אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן סז

סימן סו

טופס פס"ד כדי לשולחו לעיר אחרת וז"ן או"ב תב"ת באו לפנינו קצת מבני חברת אסקליין קא תבעי דינא לנפשייהו הם אמרו כי שמעו דבר'ת רבים מגור מסביב שרוצים ליכנס בגבולם להשיג את גבולם להוסיף עליהם על הסך שפורעים מדח"ב בעד אסאק'א של אסקלי בכלל למסאהרא הקצובה על בני קהלנו ישצ"ו ובקשו זאת מידינו לכתוב ולתת בידם שורת הדין. ולכן נזקקנו לתביעתם לכתוב ולתת בידם משהד"ן להיות להם למשמרת לאות שאחר שהאלסאק"א הנז' היא מכלל אלמסאהר"א כאמור והאלמסאהר"א הנז' במקומה עומדת שאין הקהל פורעים ליר"ה בעד אלמסאהר"א הנז' כי אם כפי מה שהיו פורעים בתחלה מקדמת דנא ולא יותר א"כ גם אסאק"א הנז' תשאר בחזקתה כאשר בתחלה ולא יותר ואין שום א' מבני החברה הנז' או זולתם רשאי להוסיף על האלסאק"א הנז' ולקפח פרנסת בני החברה הנז' ואם מחמת המשא הכבד שהוטל על הקהל ורוצים להקל מעליהם ע"י התוספת שיוסיפו על האלסאק"א הנז' הרי בני החברה הנז' גם הם פורעים חלקם במס כפי הערכתם ולמה תלקה מדה"ד כנגדם לפרוע בכפלים חטאת הצבור והיחיד וכל המשיג את גבולם וגורם להם שום פסידא ודררא דממונא עתיד ליתן את הדין שיורד עמהם עד לחייהם וקא פסיק לחיותייהו וחייב לשלם להם כל מה שיוסיפו וכל מה שיפסידו ע"י גירי דידיה ולשומעים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב, ולראיה ח"פ פאס יע"א בחדש סיון משנת וחמ"ת המל"ך שככה ליצירה עכ"ל וח"ע החה"ש הדו"מ הרב המובהק כמוהר"ר אליהו הצרפתי נר"ו והחה"ש הדו"מ כמוהה"ר מתתיה סירירו זלה"ה והכרנו חתי' כדחזי ולראיה ח"פ בח' אלול המרוצה מש' תקמ"ז לפ"ק וקיים וחתו' ע"ז החה"ש ודיין כהה"ר רפאל דוד אבן עטר נר"ו והחה"ש כהה"ר יוסף אשרקי נר"ו וקיים:

וס"ל נמ"ך וז"ן יוספים אנחנו לבאר באר היטב מ"ש לעיל דכל המשיג את גבולם וגורם להם שום פסידא ודררא דממונא עתיד ליתן את הדין שיורד עמהם עד לחייהם וקא פסיק לחיותייהו וחייב לשלם להם כ"מ שיוסיפו וכל מה שיפסידו ע"י גירי דידיה ומה שאנו צריכים להוסיף ולבאר הדברים האמורים הנז' אע"פ שהם פשוטים לחכמים ונבונים דהיורד לאומנות חבירו יש לו דין מוסר מחמת הרגל לשונו והוו גירי דידיה ומשום דפסיק להו לחיותייהו מ"מ הוצרכנו עוד לבאר באר היטב משום דרבו הטועים בזה שהמוחזקים למסור יחיד ורבים הם אומרים בפה מלא בפומבי דשרי להו לירד לאומנות חבריהם ולקנות מלאכת האלסקלי מאת השררה יר"ה יען וביען שאין זה אלא מניעת הריוח ומניעת הריוח בכה"ג אינו ממון ומורים התיר לנפשם בדמיונם דמיון כוזב בזה למכירת עזר הבשר ומים שרופים וכיוצא שמוכרין אותם עד שיפסקו המוסיפין והמוסיף הוא הזוכה במקחו א"כ אף זו כאחת מהם דמאי שנא, והם לא ידעו ולא יבינו מ"ש מר"ן בסי' קנ"ו קא פסיק לחיותייהו היינו על מניעת הריוח העתיד לבא אח"ך כשבא אחר וירד לאומנותו של חבירו ואפסיקיה לחיותייהו כמו שמבואר גבי בר מתא אבר מתא דמצי מעכב משום דפסקי לחיותייהו ואבר מבואה אבר מבואה דנפשיה דהא מחלוקת בברייתא דת"ק סבר דלא אמרינן ביה פסיקת חיות ורשב"ג סבר דאית ביה פסיקת חיות והיינו דאמר ת"ק ולשכני אינו כופהו ורשב"ג סבר דאף לשכנו כופהו ובר מבואה אבר מבואה אחרינא דבעי בה רב הונא בריה דרב יהושע אי אמרינן ביה פסיקת חיות אם לאו ועמדה בתיקו. וקי"ל דכל תיקו דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע, וכן מההיא דכתב מר"ן שם בס"ז וז"ל הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות בני העיר מעכבים עליהם מלמכור יד על יד כדרך החנונים משום פסיקת חיות ומשום דהכא יש ריוח פרטי לבני העיר כשמוכר על יד על יד יותר ממה שמוכרים בב"א ואמרינן ביה דמצי מעכב על בני עיר אחרת הבאים לשם משום דפסקי לחיותייהו, אלמא דפסי' חיות המוזכר ביורד לאומנות חבירו דאפסיקיה לחיותיה הוי מניעת הריוח העתיד לבא והוא מונעו ממנו דחשבינן ליה ממונו הוא וכאלי בא לידו והמונעו ממנו הוי גזלן וה"נ ביורד לאומנות חבירו ואפסיקיה לחיותיה שמונעו מהריוח העתיד לבא לידו שכבר החזיקו בו האומנים נק' מוסר מחמת הרגל לשונו וגירי דידיה הוי הואיל והאומנים הורגלו בו והחזיקו בו חשבינן ליה כאלו בא לידו וממונו הוא דהתם בסחורה שהחזיקו אנשי העיר דלא אמרינן בהו דפסיק לחיותייהו כ"א הבא מעיר אחרת הוא משום דהחזיקו בו כל אנשי העיר אבל הכא שלא החזיקו במלאכה הנז' כ"א קצת מבני העיר הו"ל האיש הבא לירד לאומנותם אפי' הוא בין עיר כדין הבא מעיר אחרת שהרי היא קנויה בידם מאת השררה בסך קצוב בכ"ח והאיש הלזה אשר הוא בא להוסיף עליהם ע"י השררה בתוספת סך מה על קצבתם שהם נותנים בכ"ח ודאי פסיק חיותייהו הוי שאומר להם אם יתעסקו במלאכה כפי התוס' אשר הוסיף עליהם במלאכה הנז' על סך הקצוב בידם מה טוב ואם לאו לא יתעסקו במלאכה ההיא כלל ועיקר וברור שהוא נק' מוסר וגזלן וחייב לשלם במיטבא כל מה שיוסיף עליהם הוא והריוח שנטל מהם והכל בעמוד והחזר קאי דחשבינן להאי רוחא כאלו הוא מטי לידייהו והוי ממונם והוא מפסידם בידים דלא נחלקו רבנן ורשב"ג בההיא ברייתא מטעם פסיקת חיות דהיינו בר מבואה אבר מבואה דנפשיה וכן בר מבואה אחרינא אבר מבואה דאיבעיא ליה לר"ה בריה דרב יהושע אלא התם דבאים בני המבוי לעשות גם הם מלאכה בלי שום קניה ובלי שום תוספת כלל אלא להיות במלאכתו עמו דלרבנן דס"ל דאינו כופהו דהיינו אינו מעכב עליו טעמא הוי כמ"ש בגמ' משום דאמ"ל אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי ולכך איפסיקא הלכתא דשרי ליה לאחד מבני העיר שיתוסף על בני אומנות ויעשה מלאכה ולא אמרינן ביה פסיקת חיות וכת"ק דרשב"ג משום דא"ל אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי כההוא דאוקי ריחיא ואתא חבריה ואוקי ריחיא גביה ומשום דלא הוסיף דמים על בני אומנות ולא קנה שום מקנה אחר אלא רצה לעשות מלאכתו גם הוא עמו במחיצתו הוא דשרי דוק מינה ואוקי באתרין אבל אם קנה האומנות שכבר היא קנויה בידם מהשררה ומעכב עליהם מלעשות מלאכתם אם לא שיוסיפו דמים דמי מקנה שבו קנה מהשררה דהו"ל מונעם מלעשות מלאכתם דפסיק לחיותייהו ונוטל מהם ריוח שכבר זכו בו כנדון זה שבא להסיעם ממלאכתם שלא יתעסקו בה כלל כ"א ע"פ התוספת שהוסיף עליהם בקניית המלאכה מאת השררה ובא עליהם בכח השררה כ"ע מודו דמקרי מוסר וגזלן ורמי חיובא עליה לשלם במיטבא תוספת וריוח כדאמרי' משום דפסיק לחיותייהו:

אחרי כתבי חפשתי ומצאתי בכנה"ג בהגהב"י בסי' קנ"ו כמו שכתבתי וז"ל ובס' משאת בנימין סי' כ"ז כתוב דהיכא דבא הב' לדחות הא' לגמרי ולבטל אותו ממחייתו כענין החנות והרינד'א שאין רשות אלא לא' מבני העיר ובא הב' והשיג גבול הא' ודוחה אותו לגמרי כ"ע מודו דמצי לעכב אפי' אבר מבואה דידיה וכתב שכ"כ שארית יוסף בסי' י"ז ואע"פ שרש"ל לא כ"כ אפשר דהיינו דוקא כשקנה הא' הרינד'א לזמן קצוב עכ"ל, וששתי כעל כל הון והוספתי נופך משלי שדקדקתי כן מלשון הגמ' דאמר רב הונא האי מאן דאוקי ריחיא ואתא חבריה ואוקי גביה משמע דדוקא שבא חבירו גם הוא להיות אצלו במלאכתו ולא לדחותו ולעוקרו ממלאכתו מצי לעכב עליה אליבא דכ"ע עוד נ"ל דבעל משאת בנימין איירי בדברים שהם מחוקי המלך וצריכים לקנותם מאת המלך כמו שמוכיח מתוך לשונו ואפ"ה כתב שאינו יכול להשיג גבולו ולדחותו גם בתוספת דמים דהו"ל דוחהו. אבל נד"ז לא היתה מעיקרא מחוקי המלך לתת דמים למלך לעשות מלאכתם שכמה שנים החזיקו במלאכתם לעשותה חנם אין כסף וע"י הרגל לשון חזרה להיות מחוקי המלך לתת בה הגאביל'א, וא"כ י"ל דבהא כ"ע מודו ואין אנו צריכין למה שתירץ כנה"ג דאיירי לזמן קצוב דהתם איירי בדבר שהוא מחוקי המלך אבל הכא ע"י הרגל לשון חזרה להיות מחוקי המלך כמ"ש ומאחר שכבר החזיקו בה כמה שנים חנם אין כסף וע"י הרגל לשון ולא מקרי מחוקי המלך אפי' רש"ל מודה בהא וכבר נתבאר דפסיקת חיות מכיפיה מיבריך דהא על הריוח העתיד לבא לידו דחשבינן ליה כאלו מטא לידיה מאחר שכבר החזיקו במלאכה ההיא והורגלו בה והם הכירו וידעו בעניינה דודאי דהוי ריוח דידיה כמאן דמטא לידייהו דמי וכן מצאנו שכ"ז מבואר בב"ב פ' לא יחפור דכ"א ע"ב וז"ל הגמ' אמר ר"ה האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה ואוקי גביה דינא הוא דמעכב עליה דאמ"ל קא פסקת לחיותי לימא מסייע ליה מרחיקין מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר ר"ה עד פרסה שאני דגים דיהבי סייארא ע"כ, ופרש"י ז"ל וז"ל מרחיקין מצודת הדג מן הדג צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקים שאר ציידין מצודתן משם אלמא אע"ג דלא זכה בו ולא מטא לידיה מרחיקין ממנו דא"ל פסקת לחיותיה שאני דגים דיהבי סייארא נותנין עין בהבטה להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הלכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דהו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו. אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא עכ"ל. הרי נתבאר דזה האומן משעה שפירם מצודתו זכה בדגים אע"פ שלא באו עדיין לתוך מצודתו ומטעם דכיון דהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו אמרינן דזכה בה מאותה שעה אע"ג דעדיין לא מטא לידיה ולא מצי חבריה לזכות בהן אע"ג דעדיין לא באו לתוך מצודתו לפי שהוא אומן בקי במלאכת פריסת מצודה ועשאה באופן שהוא בטוח שיתפסו שם דגים, ודכוותה נמי אומן במלאכה הנז' שע"י בקיאותו ותיקונו במלאכתו קפצי עליה זביני ואע"ג שעדיין לא בא הריוח לידו בטוח הוא שיבא לידו שהכל רצין אחריו לקנות ממנו ונותנים לו ריוח ועל הרוב נותנים לו בתורת מוקדם על האלסקלי ופורעין להם לסירוגין ונמצא דהריוח מטא לידייהו ממש וכבר הורגלו בו והחזיקו בו באופן דמכאן יש ראיה דפסיקת חיות היינו על הריוח העתיד לבא לידם וכמאן דמטא לידייהו דמי כמ"ש, ומה גם שזה הריוח אינו נמשך אלא מצד ממונם שהם מטילין מלאי למלאכה הנז' וטורחים ויגעים בגופן וממונם וממילא נמשך להם הריוח והו"ל ממונם הוא וא"כ מסברא לחוד השכל מחייב דהבא לירד לאומנותם בקניית המלאכה הנז' הוי גזלן משום פסיקת חיות ואין אנו צריכין להביא ראיות ברורות מש"ס ופוסקים דהדבר ברור מכח סברא דזה הריוח הבא להם הוא נמשך מכח ממונם וטורחם ועמלם שהרי מלאכת החייטים אינה צריכה ממון ולא הטלת מלאי ואפ"ה אמרינן בה פסיקת חיות וכ"ש הכא דאיכא:

תרתי ממונם ויגיעם וטורחם ועמלם דודאי הריוח הנמשך להם מהמלאכה הנז' הוי ממונם וכמאן דמטא לידייהו דמי ואמרינן ביה פסיקת חיות אב"א סברא אב"א גמרא וגדולה מזו בנד"ז אחר שבא להם הריוח הם נותנים אותו לקונה המוסיף עליהם בכח השררה ונמצא דהאי רווחא הוי מטי לידייהו ממש ואינו נכנס בסוג דימוי כמאן דמטא לידייהו אלא מטא לידייהו ממש וא"כ הוי ק"ו בן בנו של ק"ו דאמרי' ביה פסיקת חיות שהרי אחר דמטא לידייהו הריוח הם נותנים אותו לקונה המוסיף שלא מדעתם ורצונם:

האמנם ראו ראינו מ"ש מר"ן בחומ"ש סי' רע"ג סי"ג דבמידי דהפקר לא אמרינן דמשעת פריסת המצוד' זכה בדגים כ"א עד שיכנסו לתוך כליו, וז"ל הלוקח דגים מתוך מצודתו של חבירו כשהיא בתוך הים ה"ז אסור מדברי סופרים ואם היתה המצודה כלי ולקח מתוך המצודה ה"ז גזלן עכ"ל, וכ"כ מר"ן ג"כ בסי' ש"ע ס"ד וז"ל הפורס מצודה שאין לה בית קיבול וצד חיה או דג ובא אחר ונטלה ה"ז גזלן מדבריהם וכן ג"כ חילק הרמב"ם בפ"א מהל' זכיה ומתנה הל' ג' יעו"ש ועל מ"ש הרמב"ם שאם היה בתוך כליו ובא אחר ונטלו ה"ז גזלן כתב הראב"ד ז"ל וז"ל אמר אברהם להוציאו בדיינין וכתב ע"ז המ"מ וכן דעת ההלכות ומוסכם וכ' המגדל עוז וז"ל הואיל וכתב תחילה מדבריהם ולבסוף כתב ה"ז גזלן סתם פשיטא דלהוציאו בדיינים קאמר וכו' ע"כ, ומשנה שלימה היא במס' גיטין בפ' הניזקין וז"ל מצודת חיות ועופות ודגים יש בהם גזל מפני דרכי שלום רבי יוסי אומר גזל גמור ובגמ' באוזלי ואוהרי כ"ע לא פליגי כי פליגי בלחי וקוקרי ופרש"י ז"ל אוזלי רשתות של חוטים שיש להם תוך אוהרי רשתות של גמי כ"ע לא פליגי דכיון שיש להם תוך קונה לו כליו והוי גזל גמור, לחי חכה קוקרי שאר מצודות ומכשולים שנותנים חוט ארוך על שפת הנהר וסודרים בו מחטין על פני כולו עכ"ל:

הרי מבואר בהדיא דבמידי דהפקר לא אמרינן דזכה משעת פריסת המצודה אלא בעינן עד שיגיע לידו כמ"ש עד שיהיו תוך כליו וכ"כ הרמב"ם בפ' הנז' ופסקה מר"ן בסי' רע"ג סי"ב וז"ל המדברות והימים והנהרות והנחלים כל שבהם הפקר וכל הקודם בהם זכה וכו' וא"כ ברור דבנ"ד לא קשיא אההיא דסי' קנ"ו דהתם בממון שיש לו בעלים איירי ולהכי אמרינן דאית ביה פסיקת חיות אבל הכא איירי במידי דהפקר שאין לו בעלים כמו שדקדק הרמב"ם בלשונו הצח דכ' הואיל ואין לו בעלים, אלא אי קשיא הא קשיא ההיא דפ' לא יחפור אהא דפ' הניזקין דהתם אמרינן אההיא דמרחיקין מצודת הדגים אע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטא לידיה דמי כמו שפרש"י לשם דמשעת פריסת המצודה זכה ואין אחר יכול לזכות בו אפי' במידי דהפקר והכא בפ' הניזקין אמרי' במידי דהפקר דלא זכה עד דמטא לידיה דהיינו שיגיע לתוך כליו אבל חפשנו ומצאנו בפ' הניזקין ד"ס ע"ב שכתבו התוס' וז"ל מצודת חיות ועופות וכו' ולא דמי למרחיקין מצודת הדג דפ' לא יחפור דהתם אומנותו בכך מן הדין הוא שירחיק משם דא"ל קא פסקת לחיותי אבל הכא דאין אומנותו בכך לא הוי גזל אלא מפני דרכי שלום עכ"ל, הרי מבואר ממה שחילקו התוס' דהתם אומנתו בכך והכא אין אומנותו בכך ממילא איתרצא לה קושייתינו ורווחא שמעתתא דההיא דמרחיקין דאמרי' כמאן דמטא לידיה דמי משעת פריסת המצודה מדי דאומנותו בכך משום דכשפירש המצודה הכיר חור הדג ובטוח הוא שילכדנו לכך הו"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו כמו שפירש"י לשם אבל ההיא דפרק הניזקין מאחר שאין אומנותו בכך לא חשבינן ליה מטא לידיה עד שיכנסו הדגים לתוך כליו וא"כ קם דינא אפי' באומנות מדי דהפקר חשבינן לריוח העתיד לבא כאלו מטא לידיה ואמרי' ליה פסיק חיות והשתא נתבררו ונתלבנו הדברים כשמלה דבאומנות כה"ג אין לשום נברא בעולם לקנותה בתוס' דמים על החוק הקצוב בידם או בלי תוספת מהשררה הן יחיד או רבים מבני החברה הנז' קצתם על קצתם בינם לבין עצמן לא הם ולא זולתם מבני העיר היכא דמונען מהריוח וכ"ש איש נכרי מעיר אחרת ואצ"ל אם בא יבוא שום אד"א מבני אדם להוסיף עליהם במלאכה ע"פ השררה מחמת הרגל לשונו לומר שהיא בידם בזול ותשאר בידם בתוספת ההיא דכל העושה אחת מהנה נק' גזלן משום דפסיק חיותיה וחייב לשלם דיוצאה בדיינים ונקרא מזיק כמ"ש רש"י ונמצא חבירו מזיקו ונק' מוסר שהרי מוסר ממון חבירו ביד אנס כמ"ש מר"ן בסי' שפ"ח ס"ב וז"ל המוסר ממון ביד אנס בין אנס גוי בין ישראל חייב לשלם מהיפה שבנכסיו כל מה שלקח האנס אע"פ וכו' אלא הרגיל בלבד ואם מת גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין עכ"ל, וכ"ש אם האנס עצמו הוא שנטל הממון כנד"ז דחייב לשלם מהיפה שבנכסיו ואם מת גובה מיורשיו כשאר מזיק. מבואר דמלבד דהוא חייב לשלם כשהוא בעולם אלא אפי' אם מת והוא לא פרע גובה מיורשיו כשאר כל המזיקין ולא עוד אלא שיכולין למוסרו לשררה אם לא רצה לשלם כמ"ש הש"ך עמ"ש מר"ן סי"ב ז"ל אבל מפני צער יחיד אסור למוסרו כתב וז"ל ודוקא צער יחיד אבל המוסר ליחיד דינו כמוסר לצבור ומותר למוסרו, ואם יאמר האומר דזה אמת אבל צריך שיתברר בעדים שמסרו הא ליתא דאפי' באומדנא דמוכח וגילוי מלתא בעלמא סגי לחייב המוסר בתשלומין וא"צ עדות ברורה לחייב המוסר דכן כתב בס' מאמר קדישין סקמ"ח עמ"ש מור"ם בסי"ד ואין צריכין לכוין העדות כ"כ כתב וז"ל כתב הב"ח ומכ"ש גבי ממון באומדנא דמוכח הוי מסור דהא דרכו של מוסר למסור בלא עדות וכ"כ מוהר"ר מנחם מניץ בתשו' וז"ל אף באומד דעת נאמנים על המוסר אע"פ שאין שומעין שהלשין רק רואין שמדבר עם השר ואז ציוה השר מיד על הנמסר לתופסו או שאר אמתלאות כה"ג עכ"ל, וממאי דכתב או שאר אמתלאות וכו' שמעי' דלאו דוקא הנך אמתלאות שכתב דה"ה אף שאר אמתלאות שיראה לדיין או לעדים שהוא מסר יש לחייבו למוסר לשלם כאלו העידו עליו ב' עדים ומאי דמדמין קניית האומנות בתוספת דמים למכירת עזר הבשר ומים שרופים וכיוצא שמוכרין אותן עד שיפסקו המוסיפין אין לו שחר ודמיון כלל, דמה דמות ודמיון יערכו פסיקת חיות להנאת חיות דשאני מכירת העזר הנז' דהיא הנאת כל בני העיר בעד הטלת המס שפורעין כל בני העיר חק הקצוב מאת השררה יר"ה ואין בה שום מלאכה ולא שום אומנות ולכך מוכרין אותן בתוספת דמים משום דאם יפחיתו עזר הבשר ממס הקצוב יהיה הפחת מוטל על כל בני העיר לפורעו ע"פ ההערכה ואם הותירו על חק הקצוב הוא ג"כ לזכות הקהל להנאתם ולטובתם וא"כ ממון הקהל הוא ולא שייך בזה פסיקת חיות אלא אדרבא הנאת חיות. ודמיון זה דומה למדמה הגוזל את חבירו לנהנה מיגיע כפיו כי היכי דזה מותר הכי נמי הגוזל מותר שדמיונם כאריה הטורף וכעוף הדורס ודמיון של חסרון דעה והשכל הא לא דמיא אלא למכירת עזר הבשר ומ"ש וכיוצא אם היה ביד הקהל במאה מנה ובא אחר והוסיף עליהם תוס' ונטלם מהם דהוא חייב לפורעם כל סכי התוספת והריוח שהרויח באותו מקנה גם ההפסד שיגיע להם מאותו מקנה כדין מסור שכתבנו בפנים ומי שאינו ירא וחרד לדבר ה' לבבו יבין כי בנפשו הוא וגם דמו הנה נדרש מידו ומלבד שאין לו חלק לעוה"ב כמ"ש בשלחנו הטהור בסי' שפ"ח וכו' וכל המוסר וכו' אין לו חלק לעוה"ב, אלא אף גם זאת שהתורה התירה דמו קודם שימסור ואחר שימסור אם הוחזק ויכול הנמסר למוסרו הן בגופו הן בממונו, ומ"ש מר"ן לשם אסור לאבד ממונו של מסור כתבו הפוסקים דוקא בידים הוא שאסור אבל לאבד ממונו ע"י גרמי שימסרנו לשר שיטול ממונו שרי ולא עוד אלא שכתבו הפוסקים מי שמוחזק למסור ונראה שאין דבריו נשמעין רק מחמת עושרו וכשיעני אין דבריו נשמעין מותר לאבד ממונו או למוסרו ביד הכותים שהרי במה שמאבדים את ממונו מצילים אחרים כמ"ש בס' מאמר קדישין ובש"ך יע"ש גם החמירו על המסור שמקבלים עדות שלא בפניו ודנין דינו שלא בפניו ולכן קראוה חז"ל מסור יען שהוא מסור למקרה ופגע לשמים ולבריות עד במדה שאדם מודד בה מודדין לו וכמ"ש הרב בעל עץ חיים בשם תי"ט על מ"ש התנא ד' אבות נזיקין דהיל"ל ד' אבות מזיקין וז"ל כתב תי"ט שהוא שם מורכב מההפעל והנפעל דהיל"ל מזיקין וסיבת הרכבתו להורות כי המזיק הוא הנזק כי נקה לא ינקה עכ"ל, ולכן יעור האיש הנרדם מתרדמת אולתו וישוב אל ה' וירחמהו ונחם על רעתו שעשה בחץ שחוט לשונו כחפצו ותאותו וחשב עם קונהו משנת המסרו להשיב את הגזלה אשר גזל והעוסק אשר עסק ע"י מסירתו כי לא ידע האדם את עתו ושב ורפא לו ונסלח לו מחטאתו, וה' הטוב יכפר בעדו ובעד ביתו כי"ר, ולשומעים ינעם ועליהם תב"ט, ולראית האמת והצדק ח"פ בח' אב יה"ל מש' ה"א ותקמ"ז ליצירה בפאס יע"א וקיים:

וס"ל נמ"ך עוד באנו לפרש מ"ש לעיל בפסק הא' וז"ל הם אמרו כי שמעו דבר'ת רבים מגור מסביב שרוצים ליכנס בגבולם להשיג את גבולם להוסיף עליהם על הסך שפורעים מדח"ב בעד אסאק'א של אסקלי בכלל אלמסאהר'א הקצובה על בני קהלנו יש"ץ וכן מאחר שאלסאקא הנז' היא מכלל אלמסאהר'א כאמור והאלמסאהר'א במקומה עומדת שאין הקהל פורעין ליר"ה בעד אלמסאהר'א הנז' כ"א כפי מה שהיו פורעין בתחילה מקדמת דנא ולא יותר א"כ גם האלסאקא הנז' תשאר בחזקתה כאשר בתחלה ולא יותר ואין שום מבני החברה או זולתם רשאי להוסיף על אסאק'א הנז' ולקפח פרנסת בעלי החברה וכו':

ביאורן של דברים כשהיתה האלמסאסר'א קצובה על בני קהלנו מאת המלך יר"ה דרך משל מאתים שקלים בכ"ח היו נותנים בני החברה לבדם רביע הסך הנז' בעד מלאכתם שכן היתה גזירת המלך יר"ה יובן שהסך שהטיל המלך על חברת אסקליין בעד מלאכתם יעלה לרביע מהסך שהיו נותנין הקהל בעד עזר הבשר ועזר מ"ש וכו' שהקהל היו נותנין בו"ו ובני החברה בעד מלאכתם היו נותנין תק"ם אלא שבזמן אחד מחל המלך יר"ה בהאלמסאהר'א לבני קהלנו יצ"ו וגם מחל לבני החברה בחק הקצוב שהיו נותנים בעד מלאכתן הידועה להם אחר עבור הזמן שלח המלך יר"ה אגרת בזה"ל אג'מוע יעטווו כו"ך בכ"ח ובני החברה היו אומרים שאין זה אלא על האנמסאהר'א ובכן ראה החכם זלה"ה בהסכמת החותם ראשון שצריכין בני החברה לפרוע מהסך הבא באגרת רביע מ"מ בעד מלאכתן הידועה להם כמו שהיו נותנים קודם המחילה וזה בדרך פשרה מחמת כמה סיבות הידועים לנו ומזה נמשך להם לומר עירוב פרשיות שנו כאן והיא מכלל האלמסאהר'א ויכולים למוכרה בתוספת כמו עזר הבשר וכיוצא דהא ליתא כמ"ש בקצרה ובארוכה וכל המשיג גבולם וגורם להם שום הפסד ותוספת ודררא דממונא חייב לשלם להם כל הפסד ואיזה תוספת ודררא דממונא דגירי דידיה הוו ומשום דקא פסיק לחיותייהו כמו שנתבאר בפנים ולראיה ח"פ פאס יע"א בחדש אב הרחמן יה"ל משנת ה"א ותקמ"ז ליצירה וקיים עכ"ל וח"ע הרב המובהק החה"ש הדו"מ כמוהה"ר אליהו הצרפתי והחה"ש ודיין כהה"ר רפאל ן' עטר:

וס"ל נמ"ך וז"ן האי מלתא דפשיטא שאין רשות לשום אדם להוסיף על בני החברה הנז"ל ולקפח מחייתם וכל המשתדל להוסיף עליהם ע"י השררה הוא מכלל המוסרים הרשעים החטאים בנפשותם ויכולין ב"ד לקונסן בכל מה שיראה להם אחר שיש היזק הניכר לבני החברה אף שיהיה נתלה לומר שגם הם יוסיפו על שומת האסקלי ורוב הלוקחים הם שאינם ב"ב מ"מ מתמעט משאם ומתנם ומתמעט להם הריוח הרבה מאד וזה גלוי לעין כל וזה פשוט כי קא מבעיא לן אם כללות הקהל יוכלו למכור האלסאק'א של אסקלי מכלל הדברים שמוכרים אחר שהמלך עירבה עם האלמסאהר'א כנז"ב ואומרים אנו שגם בזה אין עסק לקהל למכירת האלסקלי ואין להם לגבות כ"א החק שהיו פורעין כבתחילה וזה כי החק ההוא שהטיל המלך על המלאכה ההיא איננו כשאר החוקים שאומר המלך יר"ה שיפרע לכל ליטרא כו"כ וכיוצא רק אומר שהעושים מלאכת האלסקלי מהנאתם שנהנים יתנו כו"ך למלך ואחר שהמלך יר"ה קצב כו"כ יתנו אין רשות אדם להוסיף עליהם יותר מקצבת המלך והויא כל המלאכה בכללות דומה לדבר פרטי הא למה זה דומה למלך שגזר שכל אחד יתן כסף גלגלתו עשרה אוקיות והלך א' וקנה מהמלך כל כסף הגלגלת בכללות האם יוכל להוסיף על כל א' יותר מקצבת המלך. הא ליתא ודבר זה דכוותיה וכל המשתדל במכירת האלסאק'א של האלסקלי ולהוסיף עליהם מאומה אינו אלא חמסן וגזלן הן יחיד הן צבור וכאשר היו נותנים מקודם יהיו נותנים עד היום ותל"מ יובן כל עוד שהאלמסאהר'א היא בקצבתה שהיא עכשיו ואם סייעו מה"ש ויפחות המלך מקצת האלמסאהר'א גם הם יפחיתו להם לפי הערך אחר שהמלך עירבה עם האלמסאהר'א כנז"ב ולא הוזקקנו להביא לזה ראיות וסמוכות אחר שהם דברים פשוטים נגלים וניכרים לכל בעל שכל ולראיה ביד בני החברה הנז"ל ח"פ בכסלו תקמ"ט לפ"ק וקיים. הואלנו לבאר שמש"ל שאם יפחות המלך מקצבת האלמסאהר'א גם הם יפחיתו להם צ"ל שהכל יהיה נידון לפי לשון המלך ואם אמר המלך בפירוש אלמסאהר'א וסאק'א דסקלי לפי מאמר המלך כן יהיה ומתוך לשון המלך יפסיק הדין לפי ראות עיני המורה וק"ש וחתום החה"ש הדה"מ כמוהה"ר שלמה טולידאנו זלה"ה והחה"ש כמה"ר יקותיאל בירדוגו י"ץ והחה"ש הדה"מ כהה"ר רפאל בירדוגו:

דברי הרב משי"ח אינם צריכין חיזוק ודינו דין אמת דלא מצי שום בר ישראל ליכנס בגבול בני החברה הנז' לקפח מחייתם וכל שעמד וקנה מכס האלסקלי שבידם יש לו דין גזלן ומוציאין מידו משום דהו"ל כנוטל החררה מיד מי שכבר החזיק בה בפועל דלכ"ע דין גזלן יש לו ומוציאין מידו דלא איפליגו כל הנך רבוותא שהביא דבריהם מהרש"ל בסי' ל"ו בההיא דעני המהפך בחררה אי הוי אפי' במלתא דהפקר ומתנה או לא הוי אלא במקח וממכר ואי רשע לחוד הוא דמקרי ואין מוציאין מידו או מקרי רשע ומוציאין מידו וכל אותן החילוקים הנאמרים שם אינם אלא במהפך בחררה ומחזר אחריה להחזיק בה ועדיין לא באה לידו אבל בהיכא שהחזיק בה הראשון והגיעה לידו הוי השני הנוטלה מידו גזלן גמור מדאורייתא ומוציאין מידו וכמ"ש הכנה"ג בסי' ק"מ בהגה"ט אות קמ"ג משם מהר"י אדרבי ומשם מהרש"ך וז"ל מי שהחזיק במכס ובא אחר ונטלו מידו לכ"ע גזלן הוי ומוציאין מידו עכ"ל וכ"כ הרב דו"ד סי' ה' משם הרבנים הנז' והובא בדבריו שכן דעת מוהרשד"ם ומהר"ר דוד ן' נחמייאש והרב פני משה יע"ש וכן הביא מהרש"ל עצמו בסי' ל"ה תשובת הרוקח וז"ל הוי זהיר שלא תשיג גבול רעך ולא תקח מחייתו ואם קנה סחורה או מטבע מן השלטון ויבוא אחר ויוסיף כדי ליקח מחבירו זה לא ניתן לימחל ונק' רשע ואין גזלן כמותו ואם לא שמע לקול הורהו יש להבדילו ולנדותו עד שיתקן עוותו עכ"ל וכתב עליו מהרש"ל בסי' ל"ו וז"ל מדכתב הרוקח נק' רשע ואין גזלן כמותו משמע דדין גזלן ממש יש עליו ומוציאין מידו וכו' והא פשיטא דפשיטא דהרוקח לא איירי אלא בדבר שבא לידו כבר וקנה אותו בקנין גמור וקדם אחר עם השלטון וביטל מקחו להוציאו מידו דאז שפיר הוי כגזלן ויוצאה ממנו בדיינים עכ"ל יע"ש. הרי דכל הנביאים פה אחד סוברים דכל הבא ליטול החררה מיד מי שהחזיק בה הוי גזלן גמור ומוציאין מידו, ובנ"ד הרי בני החברה מוחזקים במכס הנז' מכמה שנים והבא ליטול החררה מידם לכ"ע גזלן גמור הוי ומוציאין מידו כל מה שיטול מהם יותר על מה שהורגלו לתת לבי גזא דמלכא ואם הוסיף עליהם ולא עלתה בידו לקחת אותו המכס וגרם להם שוחדות להעמיד המכס בידם או להוסיף עליו בדמים יש לו דין מוסר וישלם במיטבא כל השוחדות וההזיקות וההוצאות והעילוים שגרם להם כל זמן שלוקין בגירי דידיה, ודעדיפא מינה כתב מוהריק"ו בשורש ך' שאפילו במכס שזמנו קצוב וכבר כלה זמן התנאים שעשה להם הדוכוס אפי"ה אין רשאי שום אדם לבא בגבולם מאחר שהדבר ידוע שדרך כל הארץ ליקח חקים מהאדון לזמן ואחר כלות אותו זמן חוזרים ולוקחים חקים אחרים וכן המנהג בכל גליות ישראל א"כ משעה א' שלוקח היהודי חק דהלואה מאדוני הארץ ע"מ קונהו לכשיכלה הזמן שיחזור ויחדש החק עם האדון ופשיטא דלא גרע מעני המהפך בחררה וכו' עכ"ל, הרי אפי' בלוקח לזמן וכלה הזמן ועדיין לא היפך לזמן אחר אמרינן דאדעתא דהכי קני ליה משעה ראשונה כדי לזכות בו מיד ולדורות ואדעתא דזמן אחד לא נחית והוי כאלו היפך משעה ראשונה לזמן זמנם זמניהם והבא ליטול מידו אחר שהחזיק אפי' במישלם זמניה הוי כנוטל החררה מיד המחזיק בה דהוי רשע וגזלן:

וכ"ש בנ"ד שלא קבע להם המלך שום זמן ומשעה שהטיל עליהם החק הנז' בסתם סמכא דעתם לדורי דורות ולא שייך בנ"ד מה שכתב רש"ל בשאלה ל"ו וז"ל דע"כ לא תוכל לומר דסמכא דעתיה דאטו אם יהודי לא יקנה סו"ס גוי אחר יקנה וכיון שיכול ג"כ להקדימו א"כ מוטב הוא מן הגוי:

דשאני נ"ד דהדבר ידוע הוא דלא שייך ששום גוי יקנה המכס הנז' וכיון דליכא חשש קדימת גוי דודאי דסמכא דעתם והחזיקו בה מיד ולדורות והבא להוציא מידם מיקרי רשע וגזלן ומוציאין מידו:

ולא זו בלבד אמרו דנק' רשע וגזלן אלא דקאי נמי בכלל ארור מסיג גבול רעהו וכמ"ש רש"ל בשאלה פ"ט וז"ל כל המקפח מחייתו של חבירו הוא בכלל ארור מסיג גבול רעהו ע"כ, וכתב עליו רש"ל וז"ל ורבים תמהו על דבר זה הלא הלאו דלא תסיג גבול רעך איירי בגוזל תחומו של חבירו ובארץ ישראל [וכמ"ש מר"ן בח"מ סי' שע"ו] ומסיק ונראה בעיני שכך הוא מקובל מרבותיו דארור מסיג גבול רעהו בא לרבות השגת גבול דמשא ומתן יע"ש. וז"ל הרדב"ז ח"א סי' נ"ד ומרגלא בפומייהו דאינשי שקורין לכיוצא בזה השגת גבול ולפ"ז קאי בארור יע"ש עכ"ל:

ובזה אורו עיני לפרש מסרה הובאה בפ' שופטים ד' כתיב סמ"ך בלשון השגה וסי' לא תסיג גבול רעך. היו שרי יהודה כמסיגי גבול:

ארור מסיג גבול רעהו. לא יטיפו לאלה לא יסיג כלמות דצריך להתיישב בשינוי הסדר שהפסיק בין ב' קראי האמורים בתורה בפסוק היו שרי יהודה האמור בנביאים ולמאי דכתיבנא אתי שפיר. דתחלה מייתי קרא דלא תסיג גבול רעך האמור על השגת גבול הנחלות והדר מייתי קרא דהיו שרי יהודה כמסיגי גבול להורות שנענשו על דבר שהוא כעין השגת גבול הנחלות והיינו השגת גבול דמשא ומתן ולהכי נקט קרא כמסיגי גבול בכ"ף הדמיון ולא אמר מסיגי גבול והיא קושיית הרד"ק שם וכי תימא עונש שמענו על דבר שהוא כעין השגת גבול דכתיב התם עליהם אשפוך כמים עברתי אזהרה מניין הרי לא אסרה תו' אלא השגת גבול הנחלות ומנ"ל לרבויי השגת גבול דמשא ומתן, לכך מביא אחריו קרא דארור מסיג גבול רעהו דלרבות השגת גבול דמשא ומתן הוא דאתא ופתיים עברו ונענשו דבהכות הכפתור רעשו הספים והיינו דמרגלא בפומייהו דאינשי לקרוא לכיוצא בזה השגת גבול, וכיון שכן אזהרה לב"ד שלא יקילו בדבר מלהוציא הגזלה מתחת ידם וזהו לא יטיפו לאלה פי' שלא יטיפו מלתם לאלה להורות להם היתר ולא יסיג כלמות שלא יבואו לידי בושה וכלימה וזילותא דבי דינא שאם יטיפו להתיר להם יסיג כלמות דחשוב דבר זה בעינייהו דאינשי כמשרי תרבא ועורבא: ומלבד כל זה עוד יש בדבר חומר חרם רגמ"ה שגזר חרם שלא להסיג גבול בשכירות בתים מן הגויים וכתב הרדב"ז שאלה נ"ד וז"ל ואם בבית דירה אמר כך כ"ש במקום שתלוי פרנסתו ופרנסת ביתו יע"ש, וכ"כ מור"ם בהגה בסי' רל"ז ס"א בשם מהר"ם פדואה וז"ל ויש מי שכתב שהוא חרם רגמ"ה שלא להשיג גבול בשכירות בתים מן הגוים וה"ה במקום שנהגו לשכור ההלואות מן הגוים עכ"ל וכתב הכנה"ג בסי' ק"מ בהגה"ט אות קמ"ה שכ"כ מוהריק"ו והרמ"ע מפאנו והגם שרש"ל כתב בשאלה ל"ו דלא גזר ר"ג רק בשכירות בתים ולא לענין סחורה ומכסים ע"כ, מ"מ אין דבריו של רש"ל נגד כל הני וכ"ש דאיכא בהדייהו מור"ם דאיפסיקא הלכתא כוותיה נגד רש"ל כמ"ש השל"ה דע"ד ע"ב יע"ש, הרי מבואר דאפי' המחזיק באיזה מכס להשתכר בו ולא תלוי בו חיותו אפי"ה הבא להוציא מידו מקרי רשע וגזלן ומפקינן מיניה וקאי בארור מסיג גבול רעהו ונלכד ברשת חרם רגמ"ה:

ובנ"ד דאיכא פסיקת חיות לא דינא ולא דיינא דמשתקין בנזיפה כל הבא ועמד לקפח מחייתם ולירד לאומנותם אף אם הוא שייך עמהם בפרעון המס ולא אמרו דאי שייך עמהם בכרגא לא מצי מעכב אלא בהיכא שבא לסמוך חנות אצל חנות חבירו או להתעסק במלאכה שמתעסק בה חבירו שאומר לו אתה עושה בשלך ואני עושה בשלי מי שבא אצלך יבוא ומי שבא אצלי יבוא אבל אינו מונע לחבירו ומסלקו לגמרי מאותה מלאכה שהחזיק בה' אבל בנ"ד שמונעם ומסלקם לגמרי מהמכס המוחזק בידם כ"ע מודו דמוחין בידו ומעכבין עליו דקא פסיק לחיותייהו. וכמו שדקדק משי"ח מסוגיא דגמ' ברוח מבינתו באמירה יהיבה כתיבה נעימה ודן דינו למזור מלתא בטעמא, ואני תלמידו יגעתי ומצאתי להרב מטה אהרן ח"ב סי' ק"ב דקדק כן מאותה סוגיא כמו שדקדק משי"ח והעלה כדבריו ממש והביא גם הוא לעזרתו דברי הרב משאת בנימין וס' שארית יוסף ודלא כרש"ל יע"ש:

ועוד בר מן דין ובר מן דין אין כל הדברים אמורים אלא ביחיד נגד יחיד אבל ביחיד נגד רבים כנ"ד שרבים הם המתעסקים במלאכה ההיא וכמה נפשות תלוים בהן שכיריהן ולקיטיהם ואביזרייהו יש להם דין קדימה דזכות רבים עדיף ולא מבעיא בדבר שהם מוחזקים בו והוא מחיתם דאין מניחין לקפח מחיית רבים לתת מחיה ליחיד אלא אפי' בדבר שהיה היחיד מוחזק בו יכולים הקהל למחות על ידו ולקחת לעצמן המכס השייך לתת מחיה לרבים דפרנסת רבים קודמת לשל יחיד וכמ"ש הרב בעל ב"ח שאלה ס' יע"ש: ומה גם אם היחיד הבא ליכנס לגבולם יש לו פרנסה ממקום אחר וכ"ש אם הוא עשיר ורוב עושי המלאכה הנז' הם עניים דפרנסת עניים קודמת כמפורש בתשו' ב"ח הנז' יע"ש:

וכבר דנתי בימי הרבנים המובהקים חלקם בחיים וחיי שבקי למשי"ח על מכס העורות שהיה מוחזק ביד אהרן ן' גיגי וכאשר עמדו הרצענים למחות ע"י לקחתו לעצמן זכיתי אותן בדין והוציאוהו מידו והסכימו הרבנים וכן דנתי במטבע האלסכאכי'ן שהיה ביד יצחק ביטאן וזכיתי להאלסכאכין לקחתו בהסכמת הרבנים:

והוצרכתי להאריך בדבר פשוט להוציא מלב החולקים שהובא לידי פסקם שיגע החכם המסדרו בעשר אצבעותיו וקשר חבל בחבל נימא בנימא. בתעלומות חכמה לשנות את הידוע ולטהר מה שהוא בעיני אינשי כשרץ במ"ט פנים טהור ובקעה גדורה אשכח ופרץ גדרה, ועיקר ושורש כל נטיעותיו וסעפיו ופארותיו מתשו' רש"ל סי' ל"ו בנדון שמעון שקנה יין שרוף על ג' שנים ובא ראובן תוך הזמן וקנהו על ג' שנים אחרות הבאות על השלש האלה וביני ביני השתדל שמעון עם השר והעירונים בשוחדים גדולים ועילוי בדמי המקח והשיבו לו המקנה וחזר ראובן וקבל לפני סופר המלכה על העיוות שעשו לו השר והעירונים שמכרו לו וחזרו למכור לשמ' והמלכה חזקה ידי ראובן והחזירה לו המקנה, ותחילה נידונו לפני מורה אחד וחייב ראובן להחזיר המקנה לשמעון ולשלם במיטבא כל השוחדות והעילוים שגרם לשמעון להעמיד מקחו בידו להחזיק ביין שרף כבראשונה, והרב מהרש"ל סתר דברי המורה ופטר את ראובן הקונה השני וא' הרואה וא' השומע דאין משם ראיה לנ"ד דמאי דפטר לראובן לאו מחד טעמא לחוד אלא מכמה טעמי דאיתנהו בנדון דידיה וליתנהו בנדון דידן, חדא דלא פשע ראובן במה שקנה היין שרף שהיה ביד שמעון מחמת שכך המנהג במדינה במכסים ויין שרף שאחד קונה אותו לזמן קצוב ואח"כ מקדים חבירו ומפייס לשר או מעלהו בדמים וקונהו לזמן שאחריו שתחול מקנתו אחר כלות זמן של ראשון יע"ש בשאלה ל"ה ול"ו, ומפורש בשאלה פ"ט שכך היתה התקנה ביניהם והיא נגד דת חכמי התו' ומשום שלום המלכות הוא שתקנה יע"ש, וכתב באותו נדון דהיכא שיש גרם היזק לקונה הא' יש לבטל מקחו של ב' משום הבו דלא לוסיף עלה ונאמר שלא התקינו אלא בענין שלא יגיע לחבירו שום נזק אבל בגרם היזק לא תקינו ונעמידנו על דין תורה יע"ש, ואיך נלמד לנ"ד דליכא לא מנהג ולא תקנה ממה שדן מוהרש"ל במקום שנהגו ותקנו להיות נוהג ביניהם שהב' קונה הזמן אחר כלות זמנו של א' ומה גם דכתב דמדינא לא מצי ובהיכא דאיכא גרם היזק נעמידנו על ד"ת, ובנ"ד אין גרם היזק לבד אלא פיסוק מחייתם:

ועוד פטרו מטעם שכן עשו לו שהיה מקח היין שרוף בידו קודם שמעון ומאי אולמיה דהאי מהאי יע"ש, ובנ"ד מיום שהטיל המלך החק הנז' על המלאכה הנז' לא נכנס ביד אדם מעולם ואיך נלמוד מהתם, ועוד פטרו מטעם שלא בא מעצמו ליטול החררה שמהפך בה חבירו אלא שהשר והעירונים שלחו אליו שיבוא לקנות מהם מחמת שהבטיחוהו שלא ימכרוהו אחר כלות זמן שמעון לזולתו של ראובן הנז' וראיה שבא גוי אחד לקנות מהם ואמרו שלא ימכרו לזולת ראובן שהבטיחוהו אם לא שלא ירצה ראובן לקנות יע"ש:

ועוד מכמה טעמי אחריני הובאו בדברינו דלעיל דליתנהו בנ"ד ואין צורך לכפול הדברים שנאמרו כבר ואין מספיקין בידינו לעשות תשוב'ה שלימה להוציא מלב החולקים המזכים לבא ליכנס לגבול בני החברה ולא עשו צדקה לזה להוציא הגזילה מתחת ידו ולהצילו מהעונשים קשים הנ"ל ושב ורפא לו. הח"פ צפרו במרחשון ש' רח"ש לב"י דבר טוב לפ"ק:

הצעיר שאול ישועה אביטבול ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה