אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן קטו
הובא לידי פס"ד מכהה"ר שמואל ן' וואעיש ועמו כהה"ר ברוך טולידאנו.
וענין הפסק להוציא מיתומי כהה"ר שלם בן מימון בן הרוש חצי חזקת החצר ן' קמאנה ששטר המקנה כתוב ע"ש אביהם הנז' מחמת איזה עדויות שמתוכם דנו באמדן דעתן ששל אביו היא אלא שנכתבה ע"ש הבן הר"ש הנז' לאיזה סיבה, והוא שהשותף שקנה המחצית האחר העיד שהוא והר' מימון היו קונים ובשעת ההודאה היה הבן עומד וכתב על שמו ואמד בדעתו שאין זה אלא מאמנה שביניהם והעיד על ההוצאות שהיו מוציאין לצורך בניינה מימון היה המוציא והר"ש בנו עומד על הבנין והיה מכיר מדברי הר"ש שהיא של אביו והוא היה עומד על נכסי אביו גם עדות מס' ן' חמו א' מהפועלים שהעיד שהר"ש היה עומד על הבנין הוא ואברהם אחיו ופורעים השכירות ובפי' הגיד לו הר"ש שהיא של אביו, גם עדות הר' חיים בר נפתלי אביטבול שמימון היה הולך עמו לשווקים לקנות קורות לצורך הבנין והיה רואה הר"ש עומד על הבנין ושאל לו אם יש לו חלק בה והשיב שאין לו חלק ושכיר הוא בא בשכרו תקציצא דלמל'ף, גם עדות הר' ישראל ן' עולו שהעיד שרצה הר"ש הנז' למכור לוח א' מהאליקאמ'א ויגער בו אביו ויאמר מי הרשה אותך לשלוח יד בשלי, גם עדות הר' יהודה בן עמראן שהוא היה נותן למימון הנז' משל מימון לצורך הוצאות הבנין מן צ'אר אסיכקא. גם עדות עד א' שנכנס לחצר הנז' להיות נפנה שם ונכנס מימון הנז' ויגער בבנו הנז' שלא שמר כראוי באומרו שאתה מפסיד אותי להניח המקום הפקר והיה מימון נכנס איזה פעם לראות הבנין ולא הנאו הבנין וגער בבנו שלא עמד כראוי ואמ"ל אתה מפסיד אותי היום ואין רצוני לבנות היום לאט לאט אני אבנה, גם עדות הר' זרח פאריינטי שהעיד שבזמן קנין החזקה הנז' יודע נאמנה שלא היה להר"ש הנז' כלום במה לקנות ומימון אביו הוא שקנאה ומפני הנוגשים הבריחה וכתבה לשם שלם בנו, גם עדות הר' יוסף מראג'ו שהוסיף לברר בעדותו הנ"ל שיודע שמימון הוא שקנה עמו מכח מצרנות שאמר לו שיש לו זכות בגוף הקרקע והיו אומרים לתת תקציצ'א דלמליף להר"ש שכר טורח עמידתו וכמה פעמים שמע ממנו שהוא עומד בחריקי אביו ופעם אחת נכנס מימון וראה שהר"ש בנו שינה ממה שאמר לו יעשו הפועלים וכעם עליו עד שהלך ועיניו דומעות. ובאה אמו והוכיחה לאביו לבכיתו ושאמר לו הר"ש שאביו ממהר לבנות החצר הנז' מפני שהוא סמוך על שלחנו ובכל מקום שהולך לדור מוליך לו לשם מידי דמיכל וטריחא ליה מלתא ואינה קרובה לחצרו.
ועל עדויות הללו סמך כההר"ש וואעיש לאורועי האי שטרא שכתוב לזכות כהה"ר שלם ולהוציא מיתומיו באומדני דאמדי העדים וסמכה דעתו על אומדנות העדים הנז' להוציא מהיתומים ולאורועי שטרא, וזה היפך מן הדין דקי"ל בסימן ט"ו ס"ה ובסימן רצ"ז בסופו דהאידנא לא מרעינן שטרא מאומדנא דמוכח ואין מוציאין מהיתו' אלא בראיה ברורה כפסק הרמב"ם בפרק כ"ד מסנהדרין יע"ש, והנה החכם הפוסק טרח להעמיד להר"ש הנז' בחזקת נושא ונותן בנכסי אביו ממה שהעידו לו עדים שהיה אביו נותן ביד בנו עסק משאו ומתנו והיה מוציא ומביא ומעלה בספר חוקה הכנסה והוצאה עכ"ל וזה אינו דאע"ג דמדמינן בן:
הנושא ונותן בנכסי אביו לדין אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית דאיתא בסי' ס"ב ס"א עיין מהר"ם אלשיך סימן י"ט עכ"ז אינו נקרא נושא ונותן אלא אם כן מסר לו אביו כל נכסיו לשאת ולתת בהם כחפצו לקנות קרקע או טלטל ולמכור ולהוציא הוצאות הצריכים לכל בית אביו ואז יקרא נושא ונותן, וזה שהיה נותן ביד בנו עסק משאו ומתנו והבן מכניס ומוציא בפנקס אין כאן נושא ונותן בנכסי אביו שאביו הוא הנושא והנותן והוא אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא לסדר הכנסותיו ויציאותיו בפנקס ואפילו אם גם הוא היה נושא ונותן עם אביו הרי כתב הש"ך בס"ק י"ד דאם שניהם נושאין ונותנין בתוך הבית ודאי שכל שטר היוצא על שם א' מהם שהוא שלו לבדו אע"ג דאין חלוקין בעיסתן יע"ש, גם לא שייך שאביו מאמינו ומפקיד את אשר יש לו בידו דאיתא בסמ"ע סק"ו כיון שהכל בכתב לתת חשבון לאביו, ומה גם דדברי העדים סותרים לזה בקניית קרקע זה שאביו הוא הקונה אלא שכתבו על שם בנו מפני החובות וכיוצא מאותן אומדנות וכ"ש דאפילו אי חשבינן ליה נושא ונותן בנכסי אביו כיון שמת מחזיקין ביד יורשיו מה שכתוב ע"ש כדאיתא בסי' ס"ב, והטעם דדוקא בחייו דאם איתא דשלו הם היה מברר דבריו אבל ביורשיו אמרינן אלו היה חי היה מברר דבריו וכיון שהשטרות נכתבו ע"ש מוכחא מלתא דשלו הן עיין סמ"ע סק"ח וש"ך ס"ק י"ז, ומה שסיים בה הח' הפוסק דנד"ז הו"ל כידוע שהוא של אביו ממה שידוע לכל העדים שהיא של מימון ונסתייע מדברי מור"ם שכתב ודוקא בדבר שאינו ידוע שהוא של אחין אבל בדבר ידוע על היתומים להביא ראיה, אין דברי מור"ם אמורים בדבר ידוע מאומדנא אלא בדבר ידוע בעדים או בראיה ברורה. שדברי מור"ם לקוחים מהמרדכי ריש ח"ה וז"ל ואע"ג דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה י"ל דלא דמי דהתם דוקא שלא היה הדבר ברור שהיו הנכסים הכתובים בשמו של אבי יתומים אלא שאנו מדמין מאומד הדעת לו' כן אבל הכא דידוע דהני קרקעות היו של יעקב אפילו לאחר מיתתה על בנה להביא ראיה יע"ש:
הרי מבואר דדוקא בדבר ברור ולא מאומדנא ותשובתו לשואליו שהחזקה הנז' של אביו היא אינה כלום דשלא להשביע את עצמו אמר כן, ומ"ש הח' הפוסק דכיון שלא היה מודה מעצמו רק להשיב לשואליו לא יפרש בטענת שלא להשביע זה טעות מפורסם דמ"ש מר"ן לא תבעו אדם מעולם אלא שמעצמו הודה אין הכונה שמעצמו הודה לאפוקי משיב לשואלו אלא לאפוקי שלא תבעו אדם אבל המשיב לשואלו כ"ש דשייך טענת השבעה, תדע שכתב מר"ן ס"ה לא מהנייא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה אבל אם לא תבעו והוא הודה מעצמו אינו יכול לטעון משטה הייתי בך וכתב מור"ם ועיין סימן זה סי"ד והוא ואע"ג דלא שייך טענת השטאה כשאין תובע דדוקא כשיש תובע שייך לומר משטה הייתי בך להורות במה שאינו כמו ששטית בי לתבוע ממני מה שאינו אכן כשאין תובע לא שייך טענת השטאה ובסעיף י"ד חדית לן דאע"ג דלא שייך טענת השטאה מ"מ שייך טענת השבעה במאי דלא שייך השטאה והיכא דשאלוהו דלא שייכא טענת השטאה שייכא מיהא טענת השבעה, ובפירוש איתמר בסעיף כ"ד דבשואל שייכא השבעה מדכתב ראובן שאמר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר שמעון כן ואמר ראובן אתם עדי הוי הודאה ולא יכול לטעון טענת השטאה והשבעה, הרי משמע דוקא אמר אתם עדי הוא דאינו יכול לטעון הא בלא אמר אתם עדי יכול לטעון השבעה וכמו שסיים מר"ן ולא עוד אלא אפי' לא אמר ראובן אתם עדי אינו יכול לומר ללוי משטה אני בך משמע דהשטאה לא שייכא אבל השבעה שייכא, וכן כתב הש"ך בס"ק ס"ב בהדייא וז"ל דדוקא כשהיה התובע עצמו שם מטעם שכתבתי דאיך יעשה שלא יחזיקוהו בעשיר ויודה לפני זה שידע באמת שאינו כן שחייב לו וא"כ עשיר הוא אלא ודאי הודאתו באמת היה משא"כ כשהודה לאחר דאדרבא ומסתבר טפי שזה שאלו חייב אתה מנה ללוי ולא רצה שיחזיקהו השואל בעשיר כשיאמר לא לכך השיב הן יעו"ש, עוד ראיתי שכתב הח' הפי' לא שייך טענת השבעה דאפי' יהיה לו ממון רב אין העין שולטת בו ואין לוחץ יציר לו עכ"ל, יצא ידעתי מהיכן יצא לי חילוק זה דבפ' זה בורר דף כ"ט פרש"י דאדם עשוי לומר לבריות חייב אני מעות נפליני להתרחק מעין הרע ומצינו דעין הרע שלטה בלוחות הקדש שניתנו בקולי קולות. ואם הבין שלא להשביע את עצמו היינו שיראה עשיר ויתבעוהו במס בשער גבוה וזה לא שייך בת"ח צריך סעד לתומכו שיפרש כן. סוף דבר הקרקע הנז' בחזקת היתומים והמוציא מידם אינו אלא עושקם וגוזלם במקום שיהפך בזכותם וכ"ש דאין כאן אומדנא דמוכח דמה שהעידו שמנכסי אביו היה מוציא הוצאות אפשר בהלואה נתנם לו יפרע או נתנם לו במתנה כיון שהוא בעל תורה, וכן מה שטרח לקנות הוא עצמו הקורות מן השווקים דרך האב לטרוח בעד בנו וכל אותם האומדנות לא מוכחי כלום, ע"כ נמ"ך.