אור ברסלב

אברבנאל על מורה נבוכים· רבנו יצחק אברבנאל

חלק א

הקדמה

פרק א

צלם ודמות וכו'. הנה התחיל הרב בשתוף הזה שהוא ענין מענייני מעשה בראשית, לפי שמשה אדוננו בו התחיל התורה גם כן, וגם כן להיות כולל כל חלקי הגשמה. ואצלי עוד לסבה שלישית, והיא לבאר שהאדם נאמר שהוא בצלם אלהים מפני ההשגה השכלית אשר לו וע"כ ראוי שישים כל השתדלותו בעיוניות, יען מפני זה נאמר עליו שהוא בצלם אלהים. והנרבוני כתב התחיל בזה כי הוא התכלית וראשית המחשבה אחרית המעשה והוא כולל כל חלקי הגשמה. והוא ירצה שהתחיל הרב בשתוף צלם לפי שהוא התכלית באדם ר"ל ההשגה בפעל, שכיון במלת צלם, ושם הרב ראשית המחשבה כל התחלת מחשבתו ועיונו בזה הספר במה שהוא אחרית המעשה באדם והיא ההשכלה שנקראת צלם. ואפשר לומר שכיון ג"כ הנרבוני לומר שהתחיל הרב ספרו בצלם וסתם ספרו בפרק החכמה ושניהם אחד, וראשית המחשבה סוף המעשה, וזו סבה אחת. אחר זה זכר סבה אחרת שנייה, והיא אמרו: והוא כולל כל חלקי הגשמה:

כבר חשבו כו'. מה שלא אמר בשאר השתופים להעיר על האומרים שיש אל אחד אבל שהוא גוף ובעל תמונה ומביאים ראיה מפסוק נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בחשבם שצלם ודמות נאמרו על תמונת הדבר ותאריו ומקריו, ועליהם אמר כבר חשבו בני אדם. והשיתופים האלה שזכר יצדקו לבד באופן שמושם בלשון הערב, ושני השמות האלה צלם ודמות, הם מחולפים בלשונותיהם, על כן בני אדם האלה הוכיחו הדבר מלשון עברי, ולפי שהיה כוונתם להעיר על מה שאמרתי, אמר הרב, והביא זה אל ההגשמה גמורה לאמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וחשבו שהשם על צורת אדם, עם היות שהביא ג"כ דעת אחרים שהגדילו גשמות האלוה ואמרו שאינו בעל ידים ופנים כמו שיזכור:

והתחייבה כו'. אל תחשוב שיכוין הרב בלשון הזה שמדעת בני אדם שזכר יתחייב וימשך גשמות באל ית', כי הם אמרוהו בפירוש ואיך יאמר הרב שימשך ויתחייב לדעתם כאלו הם לא בארהו, אבל יאמר הרב שמה שאמרו בני אדם בזה לא נפלו עליו באפשרות הסברא, והטו אליה, אבל היה זה בעיניהם אמונה מחוייבת א"א שידומה חלופה, וזהו אמרו והתחייבה להם ההגשמה הגמורה, והאמינו בה, ונתן הסבה למה היתה האמונה הזאת הכרחית ומחוייבת לדעתם. ואמר שהתחייב מפאת הפסוק ומפאת המופת, אם מפאת הפסוק לפי שהוא מיחס כלים ותוארים גשמיים לבורא ית', וזהו אמרו. וראו שהם אם יפרדו מזאת האמונה יכזיבו הכתוב. ואמנם מפאת המופת כי האנשים האלה חשבו שאחרי שהאל ית' נמצא, יתחייב שיהיה גשם כי אין הנמצא זולת הגשמי, וזהו שאמר הרב וגם ישימו השם נעדר אם לא יהיה גוף, ר"ל שלדעתם ישימו את הש"י נעדר אם לא ישימו גוף:

אמנם כו'. לפי שהאנשים האלה נפלו לדעתם באמונה הכוזבת הזאת מפאת השכל ומפאת הכתובים, רצה הרב להשיב על שתי ראיותיהם, ואמר שמה שצריך שיאמר בהרחקת הגשמית רצו לומר מצד עצמו, וג"כ מפאת היות ית' אחד שאין מקום אליו אלא בסלוק גשמות ממנו, לפי שהגשם מתחלק, ואם כן אינו אחד מכל צד, כיון שאפשר שיתרבה מצד חלקיו, הנה כל זה שהוא מצד המושכל אמר הרב שלא ידבר ממנו בזה המקום, אבל יביא אחר זה מופת עליו בתחלת החלק השני מזה הספר, וישאר א"כ להשיב כאן למין השני מראיותיו, והוא פשוטי הכתובים, וזה שאמר. אבל הערתנו הנה בזה הפרק היא לבאר ענין צלם ודמות:

שמה המיוחד וכו'. לפי שבני אדם החושבים הסברא הכוזבת שזכר, היה טעותם בשמוש לשון העברי בצלם ודמות, השיבם הרב כפי דבריהם, ואמר שהצורה המקרית אצל ההמון בלשון עברי היא תאר, וקוראה הרב מפורסמת מפני שההמון לא ירגישו בצורה עצמית, לפי שהיא ממושגי השכל אשר יוחדו למשכילים, וההמון ישיג המוחשות בלבד, ולכן הצורה המפורסמת אצלם היא המקרית לבד. והנה הביא הרב לזה ראיה, אם מהצורה המקרית הטבעית באמרו יפה תאר ויפה מראה (בראשית ל"ט ו') מה תארו (שמואל א' כ"ח י"ד) כתאר בני המלך (שופטים ח' י"ח), והביא אחרי כן מהמלאכותיית באמרו. ונאמר בצורה המלאכותיית, ואמר עוד, אמנם צלם נופל על הצורה הטבעית ובזה הבדילה מהמלאכותיית שזכר. ולפי שעדיין ישאר לחשוב שיאמר על הצורה המקרית שיעשה הטבע, כי עם היותה מקרית הנה נקראת טבעית כיון שאינה כי אם בטבע, מפני זה הוסיף הרב לומר. ר"ל על עניין אשר בו נתעצם הדבר, ואין המקרה מה שיתעצם הדבר בו כי אם הצורה עצמיית, וזה הוא אמרו, והיה מה שהוא, ר"ל שהצורה העצמית היא מהות הדבר, והיה בה מה שהוא לא בצורה המקרית. והנה הוסיף הרב לומר בזה. והיא אמתתו לפי שהצורה הטבעית העצמית שהיא מהות הדבר ועצמותו, כבר תהיה כוללת בצורה הצומחת או החיונית באדם, ועכ"ז לא נקרא צלמו לפי שישתתף בה עם שאר הצמחים והבעל חי, הנה להבדילה מזאת הצורה הטבעית העצמית הכוללת אמר הרב עוד והיא אמתתו מאשר הוא הנמצא ההוא, ר"ל שהיא הצורה האחרונה מחדשת המין, וזאת הצורה המיוחדת לבדה נקראת צלם, וזהו אמרו מאשר הוא הנמצא ההוא. ולפי שכל זה דבר הרב על דרך כלל בכל צורות הדברים מייחדות המינים, זכר הענין הזה בפרט באדם, וזהו אמרו אשר הענין ההוא באדם הוא אשר בעבורו תהיה ההשגה האנושית, ר"ל שהצורה הטבעית העצמיית המיוחדת באדם היא הכח או הנפש אשר בעבורה ומפעולתה תהיה השגה האנושית, ר"ל בפעל. ואמר הרב שכאשר נאמר באדם שהוא בצלם אלהים, לא יאמר מפני השכל בכח אשר בו, כי מפאת ההכנה אינו בצלם אלהים ובדמותו, אבל הוא מפאת המושכלת וההשגה אשר בפועל, כי מזה הצד ר"ל משכל היותו בפעל הוא דומה לנבדלים וזהו אמרו מפני ההשגה הזאת השכלית נאמר בו בצלם אלהים:

ולכן נאמר צלמם תבזה כו'. הוקשה לרב אמרו צלמם תבזה (תהלים ע"ג כ') שיורה שיאמר צלם על התאר הגופני, ולזה אמר שאמרו ה' בעיר צלמם תבזה לא נאמר על תכונת האברים ותארם כי אם על הצורה המינית אשר לרשעים ועל נפשותם. והנה הכריח הרב פירושו באמרו כי הבזיון דבק בנפש, וכוונתו בזה מה שאמר הפילוסוף בספר המדות שאין ראוי לבזות האדם על היותו כעור הצורה או בעל מום גופני ולא לשבחו על היותו יפה תאר ויפה מראה, לפי שהענינים הגופניים הם מפעולת הטבע ואין לבחירת האדם יכולת עליהם, ולכן אין ראוי שישובח עליהם או יתגנה ויתבזה, אבל השבח והגנאי או ההלול והבזיון, הוא בפעולות שהאדם עושה בבחירתו ורצונו, ולכן ראוי שיפורש השם בעיר צלמם תבזה על צלם הנפש, והוא דעותיהם ומדותיהם הנמשכים מהשכל לא דבר גופני. ולפי שהוקשה עוד לרב אמרו צלמי טחוריכם (ש"א ו' י"א) שהיו צלמים נעשים במלאכה לדחות היזק הטחורים, ויראה שלא נקראו צלמים כי אם מפני תארם המקרי, לא על הצורה המינית כיון שאינה בהם, לזה נצטרך לומר שלא נקראו צלמים מפאת התאר אשר להם, כי אם מפאת הכח והסגולה אשר היה בהם לדעתם לדחות היזק הטחורים, ולכן נקראו בכלל הצלמים צלמים מפאת הכח הנחשב בהם לא מפני תארם:

אמנם דמות כו'. הנה הרב עשה בענין הדמות שני מובנים, א' מהם הוא על התאר המקרי המושג לחושים, והב' על ענין הדברים ועצמותיהם. אבל במובן הא' לא הביא פסוקים כמנהגו בשאר השתופים, ואמר לבד אמנם דמות שם מן דמה, והסבה שלא פי' בו עוד לפי שהדמיון הוא סוג מסוגי האיכות דומה ובלתי דומה והוא מקרה, ולכן לא נצטרך להביא עליו פסוקים כי הוא דבר מבואר, והביאם במובן הב'. ואמר עוד, וכן כל עץ בגן אלהים לא דמה אליו ביפיו דמיון בענין היופי ר"ל שעם היות שאמר הכתוב לא דמה אליו ביפיו (יחזקאל ל"א ח') אין ראוי שיובן בו על היופי והתאר הגשמי, לפי שהפסוק הוא ביחזקאל נאמר על אשור ועל פרעה, ואיך ימשל וידמה אותם לארז אשר בלבנון, בתואר המקרי, כי אם בענין היופי ר"ל לא ביופי עצמן כי אם בענינם. וכן נאמר דמות הכסא (שם א' כ"ו) אחרי שהביא הרב לענין הדמוי שיאמר על הדברים הנפשיים כפי הטבע, הביא אחרי כן פסוקים מענין הדמיון שיאמר בנבואה. והוא אמרו: וכן נאמר דמות כסא שיורה על ההתנשאות והמעלה להיות האל ית' מניע גלגל ערבות, ולזה יתאר לו בכסא, וכן הביא דמות החיות (שם א' י"ג) ואמר שהוא דמות בענין, ירצה שהגלגלים הם חיים משכילים ומפני ההדמות הזה בחיות וההשכלה דמה אותם בחיות. וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו, כוונת הרב כמו שאמרתי, שעם היות שההבדל העצמי אשר למין האדם הוא היותו מדבר, ר"ל היות לו כח על הדבור והוא משיג במחשבה ועיון, ונקרא זה בגדר הנפש שלמות ראשון, הנה לא נאמר בו מזה הצד שהוא בצלם אלהים כי אם מפאת שלמותו האחרון והיא ההשגה והדבקות בפעל, ומזה נדע שהרב יסבור שהנפש היא ההכנה כדעת אלכסנדר וכמו שאמרו עוד בשתוף נפש בפ' מ"ב ובפ' ס"ט בשתוף רכב. ולפי שהשכלת האדם וידיעתו לא תדמה ולא תיוחס לידיעת האל והשכלתו, אמר הרב בכאן; שהדבר אשר בו ידמה השכלתנו להשכלתו ית' הוא שהשכלתנו לא ישתמש בה חוש ולא יד ורגל, כמו שהשגת הבורא אינה ג"כ בחוש ולא בכלי, וזה אמרו וכאשר יוחד האדם בענין שהוא זר בו מאד וכו' והיא ההשגה השכלית ר"ל השגה בפעל, אשר לא ישתמש בה חוש ר"ל בעת ההשגה, עם היות שיקדם אליה השתמשות החושים והשגתם הנה יהיה מזה הצד דומה להשגת הבורא אשר אינה בכלי, ר"ל לא שהשגתנו תדמה להשגתו כי אם מצד אשר אינה בכלי, באותו דבר לבד ידמו, ולזה אמר הרב ואם אינו דמיון באמת ר"ל שהוא דמיון בשלילה לא בחיוב. והנה אמר הרב ונאמר באדם מפני זה הענין לאמר שעם היות שכפי האמת אין הבחינה כי אם בשלילות, כמו שאמרתי, הנה בהעברה וכפי המפורסם יאמר באדם שמפני השכל האלהי המדובק בו הוא בצלם אלהים, והכוונה כלה איך שיהיה שהש"י אינו גשם ובעל תמורה ולא תמונה. והעולה מזה שהרב יפרש מלת צלם שיאמר לבד בצורה המיחדת המין או שיהיה שם משותף כמו שזכר:

פרק ב

הקשה לי איש חכם וכו'.הנה עם התבוננות הטוב בזה הפ' ראיתי להעיר בו עשרים דברים כדי שמהם נעמוד על הבנת אמתתו, א) אם היה שהרב רצה בזה הפרק לבאר שתוף שם אלהים, למה לא התחיל הפרק בשתופו כמו שעשה בשאר השתופים והיה ראוי שיתחיל ויאמר אלהים שם משתתף, ב) אם היה שהביא ג' שתופים לשם אלהים שיאמר על השי"ת ועל המלאכים ועל השופטים, איך לא הביא פסוקים על כל א' מהשתופים ההם כדרכו. ואין לנו להאמין השתופים שלא יכריחם מן הכתובים, ג) מה ענין אמרו צריך להתבונן בקושיא שא"צ התבוננות כי אם בתשובה, הלא כח השאלה אינו כי אם אדם אחרי שחטא נתעלה מדרגתו ממה שהיה קודם החטא, ואין צריך בזה התבוננות אחר. ד) אם היה שלא רצה להתחיל הפרק בזכרון השתוף למה שמו קודם הקושיא, והיה ראוי שיזכור הקושיא ראשונה, כמו שהתחיל הקשה לי איש חכם, ואחרי כן בענין התשובה יביא שתוף אלהים אם היה שיעזר ממנו לדעתו. ה) מה ראה הרב לומר אחרי אומרו להש"י ולמלאכים ולשופטים, אמרו עוד מנהיגי המדינות, והנה השתוף יוחד בשופטים ואין לנו צורך במנהיגי המדינות. ו) אמרו וזה הוא הפלא שהיה עונשו על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, כי הנה זה הוא בלתי אמתי בפסוקים, שההבדלה בין טוב לרע לא ניתן לאדם על צד העונש, וענשו כתוב בתורה בפירוש באמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות ולאדם אמר כי שמעת. ז) באמרו ואין זה אלא כדבר מי שאמר וכו' ויראה שאין בדבור הזה צורך כי לא יצטרך לחוזק הקושיא וקיומה, ואינו פסוק ולא מאמר ממאמרי חז"ל שיביאהו הרב לדמוי הענין. ח) שיראה שהרב אמר בתחלת דבריו, שהקושיא היתה גדולה ושצריך להתבונן בה, אחרי כן יבזה המקשה ויהביל דבריו ויאמר שכלם הבל ורעיון רוח, וזו סתירה בדבריו. ט) באמרו, וכן בלשוננו יאמר על הקשט והבטל אמת ושקר, כי זה אינו מענין דרושנו, והיה די כשיאמר שאמת ושקר הוא במושכלות, וטוב ורע הוא במפורסמות, אבל קשט ובטל אם הוא אמת ושקר אם לא אין ספק שאינו מהדרוש. י) הוא אמרו אחר זה, ובשכל ידע האדם האמת מן השקר וזה יהיה בענינים המושכלים, והוא מותר, אחרי שכבר אמר למעלה ובשכל יבדיל האדם בין האמת והשקר וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו. יא) באמרו, וכאשר מרה ונטה וכו' ומפני זה מרה במצוה, וכפי לשון הרב יהיה בכאן לאדם שני חטאים ובראשון אמר וכאשר מרה ונטה, ולכן לא הביא עליו פסוק ויקח מפריו ויאכל, אבל הביא ותרא האשה, ובשני אמר ומפני זה מרה במצוה והוא בחלוף ממה שנצטוו עליו, שאדם לא חטא כי אם חטא א'. יב) באמרו ואז ידע שיעור מה שאבד ומה שהופשט ממנו ובאי זה ענין שב וזה אין ענין לו, וגם לא מצאנו בכתוב שידע שעור מה שאבד. וגם יקשה ייתור ומה שהופשט ממנו ובאי זה ענין שב. יג) באמרו והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידוע שאין זה מהדרוש כי המקשה לא אמר שהיו עיני אדם סגורים ועורים, אבל שהיו בלי שכל ושאחר החטא נשתלם בשכלו, ומה לנו בעורון העינים שהביא. יד) למה הביא הרב הבנת פקח, ולא הביא שתוף עין, כיון שהכתוב שאמר ותפקחנה הוא מזכיר ג"כ העין באמרו ותפקחנה עיני שניהם. טו) שהפסוקים שהביא לבאר שפקח נופל על גלות הידיעה הם עצמם יורו שלא נאמרו כי אם על ראות עינים, גם אמרו ויפקח אלהים את עיניה (בראשית כ"א י"ט) שנא' בהגר הוא אומר ותרא באר מים, נראה שהפקיחה היתה גופנית, וכן אז תפקחנה עיני עורים (ישעיה ל"ה ה') נוכל לומר שהוא כפשוטו, ופסוק אמרו פקוח אזנים ולא ישמע (שם מ"ב כ') הנה כפי פי' המפרשים שנא' זה על ישראל, יהיה פירושו שעם היות אזניהם פקוחות הם אינם רוצים לשמוע דברי הנביאים, ולכן לא ישמעו ולא יבינו, וא"כ פקוח אזנים הוא גופני. טז) באמרו, אבל אמרו על האדם משנה פניו ותשלחהו, יראה שגם בזה אינו צורך כפי הדרוש ואינו נערך כפי סדר הדברים. יז) באמרו, וביאר ואמר וישלחהו ה' מגן עדן, ולא ידעתי מה הביאור שמצא הרב בזה הפסוק שאמר בו וביאר ואמר, וכבר בא הביאור הרבה באמרו וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזעת אפיך תאכל לחם. יח) באמרו, והשוהו כבהמות במזונותיו ורוב עניניו כמו שאמר ואכלת את עשב השדה, והנה זה הפסוק הוא קודם בזעת אפיך תאכל לחם, והוא אחרי אמרו קוץ ודרדר תצמיח לך, ויקשה למה לא הביאו למעלה קודם אמרו בזעת אפיך, וקודם וישלחהו ה' מג"ע כיון שהוא קודם אליו בסדר הכתובים. יט) באמרו, ואמר מבאר לזה הענין אדם ביקר בל ילין, וזה לא ידבר באדם הראשון, כי אם באדם הכולל, ומה לו ללמוד ממנו על האדם הפרטי הראשון, עד שמפני זה כתב האפוד בפירושו, שחשבו רבים שהרב כיון בזה הפרק על מה שיקרה לאדם הכולל ויוכיחו דעתם מזה המאמר אדם ביקר בל ילין, כ) הוא הספק אשר אני שמעתי אומרים שהחכם ר' יצחק עראמה העיר עליו וגזר אומר שהרב יסבור שאין תורה מן השמים, אחרי שהוא ביאר שאמרו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע לא יצדק במלאכים, ויורה שהיה דעתו שהמלאכים לא ידעו המפורסמות טוב ורע, ואם הדבר כן הנה האלוה ית' ג"כ לא ידע אותם, וימשך מזה שלא נתן המצות המעשיות ששרשם הטוב והרע, ושאין א"כ תורה מן השמים, ובנה ע"ז מגדל וראשו בשמים בספר שכתב החכם נגד הרב. הנה אלה הם עשרים הערות שהעירותי בזה הפ', ועתה אפרש דבריו באופן יותרו ההערות כלם. ואומר: הנה הפרק השני הזה לא הביאו הרב לבאר בו שתוף אלהים ולא שתוף אחר, אבל בא לתשלום הפרק הראשון, כי למה שביאר שמה שתוף צלם ואמר על הצורה העצמית והיא ההשגה אשר בפעל, ולא ידעת מה הוא הצלם אשר זכר שנברא בו, האם היה השכל העיוני או השכל המעשי. לבאר זה הציע הקושיא, והביא תשובתה, שממנה נתבאר שצלם אלהים אשר בו נברא אדם היתה ההשגה העיונית בפעל, ולזה לא התחיל בשתוף שם אלהים. והותרה בזה השאלה הא'. והתחיל הקשה לי וכו'. קושיא גדולה צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו, אמר הרב שהיא קושיא גדולה, יען נוסדה כפי פשט הכתובים והיא סותרת המושכל האמתי כאמרנו שאדם עשה מעשה זמרי ונטל שכר כפנחס, וגם קראה גדולה בערך התשובה אשר תמשך אחריה. והנה אמר שהמקשה היה איש חכם ורצה הרב בזה שהיה אדם חכם בלתי נכנע לשום דת, ולזה הקשה כפי פשט הכתובים ולא נסמך לשרשי קבלת הדתות. והזהיר הרב שיתבוננו בקושיא, לפי שהמעיין יחשוב שאין בקושיא כי אם מאמר גוזר אחד, שאדם אחר חטאו נשתלם במה שלא היה לו, ואינו כן, כי מלבד זה הנה הקושיא תכלול ד' מאמרים גוזרים גדולים מאד כמו שאבאר, ולכן הזהיר שיתבוננו בה, וגם כן אמר לפי שהיא מיוסדת על הכתובים, ואמר שיתבוננו בה להסכים חלקי אמריה עם הפסוקים, וכוון לומר עוד שיתבוננו בקושיא בהתיחסה אליה התשובה, כי הנה ימצאו בקושיא ד' הקדמות כמו שהזכיר ויבאו בתשובתו ד' חלקים להשיב עליהם, ועל אותו ערך והתייסחות אמר צריך להתבונן בקושיא ובתשובתנו בפירוקה, והותרה בזה השאלה הג'. והנה הקדים הרב השתוף הזה לשם אלהים קודם הקושיא לפי שהמקשה יסתייע מהפסוק שאמר והייתם כאלהים בחשבו שהוא ממובן המלאכים, והרב בתשובתו יאמר שלא יובן כי אם בטוב וברע בדיינים, ולפי שהשתוף הכרחי לקושיא ולתשובה, הקדימו הרב אליהם. ולכן אמר, וקודם שאזכור הקושיא ופירוקה אומר, כי הקדימו לשניהם להצטרכם שניהם, ר"ל הקושיא והתשובה אליו. והותרה בזה השאלה הד'. והנה אמר הרב כאן ששם אלהים הוא משותף ובפ"ו ח"ב אמר שהוא מושאל, לפי שהשם המושאל יקרא משותף כי אינו מוסכם ולא מסופק, כי אם משותף. אומר כי כבר ידע כל עברי וכו', אין ספק שמנהג הרב בשתופים להביא פסוקים בכל אחד מהמובנים שיזכור בהם אבל היה זה במקומות שיקחום הפתאים על קצת עניני השם זולת קצתם כמו שהביא בהקדמת הספר, אבל שם אלוה הוא לדעתו שם משותף וההמון כלו מסכים בשתופו ויודעים אותו, ולכן לא הצטרך להביא עליהם פסוקים, וז"ש כי כבר ידע כל עברי, שהוא דבר ידוע לכל אשר בשם ישראל יכנה ששם אלהים נאמר על אלוה יתב' ועל המלאכים ועל השופטים. ואמר, שכבר ביאר זה אונקלוס הגר, ר"ל שעם היותו גר הוא ביארו, ולכן כל עברי לא יסתפק עליו, והביאור שביאר אונקלוס הוא בכל השמושים, כי הוא תרגם בראשית ברא אלהים בקדמין ברא ה', ונשתמש א"כ שם על הסבה הראשונה, ותרגם כי ראיתי אלהים פנים בפנים ארי חזיתי מלאכא דה' אפין באפין, הנה תרגם אלהים על המלאכים, ותרגם אלהים לא תקלל דיינא לא תקול והוא נאמר על השופטים. הנה התבאר שאונקלוס ביאר זה ר"ל השתוף כלו בכל ג' השמושים שזכר, ומפני זה לא הביא הרב עליהם פסוקים להיות הדבר נודע לכל עברי, ולפי שכבר קדמו אונקלוס לבארו במה שאין בו ספק. והותרה השאלה הב':

ולשופטים מנהיגי המדינות. הנה הוסיף לומר הרב מנהיגי המדינות, לפי שהוא ביאר בפ"ו ח"ב שאלהים הוא שם לשופטים ושהושאל למלאכים ולבורא, להיות שופט על המלאכים, ולפי שלדבריו אלה הנה השופטים כולל הבורא והמלאכים כמו שיכללם שם אלהים. ואינו א"כ אחד מהשמושים. לזה הוצרך לומר אחרי שאמר ולשופטים, מנהיגי המדינות, ר"ל אינו רוצה בשופטים, הבורא ית' והמלאכים שיקראו שופטים, אבל ארצה בהם מנהיגי המדינות לבד, ובזה הבדילם ממנו, והותרה בזה השאלה הה'. וא"ת א"כ למה אמר שופטים היה לו לומר מנהיגי המדינות לבד. אשיבך שהרב אמר ולשופטים לפי שאונקלוס תרגמו דיינא ולכן עשה השתוף בשופטים ובאר כוונתו באמרו מנהיגי המדינות:

והאמת מה שבארו שוהייתם כאלהים כו'. אין ראוי שתמשיך זה הלשון עם מה שאמר קודם לזה וכבר ביאר זה אונקלוס כי אינו מקושר, אבל פירושו שאחר שאמר הרב שאונקלוס ביאר השתוף ר"ל כלו בכל שלשת השמושים, אמר עוד דבר אחר, והוא שהאמת מה שביאר אונקלוס שפסוק והייתם כאלהים אינו נאמר על הבורא ולא על המלאכים, אבל מענין השלישי שנא' על יודעי הטוב והרע שהם השופטים. ולאומר שיאמר שאיך יצדק מה שפירש אונקלוס והייתם כאלהים על השופטים מנהיגי המדינות, כיון שמתחלת הבריאה בדבר הנחש לחוה לא היו בעולם שופטים ולא מנהיגי המדינות לשיתאוו להיות כמותם. נשיבהו ונאמר. כי הרב בשמושיו אשר עשה אלינו אמר שופטים מנהיגי המדינות, אבל אונקלוס לא אמר שופטים ולא מנהיגי המדינות אבל אמר לבד ותהון כרברביא, ירצה שאמר הנחש לחוה שיהיו גדולים ומעולים ממה שהם, וזהו מה שרצה כרברביא והיה בזה די להונות אדם וחוה שיחשבו שבאכילת העץ יהיו שלמים וכן רבים ממה שהם, ולכן לא תרגם בו דיינא כי אם רברביא:

יראה מפשוטו של כתוב וכו'. ר"ל המקשה בדבריו אלה, שעם היות שהרב יעשה צורות בפסוקים ויאמר שהם משל, הנה הוא אינו מקשה אלא כפי פשט הכתובים. והנה נמצאו בקושייתו זאת ארבעה נתחים או חלקים, הנתח האחד אמרו כי הכוונה ראשונה באדם וכו' שאין שכל לו ולא מחשבה ורצה בזה שהיתה הכוונה האלהית בבריאת האדם שיהיה כשאר בעלי חיים יושבי תבל ושוכני ארץ בגופו והרכבת חמרו, לא שיהיה נברא עם שכל בפעל משיג ההשגות בפעל, ולא שיהיה ג"כ משכיל בכח, נברא בהכנה להיות חוקר משיג במחשבה ועיון, ולזה כיון באמרו אין שכל לו ולא מחשבה ר"ל אין שכל לו בפעל ולא מחשבה שהיא התבוננות וכח החקירה שיעשה בהבנתו. והנה לקח המקשה זה היסוד והנתח, ממה שאמרה התורה בבריאת האדם. ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים, והבין המקשה שבצלמנו כדמותנו, הוא בדברים המקריים בתמונה ותאר, ושהיה זה כן כוונת האלהית בבריאת האדם, שיהיה כשאר הב"ח, אם לא שיהיה היותר נבחר מהם ומושל בהם, כאריה בבהמות יער, ובבריאה ג"כ נאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו וגו' זכר ונקבה ברא אותם, ויברך אותם אלהים ויאמר פרו ורבו, וכזה נאמר בשרצים, וגם בענין מזונותיו אמר הנה נתתי לכם את כל עשב, וכל זה ממה שיורה שלא נתכוין בבריאתו כי אם הדברים החמרים, כיון שלא נזכר שמה השכלה ולא מחשבה כלל, וזהו הנתח הראשון. הנתח השני מהקושיא הוא אמרו ולא יבדיל בין הטוב ובין הרע, ירצה וכמו שאדם הראשון בבריאתו לא היה לו שלמות השכל העיוני, לא בפועל ולא בכח כמו שזכר, הנה ג"כ לא היה לו שלמות השכל המעשי, ולזה לא יבדיל בין הטוב ובין הרע, שהם הבדל השכל המעשי, והנה לקח המקשה זה ממה שאמרה התורה ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, שזה ממה שיורה שלא היו מבדילים בין טוב ובין רע, אפילו בגילוי הערוה. הנתח הג' הוא אמרו ובאשר המרה הביא לו מריו זה השלימות הגדול, ירצה שאדם אחר שחטא הביא לו המרי והחטא השלמות הגדול המיוחד באדם מבין שאר הב"ח והיא ההשכלה בכלל. והנה אמר והוא שתהיה לו זאת ההכרה אשר בנו, רצה באמרו ההכרה ההשגה השכלית בכלל, בין שתהיה עיונית או מעשית, והנה לקח המקשה הדעת הזה מספורי התורה, שאחרי שאמר ותקח מפריו ותאכל ותתן גם לאישה עמה ויאכל נאמר ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, והוא ממה שאמר שאחרי החטא נשתלמו בהשגתם. הנתח הד' הוא אמרו וזהו הפלא שיהיה עונשו על מריו ר"ל שאין הפלא באדם שבהיותו חמרי יעיין וישיג הדברים האלהיים, אבל הפלא הוא בשלא נתן לו זה השלמות קודם החטא ונתנו לו אחר החטא, במקום שהיה ראוי לתת לו עונש על חטאו נתן לו שלמות ושכר, וזה אמרו וזהו הפלא שיהיה ענשו, ר"ל שבמקום העונש שהיה ראוי לתת לו נתן לו שלמות שלא היה לו, ולפי שהמקשה לא רצה לקיים אם נתן לו זה השלמות על צד העונש או באיזה הענין ואופן נתן לו, לזה הוסיף לומר עוד ואין זה אלא כדבר מי שאמר כי איש מן האנשים מרה והפליג בעול שינו בריאתו לטוב ולוקח והושם כוכב בשמים ר"ל לא ידענו סבת הדבר למה קנה השלמות הזה, אם על דרך העונש או באופן אחר מההמשכות, אבל ידענו מציאותו ששנו בריאתו לטוב והושם כוכב בשמים. ובזה תבין שהספרים שכתוב בהם, ולפיכך שינו בריאתו לטוב הוא טעות שנפל בהם כי אין שם מלת לפיכך, והתבאר מזה שהמקשה לא יקיים היות זה ע"צ העונש ושאין כאן לשון מיותר, ויותרו בזה השאלות ו' ז'. והנה קיים המקשה הנתח הד' הזה ממה שאמרה התורה ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע שיורה שמפני ידיעת הטוב והרע שקנה היה כאחד מצבא המרום במרום, מסכים למה שאמר והושם כוכב בשמים, והקרוב אצלי שכתב הרב ואין זה כי אם כדבר מי שאמר לסמכו לפסוק שאמר הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, ר"ל כי מפני ידיעתו אשר קנה הושם כוכב בשמים ונתדמה לעליונים. ולפי שבקושיא יוכללו ד' הנתחים והענינים האלה שזכרתי, אמר הרב בסופה זאת היתה כוונת הקושיא ועניניה. ולפי שהתשובה תתחלק לד' חלקים אחרים כנגדה, אמר הרב ג"כ ושמע עניני תשובתנו עניני בלשון רבים:

אתה האיש המעיין כו'. הנה הרב גער במקשה מד' צדדים, הבחינה האחת מהיותו מעיין בתחלת רעיוניו וזממיו, ירצה שהמעיין אין ראוי שישים התבוננתו כפי הדמיון, כי אם כפי השכל, כי הדמיון פעולתו הבלבול וההרכבות המשובשות, ולזה לא אמר שהוא מעיין בשכלו כי אם ברעיוניו וזממיו מלשון רעיון רוח, וזממיו הם דמיונות. והבחינה השנית גער בו מפני מה שחשב שיבין ספר שהוא הישרת הראשונים והאחרונים, ירצה כי המעיין האמתי ראוי שלא יגזור בדברים בתחלת המחשבה, אבל תמיד יספק אם יבין האמת בדרושים אם לא, ולכן האשים הרב את המקשה למה שחשב שהבין הספר שהוא הישרתנו שהיא תורתנו הקדושה. והבחינה השלישית מהאשם הוא באמרו בעברו עליו בקצת עתות הפנאי, ר"ל שהמעיין ראוי שיתמיד בעיונו זמן רב כדי להשיג האמת, ולא זמן קצר והוא אמרו בקצת עתות הפנאי. והבחינה הרביעית מהאשם הוא אמרו מהשתיה והמשגל בעברו על ספר, רצה שאין כל הזמנים מוכנים לעיון המושכלות כי אם באשמורת הבקר ובעת פנות המחשבות והשלמת העכול, והתיישבות האדים העולים למוח המונעים זכות המחשבות, ולזה האשימו שאחר השתיה והמשגל עם היות שכלו מטורד ובלתי מיושב, היה מעיין בספר תורה כאלו הוא ספר מדברי הימים או שיר מן השירים, שלא יצטרך להתבודדות העיון. הנה א"כ האשימו במה שנשתמש בעיוני מהדמיונות, ומהיותו חכם בעיניו וחושב שהבין ס"ת, ומהיות קובע עתות מעכבות לעיון, ומהיותו מעיין בזמן בלתי מוכן מאיכותו, והם הד' צדדים או בחינות מהאשם:

התיישב והשתכל כי אין הדבר כו'. בזה חוזר ומשיב לארבעה מיני האשם שזכר, כי באמרו התיישב רמז שיתמיד העיון זמן רב, ובאמרו והשתכל רמז שיבקש זמן מוכן להשתכלות, ובאמרו כי אין הדבר כמו שחשבתו, רמז שלא יחשוב שיבין ספר התורה, כי אינו כן, ובאמרו בתחלת המחשבה חזר לאמרו בתחלת רעיוניו וזממיו. והנה האשים הרב כל כך המקשה, לפי שלא הקשה מה שהקשה כאדם השואל כדי לדעת התשובה האמתית, אבל כמתהלל במתת שקר, וחושב שהוא הורס עניני התורה וספוריה ומלעיג עליה, ולכן בראש הפרק קראו איש חכם, ואמר שהיא קושיא גדולה, וזה כלו בבחינת היותה קושיא, אבל כאשר הרגיש מהמקשה שהיה חכם בעיניו, ושהאמין הדבר כמו שהקשה וחשב שאין תשובה בדבר, האשימו וגער בו בדבריו, וזהו אמרו אין הדבר כמו שחשבתו, והותרה בזה השאלה הח':

וזה כי השכל כו', הנה הרב בתשובתו זאת, עשאה ד' חלקים כנגד ד' חלקי הקושיא שזכרתי, ובזה התחיל החלק הראשון להשיב על מה שאמר המקשה, שהיה הכוונה ראשונה באדם שיהיה כשאר ב"ח, ולזה השיב הרב שהשכל אשר השפיע הבורא על האדם ר"ל בתחלת בריאתו, שבעבור זה אמר הבורא, והוא שלמותו האחרון, ר"ל שלא היה הכחניות וההשכלה שהוא השלמות הראשון, כי אם שלמותו בפעל, שהוא שלמותו האחרון, הנה השכל הזה הפעליי לא הגיע לאדם אחרי החטא, אבל הגיע אליו בתחלת הבריאה קודם המרי. והנה נתן הרב בזה שתי ראיות, הא' אמרו ובשבילו נאמר בו שהוא בצלם אלהים ובדמותו, ר"ל שכיון שבתחלת הבריאה נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, ויברא אלהים את האדם בצלמו, והיה שהצלם והדמות ההוא נאמר על ההשכלה בפעל, כמו שהתבאר בפרק הקודם לזה, הנה א"כ זה ממה שיורה שנברא משכיל בפועל לא כבהמות שאין להם שכל ולא מחשבה. והראיה הב' הוא אמרו ובגללו דבר אתו וצוה אותו, ר"ל שקודם החטא נאמר ויצו ה' אלהים על האדם, ואם היה מדבר אתו ומצוה אותו ידוע הוא שלא היה בהמה כי אם בעל שכל, וזה אמרו ולא היתה הצואה לבהמות ולא למי שאין לו שכל, ירצה באמרו ולא היתה הצואה לבהמות שאין להם הבנה ולא שכל בכח. ורצה באמרו ולא למי שאין לו שכל שגם לא יהיה הצואה לילדים, שעם היות שבהם שכל בכח. הנה אינו להם בפעל, כי הצואה תהיה למשכיל בפעל, ולא תאבה למה שכתב האפודי שרמז הרב לאמרו, ולא היתה הצוואה לבהמות, למאמר ויאמר ה' לדג (יונה ב' י"א) ולפרק מ"ח חלק ב', כי הרב בזה לא כוון אליו ולא עלתה על לבו:

ובשכל יבדיל האדם כו', עתה ישיב הרב לחלק השני מן הקושיא שאמר שהאדם לא היה מבדיל בין הטוב והרע, והוא ממה שיורה שלא היה בעל שכל, כיון שלא היו לו הבדלי השכל ופעולותיו, והשיבו הרב שאין פעל השכל ביחוד ואמת (צ"ל ביחוס האמת) ההבדל בין טוב והרע, אבל הבדליו העצמיים הם האמת והשקר למה שהם במושכלות, כי הטוב והרע הם במפורסמות לא במושכלות, ואינם א"כ מיוחדים לשכל, וזהו שאמר ובשכל ידע האדם בין האמת והשקר:

וזה היה נמצא בו על שלמותו ותמותו, ר"ל ההשכלה העיונית וההבדלה בין האמת והשקר. ולהכריח שהטוב והרע הם במפורסמות ואינם במושכלות הביא עוד מאמר, אמנם המגונה והנאה הם במפורסמות לא במושכלות כי לא יאמר וכו', לפי שיהיה לאומר שיאמר שאמת הוא שאמת ושקר יאמרו במושכלות ונאה ומגונה במפורסמות, אבל טוב ורע יאמר כולל לשניהם, ר"ל למפורסמות ולמושכלות, כי כיון שאין אצלנו כי אם שכל עיוני ושכל מעשי, והשקר ואמת יוחסו לעיוני, והנאה והמגונה יוחסו למעשי, ואין כאן שכל אחר שיחויב שיהיה הטוב והרע נאמר עליו, וא"כ הטוב והרע נאמר על שניהם, כיון שאין לנו שכל שלישי יאמרו עליו, מפני זה אמר הרב, שכמו שבשמושי המלות ובלשונותיהם יאמרו הנאה והמגונה על המפורסמות ואמת ושקר במושכלות, ככה בלשוננו ר"ל בכתבי הקדש, יאמר על הקשט והבטל אמת ושקר, והם א"כ שמות נרדפים מיוחסים למושכלות, וככה נאמר על הנאה והמגונה טוב ורע כולל לשניהם כי הוא נרדף לנאה ומגונה. ואתה תבין שהרב הביא נאה ומגונה לפי שהדבר יותר מבואר בעינו שיאמר על המפורסמות, ומהם אמרו על הטוב והרע, ולקח הרב זה ממאמר שלמה. להודיעך קשט אמרי אמת להשיב אמרים אמת לשלחך (משלי כ"ב כ"א) שלקח קשט תמורת אמת, והותרה בזה השאלה הט':

ובשכל ידע כו', אמרתי אני על צד החדוד והצחות שהרב הביא הלשון הזה להשיב על הפסוק שלקח ממנו הרדפת הלשון קשט ואמת, והוא פסוק להודיעך קשט אמרי אמת, ושרצה להוכיח שהפסוק ההוא, ואם לא זכרו הרב, נאמר בדברים המושכלים לא במפורסמים, ולזה אמר ובשכל ידע האדם האמת מן השקר לא אמר הרב יבדיל כמו שאמר למעלה, אבל אמר ידע לרמוז הפסוק שאמר להודיעך קשט אמרי אמת, כי מאחר שאמר בו לשון ידיעה יורה שעל המושכלות ידבר. והביא עוד לזה ראיה שנית והיא שהפסוק אינו מדבר כי אם בדברים המושכלים, וז"ש וזה יהיה בענינים המושכלים רצה הפסוק והוא אמרו שם הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי כי נעים כי תשמרם בבטנך להיות בה' מבטחך, הלא כתבתי לך שלישים (שם כ"ב, י"ז י"ח י"ט כ') וסוף הדבר להודיעך קשט אמרי אמת, יורה שבענינים המושכלים מהחכמות ידבר לא בדברים המפורסמים, זהו מה שנוכל לומר כפי דברי הרב. אבל מה שאחשוב שהוא האמת בדבריו, הוא שהרב אחרי שהניח שבשכל ידע ויבדיל האדם האמת מן השקר ושהטוב והרע הוא במפורסמות, נאמרו בכלל על כל אישי המין וראה ליחסו בפרט על אדם הראשון, ובעבור זה אמר עוד ובשכל ידע האדם, ר"ל האדם הראשון שנברא, האמת מן השקר, וזה יהיה בענינים המושכלים. ואמרו וכאשר היה הוא וכו' לפי שראה הרב שכבר יסופק עליו שעם היות הדבר כן והנה הטוב והרע הוא ג"כ מפעל השכל המעשי, ולמה האדם עם היות משיג העיוניות לא היה מבין ומבדיל ג"כ בין טוב והרע. הנה להשיב לזה אמר שאמת הוא שאדם היה יודע ומשיג אותם בשלמות, ובהיות האדם על שלימות עניניו ותמותם והוא עם מחשבתו ומושכליו, ר"ל שבהיותו בענינים הגופניים על שלמות עניניו ותמותם, כי לא היה חסר מהם דבר, אבל לא היו מונעים שלמותו, כי עם היותו עם שלמות עניניו הגופים היה ג"כ דבק עם מחשבתו ומושכליו, ר"ל מחשבתו חקירתו בעיונו, ומושכליו הם המושכלות בפעל מאותו צד יתדמה לשכלים הנבדלים לא מפאת המחשבות, ואמר עוד וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח' ו') ג"כ התחברו בו כל השלמות גופני ונפשי, הנה בהיותו בזה האופן לא היה לו כח להשתמש, וזה גזרת המאמר, ר"ל שבהיותו בעל שכל בפעל ומעיין תמיד בעיוניות להיות הנפש אחת בנושא ורבת בכחות, התחייב שבהיותו מעיין במושכלות, לא יוכל לדעת ולהשיג המפורסמות, להיותם ידיעות מקבילות העיוניות, אבל ישכיל בדברים המושכלים שאינה תלוים במעשינו, והמפורסמות הם בדברים האפשרים התלוים במעשינו ובבחירתנו, והם מדברים המדינים, ולזה אמר הרב לא היה לו כח להשתמש, ולא אמר לא היה לו כח לבד, אבל אמר לא היה לו כח מפעל השכל המעשי, הנה אדם לא הבדיל בין הטוב והרע ולא היה משיג אפילו הגלוי שבגנויות והוא גלות הערוה לטהרתו בעיוניות. ואמר הרב לא היה מגונה אצלו ולא השיג גנותו, ונראה שהוא לשון מיותר אלא שרצה לומר לא ידע ידיעה פרטית שהיה מגונה אצלו. וגם לא ידע בו ידיעה כוללת והוא אמר ולא השיג גנותו, ר"ל בכלל. הנה התבאר שאין מותר בכל דברי הרב, והותרה השאלה העשירית. והנה השיב הרב בזה לחלק הב' מהקושיא, כשאדם לא היה מבדיל בין הטוב והרע, אבל שזה היה לו שלמות גדול ולא חסרון:

וכאשר מרה ונטה וכו' ומפני זה אמר מרה במצוה כו', עתה ישיב הרב לחלק הג' מהקושיא. שאמר המקשה שאדם אחרי חטאו קנה שלמות שלא היה לו. והשיב הרב שאינו כן אבל נענש מפני חטאו בששולל ממנו ההשגה האלהית. ובדברים האלה רצה הרב לתת ציור החטא. וזה כי הוקשה לו אם אדם היה מדובק בעיונו תמיד, עד שלא היה לו כח להשתמש במפורסמות, א"כ באיזה אופן חטא ונפרד מדבקותו. לזה אמר הרב שקודם החטא קדם לו תאוה ודמיון. וזה שאמר, וכאשר מרה ונטה אל תאותיו הדמיוניות, ר"ל כאשר עלה במחשבתו ליהנות מן המפורסם והיה זה מפאת חושיו, כי עינא וליבא תרי סרסורי עבירה נינהו, כמה שאמר כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים. והביא הפסוק הזה לפי שיראה מאותו הפסוק שנטה אליו קודם, ר"ל שקודם החטא נאמר ותרא האשה. שראתה בדמיונה, כי טוב העץ למאכל, וכי תאוה הוא לעינים, מיד בחשבו בזה ובדמיונו בחטא נענש בששולל ממנו ההשגה האלהית, כלומר שאעפ"י שעדיין לא חטא, שוללה ממנו ההשגה, לפי שהשכל לא יוכל לעיין בשני מושכלים כאחד, ולכן בתתו דמיונו במפורסמות איך ישתמש מהם, מיד בעיונו בזה לא יוכל לעיין במושכלות, ושוללה ממנו ההשגה השכלית. ואמרו ונחמד העץ להשכיל, ראוי שיפורש לדעת הרב בזה שהיה נחמד להשכיל במפורסמות, וכן פרש"י על יודעי טוב ורע. ומפני זה מרה במצוה, אשר בעבור שכלו צוה בה לומר שלא נאסר על אדם אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי אם בעבור שפניו לא יתפרדו מעץ החיים, שהוא העיון המושכל התמידי. ואמר שאחרי החטא שחטא בפועל נמשך אליו השגת המפורסמות, ונשקע בהתגנות ובהתנאות, ר"ל שלא נאבד אדם ולא נחתם גזר דינו על אכילה אחת לבד, כי אם על השנות פעמים רבות, וזהו ונשקע בהתגנות ובהתנאות. ואמנם אמר עוד ואז ידע שעור מה שאבד, ומה שהופשט ממנו, ובאיזה ענין שב ר"ל שאז אחרי ההשתקעות במפורסמות, ידע ערך מה שאבד לא בפעם הראשונה. והנה לא פורש מאין לקח הרב זה. ומי הגיד לו, שאז השיג אדם מה שאבד. ולמה אמר הרב שלשת הלשונות האלה. מה שאבד ומה שהופשט ממנו ובאיזה ענין שב. ואחשוב שכיון הרב בזה לומר שהקללות שנתן הש"י לאדם, הם הדברים הנמשכים אליו בחטאו, כמו שהמרה נענש בששולל ממנו ההשגה השכלית, שרמז שהיה זה דבר נמשך מחטאו. ואחר שאמר ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ולאשה אמר וקלל, ושאר הפסוקים (צ"ל ומה שכללו שאר פסוקים) לא היה (זה) קללה מהאל ית' אליהם, כי אם הודעה, והוא שאז השיגו הם ר"ל אדם וחוה וידעו ג' הדברים. הא' מה שאבדו והוא ההשכלה בפעל, ומה שהופשטו ממנו והוא המנוחה וההנאה בדברים ההכרחים לחי, והעונג בהשגה השכלית ההיא. ובאי זה ענין שבו, רצונו לומר חמרם לעמל וטורח ויגיעה רבה, ויודעים במפורסם לבד. והנה הידיעות האלה שלשתם הייתי אני אומר שנרמזו באמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם, שר"ל שהיו ערומים מההשכלה והעיון, וששבו במדרגה פחותה כמ"ש ויתפרו עלי תאנה, אם לא שהרב ישתמש מזה הפסוק אחר זה באופן אחר, ולכן אחשוב שרמזו בפסוק ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד ממנו, יגיד שאמר האל ית', הכוונה שהם השיגו וידעו כי הדברים כלם ואם הם בחיריים, יוחסו לבורא ית', הודיעם המעלה שהיתה להם בראשונה, וזהו הן האדם היה כאחד, ר"ל המיוחד מאד בשכלו כאחד מצבא מרום במרום, והוא אמרו שעור מה שאבד, אם לא שממנו היה לדעת טוב ורע וזה מנעו ממנו. והודיעם עוד מה שהופשטו ממנו והוא ישיבתן בגן עדן, ואכילתם הטוב שבמזונות ובשובה ונחת כמו שיזכור, והעיון הנבדל. ובא זה באמרו ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, והוא מאמר בתמיה, ר"ל האם ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים כמו שאכל מעץ הדעת, זה באמת בלתי אפשר, שהשכל לא יוכל לעיין בשני דברים מקבילים. והודיעם עוד באיזה ענין שבו, והוא אמרו וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה, ואם אין הפסוק הזה בתמיה, יאמר שבא הענין הזה מאמרו, וישלחהו ה' מגן עדן, ואני אפרש הכתובים אחר זה באופן אחר מסכים לשרשי הרב. וכיון הרב עוד לומר שכל זה לא נאמר כי אם אחרי החטא לא אחרי הנטייה שזכר בותרא האשה, כי לא נמשכו הדברים האלה מהנאות החושיות והנטיה למרי, כי אם מהמרי בפעל עצמו, ולכן אחרי שהוכיחם הקב"ה לאדם ולאשתו באו הפסוקים האלה ויאמר ה' אלהים הן האדם, וזהו ואז ידע מה שאבד ומה שהופשט ממנו, והותרה השאלה הי"א והי"ב. ולזה נאמר והייתם כו', אחרי שהרב קיים דעתו בזה, הביא עליו ראיה מאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, מה שלא אמר אמת ושקר. כי הנחש לא היה מכזב, ואמר אמת במה שייעד הידיעה המפורסמת שהבדלה הטוב והרע, ולא ייעד האמת והשקר שהם הבדל המושכלות, וכן היה שאחרי החטא נשלמו בידיעת המפורסמות, ושוללו מידיעת העיוניות. והנרבוני כתב והייתם כאלהים כמו השופטים, כיון שהרב יסתייע בזה מהשתוף שהקדים בראש הפרק, ואני אומר שהרב לא זכרו בקושיא ולא בתשובה והניחו למעיין, לשיראה אופן הסיוע שיקח ממנו המקשה והמשיב ג"כ. ואמר הרב ולא אמר יודעי אמת ושקר או משיגי אמת ושקר, לפי שלשון השגה יאמר בייחוד על העיוניות, ולכן אמר יודעי שהוא הלשון הראוי לומר אם היה כולל בזה המושכלות, ואמרו ואין בהכרחי טוב ורע כלל אבל אמת ושקר, ירצה שהדברים ההכרחיים, והם אשר (אין) מציאותם נתלה בבחירתנו ודעתנו כאל והשכלים הנבדלים והגלגלים וכן שאר הדברים הטבעיים שאין מציאותם תלוי ברצוננו ובבחירתנו ולכן יקראם הרב הכרחיים, ובאלה לא יאמר הטוב והרע, כי הטוב הוא הסכמת כלל אנשים בדבר אחד, וזה אינו בהסכמת (צ"ל בהכרחי) כ"א האמת והשקר, כי בהיות ידיעתנו בהם מסכמת למציאותם ומהותם, יאמר שהיא ידיעה אמתית, ובהיותה בחלוף זה נאמר שהוא שקר, וכן פי' הנרבוני והאפודי:

והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם אחשוב אני שהרב אחרי שהכריח שהאדם הראשון היה קודם החטא עיוני ומתבודד במושכליו, עד שמפני זה לא היה שכלו משתמש בידיעת המפורסמות חשש אולי המקשה יודה בזה, ויאמר אם היה שלא תפרש ותפקחנה עיני שניהם על חדוש ידיעה, תצטרך לפרשו על שנתחדשה לו השגה חושיית, וא"כ גם בזה קנה אחר החטא מה שלא היה לו קודם לכן. הנה להשיב לזה הביא הרב, והתבונן אמרו ותפקחנה עיני שניהם וידעו, ולא ויראו, יורה שהיה השנוי בידיעה לא בראות העין. והותרה בזה השאלה הי"ג. ועוד יביא מפני זה ג"כ אמרו, אבל משנה פניו:

ודע כי זאת המלה. ר"ל פקח לא תפול בשום פנים אלא על ענין גלות ידיעה, לא ראות חוש, לפי שראה הרב מלת ותפקחנה שיקשה לפירושו כי היא תורה על גלות חוש והוא שם הענין בגלות ידיעה, הוצרך להשיב, לזה אמר כי מלת פקח לא תפול בשום פנים על גלות חוש, כי אם על הידיעה. ובאמרו לא תפול בשום פנים, רמז למה שאמר בפמ"ד ח"א בשתוף עין, אמר בסופו, אמנם כשתתחבר בעינים מלת ראיה או חזיה כמו פקח עיניך, עיניו יחזו, יהיה ההשגה שכלית לא השגה הרגשית והנה פקח הוא כענין ראיה, ומפני זה, וגם לפי שהיה הרב עתיד להביא אח"כ שתוף עין, לא הוצרך הרב להביאו כאן, והותרה עם זה השאלה י"ד:

ויפקח אלהים את עיניה. כתב האפודי שכוונת הרב בזה, שזה האלהים נאמר על הנביא אשר גלה להגר שקרוב למקום ההוא הוא באר, ואני לא מצאתי בדברי הרב שיעשה אלהים שתוף לנביא, ועם היות שאמר שיאמר על השופטים לא התחייב מפני זה שקרא נביא אלהים, אבל אחשוב שהרב ראה שהבאר שראתה הגר לא היה נברא לשעתו בדרך נס, שאם היה כן היתה תורה מספרת אותו הנס ואם היה הבאר בשדה מימי קדם לא היה נס בראית הגר אותו לשיאמר ויפקח אלהים את עיניה, וגם יהיה מותר אמרו ותרא אחרי שאמר ראשונה ויפקח אלהים את עיניה, ולכן גזר הרב שאמר ויפקח אלהים את עיניה יחזור למעלה למה שדבר המלאך אליה כשאמר ויקרא מלאך אלהים מן השמים ויאמר לה, כי אחרי שזכר דבור המלאך [זכר שזכתה] לראותו ולקבלו, ויהיה א"כ פירושו גלות ידיעה ולא גלות חוש, והרב יזכיר בפמ"ב ח"ב שהגר המצרית אינה נביאה, ושהדבור אשר שמעה הוא כדמות בת קול שילוה לאיש ברצון אלהים ושיהיה אמרו ויפקח אלהים את עיניה החוזר למראה שזכר למעלה, לא לראיית הבאר. והיותר נכון אצלי הוא שרצה באמרו ויפקח אלהים את עיניה, ששם בלבה לחקור ולבקש מקום מים, ובקשה ומצאה, ועל החקירה ההיא אמר ויפקח אלהים את עיניה. והביא עוד הרב בזה אז תפקחנה עיני עורים. והסבה שהביא את הרב לפרשו בגלוי ידיעה ולא בגלוי חוש, הוא, שהנביא היה מתנבא לזמן הגאולה ואומר חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו אמרו לנמהרי לב חזקו אל תיראו הנה אלהיכם, אז תפקחנה עיני עורים, אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם כי נבקעו במדבר מים, וסגנון הפרשה יורה שהדברים כלם משל לחלושים מכובד הגלות ולעורים ולחרשים אשר לא יראו ולא ישמעו דברי הש"י מפני הגלות. והראיה לזה אמר כי נבקעו במדבר מים, ומה ענין זה לעורים ולחרשים, אם לא שכלו משל על המים אשר ישאבון בששון ממעיני הישועה. עוד הביא הרב בזה, פקוח אזנים ולא ישמעו, והוא גם כן בישעיה, והנה הכריח הרב שיהיה גלות ידיעה, לפי שהפרשה תדבר באומה הישראלית, יזהירם שישמעו אל הנביאים שהם חרשים משמוע הבלי העולם ועורים מהביט בתענוגי הגוף, וזהו אמר החרשים שמעו והעורים הביטו לראות, כאלו אמר, בני ישראל שמעו את החרשים, והביטו לראות את העורים, ופי' מי הם החרשים והעורים שזכר, ואמר מי עור כי אם עבדי, ונתן לסבה למה קראם עורים וחרשים, ואמר שהיא לפי שמפאת נבואותיהם יתבטלו חושיהם ולא ירגישו כלל, כי זהו דרך הנביאים, וזהו אמר ראות רבות ולא תשמור (ישעיה מ"ב כ') ר"ל שהנביא בשכלו יראה דברים רבים בנבואתו, וכן פקוח אזנים שאזני שכליהם הם פקוחות, ולכן לא ישמעו, ר"ל שלא ישמעו בחושיהם החיצונים, ופירש עוד דבריו באמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, זהו פי' שיעשה הרב בפסוקים. והנה נטיתי מפי' המפרשים לפי שיאמרו, החרשים שמעו הם דברי האל, ופסוק מי עור כי אם עבדי, דברי ישראל, ותשובתם ואמרו ראות רבות דברי האל, והוא זר ביישוב הפסוקים, ואם תרצה על כל פנים לפרש פקוח אזנים על ישראל, יהיה פירושו שעם היות שכלם מוכן להשכיל, הנה החוש אשר הוא כלי אליו לא פעל פעולתו, וזהו פקוח אזנים שהוא על השכל, ולא ישמע שהוא על החוש, או יהיה פקוח אזנים לא להגיד שיהיו חרשים בחושיהם, אבל שהיו מוכנים להשכל ולהכנה ולא ישמעו ולא יבינו כלל, וזה לא ישמע ולא יבין ולא יקבל בשכלו דבר, וזהו אמרו עוד ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, והוא עם בזוי ושסוי, ר"ל עם שה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה, הם לא יחפצו בה, כי הם עם בזוי ושסוי, ויורה על זה הפי' מ"ש הרב עוד באמרו אשר עינים להם לראות ולא יראו, והותרה בזה השאלה הט"ו:

אבל אמרו על אדם משנה פניו ותשלחהו ענינו ופירושו, אחרי שהרב התיר ספק ותפקחנה עיני שניהם לשלא נחשוב שאדם הראשון מתוך מושכליו היה נעדר שמוש החושים, כמו שזכרו הרב בנביאים בעת נבואתם, ופירש הכתוב באופן יסכים לדעתו, הוקשה לו עוד מ"ש חז"ל בב"ר תתקפהו לנצח תוקף שנתן הקב"ה לאדם הראשון לנצח נצחים היה, ויהלוך שכיון שהלך בעצת אשתו, משנה פניו ותשלחהו, והנה הוקשה לרב המאמר הזה מב' פנים, הא' מאמר משנה פניו שדרשוהו על החטא, באמרם כיון שהלך אחר עצת אשתו משנה פניו, א"כ יורה שהיה שנוי באדם הראשון בדברים הגופנים אחרי חטאו, וזה סותר למה שאמר שלא נתגלה לו ראות חוש, כי אם ראות שכל. והב' מאמרו משנה פניו ותשלחהו ויורה שזה היה מפעל האל, ושאינו עונש נמשך בטבעו לחטא, הנה להשיב לזה אמר הרב, אבל אמר על אדם משנה פניו ותשלחהו, ביאורו ופירושו, כאשר שנה פנותו שולח ר"ל שלא הוקשה עליו הפסוק מפשוטו כי הוא מדבר בענין האדם הכולל, אבל הקשה לו מה שדרשו חכמים ז"ל על אדם הראשון, ועם היות שאין משיבין הדרש, הנה יקשה היות לחכמינו הדעת הזה בעצמו, ולכן אמר אבל אמרו על אדם, ואמר פירושו וביאורו, רמז בפירושו, פירוש המלות, ובאורו, באור הענין, ולכן המשיך מיד פי' המלות באמרו כאשר שנה פנותו שולח, ובזה השיב למה שסופק אצלו ר"ל כי משנה פניו הוא החטא לא העונש, ועוד כי פנה רמז להשגה פנימית ולא לחושית, ותשלחהו עם היות יוחס לאל יתברך כמו שיוחסו כל הדברים לסבה הראשונה, הנה הכוונה בו שמפאת עצמו שולח, והכריח שיאמר פנים על השכל, באמר כי פנים שם נגזר מן פנה. ואחר פירשו המלות ביאר הענין באמרו ואמר כי כאשר שנה פנותו, וכיון אל הדבר אשר קדם לו הצווי שלא יכון אליו, שולח מגן עדן, והבן שלא אמר הרב בפי' כאשר שנה פנותו ואכל מהעץ, אבל אמר וכיון אל הדבר, לרמוז שעץ הדעת הוא משל לידיעת המפורסמות והותרה השאלה הי"ו:

וזהו העונש הראוי למרי מדה כנגד מדה, בזה השיב הרב לחלק הרביעי שזכר מהקושיא, יאמר שלא היה העונש לאדם על מריו תת לו שלמות שלא היה לו, כדברי המקשה, אבל העונש הוא מה שזכרה התורה, שבמקום שקודם החטא הותר לו לאכול מן הנעימות והוא עץ החיים ושאר עצי הגן, וליהנות מהם בנחת ובבטח, הנה כאשר גדלה תאותו ורדף אחר תאוותיו ודמיוניו, רומז למ"ש למעלה וכאשר מרה ונטה ואכל מה שהוזהר מאכלו. רמז למ"ש למעלה ומפני זה מרה במצוה. היה העונש עליו שנמנע ממנו הכל ר"ל המזון הטוב והמנוחה והעונג, וזהו שאמר והתחייב לאכול הפחות שבמאכל אשר לא היה לו מקודם מזון, ר"ל שנענש בהיות מאכלו פחות ונבזה, שלא היה בראשונה כדאי להיות מזונו, וגם המאכל הפחות ההוא יקנהו אחר העמל והטורח, כמ"ש וקוץ ודרדר תצמיח לך, רמז למאכל הפחות, ואמר בזעת אפיך תאכל לחם, רמז לטורח ועמלו. והמאכל הטוב שזכר הרב הוא רמז למושכלות שהיה עיונו קודם החטא והם היו בהנאה ונחת, לפי שהעדן והערבות מושג ממשיגי ההשגה והמאכל הרע היה ידיעת המפורסמות, אשר קנה אחרי חטאו והוא הנקנה בעמל וטורח, כי בהם יגיעה רבה ועמל עצום נגד (צ"ל אצל) בני אדם. ואמנם מה שהביא הרב עוד וביאר ואמר וישלחהו ה' מגן עדן הנה הביאור אשר מצא הרב בזה הפסוק, הוא לבאר שמאמר וקוץ ודרדר תצמיח לך, בזעת אפיך, יחשוב חושב שפירושו שיהיה לו מאכל רע בעצבון ובדאגה על מה שאבד, אבל לא יאמר שיעמול ויטרח בהשגתו, לזה הביא וישלחהו ה' מגן עדן לעבוד את האדמה, והוא ידיעת המפורסמות. והסתכל מאמר הרב בזה הדבור, וזהו העונש הראוי למרי מדה כנגד מדה, יאמר שכפי דעת המקשה הנמשך אחרי פשטי הכתוב היה העונש בלתי נערך ומתייחס למרי, כי אם המרי היה האכילה מעץ הדעת איך יהיה ענשו תת לו שלמות שלא היה לו והוא השכל, וידענו ממדותיו של הקב"ה שמעניש את הרשעים מדה כנגד מדה כדי שיובנו ויודעו פליאי השגחתו ונאמר ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו (תהלים ס"ב) וזה יקשה מאד לדעת המקשה אבל לא לדעת הרב, שאמר היה העונש הראוי למרי מדה כנגד מדה, והותרה השאלה הי"ו:

והשוהו כבהמות במזוניו ורב עניניו כמ"ש ואכלת את עשב השדה. עם היות שפסוק הזה שהביא הרב קודם בסדר הפסוקים, למה שהביא בזעת אפיך תאכל לחם, וכ"ש שהוא קודם למה שהביא וישלחהו ה' מג"ע. הנה הביאו בכאן אחריהם לפי שהיה דרושו למעלה לבאר שזה העונש הראוי למרי מדה כנגד מדה, ולבאר אותו הדרוש הוכרח להביא אותם הפסוקים כמו שביארתי, ואחרי השלמתו הביא ראיה אחרת והיא אומרו והשוהו כבהמות, וענינה שהאל ית' בתחלת הבריאה כשהגביל מה יהיה מזון האדם ומה יהיה מזון הב"ח, אמר הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע ואת כל העץ, ולכל חית השדה ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה, הנה ביאר שהעשבים נתן למזון הב"ח, ומאחר שראינו בענשי האדם אחר חטאו, שאמר ואכלת את עשב השדה, ידענו שהיו הקללה והעונש שהשוהו בזה בבעלי חיים במזון המוגבל אליהם, והותרה השאלה הי"ח:

ואמר מבאר לזה הענין כו'. ועם היות שהפסוק הזה הביאו דוד המלך ע"ה במזמור (מ"ט) שמעו זאת כל העמים בספרו עניני האנשים כלם ותלאותם בענין המות ובהפסד העונג והכבוד ושאר הדברים המדומים והעדרם, הנה הביאו הרב בענין אדם הראשון, לא להכריח ממנו דבריו ולא להאמינו מפני זה שאדם הנזכר במעשה בראשית הוא האדם הכולל כמו שחשבו המפרשים, אבל הרב הבין בפירוש הפסוקים שעם היות התחלתם על המין האנושי, כמ"ש הבוטחים על חילם, כי יראה חכמים ימותו, קרבם בתימו לעולם, אשר הכוונה בזה שהאנשים כלם ישימו השתדלותם בדברים הגופניים ולא יחושו לדברים השכלים, ולכן יקרה להם המות והאבדון הכללי, הביא המשורר ראיה לדבריו מעניני אדם הראשון, שעם היותו יציר כפיו של הקב"ה, ושלם בתכלית השלמות הנה קרה לו כזה, וזהו אומר ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו, ר"ל שאדם הראשון לפי שבשכלו וביקרו לא התמיד והוא אומר בל ילין, היה מענשו נמשל כבהמות נדמו, מסכים למ"ש הרב והשוהו כבהמות במזונותיו ורב עניניו, והמופת המורה שאומר אדם ביקר בל ילין, הביאו המשורר כדמות משל על אדם הראשון לדרושו הוא אמרו אחריו זה דרכם כסל למו, ר"ל מה שקרה לאדם הראשון הוא דרך לכל אדם והוא כסל להם, וגם הבאים אחריו כן יהיו, וזה שאמר ואחריהם בפיהם ירצו סלה, הנה זכר מה שקרה בעבר בענין אדם ובהוה מה שיהיה בעתיד, שכלם יכשלו במכשלה הזאת, כמו שחתם דבריו באמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות נדמו, והסתכל שעם היות הפסוק הזה יותר מבאר כוונת הרב באמרו ולא יבין הנה לא הביאו, והביא הפסוק האחר אדם ביקר בל ילין, כסדר הפסוקים באמרו אחריו זה דרכם כסל למו ישכיל שיאמר על אדם הראשון ואין א"כ לרב בזה עון אשר חטא. ואפשר שנאמר עוד, אף שנודה שיהיה פירוש אדם ביקר בל ילין על אדם הכולל, שהרב לא הביא הפסוק להכריח ממנו ענין אדם הראשון, כי אם לבאר הענין היוצא מדרושו, והוא שהעונש הראוי למרי לחוטא בבזותו מצות אדונו הטובה עליו, יהיה כשישולל ממנו הטוב ההוא כלו, ולזה אמר, ואמר מבאר לזה הענין ר"ל שדוד לא אמר זה בביאור הפסוקים כי אם בביאור ענינו, והותרה עם זה השאלה הי"ט. ואמנם כוונת הרב במעשה בראשית ואם יש בו משל ומה הוא אבארה בפ"ז בשתוף ילד:

ישתבח כו'. יקרא הרב אלהינו ית' בעל הרצון, לפי שהוא יבאר בחלק הב' מזה הספר, שהבריאה הראשונה היתה מחודשת ושהיא מסודרת מרצון ית', ועם זה ישיב הרב לספקות שיעשה הפילוסוף לדעת החדוש, גם יבאר בחלק הג' שאין לבקש תכלית העולם כי אם רצונו הפשוט, ולהיות יסוד הפנות האלה כלם רצונו ית', אמר הרב ישתבח בעל הרצון. ואמר עוד אשר לא תושג תכלית כוונתו וחכמתו, הנה אמר הרב זה בסוף הפרק כפירוש הנרבוני והאפוד, לומר שהאל ית' ברא אדם מורכב מהפכים משותף בין העולם המושג והמורגש, ומצד שכלו היה ראוי להשתמש במושכלות אמתיות, ומצד הקשרו בחומר יטה למפורסמות, ושלא תושג תכלית כוונתו ית' הרכיב אותו בזה האופן. ואחרים אומרים שאדם הראשון מצד טבעו היה מוכרח לאכול מעץ הדעת מפני היותו מורכב ומדיני בטבע, וא"כ לא תושג תכלית הכוונה האלהית בהיות בריאתו בזה האופן למה צוהו שלא יאכל מעץ הדעת, ולמה הענישו עליו ולמה כעס ית' על מה שעשה. ושלזה אמר ישתבח בעל הרצון, ושני הפירושים האלה חוזרים על ענין אחד עם התבוננות:

והנה נשאר עלי לבאר לפי דעת הרב ושרשיו אלה, פי' וישלחהו ה' אלהים מגן עדן וגו' ויגרש את האדם, ואומר שלפי דעתו ראוי שנפרשם בזה האופן, שהאל ית' אחרי ראותו את האדם נוטה אחרי המפורסמות כפי חמריותו, חשב מחשבות להצילו מרדת שחת, לתת אליו דרך והכנה להשתלם בכל מה שאפשר, והוא אמרו ויאמר ה' אלהים הן האדם היה כאחד, ר"ל הן האדם קודם החטא היה מיוחד ושלם בהשגותיו כאחד מצבא המרום, וממנו ומטבעו היה לדעת טוב ורע ולהשתקע במפורסמות, ועתה אחרי שחטא פן ישלח ידו ר"ל אולי ישלח ידו ויאכל גם מעץ החיים, והוא שעם היותו מעיין במפורסמות, יעיין גם כן במושכלות, ויאחוז מזה וגם מזה לא ינח ידו באופן שיאכל וחי לעולם, והחיות הנפשיי הנצחיי הנה הוא עם המושכלות, ולכן ראה ית' להשיבו במקום הנאות לשני הענינים יחד. אם לענין החמר והמפורסם, אמר וישלחהו ה' אלהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם, ר"ל שהוציאו מגדר העיון המושכל התמידי שהוא נמשל בגן עדן, וזה לפי שיהיה נטרד בעיון המפורסם והצורך החמרי, והוא אמר לעבוד את האדמה, ואמר שהכרח היה להיות כן מאחר שלוקח משם, ואחר שנתן הצורך לעניני חמרי נתן אליו עוד מה שצריך לשלימות שכלו, והוא אומר עוד ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, ר"ל שגרש את האדם מג"ע, כלומר שבהיותו מגורש מהעיון התמידי הפשוט, כמו שהיה קודם החטא, הבין הקב"ה והשכין מקדם לג"ע שהוא ההשכלה, את הכרובים והם המחשבה והשכל אשר באדם, עם היות הצצתם בלתי עומדת בהם, לסבת להט החרב המתהפכת, והוא הדבקות אשר לו עם החמר, והיה כל זה שכון הכרובים מקדם לגן עדן, עם אותה ההעלמה וההתהפכות, כדי לשמור את דרך עץ החיים, ר"ל שישמור אותם ויקנה ממנו ואכל וחי לעולם, והוא ע"ד ואביו שמר את הדבר, הוא לשון התקוה והתוחלת. וכבר העיר הרב לפירוש הזה בהקדמת ספרו זה באמרו, ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזרח על (צ"ל אשר יזרח עליו אינו תדיר) אבל יציץ ויעלם כאלו הוא להט החרב המתהפכת, והם כפי' הנרבוני שם שאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים, כי במחשבה והשכל יקח מעץ החיים, פן ישלח ידו אם יזכה, אלא שהצצה ההיא אינה עומדת תמיד לסבת ההיולי, המתהפך ללהט רצה לומר שהמבציר (צ"ל שהמכונים) לקנין עץ החיים אינו הלהט, אבל הכרובים הם העוזרים אליו לבד, ולז"א כי במחשבה והשכל יקח מעץ החיים. ופי' פן ישלח ידו, שלא היה כמתירא מזה, כי אם כאומר אולי יזכה לזה. ושהלהט הוא המונע החומר לדבקות השכל בחומר, מסכים למה שאמרתי. וראוי שלא נתעצל מהשיב לשאלה או ספק העשרים שזכרתי, ואמר שהמסתפק חשב (שהרב ברח מלפרש והייתם כאלהים יודעי טוב ורע כמלאכים, מפני שחשב שהמלאכים אינם יודעים הטוב והרע ומזה עשה ק"ו לאלהינו ית', ובנה ספקו, ואינו כן, כי הנה הרב לא נתרחק מלפרשו כמלאכים מאותו צד, כי אם לפי שנתבאר אצלו שהתורה לא תכתוב הדברים הכוזבים, עם היות שיוחסו לנחש ולא נספרו ולא נכתבו בתורה כי אם להיותם אמת, ומאחר שראינו וידענו שאדם אחרי חטאו לא נתעלה מדרגתו בידיעה, ולא השיג השגת המלאכים, ולא ידע בידיעתם, גזר אומר א"כ שמה שאמר והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, על השופטים יודעי הדברים המפורסמים, כי אחרי החטא נשתלם בידיעתם ובא לו מה שהיה אחרי החטא יורה למפרע פירוש דברי הנחש וכוונתו. ואונקלוס שמסכים בזה דעתו לדעת הרב מפני זה נתעורר לפירושו ג"כ באמר ותהון כרברביא, ובהיות זה כן לא נמשך מזה שהמלאכים וכ"ש האל ית' לא ידעו הדברים הטובים והרעים, כי הצד שממנו שללנו הידיעה הזאת מאדם היה לפי שכח השכל לא יוכל להשתמש בשני דרושים ובשני ידיעות, ולכן אמר שבהיותו מעיין במושכל לא יוכל לדעת המפורסם, ובידיעתו אותו לא יבין העיוניות, ואין כן השכל האלהי שיכלול מדעים רבים בידיעה אחת מקפת בהם, והמה ג"כ ידיעות מתחלפות ומענינים בלתי בעלי תכלית וגם מדברים אפשרים, וכמו שזכרו הרב בביאור ואמונה קיימת בח"ג פ"ב, ושם אמר שהטעות כלו והדבור סרה מהפילוסופים הוא בדמותם ידיעתו יתברך לידיעתנו, בכמו שידיעתנו לא תכלול דברים רבים בידיעה אחת, ולא תקיף הבלתי בעל תכלית, ולא ישיג הדברים האפשריים בהשארות אפשריותם, כבר חשבו שכן היא ידיעתו ית', והנביא מבאר טעותם באומר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה' (ישעיה נ"ה ח'):

הנה בארתי שבדעת הרב מ"ש באדם לא יחייב דבר בו ית', ושלא ברח מלפרש והייתם כאלהים על המלאכים מאותו צד המספקים. וגם אוסיף לומר בזה שאין בטול באמרנו, שאלהינו יתברך ידע הדברים הרעים והטובים ויצוה עליהם עם היותם מפורסמים. לפי שהכוונה האלהית לדעת הרב היא להשלימנו בדעותינו ואמונותינו האמתיות. והנה המצות המעשיות עם היותם מכת המפורסמות, לא צוה עליהם כי אם להיותם זכר או הוראה לפנות האלהיות, אם להשריש בנפשותינו פנת מציאותו והשגתו או יכולתו וידיעתו, ושאר הפנות, שהמצות המעשיות כלם יורו עליהם, וכבר אמר הרב על זה בביאור שהדעות האמתיות אם לא יהיו להם מעשים שיתמידום ויפרסימום בהמון לא יעמודו. הנה ביאר שהתכלית המעשה היא האמונה והידיעה ומזה הצד אינו מהבטל שידעם הנבדל ויצוה האל ית' עליהם, והותרה עם זה השאלה הזאת. ובזה נשלם מה שראיתי לבארו בזה הפ', והתהלה לאל ית':

פרק ג

יחשב שענין תמונה ותבנית בלשון העברי אחד וכו'. ראוי שנדע היכן מצא הרב שיחשב שתמונה ותבנית עניינם אחד. ולמה אמר בלשון העברי. ואחשוב שאמר זה לפי שמצא בפרשת ואתחנן (ד' ט"ז י"ז) אמרו פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל, תבנית זכר או נקבה, תבנית כל בהמה, ויורה מענין הפסוק שלקח שם תמונה ותבנית בענין אחד שהוא הדמות שיעשו מהדברים במקריהם וצורותם, מפני זה אמר שיחשב שענינם אחד, אבל אינו כן, כי הוא יאמר שיש בתמונה שתוף לא ימצא בתבנית. והנה אמר הרב בלשון העברי, לפי שיקרה בלשון העברי שיתדמו השמות האלה מפני מה שמצאנו אותם כאחד בזה הפסוק שזכרתי, אבל בלשון ערב שמושם מתחלף ולא יצדקו שם דבריו:

כי תבנית שם נגזר כו'. ברבוע ועגול, יאמר שתבנית נגזר מן בנה, ומזה נדע שהנחתו הראשונה על המלאכותית, ולפי שלא נחשוב שתבנית יאמר לבד על הנעשה במלאכה, אמר הרב עוד וענינו בנין הדבר ותכונתו, ר"ל אין השמוש בזה מפאת הפועל, אם הוא מחוץ, לשיצדק לבד על המלאכותית, אבל ענינו בנין הדבר ותכונתו והרכבתו, אם מה שיעשה הטבע ואם שיעשה במלאכה. ולפי שלא נבין שאמר בנין הדבר ותכונתו על האיכיות שהם דברים מיוחסים לבנין הדבר ותכונתו, הוסיף ביאור ואמר ר"ל תארו ברבוע ועגול:

אמר את תבנית המשכן כו'. בפסוקים האלה שהביא הרב יראה בלבול גדול, כי הביא ראשונה פסוקים נאמרו על הדבר הנראה בנבואה ואינה מוחשת, לא טבעית ולא מלאכותית, והם תבנית המשכן ותבנית כל כליו כתבניתם אשר אתה מראה בהר. אחר זה יביא תבנית כל צפור אמור על המלאכה הגמורה, והוא אמר תבנית הנעשה. אחר זה יביא תבנית יד תבנית האולם, וגם אלה במראה הנבואה הם לא בהקיץ. ויקשה א"כ למה לא עשה הרב בתבנית החלוקים שעשה בתמונה. שיש ממנו המושג בחושים וממנו המושג בדמיון וממנו המושכל ומושג בשכל. והאפוד השיב לזה, שרצה הרב לגלות כי בבחינה אחת יוכל ליקח הענינים המדומים כמו הגשמיים, ובבחינה אחרת נוכל ליקח הענינים המדומים מצד היותם מופשטים מהחמריות נבדלים מהגשמים. ועוד אמר בזה תשובה אחרת כי לפי שלא מצא הרב בלשון תבנית באל ית', לא הוצרך לעשות בו חלוקה ובחינה לקרבו לענין הרוחניי, אבל במלת תמונה שנאמרה בשם ית' הוצרך לדקדק הענין ולעשות בחינות לתרץ התמונה אשר נאמר בו ית', ואמר שכזה קרה לרב בפרק נגש ונגע (בפרק י"ח) שהניח פסוק ויגע על פי (ישעי' ו' ו') גשמיי, אעפ"י שהיה במראה הנבואה, ע"כ דעת החכם. ומלבד הטענות האלה שהם מספיקות באמת, אומר אני עוד בתשובת זה, שעם היות שאלה הפסוקים שהביא מהם במראה הנבואה, הנה לא נזכר בכתוב כאשר הם שם שענינם במראה הנבואה, ועם היות שהוא כן ושהרב בספר זה יגיד אח"כ שהם דברים אירעו במראה הנבואה, הנה עתה בתחלת ספרו בביאור השתופים והוכיחו אותם, ראה לזכור הפסוקים נבואיים, ובמקומות שיזכור שהיה הענין במראה הנבואה ישימם נבואיים, ובמקומות שלא יזכור זה, יקבל אותם כפשוטם, ואח"כ ידקדק הענין כפי הנאות להיות במקום הראוי. והיא הסבה החמישית מסבות הסתירה ולכן הביא תבנית המשכן תבנית כל כליו כתבניתם כפשוטם, ותבנית יד תבנית האולם מאשר לא זכר הכתוב בביאור שהם כפשוטם כמו שהביא תבנית כל צפור שהוא תמיד כפשוטו. אמנם בתמונה לא עשה כן לפי שמצא פסוקים יזכור הכתוב בהם שהם בנבואה כמו תמונה לנגד עיני (איוב ד' ט"ז) לפי שתחלת הדבר בשעיפים מחזיונות לילה כמו שיזכור לפנים, וכדומה לזה נמצא בשאר השתופים, ודומה לו ג"כ פסוק ויגע על פי (ישעיה ו' ו') שהרב הביאו כפשוטו ולא נבואיי, לפי שהפסוק לא יגלה בפירוש היותו בנבואה:

וזה שהוא יאמר כו'. הנה המין הראשון מהתמונה הוא הנאמר על הצורה המוחשת, ולפי שהקול הוא דבר מוחש לחוש השמע, והחם והקר לחוש המשוש, והמר והמתוק לחוש הטעם, הוצרך הרב לפרש אחר אמרו המושגות בחושים חוץ לשכל, ואמר עוד ר"ל תארו שהוא המושג לחוש הראות בלבד. ואמנם למה לא עשה הרב בחינה אחרת מהדבר המושג בחוש המשותף ואחרת מהצורה הנמצאת בדבר, ויהיו א"כ חמשה מינים, הצורה שבדבר עצמו, והמוחשת בראות, והמקובל בחוש המשותף, והמדומה בדמיון, והמושגת בשכל. הוא לפי שהרב יסבור, שתמונה פירושו האמתי הוא שיאמר על הצורה אשר תלקח מהדבר בעצמו, ויהיה תמונה מקום תמורת הדבר ודמיונו, ומפני זה לא הביא הרב צורת הדבר בעצמו לפי שאינה תמונה כפי מובנה האמתי, ולא הביא הנמצאת בחוש המשותף, לפי שאינה בו כי אם בהיותה בחוש והיא תמונת הדבר בכל מקריו:

והנמצאת בדמיון כו'. והיא כבר מופשטת הפשטה מה מהמוחשת, והנמצאת בשכל היותר מופשטת מכל המקרים. ועם היות שהתמונה לא תמצא בשכל, הנה ילקח ממנה הדבר העצמיי והכולל כמשפט השכל עם הדברים הלקוחים מן החושים:

והוא אמרו בשעיפים כו'. הבן דברי הרב בזה שהנה נשמר בדבריו אלה מפירוש אחר אפשר שיעשה בפסוקים סותר לדעתו, והוא כי תחלת הדברים בדברי אליפז אמר בשעיפים מחזיונות לילה פחד ורעדה ורוח על פני יחלוף ויעמוד ולא אכיר מראהו ויחשוב חושב שיהיה פירוש הכתוב שבהיותו ישן על מטתו בסעפים מחזיונות לילה, אז פחד קראהו ורעדה, ורוח על פניו יחלוף, ר"ל שהקיצהו והעירהו משנתו, ואחר זה יזכור שבהיותו כבר ביקיצה, ראה איש מדבר אליו, וזהו יעמוד ולא אכיר מראהו, והיה אומר לו הדברים שיזכור. האנוש מאלוה יצדק וגו', ולפי זה יהיה אמרו תמונה לנגד עיני כפשוטו, מהמין הראשון שזכר שיהיה צורת המושגת בחושים, הנה בעבור זה אמר הרב שהתחלת הדברים הוא אמר בשעיפים מחזיונות לילה, וסוף הדבר הוא נאמר יעמוד ולא אכיר מראהו תמונה לנגד עיני, ר"ל שאין סוף הדבור פחד קראני ורעדה ושנאמר על הפסק השינה והחלום, אבל הענין אינו כן כי בתוך השינה יהיה הפחד ורעדה וסמור הבשר, וסוף הענין הוא המראה והתמונה שראה באותה השינה, ולכן אמר הרב תמונה לנגד עיני בשינה, ירצה שגם זה הוא בשינה שזכר למעלה:

ויאמר על הענין האמתי וכו'. הוקשה לי, למה לא הביא הרב פסוקים לאמת השתוף הג' הזה, ואח"כ אמר שלפי הענין ההוא הג' יאמר בו ית' תמונה. ואם נאמר שלא מצא הרב פסוק יורה על זה, ישאר א"כ לאומר שיאמר שהשמוש שהביא אינו אמתי, כיון שלא הכריחו מהפסוקים. ואחשוב בהיתר זה, שהחומר הענין ואיכותו יורה על זה השתוף היותו כן, וזה כי אם היה שנאמר תמונה על הגעת צורת הדבר בחוש הראות אחרי כן בהפשטתה מהחלקיות המקרים והגעתה לכח הדמיון וקרא ג"כ תמונה, אין ספק שמאותה בחינה בהעתקתה משם והגעתה אל הכח השכל, ראוי שיקרא ג"כ תמונה, ולכן ראה הרב שהשתוף יחוייב מצד עצמו. והנה ראה עוד שאמרו ותמונת ה' יביט (במדבר י"ב ח') כפי פשט הכתובים א"א שיאמר על הצורה הנמצאת בחוש, כי האל ית' לא יושג כלל, וגם מאחרי שאמר אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, לא כן עבדי משה במראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט, אין ספק שהיה כל זה בנבואה, ולא בראיית חוש, ולכן הפסוק מצד עצמו יורה שהתמונה הנאמרת בכאן, היא מצד כח השכל, ואינה המושגת בחוש ולא המושגת בדמיון כיון שהיה זה בנבואה, ושמשה בנבואתו לא היה משתמש במדמה כמו שאזכור, ובעבור זה הניח הרב השתוף הג' הזה לתמונה ויחסו לאל ית', עם היות שלא מצא אליו פסוק אחר, כי אם ותמונת ה' יביט:

ענינו ופירושו כו' ישיג, ידמה זה סותר למה שיאמר הרב בפרק ל"ז מחלק ראשון באמרו ואמתת מציאותו ית' על מה שהיא לא תושג, ונוכל לומר בפירוש זה שהוא מהסבה החמישית מסבות הסתירה והוא הכרח למוד וההכנה שזכר הרב בהקדמת ספרו, או יהיה מהסבה הז' שזכר שמה. והאפוד פי' שפי' אמתת השם ישיג לא כוון הרב בו על מהות האל בעצמותו, ולכן לא אמר ואמתתו, מציאותו, או אמתת מהותו, אבל יאמר שמשה רבינו ע"ה היה משיג מהאל ית' הדברים כפי אמתתם, כיון שלא נשתמש בהשגת הכח המדמה, וזהו אמרו ואמתת השם ישיג, ר"ל אמתיות ישיג מהשם ית'. ולפי שיקשה לזה מלת יביט שיחשוב חושב שיאמר תמיד בראות העין, ולכן הוצרך הרב להביא הפרק הד' הנמשך לזה לבאר הביט וראה וחזה שיאמר על ההשקפה שכלית לא החושיית כמו שיזכור, וכלל העולה מדברי הרב שתמונה שם מסופק יאמר על ג' ענינים שזכר:

פרק ד

הנה כבר ביארתי שהפרק הזה הביאו הרב לבאר ראה והביט וחזה, להסיר הספק שיקרה למה שפירש ותמונת ה' יביט בהשגה שכלית, ולכן אמר כאן שהן מלות נופלות על ראות העין, והושאלו להשגת השכל, וא"כ מה שאמר ותמונת ה' יביט, יהיה השגה והבטה שכלית ולא חושיית. והנה אמר הרב שזה בראה מפורסם בהמון, לפי שבלשון ראיה באו פסוקים יורו הוראות מבוארות שיאמר על החוש ועל השכל, כמאמר וירא והנה באר בשדה (בראשית כ"ט ב') הוא ראות עין, ואמר ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א' ט"ז) מצד שיוחס ללב, ואשר אמר חכמה ודעת יודע באמת שהיא ראיה שכלית, כי החוש לא יראה כי אם המראות, לא החכמה והדעת, שהם מושגי השכל, ולכן אמר שזה מפורסם בהמון. אמנם בהביט וחזה, לא באו עליו הפסוקים כ"כ מבוארים שיהיה מפורסם בהמון כראיה, והעיר בזה, ותרא האשה הנזכר במעשה בראשית, ואם לא זכרו:

ולפי זאת ההשאלה כו'. כ' האפודי, שבכל מקום שאמר הרב ולפי זאת ההשאלה, אינו דומה מכל צד לשתוף שזכר, וכן בכאן אינו דומה הראיה הנאמרת בבורא ית' שהיא ראיה אלהית, לנאמרת בבני אדם שהיא שכלי. ולדעתי אין זה מחוייב, כי הרב יביא השתופים ויכריחם מהכתובים, לייחס הנאמרים בבורא ית' ובדברים נבדלים שתוף אחד להם, וא"א מבלתי שיאמר, ולפי זאת ההשאלה נאמרת בו ית', וכבר ידענו בכלל, שהדברים הנאמרים בבני אדם אינם שווים בהסכמה עם הנאמרים בו ית':

באמרו ראיתי את ה' כו'. הנה הרב יביא בזה ה' פסוקים, ואין ראוי שנחשוב שבאו כלם לענין אחד. ואדמה שהרב עשה חלוקה בראיה הנאמרת בדברים אלהיים, שיש ממנה ראיה מהנבראים אל הבורא, ומזה המין הביא וירא אלהים כי טוב, עוד עשה חלוקה אחרת והיא שבהיות הרואה הוא האדם, ראיה ממנה שיהיה ראיה השגה אמתית קיימת כמו שהביא ראיתי את ה', וירא אליו ה', שהיא השגה נבואיית אמתית, וממנה שיהיה מחשבה בטלה או כוזבת, ולזה הביא הראיני נא את כבודך שלדעתו משה רבינו בקש להשיג מהות הבורא ולא השיגו והיא א"כ ראיה בטלה. והביא עוד ויראו את אלהי ישראל שהיא השגה משובשת כמו שיזכור בפרק נמשך לזה. והנה הודיע הרב שכלם הם השגה שכלית, בין שתהיה אמתית, או בטלה או משובשת, ולכן אמר. כל זה השגה שכלית, והנה הביא ראיה על שכן הוא האמת ושאין אחד מהם ראיה חושיית, באמרו כי לא ישיגו העינים רק גוף, ומצד אחד מן הצדדים, ר"ל שחוש הראות לא ישיג כי אם מקרי הגוף כמו לובן ושחרות לא שאר המקרים כחום וקור וזולתם, וזה אמר על הראיה הנאמרת מהאדם לבורא. עוד אמר הרב והוא ית' לא ישיג בכלי, ואמר זה על הראיה שהיא מן הבורא לנבראים שהם שני החלוקות הראשונות שזכרתי:

אמרו חז"ל שבו עוד זה הענין, ר"ל שעם היות שפשט הכתוב יורה שוהביטו אחרי משה היא ראייה חושיית, הנה חכמינו על צד הדרש שמוהו בהבטה מחשבית שהיו מדקדקים בפעולותיו ומסתכלים בהם. ומזה הענין אמרו הבט נא השמים הנה אמר הרב בזה, ומזה הענין ולא הביאו עם שאר הפסוקים, לפי שהוא במראה הנבואה, ושאר הפסוקים הם כפי המחשבה והדמיון, ויהיה לפי זה פי' וספור הכוכבים שידע כחותיהם המשפיעות בזה העולם השפל, כדי שיכיר היותו עקר בטבעו ושתולדתו נסי:

מהביט אל האלהים, ותמונת ה' יביט, והביט אל עמל לא תוכל. הביא הרב הפסוקים שהם מהאדם לבורא, והם מהביט אל האלהים (שמות ג' ו') ותמונת ה' יביט (במדבר י"ב ח'), אחר זה הביא ההבטה שהיא מהבורא לנבראים באמר והביט אל עמל לא תוכל (חבקוק א' י"ג) והוא הסדר שהביא בראיה:

והושאל להשגת הלב כו'. הנה הרב מצא לשון ראיה מהבורא לנבראים ומהנבראים לבורא, וכן מצאו בלשון הבטה, אבל בלשון חזייה מצאו באדם ולא מצאו בבורא ית', ולכן הביא בו לשון נבואה כי שם מחזה וחזיון בעצם וראשונה נאמר על הנבואה ועל (מסוגיא) [צ"ל סוגיה[ שהיא המראה, כמו שיתבאר בפרקי הנבואה (מחלק שני פרק מ"א מ"ב מ"ג):

ועל זאת ההשאלה כו' ודעהו. כונת הרב שהחזיה הנאמרת בפסוק הזה, מאחר שאינה חושיית, והיא מפעולת השכל יהיה שתופה מהשכלית, אבל להיות השגת האצילים השגה משובשת, אמר הרב ודעהו, ר"ל ודע והבן חזיית האצילים, אם היא מראה נבואה או שכלית או דמיונית, משובשת. ויהיה ידיעת זה בפרק ה' הנמשך שהביאו לבאר זה. וכן כתב הנרבוני ז"ל כי ההשגה המסופרת עליהם בזה המאמר, היא השגה שכלית, מסכים למה שאמרתי. והאפוד הקשה למה לא אמר הרב למעלה כשהביא פסוק ויראו את אלהי ישראל על זאת ההשאלה וכו' כמו שהביאו על פסוק ויחזו את האלהים, והשיב כי מצד שסמך ויאכלו וישתו, לאמר ויחזו את האלהים, שיורה על היות ההשגה משובשת, לכן אמר בזה ועל זאת ההשאלה ולא אמרו על ויראו את אלהי ישראל שרצונו שהשיגו מציאות עלה הראשונה בלי טעות. וראיתי בפירוש הכספי יסכים לזה, שכתב שאמרו ויראו את אלהי ישראל היתה השגה משובחת, ואמרו ויחזו את האלהים היא השגה משובשת, ולכן אמר בה ויאכלו וישתו. ואני אחשוב שקרה זה לחכמים המפרשים האלה למעוט ההבנה בדברי הרב אם בפרק הה' הנמשך כמו שזכר בפירושו, ושם אוכיח ששבוש האצילים וטעותם בא בפסוק ויראו את אלהי ישראל, ובאמרו ויחזו את האלהים, אינה ההשגה המשובשת שזכר הרב, וגם דברי הפרק הזה לא הביטו, כי כוונת הרב בשתופים הוא להוכיח שמושיהם מהכתובים, ואחר יאמר שכפי ההשאלה אחד מהם יהיה מה שבא ממנו בחק הבורא, והנה בענין הבטה הוכיח מהכתובים שיאמר על ההשקפה השכלית, מאמרו לא הביט און ביעקב, והביטו אחרי משה, הבט נא השמימה. ואחרי שביאר דרושו אמר ועל זאת ההשאלה הוא כל לשון הבטה שבאה בבורא, ושם הביא כל הפסוקים שמזה השתוף יבואו בו ית', ובזה האופן עצמו עשאו בשתוף ראה והביט, הפסוקים הנאמרים באל ית' והביא ויראו את אלהי ישראל בתוכם. אמנם בחזה נהג בזה הדרך בעצמו ואין ביניהם חלוק כלל, כי הוא ביאר שמה, הושאל להשגת הלב, והוכיח השתוף ההוא מהפסוקים שהביא, אשר חזה על יהודה וירושלים (ישעי' א' א'), היה דבר ה' במחזה (בראשית ט"ו א'), והפסוקים האלה אינם הנאמרים בחק הבורא אבל הם חזייה, נאמר בה בישעיהו במה שחזה על יהודה וירושלים, ובאברם במחזה שלו, ואחרי שהרב הוכיח שתופו שזכר מהפסוקים האלה, אמר כמנהגו שעל זאת ההשאלה יהיה החזייה הנאמרת בחק הבורא, והביא ויחזו את האלהים. וא"כ אין בזה הקושיא שהקשו למפרשים, כי איך יאמרו שהיה לרב להביא ויחזו את האלהים עם שאר הפסוקים שקדם. כי הם בחזייה המיוחסת לאדם, ואינה נוגעת בבורא ית', ואינו הוא החוזה, ואינו ג"כ הדבר אשר חזו, והפסוק אשר הביא הרב מחק הבורא ית', אין לו להביאו עם הראיות שיביא לשתופים, ואין כן ויראו את אלהי ישראל כי לא הביאו עם הראות (האדם) אבל הביאו עם הדברים הנאמרים בחק הבורא. ראה דברי הרב בעיון הישר ותראה שאינו כדברי המפרשים ושהוא כמו שאמרתי, והתבאר מזה שהשמות האלה יאמרו בהשאלה, והם א"כ שמות מושאלים כמו שיאמר הרב:

פרק ה

כאשר החל ראש הפילוסופים וכו' עד וכן נאמר אנחנו, שאלתי אני בזה לאי זה תכלית הביא הרב מאמר אריסטוטילוס שקראו ראש הפילוסופים. ואם הביאו כדי לומר שהתנצל בחקרו בדברים העמוקים, ושכן יעשה הוא גם כן שמתנצל מזה כמו שפירש האפודי. הנה באמת יהיה זה בזולת מקומו, והיה ראוי שיביאהו בהקדמת הספר, גם כי שמה אמר מזה מה שבו די, ולמה יביאהו כאן פעם אחרת. ועוד שדברי הרב לא יסבלו זה הפירוש שהיה ראוי שיאמר וכן נאמר אנחנו, שאין ראוי למעיין בספרינו שייחס מה שנאמר לעזות, ודבריו לא היו כן. אבל אמר וכן נאמר אנחנו כי צריך לאדם שלא יהרוס. ואם נאמר שהביאו הרב לא להתנצלות עצמו, כי אם להזהיר המעיינים שלא יהרסו בעיון הדברים העמוקים כמו שיורה עליו לשונו. הנה יקשה מאד עליו ממאמר אריסטוטילוס שהוא לא הזהיר עליו. אבל אמר בהפך שעיונו בדברים העמוקים אין ראוי שייוחס לעזות כי אם להשתדלות. וא"כ מאמר אריסטוטילוס לא יסע (צ"ל יאסר) לאזהרת המעיינים, אבל יתיר להם העיון וההריסה. ואם יאמר שהביאו הרב לתת מקום לעיין במופלא ובעמוקות אריסטוטילוס, יקשה א"כ לשונו שאמר וכן נאמר אנחנו כי צריך האדם שלא יהרוס והוא סותר לכוונתו. עוד שאלתי בזה הענין, למה עשה הרב תנאים כל כך בהשגה באמרו. שירגיל עצמו, בחכמות ובדעות ויזקק מדותיו וימית תאוותיו ותשוקותיו הדמיוניות. עוד אמר אחר זה, וכאשר יבין ההקדמות וידעם וידע דרכי ההקש ועשות המופת וידע אופני השמירה, והוא באמת כפל דברים הרבה. עוד שאלתי שיראה בדברי הרב סתירה והפך, כי הוא אמר יקדים לחקור בזה העניין, ויורה שראוי שיהיה מהיר וקודם בחקירה הזאת, אחר זה יאמר, אבל יבוש וימנע, והוא מגזרת כי בושש משה (שמות ל"ב א') אמר שיתאחר וימנע מחקור, והוא באמת מקביל למה שקדם. ולהשיב לכל זה אומר שהרב הביא מאמר אריסטוטילוס וקראו ראש הפילוסופים לפי שכמו שכתב בד' בששי מספר השמע פרק כל משתוה מתחלק הנה אריסטוטילוס עם היות שקדמוהו פילוסופים הרבה, הוא באמת היה מתחיל הפלוסופיא וגומר אותה, לפי שהשיג בדרושיה האמת, מה שלא עשו הראשונים. וכיון שהוא הבינה וגם חקרה והביאה בספרו בסדור מופלא, היו קוראים אותו האלהי, וקראו הרב ראש הפילוסופים, ואמר כאשר החל לחקור ולעשות מופתים בענינים עמוקים, והיה זה בספר השמים והעולם, ולא ביאר הענינים ההם כאן, אבל בפ' י"ט ח"ב מספרו זה, כתב שהענינים ההם היו שתי שאלות יקרות, האחד למה היו הכוכבים (הנבוכים) מה שהוא קרוב מהם אל גלגל המזלות יתנועע תנועות רבות, והרחוק תנועות מועטות, בהיות הגלגל הראשון בלתי מתנועע אלא תנועה אחת, והיה ראוי שכל הקרוב אליו יתדמה אליו יותר בתנועותיו. והשאלה השנית לאי זו עלה היו בגלגל הראשון כוכבים רבים והוא אחד, ובשאר הגלגלים לא ימצא כי אם כוכב אחד בגלגל אחד, ואם הוא בעל גלגלים. ואמר אריסטוטילוס שמה בסבת זה טענות חלושות, עד שהרב בפרק י"ט הנזכר אמר שהחלופים האלה יורו היות הכל בכוונת מכוין, ושאינו על צד החיוב, כמו שחשב הפילוסוף, והוכיח מדבריו שהוא עצמו הרגיש בחולשת דעתו ותשובותיו לשאלות ההם. והנרבוני בפירושו לאותו פרק, ובפירושו לחי בן יקטן, ובפירושו לספר השמים והעולם, השתדל לחזק דעת הפילוסוף בתשובות השאלות הנזכרות, ואינם מוכרחות להזכר במקום הזה יעויינו משם, ולנו להתעסק עתה בביאור דברי הרב. ויהיה אומרו לחקור ולעשות מופתים, לחקור כדי שיוכל לעשות מופתים, לא שיאמר הרב שבפועל עשה אריסטוטילוס מופתים על זה, כשהוא יאמר בהפך זה שם כמו שאמרתי, אבל אמר בכאן שהיה חוקר ומבקש כדי שיוכל לעשות מופתים בזה, עם היות שלא הגיע אליו ולא עשאם. ואמר הרב אמר מתנצל דבר זה ענינו, לאמר שאריסטוטילוס קודם אותה החקירה אמר כמתנצל ממה שנכנס אליה עם קושי השגת הדברים, ועם היות שלא יביאם כאן בלשונו הנה יביא ענינם וכללותם, וזה שאמר דבר זה ענינו, להגיד שאין זה לשונו כי אם הכוונה ממנו:

תוכן העניינים

אברבנאל על מורה נבוכים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה