אור ברסלב

אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן צד

סימן צג

בהיות שהר' משה ן' מסעוד אזולאי נרבה רוחו אותו ותדבק נפשו וחשקה נשמתו לעלות ולראות הסתופף בבית ה' בחצרות אלהינו ורצה שתעלה גם אשתו עמו ותמאן בדברו לאמר שאין רצונה לעקור דירתה מאצל קרוביה, ועמדו לפני לדין המדבר בעד האשה והבעל הנז', וטען המדבר בעד האשה שאם הוא עכ"פ ירצה לעלות לא"י יפרע לה כל סכי כתובתה מושלם ויפטור אותה בגט וילך לו לשלום ומה גם שכל הדרכים בחזקת סכנה, והבעל משיב שהוא רוצה בקיומה ורוצה שתלך עמו ואם היא לא רצתה לעלות תפסיד כתובתה. ופסקתי ביניהם שהדין עם הבעל ומשנה שלימה היא בפ"ב דכתובות דף ק"י הכל מעלין לא"י וכו' ופסקה מר"ן באה"ע סי' ע"ה ס"ד וז"ל אמר האיש לעלות לא"י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה וסיים מורם שנוטלת נ"מ ונציב שלה הקיימין יע"ש. [עיין להרב קול יהודה בתשובותיו לכוזרי במאמר ב' סי' כ"ב] והאי טענה שטען שכל הדרכים בחזקת סכנה אינה טענה דאם איתא דחיישינן לסכנת דרכים ליתיה להאי דינא כל עיקר דכל הבא לכפות אשתו לעלות עמו לא"י אמרינן ליה כל הדרכים בחזקת סכנה ולא נאמר דין זה לבעלי שם לבד שעושין קפיצת הדרך אלא לכל ישראל איתמר ואיך אפשר להעלותה לא"י בלי שיעבור בדרכים ותדע שכן הוא שהרי כלל זה דכל הדרכים וכו' פשוט הוא בדברי הפוסקים, ואפ"ה כתבו להאי דינא דכופין לעלות ולא חשו לחשש ס"ד כלל ואע"ג דיש מקום לומר דחמירא סכנתא מאיסורא ולמה לא ניחוש לחשש ס"ד. טעמא רבה איכא דקי"ל במקום מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ושלוחי מצוה אינן ניזוקין כדאמרינן גבי בדיקת חמץ דרבנן דכל זמן שהוא עוסק במצוה לא חלי ולא מרגיש מסכנת עקרב המצויים בגלים יע"ש וכ"ש במצות ישיבת א"י שהיא מצוה מן התורה וכמו שמנאה הרמב"ן במנין המצות מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה אפי' בזה"ז, ואמרינן בכתובות ד' קי"א המהלך ד"א בא"י מובטח לו שהוא בן העוה"ב והקבור בא"י כקבור תחת המזבח. ומתיה חיים ויציצו מעיר כעשב הארץ ולא כן מתי ח"ל וכמה מלי מעלייתא נאמרו בה עד שאמרו ששקולה היא ככל המצות וא"כ בודאי הוא דאגוני מגינה מכל מיני חשש ס"ד שהרי בלכת דמצוה הוא דהולך וקרינן ביה עידנא דעסיק בה ואין שופ"ר.

איברא דחזי הוית איפכא ממאי דכתיבנא בדיבור תוספות פ' בתרא דכתובות דק"י וז"ל הוא אומר לעלות וכו' אינו נוהג בזה"ז דאיכא ס"ד והיה אומר רבי חיים דעכשיו אין מצוה לדור בא"י כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשים דאין אנו יכולים ליזהר בהם ולעמוד עליהם עכ"ל, הנלמד מדבריהם דמלי מלי קתני דלטעמא קמא אין כופין בזה"ז משום חשש ס"ד ולטעמא בתרא משום דאין מצוה לדור וכיון דאין מצוה אין כופין אפילו אי ליכא חשש ס"ד.

וא"כ לדידן אף דקי"ל דמצוה לדור בא"י ולית דחש להא דר"ח כמ"ש מהר"י מטראני בשיטתו על כתובות יע"ש מ"מ נימא דמטעמא קמא דחשש ס"ד לא יהא דין זה נוהג בזה"ז, ומדברי הפוסקים נראה דאין חלוק בזמנים שכתבו דין זה סתם ולא חלקו בזמנים וגם רבינו הרא"ש שתמיד הוא שותה בצמא דברי התוספות הביא דין זה סתם ולא חילק כלום בדין זה וקשיא לי עוד בדבריהם דכיון דעיקר טעמא מחשש ס"ד למה תלו הדבר בזמנים והיה להם לומר דבקום דאיכא חשש סכנה אין כופין.

והנראה נכון בעיני שהתרי טעמי שהביאו התוספות חדא מכלל חבירתה איתמר ואלמלא הא לא קיימא הא והוא שהתוספות כתבו תחילה דאין דין זה נוהג בזה"ז דאיכא ס"ד וקשיא ליהו ואי איכא חשש ס"ד. מאי הוי הרי קי"ל שומר מצוה לא ידע דבר רע ואגוני מגינה ולכן כתבו ואומר ר"ח דעכשיו אין מצוה לדור וכיון דליכא מצוה יש לחוש לסכנה ומשום דהאי דאין מצוה לדור הוא בזה"ז דאין יכולים ליזהר וכו' א"כ גם טעמא דחשש ס"ד התלוי בו הוא דוקא בזה"ז דאין מצוה אבל בזמן דיכולים ליזהר ויש מצוה שומר מצוה לא ידע דבר רע ואין לומר שהתוספות כתבו ב' סברות חלוקות ומי ששנה זו לא שנה זו שהרי מבואר בהמרדכי בהגהות סוף כתובות דטעמ' קמא דס"ד שהביאו התוס' סתם הם דברי רבי חיים עצמו וז"ל הוא אומר לעלות כתב ר' חיים כהן בתשובה:

דה"מ בימיהם שהיה שלם בדרכים אבל עכשו שהדרכים משובשים אינו יכול להוליכה דהו"ל כמו חפץ להוליכה למקום גדודי חיה ולסטים ואף אם יעמיד לה ערבים מגוף וממון ערבך ערבא בעי עכ"ל, הרי דרישא וסיפא רועה א' אמרן וא"כ עדיף טפי למימר דחד טעמא הוא ולטעמיה אזיל דסובר דאין מצוה לדור וכיון דליכא מצוה איכא למיחש לס"ד ונפקא מינה דלדידן דקי"ל מצוה לדור ליתיה להאי דינא ולא חיישינן לסכנה משום דשומר מצוה לא ידע דבר רע וכן יש לישב לשון המרדכי ודוק.

האמנם דמודינא בהיכא דברי הזיקא ושכיחא סכנתא דאין כופין כדאמרינן גבי חור שבין יהודי לגוי דאע"ג דשלוחי מצוה אינן נזוקין היכא דשכיח היזקא שאני יע"ש, והשתא דאתינא להכי נימא שזו היא סברת היש מי שאומר שהביא מרן שם ס"ה שהיא סברת הרשב"ש וז"ל דהא דכופין לעלות לא"י היינו בדאפשר בלא סכנה וסיים בב"י בלשונו דאי איכא סכנה אסור לסכן עצמו עכ"ל ומשמעות דבריו הם בהיכא דאיכא סכנה ודאית וברי הזיקא בזה הוא דאין כופין אבל לחשש סכנה לבד אין חוששין וכופין לעלות ובהכי מדוקדק לשונו הזך שכתב דהא דכופין לעלות היינו בדאפשר ליה בלא סכנה שלא החליט הדבר לומר דכופין לעלות במקום דליכא חשש סכנה דמשמע דכל דאיכא חשש ס"ד אין כופין אלא כתב בלשון אפשר והיינו כל דאפשר לו בלא סכנה דהיינו שיש עובר ונמלט ויש נמי עובר ונתקל כסתם דרכים בזה הוא דכופין אבל בהיכא דאיכא סכנה ודאית בזה אין כופין ואסור לסכן בעצמו דלא סמכינן אהגנה דמצוה במקום דשכיח הזיקא והיינו דמסיים בב"י דאי איכא סכנה אסור לסכן וכו' והיינו סכנה ודאית דבזה ודאי איסורא נמי איכא כיון דברי הזיקא.

ובזה הרווחנו טעמא להסיר תלונה מעל מרן שהביא סברא זו בשם יש מי שאומר כאלו לא אמר דבר זה זולת הרשב"ש ואם איתא דקאי הרשב"ש בשיטת התוספו' והמרדכי ואוסר בסתם דרכים דאית בהו חשש סכנה הו"ל למרן להביא סברא זו בשם התוספות והמרדכי ולא משמא דיחידאה אלא ודאי דסברת הרשב"ש לחוד וסברת התוס' לחוד, וכמ"ש ודוק.

ועיין מהרשד"ם בחלק א"ה סי' רט"ו וסיים ואחר שזה מחלוקת אני דן שיפרע הנדונייא לבד יע"ש ומכאן תשובה לדברי הבאה"ט סי' ע"ה ס"ק י"ט שכתב וכיון דאיכא פלוגתא מי יוכל לכפות וכו' וחייב ליתן לה כתובה והוא דבר תמוה להוציא מיד הבעל במקום דאיכא רבוותא דטופרין ודוק. ועיין פנים חדשות ד' נ"ד ע"ג שכתב משם מהר"ם גאלנטי דכופין.

ויש להביא ראיה לחילוק זה דמחלקינן בין סתם דרכים דאמרינן בחזקת סכנה להיכא דברי הזיקא וליכא סכנה ודאית ממה שהביא הרא"ש בפ' הרואה והטור בסי' רי"ט בענין ברכת הגומל שבאשכנז וצרפת אין מברכין כשהולכים מעיר לעיר שלא חייבו אלא בהולכי מדברות דשכיחי בהם חיות רעות ולסטים והא דאיתא בירושלמי כל הדרכים בחזקת סכנה לא נאמרו אלא לענין תפי' הדרך שבכל הדרכים צריך אדם לבקש על עצמו אבל ברכת הגומל במקום תודה נתקנה עכ"ל הרי דאע"ג דמודים הם חכמי צרפת שכל הדרכים בחזקת סכנה לא חייבו ברכת הגומל משום דאינו אלא חשש סכנה אבל במדברות דאיכא סכנה ודאית דשכיחי חיות וכו' חייבוהו לברך א"כ בנ"ד נמי כסתם דרכים כופין דאינו אלא חשש סכנה, אבל במקום דברי הזיקא ושכיחא סכנתא וחי בהם אמר רחמנא.

ובר מן דין נראה דבנ"ד כ"ע מודו דכופין להוציא משום דבעיר איכא חשש סכנה יותר מן הדרך בעיר הזאת שהקיפוה לגיונים ובכל יום עומדים עלינו לכלותינו ויתובי יתבינן במצור ובמצוק ארם מקדם ופלשתים מאחור נוסף על חצי רעב דאייקור חטי ואינם בנמצא בעיר הזאת ואייקור זוזי רח"ל אפי' בלא טענת א"י מי יאמר שלא יכפה הבעל את אשתו לצאת מהסכנה אשר בעונותינו נתקיים בנו קורות שתים שהן ארבע השוד והשבר והרעב והחרב וכבר ארז"ל ברעב פזר רגליך וכ"ש דאיכא כל הני.

ואחר שיצא המורשה המדבר בעדה חייב באה האשה עצמה עם הבעל וטענה דאערומי קא מערים כדי להפסידה כתובתה ולא"י לא ילך, ונומיתי לה דהשתא מיהא נדר גדול נדר לאלהי ישראל וכאשר יודע שקבע דירתו בחו"ל צריך לשלם הכתובה מושלם כמ"ש מור"ם בהגה שם יע"ש.

אלא שהבעל הנז' אחז לו דרך כבושה וצלולה ורצה להפסידה כתובתה מכח תקנה והוא שיש לו תקנה מקדמונינו בעיר הזאת שכל אשה שתעשה גדידה ושריטה בבשרה על מת שיתן בעלה קנס חמשה אוקיות ויתנכה מכתובתה מחצה בכל פעם ולא יחזיר לה בעלה כתובתה ואין שום סופר יכול לכתוב זה ע"ג כתובתה עכ"ל התקנה, והנה אשתו זאת פניה יעידו עליה שפשטה ידיה בגדו"ד עד שנעשה פניה חבורות חבורות חדשים גם ישנים שהוגלד פי החבורה ושעדיין לא הוגלד, והשיבה האשה האמת שעשתה גדידה ושריטות בפניה זה פעמים א' ביום שמועה שנהרג אחיה וא' ביום פקידת חדשו עד שפוך דם עליה ועיניה ראו כמה נשים עשו כמעשיה ולא ידעה מזה כלל שתפסיד כתובתה בשביל שריטות וגדידה, ונומיתי לה אף אם אמת היה הדבר הזה שלא ידעה כיון שהוא דבר המפורש בתקנה, אינה יכולה לטעון שאין לה ידיעה דאע"ג שלא היתה לה ידיעה הרי המקדש על דעת המנהג והתקנה מקדש וכ"ש שכל אשר עבר על בעלה רוח קנאה והריחו ביראת ה' הוא בא ועומד להפסידה כתובתה בשביל זה, ואחר שכן הפסידה כתובתה ואם ירצה לקיימה יכתוב לה כתובה קטנה מנה מאתים כדי שתהא קלה בעיניו להוציא העוברת על דת של תורה בפרהסיא בדמי חמור ובזה יוסרו כל הנשים אשר פשטו ידיהם בגדו"ד ולהיות כל איש שורר בביתו לבלתי יניחנה לעשות זר מעשיה ואמרו אשתו זאת וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד. החותם באלול המרוצה משנת איפה לקט"ת היום לפ"ק וקיים.

שאול ישועה אביטבול ס"ט בכמוהר"ר יצחק זלה"ה

תוכן העניינים

אבני שיש חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה