ימצא בקניית החכמה בזה הדרך, כי להיות שכל האדם יוצא מן הכח אל הפעל באמצעות ההשגות החושיות אשר הוא השתנות ותנועה מה, וכל תנועה היא בזמן, יתחייב שלא יצא שכלנו מן הכח אל הפעל בדברים רבים יחד אבל בבוא זה אחרי זה, ולכן אמר (אריסט"ו החוקר שהידיעה נקרה (לפ"ד ז"ל נקנית) בדברים רבים, אמנם ההשכלה תהיה בדבר אחד בלבד להיות יציאת השכל מן הכח אל הפעל, ובעבור זה (בזה הדרך הטבעי) א"א שילין האדם בלתי חכם וישכים חכם, ויצטרך מפני זה האדם אל מלמד יוציא שכלו מן הכת אל הפעל בזמן רב, עד שתמצא אדם יפליג עיונו בחכמה אחת רבים מהשנים ובאחריתו יהיה נבל ולא חכם, כל שכן אם יתעסק בחכמות רבות שכל ימי האדם הם כימים אחדים בערך הזמן הרב הצריך אליהם, ועל זה אמרו במשנה (פרקי אבות סוף פרק ב') היום קצר והמלאכה מרובה, ואמר איוב מדבר בזה (איוב י"ב י'א) הלא אוזן מלין תבחן וחיך אוכל יטעם לו, ר'ל שבחכמו' יצטרכו השגות החושים, ומפני זה אמר שם בישישים חכמה ואורך ימים תבונה, ר'ל שבאורך הזמן תקנה החכמה, ודוד אמר (תהלים קי"ט צ"ט) מזקנים אתבונן, עד שמפני זה כינו חז"ל החכמה בשם זקנה, באמרם (קדושין פ"א דף ל"ב ע"ב) אין זקן אלא שקנה חכמה: החסרון השלישי הוא, שהדברים היותר פחותים ושפלים כפי הטבע והמציאות הם יותר מושגים אצלנו, ואשר הם יותר יקרים ועליונים במציאותם וטבעם הם יותר נעלמים ממנו, והיה זה לפי ששכל האדם להיותו היולאנו ומשיג המושכלות בצאתו מן הכח אל הפעל, הנה ישיג ראשונה ויותר בשלמות הדברים ההיולנים והגשמיים אשר מציאותם מעורב עם הכח, מהדברים העליונים הנבדלים מחומר והמופשטים מן הכח, וכל מה שהם יותר רוחניים תהיה ההשגה בהם פחות, וגם בזמן תקדם השגת הדברים החמריים והשפלים אל הרוחניים, לפי שמההיולנים יקח השכל הקדמות להשגת העליונים, ויהיה אם כן ענין ההשכלה האנושית בהפך הטבע והמציאות, כי הדברים הרוחניים שהם יותר נמצאים בטבעיהם נמצאים פחות בשכלנו, והדברים החמריים שהם פחות נמצאים אצל הטבע, מפני מדרגת מציאותם והתערבם עם הכח וההעדר, הם יותר נמצאים בשכלנו, וימשך מזה שהרוחניים שהם בטבע סבות אל מציאות הדברים החמריים יהיו בידיעתנו מסובבים מהם, לפי שהשכלתנו הדברים החמריים השפלים הוא סבה שנבא להכרת העליונים הרוחניים כיד האפשר, וכאלו הם הקדמות אליהם, ומפני זה נתפרסם מאמר החוקר (אריסט"ו) שהשגתנו היא מהמסובב אל הסבה בהפך הטבע, וכבר המשיל הפלוסוף תוקף השגתנו בדברים השפלים וחולשתו בענינים העליונים לעיני העטלף, שבהיותו באישון לילה ואפלה אל אשר יהיה שמה הרוח ילך לראות במו אופל, וכאשר השמש יצא על הארץ הנה הוא נחבא אל הכלים כי לו יוכל לראותו לחוזק בהירותו, ועל זה אמר אליהו בדברו בענינים האלקיים (איוב ל"ז י"ט-כ"א) הודיענו מה נאמר לו לא נערוך מפני חשך, היספר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע, ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים וגו', ואמר זה להוכיח את איוב על דברו מהענינים האלקייים כפי החקירה האנושית, ואמר הודיענו מה נאמר לו, רוצה לומר מה התארים שניחם אליו ית'? כי הנה בענינים האלקיים לא נוכל לערוך דבר מפני שהם עם בהירותם הנמרץ חשוכים אלינו לחולשת שכלנו, כמו שיחשך השמש לעיני העטלף, וקרא לדברים האלקיים חשך, ע"ד אמרו (תלים י"ח י"ג) ישת חושך סתרו, מפני שהם נסתרים אלינו, ואמר עוד היסופר לו כי אדבר, להגיד שאפילו ירצה האדם לדבר מהאל ית' לא יסכים כלל למה שהוא בעצמו, ור'ל היסופר לו, באיזה מספר יסופר מה שנדבר ממנו בערך אליו ית'? כל שכן שיש בזה מהסכנה אם יאמר איש דברים באלהות שיבולע וישחת עליהם. ובפרק אין דורשין (א"ה צ"ל פרק היה קורא, והוא במסכת מגילה פ"ב דף י"ח ע"א:) אמרו, כל המספר בשבחו של מקום יותר מדאי נעקר מן העולם, שנאמר (איוב ל"ז כ') היסופר לו כי אדבר אם אמר איש כי יבולע, הנה פירשו כי אדבר, מגזרת (תלים מ"ז ד') ידבר עמים תחתינו. ולפי שאמר על הענינים האלקיים לא נערוך מפני חשך, פירש שאין החשך בערכו ית' חלילה, כי הוא האור הבהיר אשר לא תשוער, אבל הוא חשך בערך אלינו לקצור שכלנו, וזהו אמרו (איוב שם כ"א) ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים, והוא על דרך מאמר הנביא (חבקוק ג' ג') קרנים מידו לו ושם חביון עוזו, ר'ל שהזוהר והבהירות הוא לו ית' מעצמו ולא מסבה אחרת כמו לשאר המחנים, ומפי תוקף קרון אורו יתחבא ויסתר ממנו עוזו ותפארתו, וסיים דבריו באמרו (איוב שם כ"ד) לא יראה כל חכמי לב, להודיע מעוט השגת חכמי המחקר שהם חכמים מלבם בענינים האלקיים: החסרון הרביעי הוא קצור שכלנו בהשגת סבות הדברים בשלמותם. וזה אם הסבות הצוריות, שהוא מבואר שהצורות האחרונות מהדברים הן בלתי מושגות אצלנו, לפי שלהיות ההשגה האנושית נקנת מן החוש והדמיון והנה החוש לא ישיג בעצם כי אם מקרי הדברים, הנה השכל לא ישיג בשלמות כי אם טבעי אותם המקרים אשר נגלו אליו מהחושים, ואמנם הצורות העצמיות אשר בהם יבדלו מיני הנמצאי', עם היות שכבר יגיעו מציאותם באופן מה אל השכל באמצעות המקרים המיוחדים, הנה הם אינם מושגים בעצמם ובראשונה כמו טבעי המקרים אבל בחידות ובשניות, והיו אם כן המקרים הבאים מהצורות העצמיות והמתחייבות מהם מושגים בעצם ובראשונה ובשלמות, וצורות הדברים אשר הם סבותיה' בלתי מושגים אצלנו באותו האופן מהשלמות, שהנה מפני זה אמר החוקר (אריסט"ו) שמצודות הב"ח ול"ש מהצמחים כמעט שלא נדע דבר מהן, לפי שהבדלי המינים אינם נכרים אצלנו, ואנחנו עם היות שנכיר סגולותיהם כמו היות הסוס צוהל והחמור נוער והכלב נובח, הנה לא נשיג צורותיה' העצמיות אשר מהם ימשכו הסגולות ההמה, כי לא נדע סבת הרקת האשקמוני"א את הליחה האדומיית, ולמה ימשוך האבן המגניטא את הברזל, עד שמפני זה קראו החכמים אותם טבעים נסתרים, ואליהו קראם (איוב שם ט"ז) מפלאות תמים רעים, לפי שהאדם יפלא מהם לסכלות סבותיהם. ולא בלבד יקרא זה, רצוני סכלותנו, במהות הדברים וצורותיהם העצמיות במורכבים, כי גם ביסודות הפשוטים יקרה לנו זה הסכלות עצמו, כי בהיותנו משיגים מציאותם ומספרם ואימותיהם המיוחדים, הנה לא ידענו צורותיהם העצמיות אשר מהם ימשכו אותם האיכיות, עד שיש מהפילוסופים מי שחשב שאותם האימות הם צורותיהם, ר"ל החום והקור והלחות והיובש. ומהם אמרו שהכובד והקלות ובכלל הנטיה הם צורותיהם העצמיות, ומאשר יתחייבו לדעות האלה ספקות עצומות נמנו וגמרו שצורות היסודות טבעים אחרים נעלמים ממנו ימשכו מהם כל אלו האימות ואחרים זולתם, ולא נרגיש עצמות אותם הצורות ולא אופן המשכות המקרים ההפכים מהם, וכמו כן יקרה בצורה הגשמית הכוללת אשר תחול בחמר הראשון ראשונה, שלא הגיעו החכמים לדעת ענינה ומהותה. ומהם שמוה השלשה מרחקים המוגבלים. ומהם שמוה המרחקים השלשה הבלתי מוגבלים, והסכימו היותה טבע אחד תחול בהיולי ימשכו ממנו שעור הגשמים ומרחקיהם, וטבע הצורה ההיא בעצמה בלתי מושגת אצלנו, ולא התחלפו החכמים בענינה חלוף מעט, כי מהם שמוה מטבע העצמים, ומהם מטבע המקרים, וטוב משניהם מי שהניחה טבע נסתר. ואם יקרה כל כך מהסכלות והקצור בהשגת צורות הדברים החמריים השפלים אשר תחת השמש בהיותם מושגים אצלנו בחושים, כל שכן שיקרה זה בצורות הגשמים השמימיים והכוכבים והבדליהם אלו מאלו, כי כבר הודה הפילוסוף שכל מה שדבר מגלגל הלבנה ולמעלה הוא בדמות אומד ומחשב' ורחוק רחוק מי ימצאנו הצורות הנבדלות מחמר, שתכלית מה שנשיג מהם הוא היותם נמצאות מפאת תנועת הגלגלים המתנעעים מהם. הנה התבאר מזה קצור שכלנו בכלל בצורות הצוריות. וכבר גלה קהלת קצור השגתנו ואפילו בדברים השפלים באמרו (קהלת ח' י"ז) כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא, גלה בזה שהאדם המדיני קודם התעמלו בחכמה לא יוכל להשיג טבעי הדברים אפילו השפלים, ועליו אמר כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש, ושגם האדם המתעמל בעיון שהוא התלמיד קודם שיחכם לא יוכל להשיגם גם כן, ועליו אמר בשל אשר יעמל האדם לבקש ולא ימצא, ושגם החכם אשר כבר הגיע לתכלית עיונו ועמלו לא יוכל למצא אמתת מהותם, ועל זה אמר עוד וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא: ואם הסבות החומריות, לפי שעם היות שנשיג המורכבים בכללותם, הנה לא נדע באמת הפשוטים אשר מהם הורכבו, וזה אם בגשמים השפלים, כי החמר הראשון הוא מבואר מענינו היותו בלתי מושג כפי מה שהוא, ואם יש שום הכרה ממנו הוא מפאת ההוייה וההפסד ובערך אל הצורות החלות בו אשר הוא בנושא לכלן, אבל כפי עצמותו הוא מוסכל בהחלט. ואמנם היסודות הפשוטות אשר מהם הורכבו המורכבים, כבר התחלפו דעות האנשים בהם מה הם וכמה הם? כי יש מי שחשב היות ההתחלה היסודיית מהדברים אחת, ומאלה קצתם שמוה אש וקצתם אויר וקצתם מים, ויש מי שהניח היסודות רבים, ומהם שמום שנים, ומהם שלשה, ומהם שמום ארבעה, והוא דעת אריסט"ו ואפלטו"ן רבו, והוא הדעת המפורסם בזמננו זה. וכבר היה מי ששם היסודות בבת וקראום העצמים הנפרדים, ובכלל אמתת הדרוש הזה בלי פקפוק לא הגיע אלינו עדיין, שעוד היום יש אנשים יחשבו שיסוד האש אינו נמצא ולא נכנס במורכבים, ויש אנשים שיחשבו שהארץ אינו יסוד פשוט. ואמנם בהרכבת הגשמים השמימיים, מה רב נבוכו החוקרים בענינם! כי (אפלטון) חשב היות כלם מורכבים מארבעה יסודות כמורכבים השפלים, ואריסט"ו ימאן זה, ויש מהנמשכים אחריו שיחשבו היותם מורכבים מחמר וצורה שמימיית, וקצתם שמו זה החמר חמר ההוים עצמו וקצתם שמוהו מטבע אחר, ומהם אמרו היותו בלתי מורכב מחמר וצורה כלל ושהם גשמים פשוטים בלתי מורכבים כפי מציאותם כלל, ובכלל חלוף הדעות בענינים האלה והספקות המתחייבים לדעת דעת מהם יורה על קצור השגת השכל האנושי בהם, ומבואר הוא שאלו ואלו לא הגיעו לידיעת שעורי היסודות בכל אחד מהמורכבים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת, ואופני הרכבתם ואיזה אופן הם סבות חומריות לכל אחד מהמורכבים בייחוד. ועל שני מיני המורכבים עליונים ושפלים, רצוני על סכלותנו בהרכבתם, אמר השם ית' לאיוב (איוב ל"ח ל"ז) מי יספר שחקים בחכמה ונבלי שמים מי ישכיב בצקת עפר למוצק ורגבים ידבקו: ואם הסבות הפועלות, הנה עם היות שכבר השיגו חכמי המחקר בכלל היות העולם השממיי סבה מניעה ופועלת אל העולם השפל, ועולם השפל סבה לעולם השממיי והאל ית' סבה לכל, הנה בסבות הפועלות לכל אחד מהדברים בייחוד ואופן פעלם, מה מאד נחלקו הקדמונים באמתתו! הלא תראה שאפלטון הניח הצורות הנבדלות הנקראות בלשונם אידיא"ש היותם פועלים המהיות, אמנם אריסט"ו ימאן זה, ומהנמשכים אחריו קצתם הניחו שכל הפועל נותן כל הצורות והמהיות, וקצתם יניחו הגשם השמימיי מוציא הצורות מן הכח אל הפעל בהניעו היסודות ובערכו אותם, והניחו מסייע לפעולתו הפועל הפרטי הקרוב ממינו כמו האב אל הבן, ועל שני אלה אמר אריסט"ו שהאדם יולידהו האדם והשמש, אמנם באיזה אופן תגיע מהן פעולתם, רצוני אם יפעל הגרם השמימיי בתנועתו או בהארתו או בהשפעות אחרות נמצאות בטבע לכל אחד מהכוכבים, ואם האדם הוא מכלל הסבות הפועלות העצמיות או המקריות, ואם הכח המצייר העובר בבטן האשה יבא מהאב נשוא בזרע או יבא אליו חוץ מסבה אחרת גשמיית או רוחניית, ואם יפעל בכלי כמו שהיה מן הראוי או זולת כלי כמו שנראה בעובר, הנה אמתת הדברים האלה כלם ואחרים זולתם נעלמו מעיני כל חי, ועל כיוצא בזה אמר (איוב ל"ח ל' ל"א ל'ז) היש למטר אב או מי הוליד אגלי טל מבטן, מי יצא הקרח וכפור שמים מי ילדו, מי שת בטוחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה: ואם הסבות התכליתיות מבואר הוא מועט השגתנו בהם בכל הדברים אשר נדע מציאותם, כי גם מתועלות אברי האדם ותכלית מציאותם עדיין לא נשלמה כללות הקפתם ולא מחציתם, כל שכן במיני הב"ח והצמחים והמתכות, והחלוף בגלגלים ושעוריהם ורבוי תנועותיהם והפכיותם ורבוי הכוכבים בגלגל אחד והעדרם לגמרי מגלגל אחר ומעוטם בשאר הגלגלים, אשר א"א שיהיה דבר מזה בהזדמן ומפאת עצמו, (משלי י"ז ד') כי כל פעל ה' למענהו, ר"ל לתכליתו המיוחד, וכל הדברים הם ממחשבת פועל חכם ולתכליות נאותים ומיוחדים הכרחיים לשלמות העולם, אלא שילאה שכל האדם מלהשיגם, ואל זה כוון קהלת באמת (קהלת ג' י"א) את הכל עשה יפה בעתו גם את העולם נתן בלבם מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ד'ל שכל הדברים הם שלמים וטובים כפי התכליות אשר בעבורם נבראו, ושהאל ית' נתן את העולם בלב בני אדם, ר"ל השגת מציאותו בכלל, מבלי שישיג ראשית הדברים שהוא עצמותם או פועלם ומבלי שישיג גם כן תכליתם וסופם אשר בעבורם נבראו, וזהו אמרו מבלי אשר ימצא האדם את המעשה אשר עשה האלקים מראש ועד סוף, ר'ל מהתחלתם הצוריית והפועלת עד סבתם התכליתיית אשר תבא בסוף. הנה התבאר מזה שהסבות העצמיות כלם כמו שאמרנו הם בלתי מושגות לשכל האנושי בשלמות, עד שמפני קצור השגתנו בהם נסתפקו חכמי המחקר בהכרת סבות הדברים הרחוקות והכוללות ובהשגת מהותם בכללות בלתי נבדלת, וכאלו קרה להם בזה כמו שיקרה למי שעיניו כהות, או למי שיראה הדבר מרחוק שלא יוכל לגזור ממנו מהו, ויסתפק באמרו שהוא גשם מפני שהשיג שעורו, או שהוא חי מפני שראהו מתנועע, האמנם לא ישיג איזה גשם או איזה חי הוא: החסרון החמישי הוא הטעות והשגייה אשר יקרה בהשגה האנושית, כי להיותה נקנת מהחוש הנה לא תפול האמת בגזרותיה כי אם במקרה ועל המעט. וזה אם מפני שהחושים עצמם פעמים רבות יכזבו במוחשיהם ובפרט במוחשים השניי' כמו שיקרה להולך בספינה שיראה הארץ והבתים אשר בה מתנועעים ואינו כן, ויראה תמונת אדם או ישמע קולו ויגזור שהוא שהוא דוד והוא שאול, ומההכרח הוא שממה שישיג השכל מהמוחשות הכוזבות האלה יצא משפט מעוקל. ואם מפני שדרך השכלתנו היא מהמסובב אל סבתו, ופעמים רבות יהיה דבר אחד במין מסובב משתי סבות מתחלפות וגם הפכיות, ויגזור השכל האנושי היות האחת מהן סבתו ויטעה בזה לפי שאין זו סבתו כי אם האחרת, כמו שיקרה לרופא שיראה שתן החולה אדום המראה ועב העצם, ויגזור שסבתו תגבורת הדם והוא משפט כוזב, לפי שלא היה זה סבתו כי אם חולשת הכת הבורר אשר בכליות שהיא סבה אחרת. או כשיראה כאב חזק בפי האצטומכ"א בזמן הסתו, ויגזור אומר היות סבתו ליחה קרה לבניית עד שיתעסק ברפואתה עם הדברים המחממים ויטעה בזה, להיותו מסבה אחרת הפכי', רצוני מליחה חמה אדומיית נשפכת שמה ויצטרך אל המקררים, ומזה המין הוא רוב הטעות הנופל במלאכת הרפואה, רצוני להיות האותות אשר מהם יקחו ראיה בסבות החולים משותפים לסבות מתחלפות וגם הפכיות, וישער הרופא היות האחת סבתו והיתה האחרת. ומפני זה אמר איוב לרעיו בראותו שהסבות אשר היו נותנים ליסוריו היו בלתי אמתיות, (איוב י"ג ד') ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כלכם, ר"ל שבמה שהיו טופלים ומיחסים אותם הסבות לרעותיו, היו משקרים כמו רופאי ההבל שאינם מכירים סבת החליים ולכן יטעו ברפואתם, ולזה היתה העדר החקירה להם יותר טובה ממציאותה הכוזבת וזהו אמרו מיד (שם שם ה') מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה, וכן הוא הענין בכל דרושי המחקר האנושי, ומפני זה תראה שבכל דור ודור התחלפו דעות בני אדם ואופני חקירותיהם ויחלקו תמיד האחרונים על הראשונים, עד שמה שחשבו הקדמונים שהביאו מופת על מציאותו שערו האחרונים שיש מופת על סותרו. הנה התבאר מכל זה שבזה הדרך הראשון מהגעת הידיעה בדברים המדעיים שהוא כפי העיון השכלי והחקירה האנושית מדרך החוש ומהמאוחר אל הקודם, תקרנה חמשת החסרונות אשר זכרתי שהם העמל והאיחור והשפלות והקצור והשגייה:

ואמנם הדרך השני אשר הוא מהסיבה אל המסובב ומהקודם אל המאוחר, הוא דרך השכלת השכלים הנבדלים רואי פני המלך, כי הם להיותם שכל פשוט נבדל מחמר ומפאת השפעה נשפע אליהם מאת השם יתברך, ישיגו הדברים כפי אופן מציאותם, רצוני שישיגו המסובבים מפאת סבותיהם הקודמות והעליונות, לא שיקדם הכרתם באותם הסבות קדימה זמנית להכרתם המסובבים מהם כי אם קדימ' טבעית בלבד, האמנם בזמן אחד יחדו יראו סבות הדברים והדברים המסובבים מהם ויכירו היותם סבות אליהם, ויקרה להם בהשגתם כמו שיקרה לאדם הרואה אילן אחד שהנה יראה אותו כלו משרשיו עד ענפיו עד עליו בבת אחת ובראייה אחת, ובה ישיג שהשרש' קודמי' לענפים והענפי' לעלים, ושהם התחלות וסבות אליהם מבלי שתקדם ראייתו השרשים לראותו הענפים והעלים בזמן אבל בלבד בסדר ובטבע, ככה המלאכים ישכילו סבות הדברים ומהם ישכילו מסובביהם, אך לא בסדר זמני כי אם יחד בסדר טבעי בלבד, ולהיות השגת הנביאים מושפעת מהאל ית' ובאמצעות המלאכים, היתה הגעת ידיעתם בדרך הזה השני לא בדרך הראשון, כי טבע המקור ראוי שיהיה נמצא במה שיחצב ממנו, ולכן לא יקרם מהחסרונות מה שיקרה למתחכמים בדרך הראשון, כי בהשגתם הנבואיית לא ימצא העמל והטורח ולא אורך הזמן בלמידה והעיון ולא שפלות הדברים המושגים ולא קצור וטעות בהשגתם, לפי שדרך השגתם אינו ממטה למעלה כדרך העיון האנושי, אבל בהפך מלמעלה למטה ומהעליונים אל התחתונים והשפלים ומהסבות אל המסובבים, ולכן יגיע אליהם ידיעת הדברים האפשריים קודם היותם, למה שיקנו אותה מסבותיהם הקיימות הקודמות אליהם ולא יצטרכו אל מלמד, כמאמר עמוס (עמוס ז' י"ד) לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים ויקחני ה' וגו', רוצה לומר שמצד טבעו האנושי לא הגיע למעלת הנבואה, וזהו אמרו לא נביא אנכי, כלומר מצד טבעו והכנתו, ולא גם כן מפאת הלמוד, והוא אמרו ולא בן נביא אנכי, כי התלמידים נקראים בני הנביאים, ואמר זה להורות שאין ההשגה הנבואיית מטבע ההשגה אנושית נקנת מהחוש ומאדם אחר מלמד אותה, אבל מהשם יתברך לבד באמצעות מלאכיו, והוא אמרו (שם שם י"ד) ויקחני ה' מאחרי הצאן ויאמר ה' אלי לך הנבא אל עמי ישראל. ולהיות הדרך השני הזה מההשגה בתכלית השלמות והאמות והעלוי משולל מכל טעות ושגייה, כשרצה השם יתברך לתתנו לשלמים, הודיענו בתורתו ועל ידי עבדיו הנביאי' האמתיות כלם בשלמות אשר ילאה השכל האנושי להשיגם מתוך חקירתו, וליתרון זה הדרך מההשגה אמר המשורר (תלים קי"ט ל') דרך אמונה בחרתי וגו', ואומר (שם שם נ"ט וקי"ג) חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ואומר סעפים שנאתי ותורתך אהבתי, קרא סעפים למחשבות האנושיות בעיון, והחכם אמר על זה כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ואמר (משלי ב' י' י"א) כי תבא חכמה בלבך וגו', להצילך מדרך רע מאיש מדבר תהפוכות, שהוא דרך האיש החוקר המתהפך בדעותיו כל היום, ועליו צוה (שם ג' ד' ה') בטח בה' בכל לבך ואל בינתך אל תשען בכל דרכיך דעהו וגו' אל תהי חכם בעיניך, ועל הדרך הראשון אמר (שם י"ד י"ב) יש דרך ישר לפני איש ואחריתה דרכי מות, לפי שהמושכל האמתי הוא השם נפשנו בחיים, והנטייה ממנו הוא באמת דרכי מות לשכל האנושי, ולכן אמר מיד (שם שם י"ד) מדרכיו ישבע סוג לב ומעליו איש טוב, ר'ל שהאדם סוג לב שהוא הסומך על חקירת שכלו ועיון לבו ישבע מדרכיו המחקרות ולא יבקש יותר מזה, אמנם האיש הטוב והשלם לא ישבע בזה כי אם בהשגה הנאצלת מן העליונים והנקנה מהסבה אל המסובב, וזהו אמרו ומעליו איש טוב, מסכים עם מה שאמר אחרי כן (שם ט"ו כ"ד) ארח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה, ר"ל שדרך הידיעה אשר בו יקנה האדם החיים אשר אין אחריהם מות, הם למשכיל למעלה, ר'ל מלמעלה למטה, כי בזה יסור מהדרך הראשון שהוא ממטה למעלה אשר עמה השאול והמות, או יהיה שאול מגזרת שאלה, לפי שהחוקר בעיונו יצטרך אל השאלה והתשובה והמשא והמתן בדברים להוציא מהם מושכליו. וכבר התרעמו הנביאים על אנשי אומתנו העוזבים זה הדרך השני מהתורה האלקית והנבו' העליונה ונוטים אחרי שרירות לבם הרע ועיון שכלם המוטעה, אמר ישעיהו (ישעיה ב' ו') ובילדי נכרים יספיקו, וירמיהו אמר (ירמי' ב' י"ג) אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות נשברים אשר לא יכילו המים, ואמר עוד בעדם (שם ח' ט') הובישו חכמים חתו וילכדו הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם, ר'ל שכל חכמתם הוא בחקור ושאול מהו זה ומה טבעו? מבלי שידעו אמתת שום דבר, ולכן כאשר יעד בשלמות משיח צדקנו מהרה יגלה, אמר (ישעיה י"א ב' ג') ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה וגו' והריחו ביראת ה' לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, רצה שלא תהיה חכמתו מן דרך החוש כענין החוקרים, כי אם בשינוח עליו רוח השם להודיעו הדברים על דרך הפלא מלמעלה למטה בדרך השני הזה. ומזה הדרך השני היתה חכמת שלמה, כי כאשר שאל מאת האלקים לב שומע, ר'ל שכל מוכן להבין אמרי בינה ולהשיג האמת מתוך עיונו וחקירתו בדרך הראשון, השיבו ית' יען אשר שאלת את הדבר הזה והוא הבן לשמוע משפט, ר'ל חן ושכל טוב להבין עניני המשפט, הנה עשיתי כדברך לתת לך לב שומע ושכל מוכן להבין דבר המשפט, ונוסף על זה הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך, ר"ל שכל נקנה וחכם מקיף בכל המושכלות, לא מפאת חקירתו כי אם במתנה מיד האלקי' ובחסד עליון, ולהיות קנין חכמתו בזה הדרך השני על דרך הפליאה באמצעות השפע האלקי שחל עליו פתאום, אמר אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, לפי שכל החכמים שהיו לפניו ולאחריו נתחכמו בדרך הראשון מהעיון והחקירה, ולא נמלטו מהחסרונות החמשה אשר יקרו בהשגה האנושית אשר הגיע בדרך החוש והדמיון ומהמאוחר אל הקודם, אמנם שלמה נתחכם בדרך השני על דרך הפלא, ולזה נתעלה על כל החכמים שהיו לפניו ולאחריו ולא מצאוהו החסרונות אשר מצאו להם, כי הוא לא קנה חכמתו בעמל הלמידה וטורח החקירה ושקידת העיון ולא באורך הזמן ואחור הנסיונות, אבל בחלום חזיון לילה היתה עליו יד ה' וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה, וישכב בלילה אחת איש בער לא ידע ויקץ משנתו חכם כמלאך האלקים. וכבר העידו חז"ל על זה (פסיקתא רבתי ועיין ריש מדרש קהלת) באמרם כשהקיץ שלמה משנתו שמע עוף מצפצף והבין צפצופו ושמע כלב נובח והבין לשונו, רמז בזה שמיד כשהקיץ בלי למוד ועיון השיג טבעי הדברים וצורותיהם המיניות אשר בהם יובדלו, והשיג סגולותיהם וקולותיהם המיוחדות מצד ההברה שכבר קדם במהות כל אחד מהם. וכתב ה"ר לוי בן גרשום שהיה זר מאד שלא ימצא בעת מהעתים חכם כשלמה המלך, אם לא שנתן השם יתברך לו מהחכמה ע"ד המופת מה שלא יתכן השגתו לאחר, ולא אשער איך יתכן שישוער זה? והתימה מזה החכם איך לא סבל לבו שע"ד הנס יוכל שלמה להתחכם יותר ממנו? ואם היה הוא מאמין ענין הנסים והיכולת האלקי כראוי לא היה אומר זה. ואשוב למה שהיינו בו, ואומר שגם לא באו בהשגתו השפלות והקצור והטעות, כי להיות מדעו מאת האלקים היתה השכלתו מלמעלה למטה, והשיג המסובבים בסבותיהם והרוחניים והשממיים והחמריים כלם יחד, והשיג הצורות הגשמיות הנעלמות בשלמות כמו המקרים המוחשים, ובכלל הנה השיג כל דבר כפי אמתת מציאותו מבלי טעות ושתוף ומבלי קדימה ואיחור זמניי, כי כל הדברים יחד נטבעו בשכלו כאשר הם במציאות ובאותו הסדר והמדרגה אשר הם בעצמם. ולהיות השגת החכמה בזה הדרך השני לשוכני בתי חמר אשר בעפר יסודם דבר יוצא מההקש הטבעי, ושנעשה בעת אחד אדם ילוד אשה דמי לבר אלקין, אמר יתברך הנה נתתי לך לב חכם ונבון אשר כמוך לא היה לפניך ואחריך לא יקום כמוך, להיות מן הנמנע שהאדם במה שהוא אדם ישיג החכמות באותו אופן מההשגה שהשיגם שלמה ע"ה, ולהיות ידיעותיו מושפעות מאת האל יתברך על דרך נס בזולת למוד אדם, אמר הכתוב ויתן אלקים חכמה לשלמה, וה' נתן חכמה לשלמה, וישראל אמרו כי חכמת אלקים בקרבו, ומלכת שבא שמעה את שמע שלמה לשם ה', ר"ל שהיתה חכמתו נסיית מאת השם יתברך, והגוים אשר באו לשמוע חכמתו אשר נתן אלקים בלבו. וכבר העידו חז"ל על היות חכמת שלמה מטבע חכמת הנביאים ומאופן ידיעתם ידיעתו, באמרם במדרש (עיין רד'ק בסימן ז' ל"ג) ומעשה האופנים כמעשה אופן המרכבה שנאמר במעשה המכונות, מלמד שראה שלמה בחכמתו מה שראה יחזקאל בנבואתו, ולכן עשה פני שור ופני אריה ופני כרוב. וכבר העיד הוא על עצמו בספר משלי היות אופן השגתו וידיעתו מזה הדרך השני בגזרת עירין ובמאמר קדישין, באמרו (משלי ל' א' וכוי) דברי אגור בן יקה המשא נאם הגבר לאיתיאל לאיתיאל ואוכל, כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, ולא למדתי חכמה ודעת קדושים אדע, מי עלה שמים וירד מי אסף רוח בחפניו מי צרר מים בשמלה מי הקים כל אפסי ארץ מה שמו ומה שם בנו כי תדע? כל אמרת אלוה צרופה מגן הוא לחוסים בו, אל תוסף על דבריו פן יוכיחך ונכזבת. והנה קרא שלמה את עצמו אגור, וכן קרא את עצמו קהלת, לפי שנתקבצו בו החכמות והידיעות כלם, ולפי שהוא לא קבצם בעיונו וחקירתו לא נקרא אוגר שהוא שם הפועל, כי אם אגור שהוא שם הפעול, להיותו מקובץ הידיעות כלם כיד האלקים, ולזה בעצמו לא נקרא מקהיל, כי אם קהלת, רוצה לומר קבוץ, ונקרא בן יקה, לפי שדוד אביו היה המלך הראשון משבט יהודה שנתקבצו עמים והשבטים כלם להמליכו כמו שנזכר בספר שמואל (שמואל ב' הי), ועליו אמר יעקב בברכותיו (בראשית מ"ט י'), עד כי יבא שילה ולא יקהת עמים, כי כשבא ונאסף משכן שילה נקהלו השבטים להמליך את דוד על ישראל, וכמו שאמר מפרש לזה (תלים ע"ח ס') ויטוש משכן שילה אהל שכן באדם, ויבחר את שבט יהודה ויבחר בדוד עבדו, וכאלו אמר כאן אל תחשבו בני אדם שדברי אגור (שהוא שלמה בן יקה שהיה דוד) דברם מעצמו והשיגם מפאת חקירתו אינו כן, כי הדברים ההם הם המשא האלקית והשפע הנשפע עליו, כי לכן נקרא אגור, ועם היות שאני שלמה גבר בעלמא אומר כל אלה הדברים ופי המדבר אליהם אותם, הנה היה זה לאיתיאל, רי"ל מפני שאתי האל יתברך והשפעתו, ומאותו הצד שאתי האל יתברך אוכל לדבר כל זה, כי קודם זה השפע האלקי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי ולא למדתי חכמה, ר'ל מצד יצירתי וטבעי הייתי בער מכל איש, ומצד שתוף בני אדם והבינה אשר יקנו אלו מאלו במדות ובהנהגה המדינית לא בינת אדם לי, וכל שכן בלמוד החכמות העיוניות שלא למדתי חכמה, ועכ"ז שהייתי חסר מצד יצירתי ומעוט שתופי עם בני אדם ומעוט למודי החכמות, אעפ"י כן דעת קדושים אדע, ר"ל שאשיג ואדע עניני המציאות ומהיות הדברים באותו האופן שהמלאכים הקדושים יודעים אותם שהוא מלמעלה למטה. והוכיח היות ידיעתו יותר שלם מדרך החקירה והעיון הנקנה מדרך החוש, באמרו (משלי שם) מי עלה שמים וירד, ר"ל בענינים השמימיים מי הוא זה מהחכמים שעלה שמים וירד להודיע אלינו אותם הצורות אשר זכרו בגלגל המזלות ושאר הכוכבים ומספר הגלגלים ושעורם ותנועותיהם והגלגלים יוצאי המרכז וגלגלי ההקפה וקוטבי כל אחד מהם? כי אחרי שאלה הענינים לא יושגו מפאת החושים ולא בא אליהם מופת, הנה נצטרך לומר שעלה שם אדם וראה אותם וירד והעיד עליהם מפי הראיה, ואחרי שזה לא יתכן אם כן הוא מבואר שאין ידיעתנו בהם דבר אמתי וקיים זולתי מפי הנבואה, ואמר מי אסף רוח בחפניו, על השגתנו הרוחניים הנבדלים מחמר, כמו שאמר דוד (תלים ק"ד ד') עושה מלאכיו רוחות, והעיר בזה שאחרי שאין החוש שולט בהם איך יתכן שיגיעו אליהם החכמים בחקירותיהם? וכבר התבאר בחכמה שהפילוסופים לא הגיעו למציאות הנבדלים כי אם מפאת התנועות השמימיות הבאות מאתם, וכמו שיתבאר עוד בשער השני, ולזה אמר מי אסף רוח בחפניו, מי השיג אותם בחוש המשוש? שהוא היותר עב מהחושים בהיותם נבדלים מכל חומר. ואמר מי צרר מים בשמלה, על המים אשר מעל השמים, ירמוז בזה לעולם הספירות כפי חכמי הקבלה, שעליהם אמר המשורר (שם שם ב') עוטה אור כשלמה, שהוא יותר פשוט ונעלם ממנו מעולם המלאכים, ואמנם בעולם השפל אמר מי הקים כל אפסי ארץ, לומר שעם היותו מושג לחושים יש בו ענינים מפורסמים מציאותם שלא נדע סבתם, וזכר היותר מפורסם שהוא הגלות היבשה, להיותו בהפך הסדור הטבעי ושאין דרך לחכם לעמוד על סבת זה באמת כפי השרשים הטבעיים, אם לא ביחסו אותו להשגחה אלקית, ולהיות כל מיני הידיעות האלה בלתי אפשר שיושגו בעיון כי אם מפאת השפע הנבואיי, אמר מה שמו ומה שם בנו כי תדע, ר'ל מה הוא שם החכם שהשיג זה או מה הוא שם תלמידו? אבל האמת הוא שכל זה יושב בדרך השני ברוח אלקים, וזהו אמרו כל אמרת אלוה צרופה, ר"ל שאין בה סיג ולא טעות ושגייה, ולהיותה ידיעה קיימת בלתי משתנה, אמר מגן הוא לחוסים בו: וצוה שלא נחשוב לחבר שני דרכי ההשגה, ר"ל העיונית והנבואיית, כמו שעשו רבים מחכמי אומתנו, כי הנה יהיו ראויים על זה לתוכחה רבה ויבאו לידי טעות וכזב, והוא אמרו (משלי ל' ו') אל תוסף על דבריו פן יוכיחך ונכזבת. הנה התבאר מכל זה מעלת שלמה על כל חכמי המחקר מפאת אופן ההשגה ודרך הידיעה והוא השער הראשון:

תוכן העניינים

אברבנאל על מלכים א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה