אבני שיש חלק ב· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן מא
למשפט עמדו אביגיל אשת חיים ז' לחזאן עם בעלה הנז' כי בעלה הנז' זה כמה שנים והוא חולה עד שנקש כל אשר לו ולא יוכל להסתפק אפי' לחם לאכול ולכן תובעת גטה וכתובתה ואם אין לו רוצה לטרוף בכח כתובתה קרקע שמכר בעלה מאוחר לחיוב שטר כתובתה ונפסק הדין שהדין עמה בכתובתה על שטר חוקה סימן ע' ס"ג שאם אין לו אפי' לחם לאכול כופין אותו להוציא ותהי כתובתה עליו חוב עד שימצא ויתן ע"כ, ממילא מש' שאם יכולה לטרוף בכח כתובתה טורפת ואפילו שבועה א"צ רק שישבע בעלה שבועת הגאונים, ונד"ז מפורסם לכל וידוע עניותו וחליו מעיד עליו דלית ליה מגרמיה כלל באוכן שהיא אינה צריכה שבועה דהו"ל כחוב שיש בו זמן דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים והוא א"צ לישבע כי מפורסם לעיני השמש והירח עניותו ודלותו ואפי' אם תוותר האשה על הגט שלא לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה וכמ"ש בסוף סימן קנ"ד ובכל מקום דאיכא פלוגתא אם כופין ואם לאו אע"ג דאין כופין לגרש מ"מ כופין אותו ליתן כתובה מיד וכן הנדוניא דאנעלת ליה עכ"ל, וממילא אין לחוש בזה למ"ש בתקנות דאף הבעל המגרש אשתו ויש לקוחות מאוחרים לכתובת אשתו צריך שידירנה הנאה שלא יחזירנה עד שיפרע ללקוחות דאע"ג דמן הדין דוקא בערב דכתובה ובהקדש צריך שידירנה הנאה אבל לא בב"ח ובלקוחות משום דאינהו דאפסידו אנפשייהו בעיסקא בערכין כו' והביא בסוף סימן ק"ב ע"ש מ"מ הם ז"ל תקנו והשוו הב"ח והלקוחות לערב הכתובה והקדש כמפורסם בתקנות מ"מ פשוט היא דדוקא שהגירושין באין מרצון הבעל ואינו מחוייב מן הדין לגרש דאז חיישינן לקנוניא אבל במחויב מן הדין לגרש אלא שאינו רוצה להדירה הנאה מה נעשה לו פשיטא דמגבין לה חובה וטורפת מהלקוחות ותשאר תלויה ועומדת עד שירצה לגרש או ירצה אותה ותשאר עמו, ומ"מ כתובה מיהא תגבה ולא חיישינן כלל דבשלמא כשהוא רוצה לגרש מעצמו ואין עליה חיוב לגרש שאז אם לא ירצה לגרש והיא תובעת הגירושין אז דינה כמורדת ואין לה כתובה וממילא לא יועילו הגירושין לטרוף מהלקוחות ולזה כשהוא רוצה לגרש חיישינן לקנוניא אבל כשמחויב מן הדין לגרש כגון נד"ז שאפילו כשיבואו הגירושין ממנה לא תקרא מורדת ואין שייכות לחשש הקנוניא.
כללא דמלתא שנראה שהדין דין אמת שיכולה לטרוף מהלקוחות המאוחרים לכתובתה הן נתגרשה הן לא נתגרשה ולראיה עד"ה ח"פ אך להיות שדין זה בקרובים לי מצד חתנות לכן לא פסקתי אותו בהחלט עד שיצא מוסכם מהרחוקים, ולכן מורה הוראה יגלו דעתם בדין זה וכו' וה' יצילנו משגיאות כי"ר. ע"ה רפאל בירדוגו ס"ט הד"א כמ"ש החכם הפוסק נר"ו וכל דבריו אמת וצדק ואינם צריכים חיזוק ולראיה חתמנו פה וקיים.
ע"ה יהודה אבן עטר ס"ט שמואל אברהם אבן זמרא סי"ט
ראוים הדברים למי שאמרן עשוים באמת וישר דבודאי מן הדין מי שאין לו במה לזון את אשתו אפי' בלחם דכופין אותו להוציא ותהא כתובתה עליו כחוב עד שתשיג ידו ותמצא ממה ליפרע והיכא דאיכא לקוחות מאוחרים לכתובה הרי יש לה ממה ליפרע וטורפת בדין מן הלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו שיודעים שכתובת האשה קדמה למכר ולא חשו לקיים מקחן ע"י שתסלק האשה שעבוד כתובה מעל המקח כמה דנהוג עלמא בכל שטרי מקח וממכר וזו עדיפא ממלוה קדומה בשטר דאית לה דין טרפא משום דבשטר אית ליה קלא ומשום דהו"ל לחקור ולדרוש בתר קלא אם נכסי המוכר משועבדים כבר וכ"ש בזו דאין צריך שום דרישה שהכל יודעים שיש שעבוד כתו' לכל אשה על נכסי בעלה דהכי איתא בפ' גט פשוט דף קע"ה ע"ב אמר עולא דבר תורה א' מלוה בשטר וא' מלוה עפ"י גובה מנכסים משועבדים מאי טעמא שעבודא דאורייתא ואלא מה טעם אמרו מלוה עפ"י אינו גובה אלא מנכסים ב"ח משום פסידא דלקוחות אי הכי מלוה בשטר נמי התם אינהו נינהו דאפסידו נפשייהו פרש"י שלא חקרו בדבר ע"כ, ופסקיה הרמב"ם פ' י"א מהלכות מלוה ולוה הלכה ד' וז"ל כל מלוה בשטר גובה אותו מן היורשים ומן הלקוחות כמו שנתבאר ומלוה עפ"י גובה מן היורשים ואינו גובה אותה מן הלקוחות לפי שאין לה קול לפיכך לא יטרוף בה אבל מלוה שבשטר קול יש לה והלוקח הפסיד את עצמו שלא שאל עד שידע שנכסיו של זה משועבדים במלוה שעליו שכל נכסי הלוה תחת שעבוד המלוה מן התורה עכ"ל הרי דטעם גביית מלוה מהמשועבדים משום שעבודא דאורייתא ואפי' הכי גבי מלוה עפ"י דלית קלא חשו לפסידא דלקוחות דאנוסים הם ומאי הו"ל למעבד כיון דלית קלא וגבי מלוה בשטר דאית לה קלא לא חשו לפסידא דלקוחות דאינהו דאפסידו אנפשייהו שלא שאלו בתר קלא אם נכסיו משועבדים כדאמרן וכ"ש גבי שעבוד כתו' המפורסם כדאמרן ומהשתא מאי דאשכחן בתקנה שנתקנה בעשור א' לשבט שנת בה"ר ציו"ן שהיא שנת שס"ג דחשו לפסידא דלקוחות גבי שעבוד כתו' והתקינו לסופרים להודיע לקונה או אל המלוה שאם האשה תסלק שעבוד מעל הנכסים של הלוה מוטב כי דע לך כתו' אשתו קודמת ואם לא תסלק מחר תפסיד חובך ונתנו טעם משום שהרבה אנשים לאו כ"ע דינא גמירי ואינם יודעים שקודמת להם כתובת אשה ומדינא כתובת אשה כחוב שוויוה רבנן ואם ימות הבעל היא קודמת וב"ח יפסיד מעותיו שכך הדין בכתו' שהיא כדת עכ"ל נראה דחשיב לשעבוד כתו' אשה דבר נעלם מעיני בני אדם דלאו דינא גמירי וזה מלתא דתמיהא שהכל יודעים כלה שנכנסה לחופה עומדים וקורים כתובתה בשעת החופה ואיך חשבי ליה דבר נעלם והוי לכאורה היפך ממאי דכתבינן ונראה ודאי דשני תקנות תקנו בו ביום תקנה שהמוכר קרקע ולא סלקה האשה שעבוד כתו' ורוצה לגרשה כדי לטרוף מהלקוחות שידירינה הנאה ותקנה זו בכתובת קאשטילייא איתא דלא הזכירו אם ימות הבעל משום דגבי מיתת הבעל ליכא פסידא לא לב"ח ולא ללקוחות דהחלוקה היא אחר פריעת החובות ולכן תקנו בענין גירושין דשייך בהו פסידא דב"ח ולקוחות ובתקנה שניה תקנו למי שכתובתה כדת דבמיתה נמי היא טורפת מהלקוחות וקודמת לב"ח ולאו כ"ע דינא גמירי לחלק בין כתובה לכתו' וסוברים דכל הכתובות שוות וכי היכי דבכתו' קאשטילייא ליכא פסי' לב"ח וללקוחות ה"נ בכתו' כדת לכך תקנו להודיע להם דמאחר שכתו' אשה קודמת יש פסידא להם במיתה שכתו' שהיא כדת טורפת מהלקוחות וקודמת לב"ח וא"כ לא נעלם מהם שיש כתובה קודמת דבודאי הכל יודעים שיש כתובה קודמת ואין צריך הודעה לזה ואפי' בלא הודעה טורפת מהלקוחות כדאמרן,
ולענין שבועה דרמיא על הטורף נראה לכאורה דאין לה מפלט ממנה דמשנה שלימה שנינו פ' הכותב דף פ"ז הפוגמת כתובתה וכו' ומנכסים משועבדים כיצד מכר נכסיו לאחרים והיא נפרעת מן הלקוחות לא תפרע אלא בשבועה ופסקה הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ו הלכה ך' ומר"ן בא"ה סי' צ"ו סעיף ז' וח' וט' ומשמע דמשביעין אותה כמו שמשביעין לכל טורף שלא נפרע חוב זה ולא מחלו ולא מכרו לאחר כמ"ש הרמב"ם פ' כ"ב מה' מלוה ולוה הלכה י' ומרן בחומ"ש סי' צ"ח סעי' ט' וסי' קי"ד סעי' ד' יע"ש אלא דאית לן למידק כיון דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים אלא במיתה וגירושין ואית לן חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו היאך משביעין לה שלא נפרעה ובשלמא גבי אלמנה אית לה שבועה אחריתי דלא אתפיסה בעלה צררי ומגלגלין עליה שלא תפסה משלו ולא מחלה וכו' וכמ"ש הרב ח"מ בא"ה סי' צ"ו ס"ק ט' וז"ל דאע"ג דלא ניתנה כתו' לגבות מחיים ואין אדם פורע תוך זמנו באלמנה דאית לה כתו' בתנאי ב"ד רגיל להתפיסה צררי סמוך למיתה כדי שלא תתבזה אשתו בב"ד ואגב זה מגלגלין עליה שלא תפסה ולא מחלה וכו' כדכתב ס"ק י' וסיים בה אבל גבי גרושה דלא התפיסה בעלה צררי קודם גירושין שהוא תוך זמנה ג"כ אינה נשבעת שלא תפסה משלו כלום וכו' וע"כ אין על הגרושה שבו' בחיי בעלה עכ"ל יע"ש וא"כ גבי משועבדים דאמרינן לא תפרע אלא בשבועה איזה שבועה משביעין לה ובפירוש פסק הרמב"ם פ' י"ד מה' מלוה ולוה הלכה א' שאם היה החוב לזמן ותבע בזמנו יפרע מן המשועבדים שלא בשבועה ואע"ג שהביא הטור שרב האיי חולק בדבר זה וכן שנאה מר"ן במחלוקת בח"מ סי' ע"ח ס"ב מ"מ בסי' קי"ד ס"ד סתם לן כהרמב"ם וא"כ מר"ן הקדוש דסתם לן דבריו בגרושה בא"ה סי' צ"ו ס"ז וט' דמשביעין אותה צריכים אנו לדעת איזה שבועה משביעין לגרושה כיון דלא שייך בה שבו' שלא נפרעה גם הגלגולים אזדי להו ושבועה דלא אתפיסה צררי נמי לא שייכא בגרושה כדאמרן ומה גם בנ"ד שהבעל חולה ואין כל מאומה בידו להם להספיק אפי' לחם לאכול איך נחוש להתפסת צררי דחייו קודמין והגע עצמך דחששת צררי היינו דמזמן ארוך התפיסה בהיותו בריא ונפש שביעה מ"מ כשרואה עצמו מוטל ע"ע דוי עטוף ברעב חוזר ונוטלם הימנה וכמ"ש אצלי כמה פסקי דינין בענין זה אפי' באלמנה מהרב יעב"ץ ובית דינו הצדק אלא דיש לנו לומר דגרושה דמיירי בה מר"ן איירי בבאה לטרוף אחר גירושיה שכבר עבר זמן הפירעון דקי"ל בחי"מ סי' ע"ח ס"ג דאפי' ביומא דמשלם זמניה נאמן לומר פרעתיך היום דעביד איניש דפרע ביומא דמשלם זימניה ולכן משביעין לגרושה שלא נפרעה ומגלגלין עליה שלא מכרה ולא מחלה וכו' ולפי זה בנ"ד שעדיין לא נתגרשה דהוי ודאי תוך זמנה, דזוכה מן הדין ליפרע בכתובתה בלא גרושין אין עליה שבועה של כלום ועם היות דלסברת הרא"ש שהביא הטור בסי' ע"ח דמצי הלוה למטען פרעתי אפילו תוך הזמן א"כ גבי משועבדים אנן טענינן מה דמצי הבעל למטען ורמינן שבועה עליה שלא נפרעה וכו' מ"מ מר"ן הב"י פסק כהרי"ף והר"י בן מיגאש דכתב שכך דעת הרמב"ם דלא מצי טעין תוך זמנו כלום, ואף על גב דבשולחנו הטהור פסק בסימן פ"ד גבי פוגם שטרו בסעיף ד' דאם הוא תוך זמנו אע"פ שפגם שטרו יפרע שלא בשבועה אא"כ טען הלוה ישבע לי עכ"ל. הרי דמצי טעין ישבע לי אפילו תוך זמן כבר הקשה זה הסמ"ע שם ס"ק ח' וש"ך ס"ק ג' וכתב סמ"ע דיש לישב דהכא שאני דאיתרע ליה חזקה דאין אדם פורע תוך זמנו שהרי הוא עצמו מודה שפרע לו קצת תוך זמנו יע"ש גם הרב ב"ש בא"ה סי' צ"ו הביא מחלוקת הרא"ש והרי"ף בזה וכתב שכך דעת הרשב"א כהרי"ף דלא מצי טעין פרעתי תוך זמן וכן דעת ר"י ובה"ת ומסיק דהעיקר כדעת פוסקים הללו דשבועה זו תקנתא היא ובמקום פלוגתא אוקמינן אדינא יע"ש ולענין התקנה שנתקנה ג"כ בעישור רא' לשבט שנת יג"ן לפמ"ה שהיא ש' שס"ג לפ"ק שתקנו שכל שמכר הבעל קרקעותיו ולא סלקה האשה שעבוד כתובתה מעליהן וכו' צריך שידירינה הנאה אע"ג דמדינא אין צריך להדירה כמו ערב דכתובה וכיוצא המה ראו דבכל יום ויום עושים תחבולות והברחות על הלקוחות ועל ב"ח לגרש נשותיהן ואח"ך מחזירין אותם מ"מ נ"ד אינו נכנס תחת סוג התקנה דאין כאן תחבולה והברחה ומן הדין כופין אותו להוציא זולת אם מחלה האשה ההיא על גטה וגובה כתו' מן הדין אפי' מן הלקוחות כדכתיבנא ומאחר דלא דברה התקנה בכגון זו מוקמינן הכל אדין תורה כי התקנה מחודשת היא ופרטית לגבי ד"ת הכללי וכתב הרא"ש כלל נ"ו שאין למידין מהתקנה אפי' דבר שהוא ק"ו ועיין מהר"ם אלשיך סי' פ"ד שכל שלא נזכר בפירוש בתקנה נעמידינו על ד"ת כ"ש נ"ד דאינו ענין לתקנה כלל דליכא שום חשש הערמה וקנוניא כלל, העולה ממאי דכתיבנא דרשאה לטרוף האשה הנז' מהלקוחות הן קבלה גטה הן מחלה גטה ואין עליה שבועה של כלום ולראיה חתמתי פה צפרו יע"א בחדש זו שנת א"ף נחל"ת שפרה לפ"ק וקיים.
שאול ישועה ס"ט