אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן צט
טופס מטופס עדות א' וז"ן
טופס ק"ע הוצרכנו להעתיקו לכתוב ע"ג פס"ד וז"ן במו' ג' כחדא הוינא יתבין אנן בי דינא דחתימי לתתא ואתו קדמנא המ' הר' ראובן ה"ן כסוס והבחור יעקב בכמוה"ר משה ה"ן אביטבול והעידו בתע"ג בל"ע אין הומאן כאנו קאעדין פשוק וג'א וואחד לגוי קאלהום וואש מא הנא סי יהוד מן לגרב קאלולו כאיינין והומא ברוחהום די כא יתכללמו מעאך מן לגרב, קאלהום אס מן מוצ'ע פלגרב קאלו סי מן פאם וסי מן מקנאם וסי מן ארבאט קאללהום אנא מא חאג'תי אגיר מן די הווא מן פאס ודי הווא מן ארבאט לאיין קאללהום הגוי הווא כאן פלח'ג ומנאיין רג'ע מן לח'ג רגבוה סי יהוד מן קצמטינא באם יעטיווה סי בראוואת ילחקהום לפאס ולרבאט קאלהום לגוי הנז' מן סבבת אלי ג'א מן לח'ג מא ירפדסו לבראוואת די ליהוד ורגבוה וקאלולו מנאיין תתלאקא מעא סי יהוד מן פאס אוו מן רבאט תקוללהום וואיין ג'וג' ליהוד מן לגרב כאנו ענדהום פקצמטינא וואחד מן פאס וואחד מן רבאט וקאל קבל ימותו וואיין ענדהום אנשא פלגרב וקאם לגוי וכתב ייסם ליהוד בכתב ידו פזמאם די באס יביע וישרי ועבבאהום לגוי הנז' וג'בד אזמאם די כתב בידו והאדא די מכתוב פיה אשאעא די קראה קדאמהום עיוש בן אברהם בן אסוויסייא דמן ארבאט די מראתו יסמהא עלו קאלולו ליהוד וואיין מאת פקצמטינא, וג"כ מסעוד בן יוסף די מן פאס נסיב משה בושיבא מאת פקצמטינא והאד אסי כללו קאלו לגוי הנז' וליהוד העדים הנז' מא סקסאווה ולא תכללמו מעאה כלל אלא לגוי מסל"ת על כל הדברים הנז' וחתי' הכא אנן בי דינא דחתימי לתתא והיה בא' בשבת ר"ח אייר חדש זו שלשים לניסן שנת התקס"ב וח"ע הח' הש' הדו"מ כהה"ר אברהם אציני והח' כהה"ר יהודה צ'רמון וכהה"ר דוד עטייא והכרנו חתי' הר"א והר"ד כדחזי.
וס"ל נמ"ך
הנפק שטרא דנא קדמנא אנן ב"ד ומדאתבריר לנא בחתי' ידייהו דדיינא דהיא היא אשרנוהי וקיימנוהי כדחזי ואתקיים וחתו' הח' השלם הדו"מ כהר"ר נתן ג'ייאן וכהה"ר שמואל ויצאל ונתקיימו לנו חתי' ולראיה ח"פ במאמר ב"ד וחתום הח' הש' כהה"ר יוסף אשרקי והח' השלם כהה"ר רפאל אביטבול זלה"ה ונתקיימו לנו חתי' כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת ואתקיים.
וזה טופס עדות שנתקבלה באדר תקס"ח וז"ן
במותב תלתא כחדא הוינא יתבין אתו קדמנא הח' הש' כהה"ר יצחק ן' סאלם ארווימי והיק' עזוז בר ימין אצראף בתע"ג וקאלו אין הומא כא יערפו הי' מסעוד בר דוד וחיון בידיעה ברורה כא יקולולו בני אדם בעיר פאס אצ'ריווי שנלב"ע ענדנא פקסבת זטאת יע"א, וג"כ הר"י העיד באיין כאן נאזל ענדו חתא נלב"ע עכ"ד העדים וקבלנו עדותם כדחזי ד' באדר שנת ויהי בישורו"ן לפ"ק וקים וח"ע כהה"ר מרדכי נהון וכהה"ר מסעוד אזולאי ונתקיימו לנו חתי' וחתום כהה"ר רפאל מונסונייגו וקים.
נדרשתי אח"מ לפתוח יד בתשוב"ה. בשריותא דהדין עלובה, איכה ישבה, ימים ושנים של צער למעציבה, היתה כאלמנה יושבת למקוצעות בכבלי עגונה, היינו שכוחה היינו עזובה, ומן המודיעי"ת באתי שזה כמה שנים מאשר הובאה לפני ק"ע הראשונה שנתקבלה באייר תקס"ב הנ"ל ולא חזינא בה הכרעה באותה שעה לכף זכות יותר מכף חובה, דאע"ג שהעידו העדים שלא שאלוהו ולא דברו עמו כלל אלא שהגוי היה מסל"ת הא קא חזינא דאין כאן דין מסל"ת ברור מחמת שמצווה ועומד הוא מהיהודים שיבוא ויגיד לבני עירו שמת פ' והו"ל כדין נתכוון להעיד ולהודיע מיתתו ומשנה שלימה שנינו (יבמות קכ"א ע"ב] ובנכרי אם היה מתכוין אין עדותו עדות. ועם היות שבגמ' אמר שמואל לא שנו אלא שנתכוון להתיר אבל נתכוון להעיד עדותו עדות מ"מ מסקנא דגמ' כר' יוחנן דלא שנא מתכוין להתיר ל"ש מתכוין להעיד אין עדותו עדות ומפרש רב יוסף בא לב"ד ואמר איש פ' מת השיאו את אשתו זהו מתכוין להתיר, מת סתם זהו מתכוין להעיד, ובעי בגמרא אלא מתני' דקתני ובנכרי אם היה מתכוין אין עדותו עדות היכי משכחת לה כלומר היכי משכחת לה דלא נתכוון להעיד ולא להתיר, ומשני במסל"ת כההוא דהוה קאמר ואזיל מאן איכא בי חיואי מאן איכא בי חיואי שכיב חיואי ואנסיבה רב יוסף לדביתהו וכו' ובפירוש סוגיא זו הוא דפליגי הר"ן וסיעתו והר"י טאיטצאק וסיעתו ונראה דלכולהו נ"ד לא חשיב מסיח לפי תומו, אם לסברת הר"ן וסיעתו דסוברים דמאי דמפרש רב יוסף בא לבית דין ואמר איש פ' מת וכו' דלאו דוקא בא לפני בית דין אלא אפילו בא לפני אנשים או איש אחד ואמר מת סתם מתכוין להעיד הוא ואין זה מסיח לפי תומו כיון שבכוונה בא להגיד ענין מיתתו, ולא מיקרי מסיח לפי תומו אלא במתכוין לספור דברים בעלמא כגון שאינו אומר אותו דבר לבדו אלא בקשר ענין לפניו או לאחריו, והביאו סיוע לדבריהם מלשון הרמב"ם פי"ג מהל' גירושין הלכה י"א וז"ל כבר אמרנו שהגוי שהסל"ת משיאין על פיו. כיצד היה הגוי מסיח לפי תומו ואמר אוי לו לפ' שמת כמה היה נאה וכמה וכו' וכיוצא מדברים הללו שהם מראין שאין כונתו להעיד הרי זה נאמן עכ"ל, [הביאו מר"ן סי' י"ז סי"ד] וכן ממאי דאיתא בגמ' חבל על פ' וכו' מ"מ נ"ד מתכוין להעיד הוא דאע"ג שיש קישור דברים ועניינים לפניו ולאחריו הא חזינן דמתכוין להגיד מה שנצטוה ממשלתיו ומה גם באומרו בעדותו שאמרו לו משלחיו שהיהודים הנפטרים קודם פטירתם אמרו שיש להם נשים במערב יש צד לומר שכונתו לומר שיש להם נשים וינשאו בעדות זו והו"ל כמתכוין להתיר נמי, וגם לסברת מהריט"א וסיעתו שחולקין על סברא זו ואומרים דלא הוי מתכוין להעיד אלא בבא לבית דין וכפשט הסוגיא וכל שבא לפני ישראל ואמר פ' מת אפילו בלתי קישור דברים משיאין את אשתו דזהו מסיח לפי תומו כיון שאמר דבריו חוץ לב"ד ולא חשיב כוונתו להעיד. וכתבו על ראיות הר"ן שהן חלושות ואפשר לומר בכולן מעשה שהיה כך היה ושאין צריך להזכיר בדבריו כל אותן דברים שהזכיר הרמב"ם ז"ל שהוא לא הביאם אלא לרווחא דמלתא עיין הריב"ש סימן שע"ז וכתב מר"ן ב"י שכתב לו מהריט"א שבכל בתי דינין שהיו בשלוניקי בימי איתני וגדולי עולם שהיו בה פשט המנהג להתיר באומר איש פ' מת בלא קישור דברים ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד עכ"ל. הרי אפילו לסברא זו הטיל תנאי ובלבד שלא יתכוין לא להתיר ולא להעיד לומר שאפילו חוץ לב"ד אם ראינו שמתכוין להתיר או להעיד אין עדותו עדות. ובנ"ד הרי אמרינן דלהעיד הוא דאתא להגיד הנאמר לו ממשלחיו דאדעתא דהכי שלחוהו ולו יהיה דאיכא צדדין למשווייה מסיח לפי תומו הרי כתב מור"ם בהגה באה"ע סי' י"ז סט"ו דכל שיש להסתפק בסיפורו אם הוא מסיח לפי תומו הרי זה ספיקא דאורייתא ולחומרא ודי לנו בהיתר מסיח לפי תומו כשיהיה ברור לנו שהוא מסל"ת יע"ש והם דברי הריב"ש בסי' ש"פ יע"ש.
ועל של עתה באתי שבתי וראה שהגוי הנז' לא נתכוון לא להתיר ולא להעיד אלא מסיח לפי תומו הוא מה שאירע לו בעוברו דרך קצמטינא שנתנו לו האגרות ולא רצה לקבלן ושמו אלה הדברים בפיו, ואם הם נתכוונו בשליחות זו להתיר או להעיד הוא לא נתכוון אלא לספר מה שאירע לו ואעפ"י שהזכיר הנשים בעדותו כאמור אין אומרים להתיר נתכוון אלא להודיעם מיתת בעליהן שיתאבלו עליהם וכיוצא בזה, ומה גם שאין הגוי בקי בדיני ישראל לומר שלא ינשאו נשי הנעלמים רק בעדות מיתתן שהרי בדיניהם אפילו בהיכא שהבעל חי בודאי היכא דהרחיק נדוד ונתעכב אפילו רק ג' או ד' חדשים הולכת אשתו לפליל והפליל מתירה לינשא לאחר, וא"כ לא עלה על לבו להתיר בעדותו כי לדעתו יש לה היתר עפ"י הפליל אפילו עודנו חי גם לא חשיב מתכוון להעיד אפילו להר"ן כיון שמספר מה שאירע לו לפי תומו בקישור דברים וענינים לפניו ולאחריו ומה גם להחולקים על הר"ן דקי"ל כוותייהו דכל שלא בא לב"ד אפילו בלא קישור דברים מיקרי מסיח לפי תומו, וכ"ש בנ"ד דאיכא תרתי קישור דברים וחוץ לב"ד, ומינה אמינא לה דלא אזלינן בתר כוונת משלחיו אלא בתר כוונתו ממה שכתב הרמב"ם ז"ל פי"ג מהל' גירושין הלכה כ"ד בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד או אנשים כשתלך למקום פלוני אמור להם שמת יצחק בן מיכאל ובא השליח ואמר לנו וכו' הרי אשתו מותרת עכ"ל [הביאו מר"ן סי' י"ז סי"ח] מדקאמר סתם בא אחד יש במשמע אפי' גוי אם יבוא ויאמר אמרו לו כשתלך למקום פ' אמור להם שמת פ' תהיה אשתו מותרת, הרי אע"ג דמשלחיו נתכוונו להתיר לא אזלינן בתר כוונתם אלא בתר כוונתו וכל שמסיח לפי תומו מתירין תדע שהרמב"ם ז"ל עצמו בהלכה כ"ז הביאו מר"ן שם סי"ט כתב ישראל שאמר. מת איש יהודי ממנו וכו' וכאן נקט בא אחד ואמר ולא אמר בא ישראל משמע דלא שנא בין גוי בין ישראל, וכן משמע בקונטרס עגונות סי' רכ"ז וז"ל יהודי שהיה בספינה ונשברה והשליך עצמו לים והיה שט בים ונתיגע בדרך והיה גוי שט לפניו וקרא לו שימתין לו ולא רצה ואמר לגוי כשתגיע למקום פלוני תאמר להם כי יהודי שבמקום פ' ויש לו שם אשה ובן ובת נטבע לפניך והפך הגוי ערפו לראותו ולא ראהו עוד וכו', וכתב הרב שהוא מסיח לפי תומו ואם נשאת האשה לא תצא כדין מים שאין להם סוף יע"ש, הרי בפירוש שהגוי שלוח להגיד על מיתת פ' וחשיב ליה מסיח לפי תומו אע"ג דמשלחו שלחו להגיד לא חשיב נתכוון להעיד ולא להתיר אעפ"י שמשלחו נתכוון לכך ובעדות זו הזכיר שמו ושם אביו ושם עירו דקאמר מסעוד ן' יוסף דמן פאס והוסיף סי' בתוך סימן נסיב משה בושיבא, וא"כ מעדות זו הראשונה לחוד נראה להתיר אם יסכימו בעלי הוראה.
ומה גם בהצטרף עדות השניה שנתקבלה מקרוב בעדים ברורים שמעידים על מיתתו ומידי ספיקא לא נפקא שהרי לא הזכירו העדים שם אביו ושם עירו, והמעיין בספרי הפוסקים יראה אגודה של חכמים ושל סופרים אחזי שער סגרו ואין פותח דלא סגי בלא הני תלתא שמו ושם אביו ושם עירו והביאו ראיה מדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהל' גירושין הלכה כ"ד שכתב וז"ל בא אחד ואמר אמרו לי ב"ד וכו' כשתלך למקום פ' אמור להם שמת יצחק בן מיכאל וכו' ודקדק מוהריק"ו שורש קפ"ה מלשון זה מדקאמר כשתלך למקום פ' משמע דאיכא קפידא בידיעת שם עירו עם מה שהזכיר שמו ושם אביו יע"ש, ויש כת אחרת גדולה וחזקה מקמאי ובתראי דסגי בשמו ושם עירו בלא הזכרת שם אביו. ולמדו כן מלשון הרמב"ם הלכה כ"ז ישראל שאמר מת איש יהודי עמנו במקום פ' כו"ך צורתו וכו' אין אומרים באומד הדעת פ' הוא עד שיעיד העד שהוא פ' ויכיר שמו ושם עירו ע"כ,. וכתב הה"מ שדברי הרמב"ם לקוחים מהתוספתא וז"ל אין מעידין עד שיהיו מכירין שמו ושם עירו עכ"ל, הרי דמדוקדקין לשון הרמב"ם ולשון התוספתא דבשמו ושם עירו סגי ועיין מהר"ם לובלין סימן קל"ג.
ויש עוד כת שלישית רבתי בדעות ברוב בנין ורוב מנין מקמאי ובתראי דבתרי מגו תלת סגי או שמו ושם אביו או שמו ושם עירו, ומוהריק"ו עצמו הביא זו בשורש קע"ו ולמד כן מלשון הרמב"ם שם הלכה כ"ח וז"ל מצאו כתוב בשטר מת איש פ' ב"פ וכו' ונודע שזה הכתב של ישראל הרי זו תנשא אשתו הביאו מר"ן שם סעיף י"א ומוהריק"ו דקדק מדלא הזכיר שם העיר מאחר שהזכיר שם האב ש"מ דבשם אביו לחוד סגי, וכתב דמ"ש הרמב"ם בהלכה כ"ז שצריך שיזכיר שם עירו היינו היכא דלא הזכיר שם אביו, הרי דמתרי לישני דהרמב"ם משמע דבשמו ושם אביו או שמו ושם עירו סגי יע"ש, ועיין למר"ן ב"י ובכ"מ מ"ש ליישב ב' תשובות מוהריק"ו אהדדי שסותרות זא"ז דספוקי מספקא ליה למוהריק"ו כונת רבינו יע"ש.
והנה עין הרואה עיניו יחזו דהאי סברא דבתרי מנייהו סגי ללמדת היטב מדברי הרמב"ם ודייקי שפיר לישני דהרמב"ם דבמקום שהזכיר שם עירו לא הצריך הזכרת שם אביו ובמקום שהזכיר ש אביו לא הצריך הזכרת שם עירו ואשכחן הכרעה מפורשת בלשון רבינו הלכה כ"ג לפי גרסת כל הספרים שבידינו ושכך היא גירסת מר"ן הקדוש בשלחנו הטהור סעיף כ"ג וז"ל ראו א' עומד מרחוק ואמר שהוא פב"פ או פ' ממקום פ' והרי נשכו נחש והרי הוא מת והלכו ומצאוהו שנשתנה ולא הכירוהו הרי אלו משיאין את אשתו עכ"ל, ולפי גירסא זו הויא שפיר ראיה גמורה להאי סברא דבתרי מגו תלת סגי, והדברים ק"ו אם במקום דאיכא ריעותא שנשתנית צורתו ולא הכירוהו [הרי אלו משיאין את אשתו] סגי בהזכרת שמו ושם אביו או שמו ושם עירו כ"ש במקום דליכא ריעותא, וההיא דיצחק בן מיכאל דקאמרי כשתלך למקום פ' אית לן למימר דלא שיש קפידא בדבר אלא דמראים מקום הם לו, ומה גם שהרא"ש שהוא א' מעמודי הוראה בכלליו כלל נ"ב סי' א' הביא ראיה מלשון זה דבשמו ושם אביו סגי ומוכרח שכך הבין בלשון רבינו דמראים מקום הם לו, ואף לגירסת מוהריק"ו דגריס בלשון רבינו ואמר שהוא פ' דממקום פ' הרי כתב שאינו מנגד לסברא זו דהתם שאני דאיכא ריעותא דנשתנה הוא דבעי שלשתם יע"ש.
ואפשר דמהאי גירסא דנזדמנה למוהריק"ו בלשון רבינו הוא שהיה מסופק בכוונת רבינו ואילו ראה גרסתינו לא היה מסתפק בההיא דיצחק בן מיכאל והיה מכריע שפיר כוונת הרמב"ם להאי סברא, גם לשון התוספתא שהביא הרב המגיד לעיל עד שיזכיר שמו ושם עירו דמשמע דקפיד אשם עירו משמיא אנהירינהו לעיינין וחזינא לשון התוספתא פי"ד דיבמות בתוספתא הנדפסת בספר הרי"ף אחר כל מסכתא דף ס"ב דגריס כך אין מעידין עליו עד שיהיו מזכירין שמו ושם אביו שמו ושם עירו ע"כ, ואשכחן למהרשד"ם נמי בשאלה ל"ה בחלק אה"ע שכתב דלמעשה סמכינן אשמו ושם אביו או שמו ושם עירו ושכך היה דן רבו מהר"י טאיטצאק הביא לשונו מר"ן ב"י בטור אה"ע סי' הנז', ובשאלה מ"ג כתב האמת שכבר נהגו בתי דינין שבשלוניקי להסמיך על שמו ושם אביו או שמו ושם עירו וכמו שקבלתי ממורי מהריט"א, וגדולה מזו כתב מר"ן ב"י בסי' הנז' בשם תשובת הר"ן דכל שמעיד בדבר ברור שאי אפשר לספק באחר משיאין את אשתו אף על פי שלא הזכיר שמו, וכ"כ מהרשד"ם בתשובה פ' והסביר הענין שהרי מה שצריך להזכיר שמו ושם אביו או שמו ושם עירו או שלשתם יחד פשיטא דלאו מלתא בלא טעמא הוא דעמא דבר זה הוא חק וגזירת מלך והבו דלא לוסיף עלה, אלא טעמא רבה איכא והוא כי היכי דנדע על איזה איש מדבר עד שאפי' לא הזכיר שם המת כלל אלא שנתן בו סימנים מובהקים די בכך ומשיאין את אשתו, וא"כ נראה שאין הכוונה רק שנכיר על איזה איש מדבר ונמשך אחריו דרכי נועם בשאלה כ"ט יע"ש.
ועפ"י סברא זו עלתה ארוכה מעלייתא בשריותא דהאי אתתא גם מעדות זו דאע"ג דלא הזכיר שם אביו הרי הזכיר כנויו שעומד במקום הזכרת שם אביו כמבואר בקונטרס עיגונא דאתתא ק"ב וק"ה ו שז ושס"ו משם כמה גדולים ומהם כתבו דעדיף משם אביו ואפילו לא הזכיר שם אביו ושם כנויו מדקאמר כא יקולולו כנוי אחר בעיר פאס אצ'ריווי כאלו אמרו שזה עירו והו"ל כמזכיר גם שם עירו, ואפי' נימא שלא נתכוונו בזה לשם עירו מ"מ הא איכא כנויו דהוא כשם אביו וסגי בהכי כדכתיבנא, ומ"מ אם יתברר שבעיר פאם היה נקרא אצ'ריווי ולא זולתו אין לך הוכחה גדולה מזו וכדברי הר"ן ז"ל.
הרי דהותרה האשה העגונה מכבלי עיגונה בין לעדות א' בין לעדות זו האחרונה למהך להתנסבא כחפצה וצור ישראל יצילנו משגיאות החותם פה צפרו בתשרי משנת יו"ם בשור"ה הוא לפ"ק וקים.
שאול ישועה אביטבול ס"ט