אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן צו

סימן צה

טופס מטופס הוזקקנו להעתיק ממנו מה שיש בו זכות לזולת במאמר א' מבדי"א וז"ן. ראה ראינו אנחנו החותמים שט"ח כו"ח ומקויים כראוי לזכות בני קהלינו נגד ה"ר שלמה עטייא בר יונה וה"ר אברהם ביטון וה"ר ראובן אנזאר וה"ר אלעזר פאריינטי מסך ששת אלפים מתקאלים מכ"ט וזמנו בששה לאדר ב' ש' תק"ס לפ"ק והחוב הנז' הוא מפאת דמי אסאק'א של יר"ה שמכרו הקהל לאנשים הנז' ופרעו מהסך הנז' האנשים הנז' סך אלפים ושלש מאות מתקאלים ותשעה וששים מתקאלים מכ"ט, והן היום שלח המלך יר"ה אחר ממון אסאק'א לבני קהלינו ותבעו הקהל את אברהם הנז' ואת יורשי הר"ש הנז' ושותפיהן לפרוע דמי אסאק'א הנז' ולא נמצא אתם במה לפרוע זולת הקרקעות הידועים להם וחובות שנושים בזולת שמכללם הוא שט"ח מסך גדול נגד ה"ר שלמה ן' שטרית בכהה"ר מכלוף ז"ל ונכנסו שמאי בדי"ץ לקרקעו' ההם כמו שראינו שטר שומה והורדה כו"ח ומקויים כראוי ותוכו רצוף שטר הפקעת ב"ד לקרקעות ההם ולכל שט"ח שיצא נגד האנשים הנז' שזמנו קדום לשטר הקהל י"ץ, גם ראינו שטר הסכמת הר"א ביטון על ההורדה שהורידו בדי"ץ לקרקעותיו גם ראינו שטר מכר שבו מכר הר"א ביטון הנז' כל קרקעותיו לבני קהלינו י"ץ, גם ראינו פס"ד שפסקו בדי"ץ לחייב לקונים האלסאק'א הנז' בדמי האלסאק'א, והגם שכתוב ביד יורשי הר"ש עטייא הנז' פס"ד לזכותם לפוטרם הם ושותפיהם מדמי האלסאק'א נשאו ונתנו בדבר בדי"ץ ופסקו להם לחיוב כמו שראינו כ"ז כו"ח ומקויים כראוי ביד בני קהלינו:

וס"ל נמ"ך לימים שעברו כתבנו פסק כעין שאלה ביד יורשי ה"ר שלמה עטייא ואברהם ביטון ושותפיהן שקנו האלסאק'א די טאבא ש"ש תק"ם מאת בני קהלינו בסך ששת אלפים מתקאלים וחמש מאות מתקאלים ופטרנו אותם מלפרוע החיוב רק כי יתנו לקהל מה שגבו וישבעו שבועת בן בית והיו יסודות הפסק ההוא מב' טעמים. א' מפני שנתמוטטה בידם האלסאק'א מחסרון מושל ונתרבו המוכרים שהיו מוכרים טאבא ולכיף וכו' והם לא קנו אלא ע"ד שלא ימכור שום אדם זולתם ובלעדם לא ירים איש את ידו ואת רגלו למכור החקים הנז' וכיון שלא קנו מאת המלך אלא מאת הקהל א"כ כשנתמוטט' נתמוטטה לאחריות הקהל ויש לנו ראיות ע"ז והרחבנו הדברים שם כמשו"ח בידם. והטעם הב' מפני שהתנו עמהם הקונים שאם תצא האלסאק'א מידם בתוך זמן קנייתם שהמכר בטל מעכשיו ותשאר לזכות הקהל ויתנו לקהל חשבון כל מה שגבו אחר שישבעו בנק"ח וכתבנו שם שהתנאי הנז' לא נתקיים לפי שעכב עליהם השר שהיה בימים ההם שלא להוציא טאבא למקומות אחרים והו"ל כאלו יצאה מידם. על ב' טעמים אלו סמכנו בפסק ההוא וכ"ז כתבנו שלא במעמד הקהל לדין עם הקונים הנז' וגם אנחנו לא החלטנו הדבר לפוטרם רק כעין משו' בד"ת קודם מעשה לקיים הוו מתונים בדין ויהי כי באו ימי הפקודה ימי השילום ששלח אדונינו המלך רח"א לגבות ממון האלסאק'א ונתפסו כל הקהל גדולים וקטנים אנשים ונשים גם לרבות ת"ח ויתומים ואלמנות ותהי צעקה גדולה במח"ז כי נעשה בכל הקהל משפט חרוץ על כך ורצו הקונים להפטר מכח הפס"ד הנז' ויפרעו בעדם בכללות הקהל אשר לא שמעו ואשר לא ראו עמדנו במותב ב"ד של ד' ודקדקנו בפס"ד הנז' וראינו לחייבם מכמה טעמים כנרמז בפנים וכתבנו וחתמנו ביד הקהל שאין לסמוך על אותו פס"ד וטעם לדבר ממה שנשאר בזכרונינו עתה קצת הוא זה שאפי' יהיה דברי הפסק הנז' אמת מ"מ מה שפרעו לקהל וגבו מהם באותו זמן הוא על קו הדין יען כי באותו זמן היה נראה לנו באומדנא דמוכח טובא לנו ולכל יחידי הקהל כי באמת היה עדיין נשאר אצלם אפי' ממה שגבו כפלי כפלים ממה שנתנו רק כי לא מצאו ממה לגבות ואם היו מושיבים ברורים על גביית אסאק'א היו מבררין לפי העת ולפי הזמן ולפי הגבייה הנהוגה לבעלי אלסאק'א שעדיין יש בידם כפלי כפלים ולא היו נפטרים משבועה על דבר גלוי ומפורסם שיעידו עליו עדים בידיעה נאמנה כי המה נתעסקו בכל האלסאק'א ע"ת שנה תמימה בסך ששת אלפים מתקאלים ות"ק מתקאלים ופרעו ממנה סך אלפים מתקאלים וארבע מאות מתקאלים נשאר בידם ד' אלפים מתקאלים ומאה מתקאלים ושערנו הדבר באומד חזק בצירוף כמה דעות להוציא הדין לאמיתו ועלה בידינו שעכ"פ מחוייבים עוד לפרוע כפלי כפלים ממה שנתנו ואין עליו שום שבועה ולזה לא פנינו אל הפס"ד שבידם ולא סמכנו עליו יען ראינו כי לא מצאו הקהל לגבות אפי' מה שברור שחייבים ואין בו ספק להיות נדון בשבועה כפי הפס"ד שבידם כי עדיין לא הגענו לחצי שיעור מה שחייבים ודאי עד שנכנס בפס"ד לראות בשעת מעשה אם הוא חזק לעשות בו מעשה או לא, עוד זאת צ"ל שאע"פ שהפסק שפסקנו להם בראשונה חתמו עמנו ב"ד אחרים מהם הלכו למנוחות ומהם חיים עדנה אל יחסר המזג הם סמכו על דברינו ועכשיו נתבוננו וראינו שיש בפסק ההוא כמה תיוהי א' שעכשיו האיר ה' עינינו וראינו ודקדקנו בשטר המכר שבידם שלא היה מצוי בידינו בעת שכתבנו להם הפסק ההוא ובו כתוב לאמר שמכרו להם הקהל כל כח וזכות שבידם עכ"ל, ולשון זה מוכיח שלא מכרו להם אלא הכח והזכות שבידם ואף שנתמוטטה בידם מחמת חסרון מושל לא נתמוטטה כ"כ כי עדיין שליטים בה ואין זולתם וסו"ס מזל הקונים גרם ונסתחפה שדה שלהם שלא מכרו להם הקהל כ"א כח וזכות שבידם וע"ד כן נכנסו הקונים תחתיהם. וגם התנאי האחרון שאם תצא מידם אפי' בסוף השנה שלא יפרעו הלוקחים כ"א מה שגבו וישבעו בנק"ח ע"ז השיבו בני קהלינו שמעולם לא יצאה מידם ומה שעיכב על ידם השר לא זוהי יציאה כי היו עדיין נושאים ונותנים כבתחילה רק שהשר להנאת עצמו היה דורש שבמלאת השנה שתכנס בידו תהיה הכנסה מרובה:

באופן שמג' טעמים אלו נראה שחייבים הקונים ולפחות דפחות מה שכבר גבו גבו ואין עליהם שום חזרה הא' ממה שנתברר לנו בירור גמור בשעת מעשה שעדיין יש בידם מממון האלסאק'א אפי' נדון אותם ע"פ הפסק ההוא כמ"ש, ב' שגם הפסק ההוא לפי מה שנתברר לנו משטר המכר שכתוב בו בפי' שמכרו להם כל כח וזכות שבידם מש' שהכניסום במקומם ותו לא, והו"ל זה כעין הפסד וכמו שהפסד לאחריותם כך התמוטטות לאחריותם והגם שכתוב בשטר פיטומי מילי שלא ירים איש את ידו וכו' זהו ביאור לבד מה שקנו הוא זה ולא תנאי שיתבטל המכר בכך ואין על הקהל שום אחריות של התמוטטות. גם התנאי שאם תצא מידם וכו' ידענו נאמנה שלא יצתה כלל מידם ומה שעיכב השר על ידם אינו אלא סכסוך ומניעת ריוח ולא ע"ז כוונו הקהל והיציאה היא אם יגזור המלך שתצא מידם לגמרי וירשו בה אחרים כמנהג המלך שאם יהיה מי שמוסיף על הא' מוכר לו וחוזר מהא' משא"כ בנד"ז שלא יצתה כלל מידם ועדיין היו נושאים ונותנים בה כמנהגם אלא שבזמן מועט כמו חדש ימים או פחות היה השר מעכב על ידם שלא יוציאו טאבא ולכיף למקומות אחרים אך בשווקים של המדינה עצמה וכפרים הסמוכים הם היו נו"נ ואין זולתם. כללא דמלתא שההורדה שהורדוה הקהל לקרקעות הקונים הנז' ההורדה הנז' קיימת וחזקה כראי מוצק כיון שמשנה ראשונה זזה ממקומה שהוא הפסק הא', וגם אדרבא חייבים הנשארים חיים לפרוע הנשאר משט"ח של הו' אלף ות"ק מתקאלים אם תשיג ידם וע"צ החמלה ימחלו להם בני קהלינו על המרבה בשליש מהשטר ויפרעו ב' שלישים כי מן הדין הגמור חייבים בכל השטר ולראיה ע"ד אמת ח"פ שלהי סיון תקנ"ו לפ"ק והשו"ב וקיים:

הואלנו לבאר מ"ש העדים בפנים בשטר המכר שנשאו ונתנו ב"ד בדבר ופסקו להם לחיוב לא נשאר בזכרונינו היטב כיצד היה החיוב וקרוב לודאי שהוא מפני כמה דברים והוכחות שבררו בפנינו הקהל ע"י עדויות סתירת דברי הקונים אסאק'א ובפרט שהיה הדבר קרוב והיו יכולין להביא עדים ע"כ פרט ופרט גם על מה שגבו מהאלסאק'א וכיוצא ולזה י"ל דמיד זה ודאי זכו הקהל דכבר נודע מאי דאי' בגמ' ס"פ יש נוחלין הלכתא לא חיישינן לב"ד טועין דבי דינא בתר בי דינא לא דייקי, ואחר שהפסק הא' לא היה אלא כעין שאלה ושלא בידיעת הקהל רק בגניבה מהם והספק שבשעת מעשה הוא העיקר וז"ל הרמב"ם ולעולם אין ב"ד בודקין אחר ב"ד אלא מחזיקין אותם בחזקת בקיאין שלא יטעו עכ"ל, והובא בטור סי' מ"ו יע"ש, וז"ל הרא"ש הובא בב"י סי' י"ב וז"ל למה שאלתם לפסוק פעם אחרת דין שכבר נפסק בי דינא בתר בי דינא לא דייקי ומה שטען שפסק הדיינים בטל וכו' דברי הבאי כי כיון שבאו בע"ד לפניהם קבלום ולא יתכן לי לכתוב פסק אחר על דין שפסקו כבר עכ"ל, ועוד שם כתוב בתשובה שבס' חז"ה ראובן ושמעון שבאו לדין ויצא א' מהם זכאי ושוב חזר בעל דינו ותבעו בפני ב"ד אחר אינו זקוק לו לירד עמו לדין ולא להשיב על טענותיו וגם אין ב"ד רשאי לשמוע טענותיו אחר שיצא זכאי מב"ד הא' עכ"ל, ובסי' כ"ב כתב הב"ח כתב הרא"ש כלל נ"ו מי שקבל עליו דיין א' ונגמר הדין אין שניהם יכולים לחזור בהם אע"פ מתרצין עכ"ל ופי' הב"ח ז"ל וז"ל שאע"פ ששני הבע"ד מתרצין לדון בפני ב"ד אחר אין רשאין לעשות כך דחוששין לכבוד הדיין הא' וכן פי' הב"י ותו אשמועינן הרא"ש שאע"פ שעברו הבע"ד והלכו לפני ב"ד אחר אין שום ב"ד רשאי להזקק להם וסיים ואע"פ שבפ' חזקת אסיקנא דלכ"ע לא חיישינן לזילותא דבי דינא דהיינו דוקא כשאותו ב"ד עצמו סתר דבריו אבל ב"ד אחר לא דאיכא זילותא טפי עכ"ל, ובסי' כ"ג כתב מהריק"ש ז"ל אהא דאמרי' כ"ז שבע"ד עומדין לפניו נאמן לומר לזה זכיתי כתב וז"ל הילך לשון הריטב"א פ"י יוחסין וכתב ל"ל לאוקומה בשודא דדייני נימא דחיישינן לחלופי טענתא שיחזור וכו' ואפשר דהב"ע דשטרי טענתא קיימין ביד סופרי הדיינים בסתמא דמלתא דליכא למיחש להכי והיינו דאקשי' ונהדר ונדונייהו ופרקי' דקרעי' וכוותה הא אלו קרעי' טענתא אפילו בדינא דלאו שודא ליכא למימר דנהדר ונדונייהו אלא הדיין נאמן כ"ז שבע"ד עומדין לפניו או אח"ך אם הם ב' מקובלין או ג' שהם ב"ד ע"ש. הרי להדיא דכל היכא דנאבדו הטענות נאמן אפי' דיין א' לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי אם הם לפניו או שנים אפי' אח"ך וכ"ש וק"ו בזה שכתבו עידי השטר בשעת מעשה מה שהיה לפניהם דודאי שאין לדקדק כלל וכ"ש שכתבו פס"ד סותר הראשון וחתומים בו ב"ד של ד' וזכו הקהל אלא שנאבד מכלל כל כתבי זכיות הקהל בשלילת העיר ולכן מצאו ידיהם ורגליהם להוציא הפסק הא' שכתבנו להם כעין שאלה כדי לדון עליו אחר שנתבטל ולא סמכנו עליו כלל בשעת מעשה:

ויהי מה אפי' פס"ד בקצרה יועיל דלאו בתר רוב דברים ואורך הצעות אזלינן והרי כתב הב"ח אהא דכ' הטור אם אין בידו פס"ד כתב דאי' לפ' כגון שכתב בפס"ד קרקע פ' שלך והספק ביד א' מהם הרי דל"ג תיבות קרי פס"ד ואין אחריו כלום וכ"ש בתר דקם דינא זה י"ב שנים והקונים מוחזקים במקחם ואין פוצה פה מי הוא שיוכל לסתור פס"ד בהבל פיו ובמילי דכדי ולו יהא שנאמר שהרבים לא הסכימו לפס"ד מ"מ כל היכא דליכא לברורי טענתא קם דינא אפילו ביחיד נגד רבים וכמ"ש הרב המאסף בהגה"ט סי' כ"ה וז"ל בדבר שאין בו מחלוקת ולא סוגיא דעלמא באידך ולא הוזכר אותו הדין בפי' ופסק הדיין מס' ונחלקו עליו חכמים אחרים מה שעשה עשוי ואין כאן טעות. ובאות ז' כתב אם טעה במה שאמר נד"ז ל"ד לנדון פ' אע"פ שרבים חלוקין עליו קם דינא וכ"כ אות כ"ה דכל מלתא התלויה בספק ופסק הדיין מה שפסק פסק אפי' יחלקו עליו וכדבריו להדיא פ"א דיני ממונות בעובדא דר"ש ב"ר עם ר' חייא אם אדם עשוי שלא להשביע בנו כתב הרי"ף שם דבמלתא דתליא בס' אף שהסכימו רבים לדעת א' מה שפסק היפך פסק ואין להחזיר וכ"ש וק"ו בזה שאפי' השתא יש כמה פנים לזכות הקהל כמ"ש בפנים א"צ לכפול אם מטעם דעכ"פ אפי' לפי הפסק הא' צריך ליתן מה שגבו ולא שיאכלו הם וימלאו כריסם משוד עניים והאומללים יפרעו בעדם ואף אם יש עדים בכמה גבו מ"מ יכולין לדון בזה לפי ראות עיני הב"ד לפי הנהוג שזהו כמו עדות גמורה וכיוצא בזה כתב הרא"ש והביאו מור"ם בסי' י"ד בסרבן שהוצרך להוציא עליו הוצאות כתב או ישומו לו ב"ד הוצאות וכזה ישלם דכל דהדבר ברור שהוציא או בנד"ז שגבו ודאי שהרי הולכים וגובים כל השנה ומוכרים שוה מנה במאתים בשביל האלסאק'א ועדים מעידים שעולם כמנהגו נוהג ודאי שמין לו בפחות שבשערים ומשלם וכה"ג בסי' קנ"ז ס"ח שאם אמר לו שומו לי בפחות שבשערים שומעין לו וכ"ש שיש לבטל טענותיהם ולחזק השט"ח שביד הקהל מכמה פנים כמ"ש בפנים והיורשים טוענים שיש בידם התראה שהתרו בקהל שאם לא יעזרום לקבול לפני המלך הרי אלסאק'א באחריותם ואין אנו יודעים מה טיבה של התראה זו והקהל לא חשו להשיבם כי הם ישתדלו בזה ודוגמת ענין זה הובא בהריב"ש סי' תכ"ו על יחידים שקנו העזר מהקהל כנהוג ושוב גזר המלך שיצאו כל מי שאינו תושב מהעיר ועי"כ נתמעט גביית העזר ופסק הרב ז"ל דמזלם גרם יע"ש שהאריך. וה"נ בנד"ז שידענו נאמנה שנשארה אלסאק'א בידם ע"ת שנתם בשווקים וברחובות ובמקומות הקבועים למכירתם אלא שמפני שהתחילו חצי רעב היו קצת מהגוים מוכרים בצינעא הדברים ההם והשר היה מעלים עין מהם ואין זה בכלל האחריות ובסוף השנה מה שיצאה מידם הוא דרך רחמנות מהמלך ולא שהוסיף עליהם שום אדם וגם השר אמר שישלימו שנתם אלא כשהיו רוצים להוציא טאבא למדינות אחרות להרויח בעל אלסאק'א היה מעכב על ידם באו' שהיא כעין גניבה שהיא מוכנת לצאת בזמנו והם מוציאין אותה בזמן שבידם ללא צורך ויש ריח לדבריו אף שבדינינו כל מה שיוכל להוציא הלוקח בזמנו מוציא מ"מ כ"ז הוא סכסוך ומניעת ריוח ולא מקרי כלל יציאה מידם:

כללא דמלתא דמכל צד נראה שחייבים היורשים וכ"ש במה שכבר נפסק הדין וגבו גבו שאין לבטל פסק הדיינים הקבועים בעירם ובמקומם וקם דינא זה כמה שנים לא מד"ת ולא מה' ד"א ועיין בס' מעשה חייא סי' ט"ו שהאריך והסכים לכל מ"ש וסיים ז"ל ואם הורה הדיין הב' אין הוראתו כלום וכדכתב הר"ן שם ולאו אינו רשאי לחוד קאמרינן אלא אפילו עבר ועשה כן לא עשה ולא כלום אלא אם טעה הא' בדבר משנה וכ"ש בנ"ד שלא הוברר לחכמי הדור דטעה הא' ובנ"ד אפי' טעה בדבר משנה קם דינא אחר שקבלוהו עליהם וכו' ונגמר הדין דאין החייב יכול לחזור בו כ"ש לדיין להכריח וכדכתב הרמב"ם וכו' ע"ע וכ"ז מלבד המנהג הפשוט בעירינו זאת שכל דיינים המתמנים מקבלים אותם הקהל עליהם בין לדין בין לטעות אפי' אם ח"ו יטעו דינם מקובל ומרוצה כל עוד שלא חזרו בהם הם עצמם ונר' לדעתם שכך הוא הדין והאמת כדבריהם יש לפסוק אפי' אם לא נר' הפסק ההוא לדיינים אחרים שבמקום אחר והמנהג מיוסד על אדני פז דברי הש"ע סי' כ"ב ס"ה בהגה ע"ש בסמ"ע וש"ך ולרח"פ והשו"ב ויציב ונכון וקיים: וחתו' החה"ש הדה"מ כמוה"ר יקותיאל בירדוגו נר"ו וכמוהה"ר רפאל בירדוגו נר"ו ונתקיי' לנו חתי' כראוי ולרח"פ ואמת ויציב וקיים: ובאלול התקנ"ו הובא לידי פסק הנ"ל ע"י כתב החה"ש הדו"מ כהה"ר שאול סירירו נר"ו ונדרשתי ממנו לחוות דעתי ע"ע מכירת ב"ד שלא בהכרזה הבא באחרונה וכתבתי ע"ז דכל שראו ב"ד צורך שעה למכור בלא הכרזה מה שעשו עשוי ונסמכתי על דברי הרב המאסף בסימן ק"ט הגהב"י אות י"ג שכתב משם מהר"ש יפה דאפי' במקום שנהגו להכריז אם ב"ד או אפוטרופוס ראו שלא להכריז וכו' הרשות בידם יע"ש:

ולא כתבתי מעין הראשון שלא נדרשתי עליו ועכ"ז רמזתיו בתחילת דברי שכתבתי דברים ברורים הם שאין אחר מעשה ב"ד כלום ויש לנו לדון שכל מה שעשו עשוי ע"כ, ואז נכנסתי בענין ההכרזה וממאי דחזינא נמי לב"ד אשר קדמוני וסמכו ידיהם על הפסק ההוא שלא הזכירו מענין הראשון כלל סובר הייתי שלרוב פשיטות הענין לא ניתן ליכתב דודאי דבריהם האחרונים עיקר והראשונים יפלו כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות והמה ראו מרוח מבינתם לבטל הפסק הא' אשר נסדר ע"פ הכת האחת מחמת שבאה הכת שכנגדם וחקרום בטענות ובראיות מחודשים כשעמדו לפניהם לדין ב' הכתות וסתרו הדין הראשון וחזרו וחייבו הקונים לפרוע דמי שטר מכר האלסאק'א במושלם ועשו מעשה בשומא והורדה לקרקעותיהם ונמכרו הקרקעות ע"פ ב"ד כמו שמפורש בהצעת שטר מכר הנ"ל ויש לנו לדון שכל מה שעשו ב"ד עשוי ומשנה שלימה שנינו בר"ה פ"ב דכ"ה ע"ב אם באין אנו לדון אחר בית דינו של רבן גמליאל צריכין אנו לדון אחר כל ב"ד וב"ד שעמד מימות משה ועד עכשיו שנא' ויעל משה ואהרן ושבעים זקנים מזקני ישראל ולמה לא נתפרשו שמותם של זקנים אלא ללמד שכל ג' וג' שעמדו ב"ד על ישראל הרי הוא כבית דינו של משה ומסיק בברייתא שקל הכתוב ג' קלי עולם ירבעם בדן יפתח לג' חמורי עולם משה ואהרן ושמואל לומר ירבעם בדורו כמשה בדורו בדן בדורו כאהרן בדורו יפתח בדורו כשמואל בדורו ואין לך אלא שופט שבימיך יע"ש, ובפרק יש נוחלין דף קל"ח איפסקא הלכתא דאין חוששין לב"ד טועין ובי דינא בתר בי דינא לא דייקי וכן בפ' מצות חליצה דק"ו ופסקה הרמב"ם פ"ו מהל' עדות הלכה ה' יע"ש:

ובנ"ד שעידי השטר מעידים מה שראו בעיניהם שב"ד נשאו ונתנו בדבר וסתרו הפסק הראשון וחזרו וחייבו הקונים וכתבו החיוב על ספר חוקה אמינא ודאי דאלמלא לא הביאו הזוכים ראיות ברורות וטענות מחודשות לפני ב"ד לא היו סותרים דבריהם הראשונים ומה עשו הזוכים אם לא נזהרו לשמור הפסק ההוא שנכתב לזכותם כיון שעברו זה כמה שנים ובפרט שנכנסה בלשת לעיר ומה גם שלא השבית ה' להם גואל שיש די והותר בדברי העדים בהצעה הנז' שמעידים על מעשה ב"ד שסתרו פסק פיטור הקונים וחזרו וחייבום ועשו מעשה בשומא והורדה לקרקעותיהם ונמכרו הקרקעות ע"פ ב"ד ומי זה ערב אל לבו לגשת להוציא הלוקחים מחזקתם ואפי' הב"ד עצמן שסתרו פסק הפיטור וחייבום אינם יכולים היום לחזור לקיימו אחרי נפלו כיון שזה כמה שנים משנאבד הפסק הב' שכתבו לסתור הא' בטענות וראיות שנתחדשו לפניהם באותו הזמן ואי אפשר שישאר בזכרונם בדקדוק הראיות והטענות שנתחדשו לפניהם ואין נביא שיתנבא שכך היו הראיות והטענות לדון עליהם מחדש ומקיימין הקרקעות ביד המחזיקים בהם וכמ"ש הרב המאסף בסימן כ"ג בהגה ט' אות י"ב עמ"ש הטור דנאמן הדיין לומר לזה זכיתי כשעומדים לפניו בדין התלוי בשודא דדייני אבל דין התלוי בטענות לא שייך בו נאמנות שלפי הטענות יזכה הזוכה ובלבד שלא יסתור טענות הראשונות וע"ז כתב הרב המאסף וז"ל והיינו ודאי דשטרי טענתא קיימין הלא"ה ולא ידעינן טענתייהו המע"ה וחוזר הדין וכ"כ הריטב"א בפ' יו"ד יוחסין יע"ש:

הרי מבואר דכל דלא ידעינן טענותייהו מוקמינן ארעא ביד המוחזק ואמרינן לשני המע"ה. ומהשתא דאפי' הב"ד עצמן שדנו ביניהם אינם יכולין לסתור הדין האחרון איך יבואו בי דינא אחרינא לדקדק אחר ב"ד שדנו את הדין וחייבו את החייב וזיכו את הזכאי במקום שאינו יודע הטענות והראיות שנתחדשו לב"ד עד שסתרו דבריהם הראשונים מאחר שנאבד הפסק שהיו בו הטענות והראיות שנתחדשו ויש ביד הלוקחים העדאת עדים שמעידים על מעשה ב"ד שזיכו את הזכאי וחייבו את החייב דיש די והותר בזה להעמיד הלוקחים במקחן אפי' אם לא אכלוהו שני חזקה וכ"ש השתא שהחזיקו במקחן כמה שנים וגדול כח המוחזק מי מוציאן מחזקתן, וצויי"מ הח"פ צפרו יע"א במרחשון משנת וכ"ל אש"ר יעשה יצליח לפ"ק:

שאול ישועה ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה