אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן פו
טופס והעתקת פס"ד וז"ן. לבל תהיה האמת נעדרת אצטריכנא לאודועי שהקנס שגבה הנגיד כה"ר ישראל נר"ו מנכסי יוסף בה"ר שמואל ה"ן מלכא היה ברשותינו לפי שבאו לפנינו עדים שיוסף בן מלכא הנז' הוא שעשה את המעשה הרע ההוא הידוע לנו ועלתה הסכמתינו עם הסכמת יחידי הקהל ישצ"ו לקונסו ולראיה ביד הנגיד הנז' שברשותינו גבה הקנס ההוא ח"פ בסיון ש' תקס"ט לפ"ק ועיין בשו"ת זרע יעקב סי' כ"ט שהעלה להלכה דאפי' בנתפס בעד חבירו דקי"ל פטור ה"מ היכא דזה הנתפס עליו אין בידו עון אשר חטא אבל אם אותו שנתפס עליו הוא מאנשי בליעל שיש בידו עון אשר חטא שהוא מלסטם את הבריות לא יחרוך רמיה צדו וכל מקום אשר דבר המלך ודתו ותורתו מגיע חייבים להוציא בלעו מפיו ולא יהיה חוטא נשכר וכו' וסיים והני רשיעי נמי אם באת להחזיק בידם ולהפך בזכותם נתת יד לפושעים ויוסיפו להרשיע וכשתוציא בלעם מפיהם יחזו דלא אהנו מעשייהו ולא ישובו לכסלה עוד יע"ש, ובנ"ד זה האנס בקש לקעקע ביצתן של ישראל במעשה הרע ההוא שעשה לולא ה' שהיה לנו וראוי הוא לקונסו ולייסרו בכל מיני יסורין ועונשין וכל ישראל ישמעו ויראו ולא יזידון עוד ולראי' ח"פ וקיים וחתומים החה"ש הדו"מ כמה"ר יהודה ן' עטר נר"ו וכמה"ר חיים סירירו נר"ו ונתקי' לנו חתי' כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת ושריר וקיים: שאול ישועה ס"ט ישראל יעקב עולייל סי"ט עליונים למעלה הניפו ידם בחרב לטושה לחיובו של רשע על צ'ער בת רבים חזות קשה אמרי לה להאי גיסא. ולא אמרי לה להאי גיסא. הם אמרו הוא רשע בעונו ענוש יענש קנסינן ליה קנסא. ולא יהבי דעתייהו להנתפס ברשתו אשר טמן בעשותו דבר דברי בהיזקא ויש בו כדי תפיס' דהוא חטא וזה מינגד והיה לבז ולמשסה ונמצא חוטא נשכר וצדיק נמכר ולא כך היא דרכה של תורה אשר דרכיה דרכי נועם יהיבה כתיבה נאמנים אמריה בנעימה קדושה, גם הרב זרע יעקב שהביאו לעזרתם לחייבו בקנס לא דיבר בקנס העניים רק חייבו לשלם להנתפס בעדו כל מה שהפסיד באותה תפיסה מטעם דלא אמרו הנתפס בעד חבירו פטור מלשלם אלא בהיכא דחבירו אין בידו עון אשר חטא בדבר אבל היכא דפעל ועשה וגרם תפיסה לחבירו חייב לשלם ובנ"ד נראה אם יש בידו יכולת לפרו'ע פרעו'ת לזה ולזה יש לנו לקונסו גם לעניים למיגדר מלתא כי רודף הוא להזיק את הרבים לולא ה' וכו' אבל לעשות הטפל עיקר והעיקר טפל אין הדעת סובלו:
ואני הרואה דודאי חייב פועל הרע הנז' לשלם להנתפס בגרמתו כל מה שהפסיד בתפיסה זו מדינא דגרמי דאנן סהדי דלא נתפס זה אלא על פעולה רעה שעשה זה וקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי ומאן דלא דאין דינא דגרמי לאו דיינא הוא ולא מבעיא לדעת הרי"ף והרמב"ם ור"ח וסיעתייהו דסברי דאין חילוק בין גרמא בניזקין לדינא דגרמי וכל הגורם נזק לחבירו חייב לשלם וכתב הרי"ף בפ' הגוזל עצים דבכל הני דפטר רבא מטעם גרמא בניזקין מיחייבו אינהו כגון דוחף מטבע חבירו לים ופוחת מטבע חבירו בהעברת צורתו ושורף ש"ח של חבירו וזורק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכו' משום דרבא ס"ל דלא דיינינן דינא דגרמי ואנן דקי"ל כר"מ דדאין דינא דגרמי מחייבינן בכל הני והוא פסק מר"ן בסי' שפ"ו יע"ש, דלדידהו אע"ג דלא ברי היזקא בגרמתו ואין ההיזק מצוי ורגיל לבוא אלא כל שבא לו הפסד בגרמת חבירו חייב לשלם לו, אלא אפי' להרא"ש וסיעתו דמחלקין דלא חשיב דינא דגרמי רק בברי היזקא ודבר המצוי וכיוצא הכא בנ"ד כולהו איתנהו דברי היזקא ומצוי ורגיל דמי לא ידע דעושה אלה לא ימלט וגורם רעה לעצמו ולכל ישראל דמרד גדול הוא זה ליהודי לשאת אל גוי חרב דכפי התם הותר בזה דמם של ישראל והיינו דאמרי אינשי לגרא'ב איד'א כאלאפ'א וכו', וסייעתא דשמיא היא שנתפס זה שהוא איש תם יושב אהלים ולא האמינו מלכי ארץ כי איש כזה יעשה פעולה כזו ולאו בר הכי הוא אבל אם נתפס מריה דעובדא דהכל יודעין דבר הכי הוא אז היו מאמינים בדבר וחמירא סכנתא ועיין הרמב"ם פ"ז מהל' חובל ומזיק הלכה ז' ובדברי הה"מ ועיין שו"ת מהר"ם אלשיך סי' קל"ד ושו"ת הרב בעי חיי סי' רכ"ז ובעמדי בענין זה ומדי דברי בו אורו עיני בתשובת שאלה מהרב מטה אהרן בח"ב סי' מ"ב כנ"ד ממש שנשאל בענין א' מן השרים שנתן איזה מטבעות ליהודים להחליפם בזהובים והחליף ראובן מה שהחליף וכשהחליף שמעון גם הוא היה שם ראובן וראה בתוכם רבים מזוייפים ואמר ללוי שהיה אצלו שיאמר לשמעון יוציא קצת מהם ולא אבה שמוע ויהי בנסוע השר למקום תחנותו של הפאש'א וכאשר מצא הפאש'א בתוך הזהובים הזהובים המזויפים חרה אפו וכו' ושלח משלחת מלאכי רעים ונתפסו ראובן ושמעון וחייב לשמעון לפרוע כל ההפסד מדינא דגרמי אפי' לס' הרא"ש משום דברי היזקא להמיר תמורת טוב ברע דודאי ימלא חמה עליהם הפאש'א לתתם בבית הסוהר בכבלי ברזל ובמצור ובמצוק ובסכנת מות דמי לא ידע שהשר יגיעם אל הפאש'א ויציגם לפני הבקיאים לבחור בין טוב לרע וכתב אפילו לדעת ריצב"א דסובר דאינו אלא מטעם קנסא בנדון זה ראוי לקנוס כדי שלא יהא כל א' הולך ומזיק והוי דבר הרגיל והווה שכל אחד מפריצי הדור משתדלים לתת בחיובם מעות רעות ולכן ראוי הוא לקנוס אותם כל שיש הפסד לחבריהם לשלם ההפסד הבא מחמתם וכל השוחדות והפיזורים יעש"ב, וכ' דדין נתפס על חבירו אינו ענין לנד"ז יע"ש וכן אנו דנים והולכים ומעשים בכל יום כשמביא איזה גוי כסף סיגים ומעליל על סייג א' לאמר אתה עשית ונודע מי הוא בעל הפעולה רמינן עליה כל ההפסד, וכן העושים בדפוס החפצים שעושים חבריהם לגוים להמיר טוב ברע והגוי כשרואה הכלי משונה חוזר למי שעשאו ושואלים ודורשים על היהודים שעברו במקום תחנות הגוי ומתברר המחליף שהוא משלם כל ההפסד והכל מדינא דגרמי כאמור. ומה גם בנ"ד שנודע להשר בעל הפעולה ושלח להביאו ומצאו שהרחיק נדוד ואלו נתפס היה השר מתיר מאסרו של זה אלא משום שזה ברח וזה מסור תחת ידו אי אפשר לפוטרו בלא כלום כתוא מכמר שאין מרחמין עליו ואין ללמוד בנ"ד ממשל הדיוט שאומרים למינ'א ובמ'ן נחל'ת דזה יצא להם משותפין שחלקו ונתפס א' מהם בעלילה שאומרים משל זה או אפי' לא חלקו ונתפס א' מהם בעלילה שלא מחמת השותפות דחטאו ישא האיש הנתפס ולא ללמוד ממשל הדיוט לכל העניינים כאלו היא הלכה פסוקה ואפי' אם היה נ"ד ענין לנתפס על חבירו מחייבין אותו כדברי הרב זרע יעקב וכ"ש דמדינא נמי מחייבין אותו שהרי דין נתפס על חבירו דלמדו מהירושלמי איירי בנתפס בשביל חוב חבירו [וכן מפורש בהג"א סוף כתובות בפי' דברי הירושלמי וכו' דלא שייך אלא בב"ח ולא בגזלן דוחק כי אינו מתפיס בפטומי מילי כ"א ברצי כסף כתוא מכמר ע"ש] דאינו אלא מבריח ארי וכו' שכן פי' פני משה מפרש הירושלמי וכן הוא לשון הטור בסי' שפ"ח ראובן שהיה חייב מעות לגוי ואנס הגוי את שמעון עד שפרעם בשביל ראובן אין ראובן חייב לשמעון מה שלקח האנס ממנו וכו' וכיון דבפורע חוב איירי הוי טעמא נמי כדאי' פ' אין בין המודר דל"ג דחשיב ליה כמבריח ארי מנכסי חבירו ומצינו בתוס' והרא"ש פ' הכונס דהא דפטרינן בעל העדר כשזה מבריח לו ארי מעדרו היינו כשאין הדבר ברור שיבא לידי הפסד כגון שהארי רחוק ואין ידוע אם יבא לכאן או לאו ואינו מצילו אלא מן הדאגה ומן הפחד שדואג שמא יבוא אבל אם הדבר ברור וקרוב לודאי שיבוא לידי הפסד אז ודאי נוטל שכרו ואם הוציא ממנו והציל הכל יפרע בעל הנכסים ופורע חובו נמי לאו מידי יהיב ליה אלא מצילו מצער בעלמא וכו' כדמפרש בירושלמי מפייס הוינא ליה ומחיל לי עכ"ל, וא"כ בנ"ד שהדבר ברור שיבוא לידי הפסד לא פטרינן בעל החיוב שזה נתפס בעדו וכ"ש למאי דחדית לן מהר"ם בתשובותיו בקובץ קטן דפוס קרימונה סי' ס"ג בראובן שלקח ממנו הגוי בשביל שמעון שאמר ששמעון חייב לו אם שמעון כופר שלא היה חייב לגוי כלום לכאורה היה נראה דלא איבעי ליה לשמעון אפי' לאישתבועי דאין נשבעין בטענת שמא אלא דהכא משתבע ע"י גלגול דאפי' על טענת ספק מגלגלין ואם יודה שמעון שהגוי העביטו כדין ישלם לחבירו מה שחייב לגוי מדר' נתן מק"ו השתא ומה ממון ישראל אנו מוציאין מזה ונותנים לזה מדר' נתן ממונו של זה לכ"ש עכ"ל:
[הגהה וכן הם ד' הלבוש ובחנם השיגו הסמ"ע סי' קכ"ח סק"ו שהרי דברי הלבוש ממקום גבוה קא אתו מלתא בטעמא ודו"ק]:
וכן פי' חי' אנשי שם אשר סביב הגהות מרד' דב"ב בפסקא המת' שייך לפרק קמא בדף שאחריה הביא לשון הירושלמי דאין לך נתפס על חבירו וכו' וכתב על זה וכתב מהר"מ בתשו' סי' ש"ג והוא שאין החוב ידוע לנו עכ"ל. נלמד דהיכא דהלוה חייב בדין ישלם להנתפס בעדו, ולפי דבריהם אין דברי הירושלמי אמורים אלא בנתפס על חבירו וחבירו אינו חייב כלום אבל בהיכא דחייב לשלם ונראה הטעם דלא שייך מפייס הוינא ליה בגוי אנס וכמ"ש לעיל בשם הג"א וא"כ בנ"ד שזה נתפס על חבירו שהכה וחבירו ודאי הכה שלם ישלם אפי' לדין זה אלא דלא צריכנא לכל זה ודאי הוא חייב מדינא דגרמי בלי שום פקפוק ועיין דברי ריבות שאלה פ"ד שכתב בהיכא דחייב ראובן בחוב גמור מחוק מלכות ושמעון פרע בשבילו חייב ראובן לפורעו כיון שמחוייב מחק המלכות ומביא ראיה מדברי ה"ה פ"ח מה' חובל ומזיק הלכה ו' שכתב וז"ל ואפשר לומר שכיון שהם חקי המלך וזה פרעם חייב לשלם לו אפי' לקחם המלך מזה שלא כדין, וא"כ בנ"ד שמחק מלכות לענוש עושה אלה אפי' אם העונש שלא כדין מחייבין אותו לשלם לנתפס בעדו וכ"ש דבדין מעניש המלך עושי רשעה כנ"ד:
העולה ממאי דכתיבנא דחייב המכה לשלם לנתפס כל ההפסדים וההוצאות והשוחדות שנתן בענין זה וצור ישראל ינחנו בדרך אמת הח"פ צפרו בתמוז שנת והוציא את האב"ן הראש"ה לפ"ק וקיים:
שאול ישועה ס"ט בטופס פסק זה שהגיע למקנאס יע"א כתב עליו החה"ש הדו"מ כמה"ר פתחיה בירדוגו וז"ל כל זה איננו שוה לי עיין בתשו' דשייכי לספר קנין סי' ב' ובד"מ סי' קכ"א סק"ג וק"ל עכ"ל וחתם שמו ונתקי' לנו חתי' כדחזי וקיים:
מבין ריסי שרשי כתבי דנא די רשים ניכר ברשומו ויהי כמשיב ידו לבנות דייק ופח יוקשים. לקעקע בניינים נכספים אשורי'ם ולטוסי'ם, עשויים באמת וישר אמרי יושר נמרצים בנויים בנין חזק כראי מוצק בנוי לתלפיו'ת הפוסקים המפורסמים בעלי חצים:
מיוסד על אדני פז במועצות ודעת קדושים:
והוא עבר לפניהם ויבן לו דייק מדברי הרב מהר"ם מגן הוא לכל החוסים במה שדימה בדעתו נדון שדבר בו הרב לנ"ד בגזרה שוה דמכה מכה מבלי משים בין נדון לנדון כמה הפרשים והוא שמהר"ם בתשובתו הרמת'ה דבר בענין שליח המלך שהעביר הדרך על איזה יהודים ומתוך כך השיבוהו עזות ובקש להורגם והם תפסו אותו שלא יהרגם והמלך העליל על שאר יהודים בלא דינא דמלכותא לא עליהם ולא על כל שאר יהודים והוסיף על הנדון וכתב ואפי' אם היהודי הכה את הגוי שלא כדין ומתוך כך תפס המלך שאר יהודים אין לחייבו לשלם להם דשלא כדין העליל המלך טוביא חטא וזיגוד מינגד ולא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיתפוס שאר היהודים והלכך לאו דינא דגרמי הוא כמו מסור דחייב דהתם ברי היזקא ובדיבוריה דאחוי אחויי חשיב כאלו עביד מעשה בידים דבדיבורא דידיה עביד מעשה ומראה על ממון חבירו. אבל הכא לא הו"ל לאסוקי אדעתיה שיתפוס שאר היהודים עכ"ל, וז"ל מור"ם בד"מ סק"ג כתב בתשובות שבס' קנין בא' שהכה לגוי שלוחו של שר והשר העליל להורגם והם תפסו אותם שלא להורגם אינו ענין לנ"ד כלל דהתם לאו מידי עבוד דלהציל עצמן תפסו בו ואין כאן אפי' גרמא בנזקין כמ"ש הרב בתשו' הנז' אבל במה שהוסיף הרב על הנדון ביהודי שהכה הגוי שלא כדין ומתוך כך תפס המלך שאר יהודים דאין לחייב הגורם משום דשלא כדין העליל המלך לתפוס שאר היהודים ולא ברי היזקא וכו' וסיים הלכך לאו דינא דגרמי הוא בזה יש מקום לטעות לדמותו לנ"ד ולפטור המכה גם בנ"ד דרך כלל מה שאינו מדרכי ההוראה לדון הדברים דרך כלל אם אינם צודקים בכל חלקיהם וכההיא דיבמות דק"ט ע"ב דקרי תוקע עצמו לדבר הלכה דיינא דאתי דינא לקמיה דגמר הלכה ומדמי מלתא למלתא ופסקה מר"ן סי' יו"ד. ואחד הרואה וא' השומע נדון מהר"ם בלבבו יבין דתנא דמסייע לנ"ד הוא לדון דין זה בדינא דגרמי ולאו בדין נתפס על חבירו ואם הרב פטר המכה ובנ"ד חייבנוהו משום דרב המרחק בין נדון לנדון ואפי' אם היה דומה בדומה ממש, יש להרב טעם לפטור ולנו יש טעם לחיוב משום דאזיל לשיטתיה והיא שי' הרא"ש תלמידו דיש חילוק בין גרמא בניזקין דפטור לדינא דגרמי דחייב וחדא מינייהו דאין לחייב בדינא דגרמי אלא היכא דברי היזקא ובנדון דידיה כתב דלא ברי היזקא הלכך דן לפטור, ואנן בדידן קי"ל כהרי"ף והרמב"ם דלא בעינן ברי היזקא ובכל גרמא מחייבין הגורם כדכתבנו לעיל דכן התקינו אבהתא בתק' ש"ש יג"ן לפ"ק כשחולקים על הרא"ש ב' מעמודי הוראה הרי"ף והרמב"ם נקטינן כוותייהו ובמקום שלא דברו נקטינן כהרא"ש ומהאי טעמא קבלו דורות האחרונים פסק מר"ן אפילו נגד אלף פוסקים משום דאזיל בשיטת קדמונינו לפסוק כתרי מגו תלת עמודי הוראה וכדבריהם פסק בסי' שפ"ו לחייב בדברים שהם משום גרמא בנזקין ומור"ם הוא שהביא סברת הרא"ש וסיעתו בשם י"א ואנו אין לנו אלא פסק מר"ן אלא דלצאת ידי כל הדעות כתבנו דנ"ד ברי היזקא אין צריך לכפול הדברים ושאני נ"ד מנדון הרב לחייב בנ"ד אפי' לדעת הרא"ש דבאתריה דמר לא ברי היזקא מפני שהם תחת אדום ואין מקפידין זה על זה אם הגוי מכה היהודי גם היהודי מכהו ואם מקלל גם היהודי מקלל ולא ברי היזקא משא"כ באתרין דאנן תחת ישמעאל וישראל המכה את הגוי בפני עדים או מקלל יש סכנת מות ובנדון הרב היתה התפיסה שלא בדינא דמלכותא ובנ"ד לא תפס השר הנתפס הנז' אלא בדינא דמלכותא מחמת שהגוי המוכה היה דמו שותת ודימ'א עלי'ה שהוא הכהו ובדיניהם אין צריך עדים שדמו מעיד עליו במקום עדים וכשנתברר לשר ולמוכה מי הוא המכה שלח אחריו שלוחו לעיר מקנאס ומצא אותו שברח ואלו נתפס היה מוציא את זה הנתפס חנם אין כסף ותופס המכה וכשלא השיג השליח את המכה ומצא שברח וזה הנתפס כבר הוא תפוס בידו כתוא מכמר שאין מרחמין עליו וא"א לפוטרו בלא כלום ואין כאן עלילה שלא כדין דבדינא דמלכותא תפסיה להאי ובדינא דמלכותא לא פיטרו כיון שלא השיג המכה עצמו לפ"ז הרב עצמו יודה בנ"ד לחייב הגורם דרב המרחק בין נדון הרב ולא ראי זה כראי זה דנדון הרב דלא ברי היזקא פטריה ובנ"ד דברי היזקא יחייבנו, הרי מדינא נתחייב החייב ואיך תבקש צד זכות לזכות את החייב ומי זה ערב אל לבו לגשת בארש'ת להפך בזכות רשע עריץ ובזכות סיעתו שהלכו עמו ונמנו על הגניבה לשדד גאון גוים לגנוב במקשה של גוי כלסטים מזויין שודדי לילה ואם גניבת גוי בעלמא אסורה מה נאמר בגניבה כזאת דעל עסקי נפשות הלכו להרוג או ליהרג דגורמין רעה לעצמן ולכל ישראל ואיך לא נחוש להנתפס שעם תפיסתו לא הסיר תומתו ממנו תדע שמן הדין היה רשאי לומר לגוים אלה עשו ואני לא עשיתי כמ"ש מהר"ם מרזבורך בנימוקים שבסוף תשו' הרשב"א סי' ס"ד וז"ל ואפי' יחיד שבא מחמת כן כבר לידי עלילה שסבורים הגוים שהוא עשה מותר לומר לגוים פ' עשה ולא אני עכ"ל, ולא הנתפס בעלילה לבד רשאי לומר כן אלא מצוה לכל אדם להגיד בעדו דמוטב שימות החייב ולא ימות זכאי וכמ"ש בנימוקי הרב הנז' סי' הנז' גבי מכה חבירו דקי"ל דמותר למוכה לקבול לפני הגוים כתב הרב וז"ל ולאו דוקא המוכה אלא מצוה לכל אדם להגיד לשופט פ' הכה פ' ועוד הולכים בכעסם תעשה כך שלא יוסיף עוד ואם יעליל השופט עליו ויקח כל אשר לו פטור המגיד דאל"כ אין לך אדם מציל את חבירו מיד מכהו ודאי אם יכול להצילו בא' מאיבריו יעשה כרב הונא דקץ ידא או שמא יותר טוב שיגיד לשופט ויפסיד ממון מלחסרו א' מאיבריו והא רפיא עכ"ל, והביא דבריו הש"ך בסי' שפ"ח סקמ"ג יע"ש, ואם במכה חבירו כך במכה גוי שגורם סכנה לכל ישראל עאכ"ו שמצוה עלינו לספר מעשה שהיה להציל הזכאי ולחייב החייב כ"ש שלא לבקש צד זכות לזכותו. ואנא נפשאי תיתי לי דלא מנחנא רישא אבי סדיא דלא מהפכנא בטובתיה, וכל זה איננו שוה לי בכל עת אשר אני רואה את מרדכ'י היהודי יושב בשער המלך לשאת ולתת בהלכה ויורד לעומקא דדינא לזכות את הזכאי ולחייב את החייב וכאן הפריז על המדה לדחות בקש דברים הנאמרים באמת מפי סופרים ומפי ספרים ומי שחותמו אתת ינחנו בדרך אמת הח"פ צפרו יע"א בח' אב שנת עיני"ו יחז"ו עפעפי"ו יבחנ"ו לפ"ק וקיים:
שאול ישועה אביטבול סי"ט: