אור ברסלב

אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול

סימן סא

סימן ס

טופס והעתקת פס"ד או"ב תב"ת וז"ן. עמדו לפני המדבר בעד נזמא אלמ' ה"ר שמעון אלבאז נ"ע תובע מהלוקח מאת סמחון ן' יודה הרוש המחצית בהשני הבתים הידועים לאשתו שירשתם מאביה בחצר הנק' ע"ש מנאנו הבית הגדול שאחוריו כלפי האלערסא והבית הקטן הסמוך לו מחמת שהוציא שטר קדום להמכר הנז' לזכות נזמא הנז' מסך מאה אוקיות בעיס' וכו' ובנאמנות וכו' וזמנו ט"ז באדר התקנ"ג ליצי' וזמן המכר במ"ד יום לספירת תפארה ש"ש התקנ"ח ליצי' ומכח זה תובע המדבר בעד נזמא הנז' לטרוף הקרקע מהלוקח הנז' ופסקתי ביניהם שאין שום שליטה לנזמא הנז' על הקרקע הנז' שלא נשתעבדו לה נכסי אשתו של סמחון הנז' אלא נכסיו דוקא והלוקח הנז' לקח ממנה ומבעלה הקרקע הנז' בחייו של הבעל ואע"ג דבמיתת הבעל נשתעבדו הנכסים הנמצאים לו ולה לבעלי חובות הכא שכבר זכה הלוקח בחיי הבעל נתרוקן כחו וכח אשתו הנז' משעה שמכרוהו להלוקח הנז' ולא נשאר שום זכות לו ולה בהקרקע הנז' בשעת מיתה שישתעבד לבעלי חובות ודברים ברורים הם ופשוטים ולראיה ביד יהודה הנז' חתמתי והי"ז במרחשון התק"ס ליצי' וקיים וחתום עליו החהש"ו הדו"מ כמוהר"ר שאול ישועה אביטבול יצ"ו ונתקי' לנו חתי' כראוי. וס"ל נמ"ך הלוקח הוא ה"ר יהודה בה"ר אברהם ה"ן סיסו ולראי' ע"ה ח"פ וקיים שנית, וח"ע החהש"ו הדו"מ כמוהר"ר שאול ישועה אביטבול יצ"ו והחה"ש הדו"מ כמוה"ר אברהם אציני יצ"ו ונתקי' לנו חתימו' כדחזי וחתי' הכא תמ"ת וקיים: ישועה בלא"א יהודה נ"ט אזולאי סיט"א שלמה בלא"א יהושע בן חותא ס"ט הדבר פשוט וטעמו ונימוקו עמו וכ"פ מר"ן בא"ה סוס"י צ' וז"ל ראובן שהיה לאשתו קרקע ונתחי' לשמעון בשטר ואח"ך נתחייב הוא ואשתו בשטר ללוי ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות וכו' ופי' הטעם בתשו' הרא"ש שהביא הטור שם משום שלא בא לכלל ירושה ושעבוד דאקני לא חל אלא לאחר שיבואו הנכסים לידו יע"ש וכן בחו"מ סוס"י ע"ז וז"ל ראובן היה חייב לשמעון וכו' אין שמעון חוזר על לוי שלא גבה כלום מנכסי ראובן אלא מנכסי אשתו יע"ש, ודברים לקוחים מדברי בה"ת בשם הרי"ף אלא שבאלול התקס"ד הביא אלי עוד המדבר בעד האשה כתב מחכמי פאס יע"א שנים כרובים זהב מוהר"ר שאול סירירו וכמוה"ר רפאל אבן צור שכתבו לבע"ח אחר שיכול לטרוף שחל שעבוד הב"ח גם על נכסי האשה מחמת שכוללת הנכסים על בעלה בשומא ונזקפו עליו בשטר כתובה נעשו כל נכסיה עליו חוב וכו' ותלו הדבר באילן גדול הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ זלה"ה. ונומיתי לו שדבר זה לא נשמע כלל ובפירוש היו דנים רבותינו ואנחנו בעקבותיהם שאין שום שליטה לב"ח על נכסי האשה כלל ויש בידי תשו' שאלה מהרב הגדול מוהריב"ע זלה"ה בחות' הקדוש שנשאל ע"ע זה מכמוה"ר ישועה בן חמו זלה"ה לבקש זכות לאיש עני שהיה נושה בראובן וזה ראובן אכיל וחדי מנדוניא שהכניסה לו אשתו והמלוה דחיקא ליה שעתא ושיניו קהות שזה עגמת נפש גדולה יראה הגדול בחכמתו הרמה אם יש איזה תקנה על זה או בספרי האחרונים וכו', והרב השיבו וז"ל מה ששייך לעניינינו תמיד היה לבי נוקפי ע"ע זה אבל מי יוכל להכניס ראשו בין ההרים הגבוהים ז"ל אשר הסכימו שאין כח ביד ב"ח לגבות מנדוניית האשה וכו', והיה ראוי לתקן בזה שלא תנעול דלת בפני לווין ואין בידינו כח מאחר שלא נזכר בתקנת קדמונינו אדרבא מדבריהם יראה שאינו יכול לגבות מדתקנו לאחר מיתה שיגבה ב"ח מנצ"ב או נ"מ וכו', ולבי אומר לי שכל מה שנזכר בדברי הפוסקים שאין ב"ח גובה מנדוניא דאדעתא דהכי לא עיילא ליה ורוצה לבלותם משום שבח בית אביה כ"ז אינו אלא במקום שמזכירין בפרטות חפצי הנדוניא בשטר הכתובה, אבל לפי מה שאנו נוהגים לזקוף עליו הכל בדמים אין כאן אלא חוב בעלמא וכו', וכ"ז אין אני גוזר בדרך החלטי אלא בדרך אפשרות ומפני תקון העולם אם יסכימו עמי חכמי הדור רצוני לומר כל הנוהגים מנהג המגו' זלה"ה מפני שכפי מנהג זה יש הורעת כח לנכסי האשה אחר פטירת אחד מהם וכו', וסיים עוד וכ"ז אינו אלא בדרך אפשרות ואני צריך הסכמת רבים על זה יען הוא דבר שמעולם לא נזכר בדורינו ובדורות שלפנינו עכל"ל בכת"י וחותמו הקדוש הרי שהרב לא מלאו לבו למיעבד עובדא נגד הוראת בני דורו ודורות שלפנינו. ואיך אנן ניקו ונעביד עובדא בדבר שלא נשמע בדורינו ובדורות שלפנינו ולפני פנינו. וכן מצינו הדבר מפורש היטב בשאלת רבני מראקס הקדמונים מרבני פאס הקדמונים ע"ע תקנות המגורשים פרט פרט ומכלל השאלות שאלו בענין זה וז"ל וגם תודיעו אותנו ע"ע ב"ח שנושה בבעל אם יכול לגבות מנצ"ב הידועים לאשה קו"ט שהכניסה לו מבית אביה מי אמרי' כיון דלבסוף אחר המיתה הכל יחלק אחר פריעת הב"ח א"כ גם בחיים כן או דלמא כיון שאם רצה לגרש יפרע הכל במושלם א"כ לא יגבה מהם בע"ח כל עוד בחיים חייתה ואת"ל שיכול ב"ח לגבות מהם אם גבה אותם ב"ח בחובו וגירש הבעל את האשה ולא מצא בידו במה לפרוע לה כל סכי כתובתה במושלם האם תוכל לחזור ולטרוף נצ"ב שלה מב"ח, ועל זה השיבו רבני פאס וז"ל ועל מה ששאלתם בענין בע"ח שנושה בבעל אם יטול חובו מנצ"ב שהכניסה האשה אנו אומרים שאינו יכול ב"ח לגבות חובו מנצ"ב שמכנסת האשה וכ"ש מנ"מ כי אם כשנותנת אותם לבעלה מחפצה ורצונה לפרוע חובו מהם עכ"ל, הרי דבר זה מוסכם מקמאי ובתראי באין פוצה פה ומצפצף, ואיך אנו נדון היפך הוראתם, גם בפסקי הרב הגדול נמצא דאין ב"ח גובה מנכסי האשה, ומהשתא חוזר אני על החילוק שחילק הרב הגדול מהריב"ע זלה"ה וראיתי שהוא החילוק שחילק מר"ן בא"ה סי' פ"ח ס"א דלא נהגו שתטול האשה חפצי נדוניתה כשומתן כל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן אלא במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פ' בכו"ך וכלי פ' בכו"ך אבל במקום שאין כותבין שום כלי בפרטות אלא כוללין הכל וכותבין הכניסה לו בין בגדים ותכשי' סך כו"ך מעות הרי סך אותן המעות חוב עליו ואפי' היו הנכסים חדשים חוזרין לשלם אותם כמו ששוין עכשיו יע"ש, מ"מ דעת מר"ן דאין חילוק זה אלא לענין שנוטלת כליה כמו ששוין עכשיו אבל לענין האומרת כלי אני נוטלת אפי' במקום שאין כותבין שום כלי בפרטות שומעין לה משום שבח בית אביה, וכ"כ הלבוש בהדיא דאפי' במקום שאין כותבין שום כלי בפרטות אם אמרה כלי אני נוטלת שומעין לה משום שבח בית אביה, וכ"כ הב"ש דדברי מר"ן אפי' למנהג שלנו שאין כותבין שום כלי בפרטות מ"מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה ודימהו לולד שפחה שאין פורטין בכתובה מ"מ שייך שבח בית אביה' הרי בהדיא דאפי' לדידן איכא שבח בית אביה ותאמר לבלותם אני רוצה וכ"ש בקרקע דהארץ לעולם עומדת ואיכא שבח בית אביה דלא חל שעבוד ב"ח עליהם כלל והיינו טעמא דמוהריב"ע זלה"ה דלא סמך על חילוק זה למעשה כלל נגד הוראת כל בני דורו ודורות שלפניו וגם הרב הגדול מוהר"ר יעב"ץ ודאי דלא למעשה אמרה וכ"ש שראינו כמה פסקים מהרב עצמו דאין ב"ח גובה מנכסי האשה. ומהתימא על נכדו כמוה"ר רפאל נר"ו אשר כל יקר ראתה עינו בפסקי הרב מר זקינו וסמך על הוראה זה שהיא נגד מאי דעמא דבר ולא סמך על כמה פסקים מהרב זקינו דמקבלי למאי דעמא דבר. שוב חזר וטען לפני המדבר בעד האשה הנ'ושית משום דנפק דק ואשכח שאותו קרקע מחכר סמחון ואשתו הנז' יש להם הטבה מהלוקח שהטיב להם בקנין שכל זמן שיביא לו סמחון הנז' מעותיו יחזיר לו המקח ואחרי ראותי שטר ההטבה תלויה בסמחון המוכר שכל זמן שיתן לו ה"ר סמחון המוכר הנז' מעותיו יחזיר לו המקח וכבר נלב"ע סמחון המוכר ובאנו לבית הספק אם תועיל ההטבה גם ליורשיו לרשת זכותו בזה או דוקא אם הוא עצמו מביא ולא יורשיו כדמשמע מלשון ההטבה וקי"ל בסי' ס"א סט"ו מדקדקין לשון השטר, ונראה דיש ללמוד להאי מלתא מהא דתניא [גיטין דף ע"ד] הרי זה גיטך ע"מ שתתני לי ר' זוז ומת נתנה [פי' לפני מותו] אינה זקוקה ליבם לא נתנה זקוקה ליבם, רשב"ג אומר נותנת לאביו וכו' ומסיק טעם פלוגתייהו דת"ק סבר לי ולא ליורשי ורשב"ג סבר לי ואפי' ליורשי ואפסיקא הלכתא כת"ק ופסקה מר"ן בא"ה סי' קמ"ג ס"ג ואם אמרו לי ולא ליורשי באיסורא דאשת אח כ"ש לענין ממונא נימא הכי ודייקינן לישנא דהטבה שיתן לו ה"ר סמחון המוכר מעותיו יחזיר לו, והשתא דמת סמחון נתקיים המכר ביד הלוקח ולא נשאר שום זכות ליורשיו ולא לבעלי חוביו, ואשכחן נמי גבי ממונא בפ' המוכר את הבית דת"ר בן לוי שמכר שדה לישראל וא"ל ע"מ שמעשר א' שלי מעשר א' שלו ואם אמר לי ולבני מת יתן לבניו ואר"ל זאת אומרת המוכר בית לחבירו וא"ל ע"מ שדיוטא העליונה שלי דיוטא העליונה שלו ופרשב"ם בשניהם אם מת אינו מוריש זכותו לבניו דלא אהני יתורא אלא למאי דפירש דהיינו לעצמו יע"ש ועם היות שהרב נ"י כתב עליו דדוקא גבי מעשר אמרו כך מפני שלא נשאר לו בגוף הקרקע כלל דגוף הקרקע ודאי דלוקח הוי אבל גבי דיוטא שנשארה לו אף היורש יורשה יע"ש הביא דבריהם מר"ן הב"י בסי' רי"ד סוף אות י"א נשמע דע"כ לא פליגי אלא בדיוטא דהוי שיור אבל בדבר שאינו שיור מודים דלי ולא ליורשי וכ"פ מר"ן בשלחנו הטהור סי' ר"ט ס"ז במוכר שדה לחבירו ושייר מפירותיו וכו' ואם מת מוכר א' אין לבניו כלום אא"כ פירש לי וליורשי עכ"ל, אע"ג דגבי דיוטא בסי' רי"ב ס"ג ובסי' רי"ד ס"ח לא חילק בכך משום דפסק כהנ"י והרמב"ן וכמ"ש בב"י שם בסי' רי"ד וז"ל וכן נר' דעת כל הפוסקים שלא חילקו בכך בינו ליורשיו בדין דיוטא יע"ש אבל בהיכא דלא שייר דבר מסויים דאז לא הוי אלא כתנאי בעלמא וצריך לפרש לי וליורשי וכל שלא פירש אמרי' לי ולא ליורשי, וכך הם דברי הרמ"ה שהביא ב"י בח"מ סי' ר"ז סי"ז וז"ל כתב הריטב"א בתשו' בשם הרמ"ה גבי הא דאמרו לי ולא ליורשי ש"מ דהא דתנן הלוהו על שדהו וא"ל אם אין אתה מביא לי מכאן ועד ג' שנים הרי היא שלי שלא נתקיים התנאי אא"כ מביא המוכר בעצמו ונותן ללוקח מדקאמר "אתה ולי" דלי ולא ליורשי משמע ואתה ולא ליורשיך עכ"ל, ושם בסעיף כ"ז הביא לשון רי"ו וז"ל וכתב בנתיב כ"ז ח"ג מתנה ע"מ שתתן לי כו"ך עד זמן פ' ומת המקבל תוך הזמן אינו נפטר אע"פ שיתן ליורשיו כי לי ולא ליורשי כדאמרינן בפ' מי שאחזו וכן אתה תתן ומת קודם שנתן לא קיים התנאי דאתה תתן משמע ולא היורשים כ"כ הרשב"א עכ"ל, ואע"ג שהרב בבדק הבית סי' ר"ז גבי הלוהו על שדהו וכו' אם לא תפרעני עד ג' שנים תהא שלי וכו' כתב שם דהריטב"א כתב שרבותיו חלקו על הרמ"ה בדין זה דלא אמרו לי ולא ליורשי אלא גבי גט או נותן מתנה דמדעתיה יהיב אבל בכאן שהוא דרך מכר וכמי שקונס עצמו אנן סהדי דליכא קנסא אלא בשלא באו המעות לידו או ליד יורשיו יע"ש, אפשר דלא חלקו על הרמ"ה אלא בדין זה שהוא קנסא, ועוד שכתב הכנה"ג בכלליו דמר"ן חיבר ש"ע אחרי שחיבר ב"ה עיין יד מלאכי כללי הש"ע סי' ט"ו, לפי זה אין לנו אלא מה שפסק בש"ע סי' ר"ט ס"ז שהוא אחרון וכ"פ בהדיא הרב דברי ריבות סי' צ"ז גבי הטבה שהטיב הקונה למוכר שאם תוך ג"ש יתן ה"ר פ' לה"ר פ' הקונה סך המכר שימכור ויעבור ה"ר פ' לפ' חזקת החנות כאשר קנה אותה בלי שום תוספת ונלב"ע המוכר ובאו יורשיו לתת הסך ולזכות בהחזקה הנז' ופסק דלי ולא ליורשי יע"ש, וכן פסק מהרש"ך ח"ב סי' ל"ב גבי הטבה נמי דלא חל החיוב אא"כ יהיו שניהם בחיים אמנם בהפקד א' מהם או ראובן או שמעון אין כאן חיוב יע"ש. וכן פסק הריב"ש בסי' הנז' יע"ש, וכן פסק הרב מטה אהרן חלק א' סי' ז' ח' ט' במשאו ומתנו עם הרבנים מוהר"ש גאון ומוהר"ר חסדאי הכהן:

[הגהה וכן מוכח מתו' מציע' ס"ה ד"ה לכשיהיו יע"ש. עמרם אלבאז ס"ט לא אאמין כי יסופר שאמר זה וכ"ש כי כתבו הרב הגדול והגם שמצאתי להרדב"ז סי' תקל"ב ח"א שכתב דמת המוכר יחזיר ליורשיו יע"ש, מ"מ אין לנו אלק פסק מר"ן וכ"ש שלא הזכיר הרב ענין לי ולא ליורשיו ומה יענה על ראיה זו ביום שידובר בו, ומעתה אין דבריו של המביט שכתב בסי' רי"ח הביא דבריו הבאה"ט בסי' ר"ו סק"ב דבהטבות הנהוגות עכשו חייב להחזיר בין הוא בין יורשיו בין לו בין ליורשיו עכ"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים וכ"כ הרב בית יהודה בחלק ח"מ סי' י"ד ד' צ"ח דפסיק ותני דלי ולא ליורשי וכתב שחילוק הרב המביט ז"ל אינו ברור וכן נוהגים בשטרי הטבות לפרש הוא או ב"ך ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו עכ"ל הרי דאזדא לה זכות היורשים בהטבה זו וכ"ש בעלי חובות דאפי' אם זכו היורשים כדברי האומר בין הוא בין יורשיו מ"מ לא יזכה הב"ח ביתר על דמי המקח מחמת יוקר הקרקע דאין ב"ח נוטל בראוי לבא אלא במוחזק למחויב לו ודבר זה ראוי הוא כל שלא נתן דמים בחייו הבעל חובו וכל האי שיקלא וטריא לגבי ב"ח אבל לגבי היורש בנו של סמחון יש לו זכות מצד אחר שאחרי מות אביו עמד הקונה מאביו ואשתו שהיא אחות אמו ומכרו ליעקב אביטבול בן דודם והתנו עליו שיחזיר ליורש וכן יעקב כשמכר להר' יצחק אזייני בדינא דגוד וגוד הבתים שיש לסמחון ואשתו המחצית בהם ונתעלו דמי הדיורים יותר ויותר על השומא עכ"ז בהחצי העולה לסמחון לא. לקח ממנו שום עלוי ונתנו לו בשומא שמכרו סמחון אדעתא שבכל זמן שירצה היורש לגאול יגאל ובזה אין שום זכות כלל לב"ח כי ליורש הטיבו מחמת קורבה ומכחם קא אתי ולא מכח אביו הח"פ צפרו בכסלו ש' וירש"ו ג"ם הם את הארץ לפ"ק וקיים: שאול ישועה ס"ט מהר"ר יעב"ץ זלה"ה שיוכל הב"ח לגבות מנכסי האשה בחייה וגם על מחשבת הרב מהריב"ע זלה"ה יש לתמוה דמה יתן ומה יוסיף שזוקפין הכל על הבעל שיגזלו הב"ח את האשה הענייה שהכניסה לבעלה לכסות מערומיה מנכסי אביה ומנכסי עצמה ויטלו בע"ח של האשה ועיניה רואות וכלות ויהיה זה לשלא תנעול דלת בפני לוין וכי בשביל שלא תנעול דלת וכו' נגזול אחרים אשר לא שמעו ואשר לא ראו אך לא נאריך בזה אחר שת"ל הרב עצמו כתב שלא שמע מרבותיו שלפניהם ושלפני וכו' שחלקו בזה ולא היה צריך הרב להביא מרחוק ומקרוב הי"ל להביא שהרי רבינו הב"י עצמו שהמציא חלוק זה בא"ה סי' ח"פ לענין מה לא עלה על דעתו כלל לחלק זה בח"מ סי' צ"ז סכ"ו רק כי סתם וכתב שאין הבעל גובה מנצ"ב משום שחלוק זה לא יועיל לגבי שלא יגבה ב"ח מנכסי האשה בין זקפן עליו בין לא זקפן ס"ס נכסי האשה הם וכי מפני שזקפן הורע כחה ודוקא לענין שאפי' עושין מעין מלאכתן הא' צריך הבעל לשלם הפחת יש מקום לחלק בזה, ועוד שגם הרב עצמו לא כתב זה אלא נגד המנהג שכתב הרי"פ והרמב"ם ז"ל ולהחזיר הדבר לד"ת ואיך נלמוד ממנו לעקור ד"ת בכח חלוק קל ואדרבא מדברי הטור שם בסי' צ"ג ס"ה מוכחש זה הכחשה גמורה שכתב ואם אין ידוע היא נאמנת בבגדים שדרך להכניס וכו' משמ' שאין כותבין בכתובה כל כלי בפרטות רק כוללין הכל שע"ז תפול הכחשה ועכ"ז אין הב"ח גובה וזה פשוט מאד ורק בנד"ז שמכרו הבעל והאשה ואח"ך מתו ובאים ב"ח הקודמים לגבות לפי המנהג שנהגו הב"ח לגבות אחר מיתת האשה או הבעל מה שלא זכו לגבות בחיי האשה בזה יש קצת שאלה:

אמנם נראה שגם בזה הדבר פשוט שאין להם לגבות שאם מתה האשה בחיי הבעל והבעל יורש אשתו הרי כבר קדמה מכירת הבעל והאשה ולא ירש הבעל כלום ואם מת הבעל בחיי האשה שיעלה על דעת כיון שאם נשארו הנכסים היה ב"ח חוזר וניעור לגבות מהם גם עתה טורפים אותם מיד הלוקח ע"ז נאמר באמת על הראשונים אנו בושים ואתה בה להוסיף עליהם דהך גופה הלכתא בלא טעמא שיגבו הב"ח מנכסי האשה מה שלא זכו לגבות בחיי בעלה ויורש הבעל הנכסים בקבר להגבותם לבעלי חוביו:

אך מה אעשה שכבר נהגו מ"מ בנד"ז שכבר נמכרו ע"י הבעל והאשה פקע שעבוד הב"ח מהם ובשעת מיתת הבעל שזוכים הב"ח כבר נמכרו וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו ודבריו בזה אמת:

אך בענין ההטבה לפי הסגנון שכתב הח' הפו' שהתנו שכל זמן שיביא לו מעות יחזיר לו הקרקע א"ץ ליכנס במחלו' הפוס' בלי ולא ליורשי שאופן הטבה כזו הוא איסור גמור ור"ק היא וכמ"ש הרמב"ם ומר"ן ז"ל העתיקו בסי' ר"ז ס"ו ובי"ד סי' קע"ד ס"א וס"ב ול' הרמב"ם ז"ל לא קנה וכל הפירות שאכל ר"ק היא עכ"ל [וממילא דהב"ח גובה מקרקע זה] וכן הביא בסמ"ע שם סקי"א וסקי"ג ובט"ז ע"ש ולפי' שכתב הב"י ז"ל יוכל להיות דהוי ראוי וכ"ש דאפשר לומר דאינו מחוייב להחזיר כלל ליורשיו מ"מ לא נאריך בזה כיון דזה מלתא דלא שכיחא שאחר שיגמר המקח בסתם יאמר הלוקח מעצמו ואם יובא לפנינו לשון שטר ההטבה נאמר בו מה שיורו מ"ה, ולפי שלפי העתקת החכם הפו' הוא ר"ק לא הארכנו בזה, וצויי"מ ולאפס פנאי לא ראינו להאריך בזה וכ"ש שהוא פשוט וקיים:

ע"ה ב"ה הקטן רפאל בירדוגו הד"א כמ"ש החכם הפו' מאריה דאתרא נר"ו ודמיא ממש לההיא דא"ה סוס"י צ' ראובן שהיה לאשתו קרקע נ"מ ונתחייב לשמעון בשטר ואח"ך נתחייבו הוא ואשתו ללוי בשטר ומתה בחיי בעלה לוי קודם לגבות מאותו קרקע של נ"מ וביאר שם הרא"ש ז"ל בתשו' כלל ל"ח סי' ה' דכי היכי שיכולין שניהם האשה ובעלה למכור בנ"מ ה"ה דיכולין לשעבד דמ"ל מכרו מ"ל שעבדו, ואע"ג דשעבד לקמא נכסים שיקנה והיה ראוי לירש נכסי אשתו אחר מותה מ"מ הרי סילק עצמו ועשה דבר הגורם שלא לבא לכלל ירושה ושעבוד דאקני אינו חל אלא לאחר שיבואו הנכסים ואינו מונע הסילוק שסילק את עצמו הא למה זה דומה לאדם שיש עליו חובות וכתב להם דאקנה ואמר לא' מה שאירש מאבא היום מכור לך דהוי מכר לר"ת דמלתא דפשיטא הוא שאין ב"ח מוציא מיד הלקוחות כי מכרם קודם שיחול השעבוד עכ"ל ז"ל והיינו ממש נ"ד שמכרו האשה והבעל ומכירתן מכירה דפשיטא דלא מצי ב"ח המוקדם לטרוף מהם כיון שאין שעבוד ב"ח אלא לאח"מ וכבר היו מכורים ודבר זה ברור מאד:

ובמה שכתבו חכמי פאס יצ"ו תיוהא רבא חזינא ויש לאלוה מלין להאריך מאד בסתירת דבריהם ולאהבת הקיצור יש די והותיר מ"ש החכמים מר דודי נר"ו והח' הפו' מאריה דאתרא נר"ו אך בענין ההטבה ראיתי למר דודי נר"ו שקיצר מאד במקום שאמרו להאריך, ואני הצעיר ראיתי להרחיב מעט כפי קוצ"ד ואומרה שכפי מ"ש הח' הפוס' יצ"ו שיש למוכר הטבה שהטיב לו הקונה בקוש"ח שכל זמן שיביא לו סמחון המוכר הנז' מעותיו יחזיר לו המקח ע"ז אני אומר הנה הדבר מפורש בסי' ר"ז ובסמ"ע סקי"ג משם הב"י שאין התיר לדבר אלא כשכבר נגמר המקח ואח"כ התנה הלוקח וקנו מידו שאז המקח מקח והתנאי חייב לקיימו מכח הקנין ולא מיתלא תלי הקנין במקח כדי לבטל המקח כיון שאחר גמר המקח היה ע"ש, אבל היישוב משם הכ"מ דכל שהתנה הלוקח אפי' חזר מוכר וחזקו המקח קיים והתנאי תנאי ואפי' קודם גמר המקח ומותר ללוקח לאכול פירות כבר סתרו מר"ן גופיה בי"ד סי' קע"ד ס"א דאפי' התנה לוקח אם חזר המוכר וחזקו הוי תנאי ובטל מקח ואסור ללוקח לאכול פירות וכתב שם הש"ך משם הפרישה דאפי' התנה לוקח ולא חזקו המוכר אם התנה בתחילת המקח הוי תנאי ואסור לו לאכול פירות ע"ש:

נמצינו למדין שאין התיר בהטבה אלא בשנגמר המקח לגמרי ואח"ך התנה לוקח וקנו מידו וכמ"ש הב"י והסמ"ע בתי' א' אבל אם לא קנו מידו אינו מחויב לקיים התנאי והמקח קיים ומותר לאכול פירות וכן אפי' התנה קודם גמר המכר אם לא קנו מידו או לא חזר המוכר וחזקו לא הוי תנאי אבל אם חזר מוכר וקיימו וכ"ש אם קנו מידו דלוקח הוי תנאי ואסור לו לאכול פירות, ולפיכך בנ"ד הדבר ידוע במה שרגיל והווה שקודם גמר המקח היה התנאי ואפי' נאמר שהלוקח הוא שהתנה כיון שחזר המוכר וקיימו ולא זז מדבריו עד שקנו מידו ונוסף עליה שבועת אלהים פשיטא דתנאיה תנאה ואסור לו ללוקח לאכול פירות ור"ק הם ויוצאין בדיינים וכמ"ש שם ברס"י קע"ד והרמב"ם בפ"י מהל' מלו"ל דין ה' ולכן כל הפירות שאכל הלוקח עד כדי דמי המכירה מנכה אותם והקרקע תחזור לבעליה חנם אין כסף עם שאר הפי' אם הותירו עד דמי המכירה ואם לא אכל עד כדי דמי המכירה ועדיין חסר לו מאכילת הפירות עד כדי תשלום דמי המכירה יש לו ליפרע הוא תחלה לב"ח מוקדם לפי ששעבודו היה מיד האשה וכההיא דסוס"י ר"ץ וכדכתיבנא לעיל ואחר פריעת דמי המכירה אז יש רשות לב"ח מוקדם ליפרע מהקרקע ההוא:

ואין לומר בנ"ד שטר מכר שביד הלוקח חספא בעלמא הוא וטענינן ליתמי טענת פרעון וכמ"ש הרשב"א בתשובה הביאה רבינו הב"י בסי' ר"ז מסל"ד והסמ"ט סקי"א הא ליתא דהתם מיירי בשלא החזיק לוקח וכמ"ש שם להדיא משא"כ בנ"ד שהוא מחזיק בה ימים ושנים דפשי' ופשי' דלא חיישי' לפרעון כלל וע"ע בדברי המ"ל ז"ל בפי"א דמכירה דין י"א ובפ"ו דמלוה דין ה' שכתבו דרבו החולקים על הרשב"א ז"ל בזה ע"ש, ומ"מ בנ"ד כפי' כהרשב"א אתיא וכמ"ש:

כ"ז אמרנו מן הסתם שכל המתנה בהטבה הדרך הוא שהמוכר הוא המתנה ואף את"ל שלוקח התנה אורחא דמלתא שקודם גמר המקח יהיה התנאי ולכך כיון שבאיסור נעשה הכל הדרא ארעא והדרי פירי עה"ד שכתבנו:

אבל אם יתברר הדבר ע"פ עדים או מדקדוק לשון השטר שבדרך היתר נעשה ושאחר גמר המקח קנו מהלוקח אז יש לחקור בדין זה אי לך וליורשך קאמר או לך ולא ליורשך, והנה ראיתי בתשו' בית יהודה בחח"מ סי' י"ב דף צ"ח דפסיק ותני דלו ולא ליורשיו ושחילוק המבי"ט ז"ל בזה אינו ברור וכן נוהגין בכל שטרי הטבות לפרש הוא או ב"ך ואם כתב סתם דוקא הוא ולא יורשיו עכ"ל ע"ש וע"ע בתשו' הרשב"ש סימן רע"ו:

ולענ"ד נראה לחלק הדברים לחלקים רבים, הא' במוכר שדה ושייר פירות לעצמו דקי"ל דאע"ג דאין אדם מקנה ומשייר דבשב"ל אם שייר לעצמו קנה משום דלעצמו משייר בעין יפה ואפ"ה שטר לא הוי אלא לו ולא ליורשיו וטעמא כמ"ש הטור בסי' כ"ט והביאו הסמ"ע שם סקכ"ו דכיון דמדינא אין לו שאין אדם משייר דשב"ל אלא משום דאמרינן דבעין יפה שייר לעצמו לא מהני אלא לו ולא ליורשיו:

החילוק הב' המוכר בית ע"מ שדיוטא א' שלי יורשין בניו זכותו וטעמא כמ"ש הסמ"ע בסי' ר"ט סקכ"ז דבכה"ג לא נכנסה הדיוטא בכלל המכר כלל ונשארה לו וליורשיו לדורות עולם וע"ז כתב הב"י בסי' רי"ד סוף סי"א וכן נר' דעת כל הפוסקים שסתמו דבריהם ולא חילקו בינו ליורשיו ואע"ג דמור"ם בסי' ר"ט ס"ז אפקה בל' יש אומרים אין לחוש שכזה מצאנו לו בדוכתי טובא לאפוקי סברא מוסכמת בלשון י"א:

החילוק הג' ראובן שאמר לשמעון שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי ק"ק זוז ומת שמעון בני שמעון נותנים לו הר' זוז והמתנה קיימת, ואע"ג דתתן לי אתה ולא יורשיך משמע, שאני הכא דאנן סהדי שלא היתה ההקפדה שיתן הוא עצמו אלא שינתנו מ"מ והרי נתנו וכ"כ הרשב"א הביאה הב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז ופסקה מור"ם בסי' רמ"א ס"ז ע"ש. וא"ת מאי שנא הא מההיא דסי' רמ"ז ס"ג בהגה בשכ"מ שציוה שיתנו לבתו כו"ך ומתה בתו בחיו והניחה בן דלא יתנו לבנה דלה ולא ליורשיה קאמר וה"נ נימא לשמעון נתן ולא לבנו ופשוט לחלק דשאני בנותן מתנה סתם וכההיא דסי' רמ"ז ודאי למקבל נתן שדעתו נוחה ממנו ולא ליורשיו ולכך אם מת קודם שיזכה במתנה שוב לא יתן ליורשיו דלו ולא ליורשיו קא' אבל בההיא דסי' רמ"א שתלה נתינתו בשיתן לו המקבל ר' זוז הורה שעיקר מתנתו תלויה בשינתן לו ר' זוז וכיון שכן מה לי קבלה מיד המקבל או מיד יורשיו סוף סוף הרי קבל הר' זוז וכך הם מדוקדקים דברי הסמ"ע שם בסי' רמ"א סקי"ח ע"ש. ונראה ברור בההיא דסי' רמ"א דוקא אם מת מקבל הוא דמצו יורשיו ליתן הר' זוז ולקיים המתנה ומטעם שכתב הרב ז"ל שאין ההקפדה אלא כשיקבל המעות אבל אם מת נותן לא מצי מקבל נותן ר' זוז ליורשיו ולקיים המתנה דלי ולא ליורשי קאמר וכאמרם בר ברך קרא ליזבון ואת לא תצטער וה"נ רצון הנותן לקבל הוא הר' זוז להתרווח בה ולא שיקבלוה יורשיו וזה ברור מאד וכ"ה בדברי הרשב"א להדיא שהביא הב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז דדוקא במת מקבל דמ"מ הרי הנותן מקבל מעות אבל במת נותן לא משום דלא אתני אלא כשיקבל הוא המעות דאיהו צריך לו דייקא ולא בשיקבלום יורשיו ודוק היטב מכל האמור נמצינו למדין עוד ב' חילוקים אחרים. והם החילוק הד' בש"מ הנותן מתנה לחבירו וקודם קבלה מת המקבל בחיי נותן לא תנתן ליורשיו דלו ולא ליורשיו קאמר וכההיא דסי' רמ"ז ובזה אפי' הריטב"א מודה וכמו שהוא בסבד"ה בסי' ר"ז סי"ג דבמתנה קפיד ליתן כפי רצונו עש"ב: החילוק הה' שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ומת נותן קודם שיקבל הר' זוז המתנה בטלה דלי ולי ליורשי קאמר:

החילוק הו' בשנעשה הדבר דרך קנס וכגון שהלוהו על שדהו וא"ל אם לא תתן לי מכאן ועד ג"ש הרי היא שלי בזה מצאנו הדבר שנוי במחלוקת דלדעת הרשב"א והרמ"ה ורי"ו דזה נמי לי ולא ליורשי אתה ולא ליורשיך וכמ"ש שם הב"י בסי' ר"ז מחו' י"ז ולדעת הריטב"א הביא דבריו הב"י בסבד"ה בסי' ר"ז סי"ג דלי ואפי' ליורשי אתה ואפי' יורשיך וכתב דטעמא דאנן סהדי דליכא קנסא אלא כשלא באו לידו או ליד יורשיו אבל כל שבאו אפי' ליד יורשיו הוי בכלל דבריו ע"ש וטעמו של הרשב"א וסיעתו נראה דכיון דקנסא הוי על שעכבו על הלואתו דרך האדם להעמיד עצמו לי ולא ליורשי וכו' משא"כ בנותן מתנה מדעתו ע"מ שתתן לי ר' זוז דאייתי' משמו שאין דרך האדם להעמיד עצמו ואין ההקפדה אלא בשיקבל המעות ולכך אף בשקבלם מיד יורשיו סגי לקיים המתנה:

ומעתה נחזור לנ"ד שאם היתה ההטבה מן הלוקח למוכר בדרך התיר דהיינו שאחר גמר המקח קנו מיד הלוקח שכל זמן שיחזיר לו המוכר מעותיו שעל הלוקח להחזיר המקח דבזה דבריהם קיימים אז נראה כיון דנחלט המקח ביד הלוקח והוא מרצונו אומר למוכר אחזיר לך המקח אף אם יהיה שוה כפלים אם תזמין לי דמי המקח הו"ל ממש כההיא דסי' רמ"א שדי נתונה לך ע"מ שתתן לי ר' זוז ולכך רואין אם עדיין הלוקח קיים יתנו לו יורשי מוכר דמי המקח ויחזיר להם המקח וכמ"ש שאין ההקפדה אלא בשיקבל המעות בין ממנו בין מיורשיו אבל אם אין הלוקח קיים לא יחזירו יורשי הלוקח דלי ולא ליורשי קאמר שהוא היה חפץ במעות להתרווח בהם ולא שיקבלום יורשיו וכמ"ש. ומ"מ אף אם הלוקח קיים וקבל המעות וחזר המקח ליורשי מוכר אין לב"ח של מוכר לחזור על המקח ולטרוף ממנו דיתומים משל עצמן הם פודין ולא משל אביהן שאם היה לאביהן ממון לא היו ב"ח מחזרין על מקח זה כיון שהניח להם מקום לגבות וכיון דמשל עצמן הם פודים ממונם הוא ולא של אביהם וגם השיור ששייר להם אביהם בגאולת שדה זו לא הוי ממון לטורפו הב"ח כיון שהשדה נחלטה לגמרי ביד הלוקח וחסד הוא שעשה עמו ועם יורשיו לחזור ולגאול וזה פשוט מאד א"ץ להאריך מאד הנלע"ד כתבתי: הקטן פתחיה מרדכי בירדוגו סי"ט לפי הטענות הראשונות שטענו המדבר בעד הבעלת חוב והלוקח הדין דין אמת דאין לבעלת חוב הנז' שעבוד על הקרקעות של האשה כלל וכמ"ש מר"ן סוס"י צ' ראובן שהיה לאשתו וכו' וכתב ב"ה בשם תשו' הרא"ש כלל ל"ח משום שלא בא לכלל ירושה ושעבוד וכו' וכן היו דנין אבותינו ורבותינו זלה"ה וכן אנו הולכים בעקבותיהם וכמ"ש מר"ן בח"מ סוס"י ע"ז ובסי' ס"ז סכ"ו וז"ל בד"א וכו' אבל מה שהכניסה לו בין נ"מ בין נצ"ב אין ב"ח גובה ממנו אם ידוע שהוא ממה שהכניסה לו ועיין סמ"ע סק"ד בשם תשו' הרא"ש ואחר דלא גבי ב"ח מינייהו א"כ המכר שמכרו שניהם הוא מכר גמור ול"מ ב"ח מוקדם לטרוף מהלוקח כיון שאין שעבודו חל אלא לאחר מיתה ובשעת מיתה כבר היו מכורים. אך בטענה האחרונה שטען המדבר בעד האשה שאותו קרקע שמכר סמחון שהמכר היה על תנאי בקוש"ח שכל זמן שיביא לו מעותיו יחזיר לו המקח נר' שהיא טענה אלימתא שהמכר בטל משום לתא דרבית ומעות הלואה גביה וכמ"ש מר"ן ח"מ ר"ז סכ"ו ובי"ד סי' קע"ד ס"א נמצא שבעת שמתה האשה נפל עזבונה לבעל ואתי ב"ח וגבי מיניה, ואף שהמדבר בעד האשה לא נתכוון לטענה זה שהמכר היה באיסור ולא עלה על דעתו כלל וכתב מור"ם בח"מ סס"י י"ז וז"ל בע"ד שתבע חבירו בעד דבר מועט והדיין רואה שיתחייב לו ע"פ הדין יותר ממה שתבע אין לו לדיין לפסוק יותר ממה שתבע ואם פסק לו יותר הוי טעות בדין וחוזר עכ"ל, ובנד"ז לפי מה שנתכוון בטענתו אינו גובה כלום, שאני הכא דאיכא איסורא במכר וטענינן ליה אף מה שלא טען ועוד בלא טענת איסור הרי כתב סמ"ע שם סקכ"ו אין לדיין לפסוק וכו' משום דידע ורצה לוותר עמו וכו' ולא הי"ל לדיינים לחייבו בצד הא' שהוא לחובת הנתבע אבל אם הדיינים רואים שהתובע תבעו בפחות משום דטעה בדינא ואם ידע הדין היה תובעו יותר אין לו לפסוק וכו' עכ"ל, וכ"כ בש"ך שם סקכ"ו וז"ל אין לדיין וכו' מ"מ אין לחייבו יותר מתביעתו כל זמן שלא נתברר באמת שהוא טועה בתביעתו וכו' וכתב בשם הלבוש בע"ד שתובע וכו' וטעמא דשמא התובע כבר הצדיק הדין בעצמו ויודע ע"פ חשבונו שאינו חייב לו יותר אע"פ שע"פ טענותיו נתגלה שחייב לו יותר אין רוצה לגלות או שמא מנכה לו ממה שחייב לו ממקום אחר או שמא מחל לו ועכשיו שרואה שהדיין פוסק לו יותר הוא חוזר בו ומראה לו היתר שיקח כל מה שפוסק לו הדיין כי יאמר הרי הכל רואים שהדין עמי ומה שחשבתי כבר ודאי טעיתי עכ"ל, הרי מבואר בדבריהם שאם נדע שטעה בדין ודאי דפוסקים לו יותר ממה שתבע, ובנד"ז ודאי דלאי ידע האי דינא דלאו כ"ע דין זה גמירי ולראיה ח"פ ושריר וקיים:

ברוך טולידאנו ס"ט:

תוכן העניינים

אבני שיש חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה