אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן נו
במותב תלתא כחדא הוינא ואסהיד קדמנא ה"ר אברהם בכהה"ר יעקב אדהאן בתע"ג אן הווא כארז מן באב צלא לכבירא וזבר הב' עמור בכהה"ר מסעוד ן' יתאח והבתולה מסעודא בת כהה"ר יחייא ן' עטייא וואקפין פזנקא דלבאב הנז' ועייט עמור הנז' לאברהם העד הנז' בזה"ל אזי יא אברהם תרא וזאד לקדאמהום ונצ'ר מוזונא פייד הבתולה הנז' ויידהא מחלול וזא עמור הנז' ונזל צבעו עלא למוזונא די פיידהא וקאלו יא אברהם זו קדושיה. ותכף די סמעת הבתו' האד לכלמא סיירת עלא עמור הנז' ביידהא וקאלתלו באלאך וזו המלה שאמרה אמרתה בל' תימה והאריכה באמירת אותה מלה כאלו בטעם שלשלת, ומא ערף אידא סייבת למוזונא פתסיירא די סיירת עליה בידהא או בקאת פיידהא עכ"ס עדותו ובירר שלא היה מצוי שום אדם באותו מעמד אלא מעמד שלשתם העד הנז' והנער המקדש והבתולה הנז' והנער הנז' מודה לדברי העד הנז' אבל אמר שלא היתה כוונתו כלל לקידושין רק דרך שחוק והיתול כדרכו לשחוק עמה בבית דודתו שמתלמדת שם והבתולה מכחשת לדברי העד ואמרה שמדי עברה פגע בה הנער הנז' במבוי הנז' ובידו המעה ופרוטות הרבה וא"ל כנסי לי מעה זו בידך עד שאדקדק חשבון הפרוטות שמא נפלה מידי איזה פרוטה ואחר שגמר החשבון ונטל המעה מתוך ידה אמר לה זו קידושיה בפיו והמעה עדיין בידו ולא הניח המעה לתוך ידה כלל רק נשארה בידו וכששמעה ענין הקידושין דחאתו למה ידבר ככה, זה מה שחקרנו תכף שנשמע הדבר וקבלנו עדות העד הנז' כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת, ועוד חקרנו אחר הנז' מהיכן בא לו המעה והפרוטות הנז', ואמר שרבו נתנם לו להוליכם לת"ח א' ממה שגבו בפדיון נפש וכן אמר רבו שנתן לו להוליך המעה והפרוטות בשליחות לת"ח א' ולראיה ע"ה ח"פ והי"ז י"ב כסלו ש' התקמ"ט ליצי':
שאול ישועה בכמוה"ר יצחק זלה"ה ה"ן אביטבול ישראל יעקב בלא"א מרדכי נ"ע ה"ן עולייל סי"ט הנה שמעתי קול הקריה הומה בפ'ה רי'ק נערה שנתקדשה משא דומה אלי קורא מסעי'ר הולך וסוער, עלובה עיס'ה, ואשר אני אחזה. הדור הרע הזה חזות קשה בנים יולדו נהגו זלזול אשר יזל'ו שחקי'ם לשחק בדבר ערוה החמורה כל מפרצ'ת פרצ'ה, ומידי ספיקא לא נפקי קדשא ולא קדשא וז'ו רעה חולה שכבר היא משודכת לאחד מפרחי כהונה ומעלה עשו ביוחסין, עבוד פרישא:
ואחזה אנכי אשית לבי הדק היטב בטיב אותן קידושין אי אמרו לעשות עושין ואי איכא למיחש חוששין, ואחר הבדיקה וחיפוש מחיפוש בשפוני טמוני קמאי ובתראי חזינא דהבל המה מעשה תעתועים ואין בם מועיל הן מצד עדות הקידושין:
הן מצד לשון הקידושין הן מצד כסף הקידו' הן מצד המקדש הן מצד המתקדשת מצד עדות הקידושין הו"ל מקדש בעד א' דקי"ל בקידושין דס"ה דאין חוששין לקידושין ואפי' שניהם מודים וטעמא מפורש בפרש"י משום דבגזירת הכתוב הוא דילפינן דבר דבר מממון דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין קידושין וגירושין גומרין אלא ע"פ שני עדים ופסק' מר"ן בא"ה סי' מ"ב ס"ב אחר שיגע ומצא את כל היד החזקה מקמאי ובתראי מחזיקים בסברא זו וגם הרב הרשב"ץ בתשו' ח"א שאלה ק"ל האריך למעניתו להחזיק בסברא זו דאין כאן חשש קידושין כלל והביא סברת הסמ"ג שחשש להחמיר בשם הרא"ם משום מאי דאתמר בגמ' הנ"ל מאי הוי עלה רב כהנא אמר אין חוששין לקידושיו ורב פפא אמר חוששין. ומשום דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר ראוי להחמיר עכ"ל סמ"ג, והאריך הרשב"ץ בתשו' הנז' לדחות דברי סמ"ג וכתב משם הרשב"א שכתב לא' מן התלמידים שהיה רוצה לסמוך על סמ"ג בזה מי שגו הג' והרי"ף והרמב"ם וכל הגאונים וכל חכמי האחרונים שאתה מראה עצמך כאיש אמת ומחמיר מכל אלו עכ"ל. הביא דבריו מר"ן ב"י שם:
ומה אעשה דאעפ"כ בנ"ד דמשודכת לכהן דנהגו סלסול ביוחסין כל שיש חשש לא תנשא לכתחילה ומשנה שלימה שנינו בעדויות פ"ח העיד ר' יהושע וריב"ב על אלמנת עיסה [פי' משפחה שנתערב בה ספק חלל] שהיא כשרה לכהונה, א"ל ר"ג קבלנו עדותכם אבל מה נעשה שגזר ריב"ז שלא להושיב ב"ד על כך שהכהנים שומעים לכם לרחק ולא לקרב ופסק הרמב"ם בפי"ט מהל' איסורי ביאה כר"ג דאסורה לכהן לכתחלה ואם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספיקות שמא זו אלמנת אותו חלל שמא אינה ואת"ל שהיא אלמנתו שמא אינו חלל, וכתב הה"מ משם הר"ן דכיון דאיכא תרי ספיקי מדינא כשרה אלא שהכהנים נהגו בו סלסול ע"כ, ופסקה מר"ן בסי' ב' והטור בסי' ז' יע"ש ועיין ב"ש סקט"ז ומהרשד"ם שאלה ר"א, המורם מהם דאפ' בס"ס דשרי מדינא אפילו באיסור ערוה החמורה מ"מ לגבי כהנים אסרינן לכתחלה משום דנהגו סלסול ומעלה עשו ביוחסין. ואנן בדידן מדי ספיקא לא נפיקנא למיחש לסברת הסמ"ג לבל ישאינה הכהן מיהא לכתחלה ומה גם שהרב תה"ד שהוא בתרא נטה להחמיר בסי' רי"ב אפי' בישראל ואע"ג שמר"ן כתב על דבריו ואין נלע"ד יע"ש מ"מ בכהן מיהא יש לחוש. ההמנם בנ"ד שהבתו' הנז' מכחשת בגוף הקידושין שלפי דבריה לאו מידי יהיב לה אלא שאמר על המעה שבידו להעד הנז' זו קידושיה, גם הסמ"ג והחוששים מודו דאין חוששין דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא ולא חשש הסמ"ג אלא בששניהם מודים וכמ"ש הרשב"ץ בח"א שאלה ע' הביאה מור"ם בסי' הנז', וגם הרב תה"ד שנטה להחמיר כתב בשאלה הנ"ל שאפי' אם האשה לבד מכחישתו דאינו כלום הביאו ג"כ מור"ם בהגה הנז' ומשמעות דבריהם שאין לחוש אפילו אותו שאינו מכחיש והב"ח בשאלה צ"ז כתב דהמודה לדברי העד חוששין לו ליאסר בקרובותיה יע"ש, וכ"כ בשו"ת חכם צבי כתב דמלתא דפשיטא היא דלא קאי אלא אאותו שאינו מודה יע"ש, וכן כתב הח"מ בסי' הנז' סק"ד יע"ש וכ"כ הב"ש בסק"ו יע"ש, ולפ"ז בנ"ד הגם שהבתולה הנז' מכחשת לדברי העד ולגבי דידה לא תחוש לאותן קידושין מ"מ כיון שהנער מודה לדברי העד ויחוש לעצמו ליאסר בקרובותיה איך לא יחוש הכהן מלישאנה:
אמנם הפה קדוש שאסר הוא הפה שהתיר שהרב ב"ח בסי' הנז' כתב דכל שהמקדש אומר שכוונתו לשחוק והיתול בעלמא ולא כוון לקידושין זה נקרא אינו מודה לדברי העד ומה לי אם אומר להד"מ מה לי אם אומר שחוק היה, סוף סוף אינו מודה שיש שם קידושין גמורין יעש"ב והגם שהח"מ חוכך להחמיר ונמשך אחריו הב"ש דכי היכי דטענת השטאה ושחוק לא מהניא בב' עדים משום דדברים שבלב אינם דברים ה"ה בעד א', מ"מ הרי הרב חכם צבי בתשובה הנ"ל ובתשובת הרב מטה יוסף חלק אה"ע סי' ה' כתבו דדברי הב"ח נכונים בטעמן ויישבו תמיהת הח"מ בטו"ט ודעת יע"ש, וא"כ בנ"ד שהאשה מכחשת לדברי העד והמקדש אומר שלא נתכוון אלא לשחוק בעלמא הו"ל שניהם אינם מודים לדברי העד ומודה הסמ"ג בזה שאין לחוש, ומה גם שכל דינו של הסמ"ג אינו אלא חששא בעלמא שמא הלכה כר"פ ור"פ עצמו חוששין קאמר משמע דמספק"ל וכל שאנו רואים טעם להיתר לאיצטרופי בהדיה לא נשאר חשש הרי מצד עדות הקי' אין חשש, ומצד לשון הקידושין נמי אין לחוש דהאי לישנא דאמר זו קידושיה לא מוכח מידי לא למקדש ולא למתקדשת וקי"ל ידים שאינם מוכיחות לא הויין ידים אפי' לענין קידושין וכמו שפסק מר"ן בא"ה סי' כ"ז סעיף ד' אחר שרקד ובירר וטיהר וזקק כל הסברות ועלתה בידו דכל האומר הרי את מקודשת וגייז מלת לי דאינה מקודשת דלא מוכח למי מקדשה אם לעצמו אם לאחר יע"ש בב"י ושהרא"ש כלל ל"ה סימן ד' אחר שהעלה דכל דלא אמר לי אין כאן בית מיחוש ואינה צריכה גט וסיים בה וז"ל וראיתי מה שכתבת דברי החולקים ואומרים שצריכה גט ואיני רואה בדבריהם ממש ועיקר שיהא כדי להשיב עליהם וכו' לכן לא עצרתי כח לטרוח ולהשיב על דברי הבאי עכ"ל, אלא דקאי באפן תשו' הרשב"א סי' תשע"ד ונשנית בסי' אלף רל"ד ובתשו' רמב"ן סי' ק"ל שחושש להחמיר להצריכה גט מספק ואם אריה שאג ממעונתו לחוש מי לא יירא שלא לחוש לדבריו ולא גברא הוא למדחייה בגילא דחטתא:
אמנם כל היד המרבה לבדוק בלשון התשובה הנז' בעיניו יראה ולבבו יבין דלא חש הרשב"א להחמיר להצריכה גט אלא באותו נדון דידיה שאמר הרי אני נותן לך זה לקידושין דיש הוכחה בין למקדש בין למתקדשת וכההיא דהריב"ש סי' רס"ו שהביא מר"ן סי' כ"ז ס"ה ביש מי שאומר ודייק שפיר לישניה דהרשב"א דאחר שהעלה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים כתב מיהו יש לחוש להחמיר שמא בקידו' בכענין לא בעינן ידים מוכיחות וצריכה גט ואם קבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהם עכ"ל מדקאמר בכענין זה משמע דדוקא בכענין זה דאיכא יד מוכיח קצת הוא דחש להחמיר אכן בלשון דלא מוכח מיניה למי מקדשה מודה דאין לחוש וכדעת כל הגדולים שהביא מר"ן שם:
ומהשתא דמוקמינן לחששא דהרשב"א דאותה תשובה מטעמא אחרינא נחה שקטה כל האר'ש ואין ממנה סתירה לדברי הה"מ שכתב משם הרשב"א והרמב"ן דכל דאמר לי אינה מקודשת ולא כתב דצריכה גט ולא לדברי הריב"ש בסי' הנז' שכתב ואין חוששין להצריכה גט כמו שהסכים הרמב"ן וכל האחרונים ולא לדברי הרשב"ץ ח"א ס' כ"ג שכתב וכן הסכימו האחרונים וידוע שהאחרונים שמביאים בדבריהם הריב"ש והרשב"ץ הם הרמב"ן והרשב"א ולא לדברי מהרי"ט סי' קל"ח שכתב וכן היא הכרעת גדולי האחרונים הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן יע"ש והרווחנו עוד להשוות ההיא דהריב"ש בסי' רס"ו שהביא מר"ן בשם יש מי שאומר דכל דאמר הריני נותנו בתורת קידושין הוי כאומר לי יע"ש משום דהזכיר שהוא הנותן לה בתורת קידו' כבר נראה מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת עכ"ל עם ההיא דהרשב"א דקאמר הרי אני נותן לך זה לקידו' דמשמע נמי מלשונו שהוא המקדש והיא המתקדשת. ואיך כתב דלמ"ד בעינן ידים מוכיחות אין זו מקודשת אלא ודאי דמהאי טעמא הוא דחש להחמיר משום דמוכח קצת ומ"מ קידושין גמורים לא הוו דלא מוכח טפי דאנן בעינן למסמך מלת לי לקידושין ולא לנתינה דמוכח שאליו תהיה מקודשת משא"כ בנד"ז שאמר הרי אני נותן דסמך מלת אני לנתינה ולא לקידושין איכא למימר שהוא הנותן והקידושין מקדש הוא לאחר כההיא דסי' כ"ט ס"ה אמר לה הילך דינר משלי והתקדשי לפלוני יע"ש, וא"כ הויין ידים שאין מוכיחות למי מקדשה אבל למיחש חיישי' להצריכה גט' ואע"ג דמדברי הריב"ש משמע דקידושין גמורים הם הרי כתב בסוף דבריו דאפי' תימא דהוי יד מ"מ הוי יד מוכיח וצריכה גט מספק יע"ש, ומר"ן נמי מדכתבה בשם יש מי שאומר נראה דספיקא הוא דהוי כמ"ש הרב דרכי נועם באה"ע סי' א' הרי דברי הריב"ש והרשב"א עולות בקנה א' ושפה א' לכולם ושוה הרשב"א לכל הפוסקים בהיכא דגייז מלת לי דאין חשש להצריכה גט [ואינה ה' לידי חי' מהרי"ט על קידושין במהדורא בתרא והביא תשו' הרשב"א הנז' ופירשה ככל האמור ויעלוץ לבי שכוונתי לדעת קדוש, ובסוף דבריו סיים וז"ל ולענין הלכה כל רבותינו האחרונים הסכימו בכמה מעשים שאירעו להקל ושלא לחוש לסברת יש מי שאומר להצריכה גט ולעגנה כאלו קלא מן שמיא נתית שאין כאן בית מיחוש ואחריהם אלך עכ"ל]:
וכהאי לישנא דנ"ד הביא ריא"ז בשלטי הגבורים אשר סביבות הרי"ף פ"ק דקידושין וז"ל שהמקדש בשטר א"צ לומר בפה הרי את מקודשת לי אלא אומר הרי זו לקידושיך כדרך שאומר לה בגט הרי זה גיטך אבל בקידושי כסף צריך שיאמר לה בפיו הרי את מקודשת לי שבדיבורו הוא מקדשה ע"י כסף ואם אמר לה הרי זה לקידושיך לא אמר כלום יע"ש, וכתב מהרי"ט בסי' קל"ח שאין להקשות על דברי רבי' ישעיה שאמר הרי זה לקידושיך לא אמר כלום מהירושלמי שהביא בעיטור אהא דאמרינן והוא שעסוקין באותו ענין אבל אם אין עסוקין באותו ענין צריך לפרש ואמרינן בירושלמי מהו צריך לפרש זהו גיטך זהו קידושיך אלמא באומר זהו קידושיך מועיל כדרך שמועיל זהו גיטך. ומפרש דהתם כיון שהיה מדבר תחלה על עסקי קידושיה ופסקו מלדבר עכשיו שחוזר ואומר לה זהו קידושיך כלומר זכו קידושיך שאמרנו תחילה והשתא חשיב כאלו עכשיו מדבר על עסקי קידושין דבנתינה גרידא סגי עכ"ל. והאי לישנא דנ"ד גרוע טפי שלא דבר עמה לנוכח זו קידושיך אלא מדבר עם העד ומראה לו המעה באצבעו ואמ"ל זו קידושיה יותר נראה כמשחק עליה ומבזה אותה לפני העד לומר שכל כך הורע כח האשה ואיפחית ערכה שנקנית במעה לבד ולא שכוונתו לקידושין. אי נמי אינו אלא כמודיע לעד מה שכבר היה באומר לו ראה שמעה זו שבידה היא קידושיה שקבלתה ממנו או מאחר לשם קידושין בינם לבין עצמן ולכ"ע המקדש בלא עדים אינו כלום ומה גם לסברת הרשב"ץ שכ' בסי' כ"ג דבעינן שיאמר בלשון המוכיח להבא כגון שיאמר הרי הן קידושין או קידושין יהיו אבל אמר הן קידושין לחוד אינו כלום ומביא ראיה מביטול הגט דכשיאמר הרי הוא חרם לישנא דלהבא משמע ואם אמר חרס הוא לא אמר כלום ופסקה מר"ן גבי ביטול הגט בסי' קמ"א סעיף ס"ג וגבי קידושין פסקה מור"ם בסי' כ"ז ס"ה בהגה, הרי דאף אם היו ידים מוכיחות וכגון שאמר זו קידושיה של זו ממני כיון דלא משמע להבא אינו כלום:
והגם שהח"מ מקהה אקהתה משום דלשון קידושין הם שאסר לה אכ"ע כהקדש וגבי הקדש מהני אם אומר ככר זה הקדש יע"ש. מ"מ הדין דין אמת שהרי מר"ן הקדוש הביא תשו' זו בב"י סי' כ"ז בשם מהר"י בירב שכתבה משם הרב דוראן והוא הרשב"ץ הנ"ל ומור"ם פסקה להלכה וגם הלבוש סי' הנז' ונתן טעם לדבר דהן קידושין משמעו דסיפור דברים בעלמא כאומר מעות אלו מעות קידושין הן שנתקדשה בהם כבר, וגם הרב דברי ריבות סי' ח' למד ממנה הלכה למעשה יע"ש, וכ"ש בנ"ד דאין כאן ידים מוכיחות נוסף על משמעות הלשון דלא משתמע להבא ודאי דליכא חשש אפילו לכהן וראה זה מצאתי ברי"ו חלק חוה נתיב כ"ב חלק ה' דף קצ"ו ע"ג וז"ל יש מפרשים דכל היכא דלא אמר לי בקידושין לא אמר כלום ואינה צריכה גט ומותרת לכהן וכן נראה עיקר עכ"ל [פי' אם נתגרשה בגט מקידושין אלו מותרת לכהן דאין זה ריח גט שהרי מן הדין אינה צריכה גט ועיין ח"מ סי' ו' סק"ב אבל הכהנים לא נהגו סלסול בדבר איסור השוה לכל נפש ודו"ק]. נראה מלשונו דכל כך מחוורת הלכה זו דאין ממש בדברי החולקים עד שאפי' כהן אינו חושש לדבריהם לספוקי בהא מלתא משום דנהגו סלסול קמ"ל דמותרת לכהן ודו"ק, הרי מצד לשון הקידושין אין כאן בית מיחוש לאותן קידו': ומצד כסף הקידושין נמי לא שרירין ולא קיימין דלקושטא דמלתא ע"פ הודאת הנער והוכחת רבו דשליח צדקה הוא דהוה לאותה מעה ושלח בה יד לקדש בה וקי"ל בא"ה סי' כ"ח ס"א דהמקדש בגזל אינה מקודשת והכא שהממון נעשה עליו שליח להוליכו לאיזה ת"ח ושינה מדעת משלחו ושלח בו יד להוציאו לצורך עצמו דינו כגזלן כדקי"ל בחו"מ סי' רצ"ב ס"ה גבי שולח יד בפקדון ובסי' שנ"ט ס"ה גבי הלוקח בשאלה שלא מדעת בעלים דבכולהו נקרא גזלן וכמו שפסק מר"ן בא"ה סי' כ"ח סי"ז וז"ל והואיל וקידש בממון חבירו שלא מדעת חבירו הרי זה גזל ואינה מקודשת יע"ש: ובר מן דין שאף לדברי העד עצמו שלא ידע מעה זו מהיכן באה אלא שראה המעה כבר מונחת ביד הבתו' והניח הנער אצבעו עליה ואמר זו קידושיה יש לנו לומר דשלה היא המעה כיון שבידה היתה דקי"ל חזקה כל מה שביד האדם שלו הוא כדאיתא בחו"מ סי' צ"ט ומ"ז ז' וש"ך מ"ז סק"ו וכמ"ש הר"ן הביא דבריו מר"ן ב"י בסי' ל"ח והכי נמי אמרי' בריש מציעא כל דתפיס כעדים דמי דאנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא יע"ש, וא"כ דמחזיקינן המעה בשלה לאו מידי יהיב לה מדידיה שתתקדש לו ואפי' אם הוציא המעה בידה וחזר וקדשה בה אינו כלום דהו"ל קדשה בגזל דידה ואף היכא דנטלה ושתקה אינה מקוד' דיכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי כדאית' בקידושין די"ג ופסקה מר"ן בא"ה כ"ח ס"ב יע"ש: ומצד המקדש נמי הבל המה ואין בם מועיל שהרי הבן המקדש סמוך על שלחן אביו וחזקה כ"מ שבידו הוא בחזקת אביו וא"כ אפי' אם ראה העד הנז' הנתינה מידו לידה הו"ל מקדש בממון שאינו שלו דהא קי"ל בח"מ סימן ע"ר ס"ב מציאת בנו ובתו הסמוכים על שלחנו אפי' גדולים וכו' הרי אלו שלו והגיה מור"ם וה"ה אם הרויחו בסחורה או במלאכה יע"ש, ואפי' תימא דניתנה לו במתנה מאחרים הרי כתב מור"ם שם דבקטן וסמוך הרי אלו של אביו והגם דסיים אבל לא בגדול מי יאמר שזה הבן גדול כיון שבקומתו נראה קטן וכ"ש דאנא ברירא לי מלתא דקטן הוא מתוך הפנקס שיש לי מהנמולים על ידי שנימול בי"א בסיון שנת תקל"ו וא"כ בזמן הקידושין שהוא י"א בכסלו תקמ"ט השלים י"ב שנים וששה חדשים והו"ל קטן כל שלא הגיע לי"ג שנים ויום א' וא"כ כל הנמצא בידו באיזה אופן שיהיה הוא משל אב והו"ל מקדש בדבר שאינו שלו:
והשתא דאתינא להכי וברירנא דקטן הוא בזמן הקידו' הו"ל קידושי קטן דאינם כלום דלאו בר קיחה הוא דכי יקח איש כתיב כדאיתא בקידושין דף נ' ופסקה מר"ן בסי' מ"ג ס"א דלא תקנו רבנן נישואין לקטן דדוקא גבי מקח וממכר הוא דאמרינן הפעוטות מקחן מקח כמ"ש מר"ן בחו"מ סי' רל"ה משום דהתקינו חז"ל שיהא מקחן מקח משום כדי חייהן ובנישואין דלא תקנו כלום אין קידושיו קידושין ונקרא קטן עד שיהא הזכר בן י"ג שנים ויום א' והנקבה י"ב ויום א' ומשו"ה מדאורייתא אין מעשיהם כלום עד שיהיו גדולים אלא דרבנן הוא דתקון לזכר במקח וממכר משום כדי חייו ובנקבה אף בנישואין שלא ינהגו בה מנהג הפקר ועיין סמ"ע שם סק"א:
וא"כ בנ"ד דהוי בן י"ב שנים ומחצה אין מעשיו כלום בקידו' וכמאן דליתנהו דמי ואפילו לסברת הב"ח שמחמיר בבן י"ב שנים דקידושיו קידושין מדרבנן היינו במשיאו אביו כההיא דמצות חכמים שישיא אדם בניו ובנותיו סמוך לפרקן וכפרש"י דבסמוך לפרקן היינו קודם שנעשה גדול שנה או חצי שנה אבל הוא עצמו לא ישא קודם י"ג ויום א' דהוי כזנות וכדכתב מר"ן סי' א' ס"ג ומשו"ה אין קידושיו קידושין של כלום אפי' מדרבנן יע"ש בב"ש סי' א' סק"ג וח"מ שם, ולכן בנ"ד שעשה שלא מדעת אביו אין מיחוש לקידושיו שהרי גבי מקח וממכר נמי אינו יכול לעשות דבר שלא מדעת אביו דלא גרע אביו מאפוטרופוס שמינהו אביו דאיתא בחו"מ סי' רל"ה ס"ב דאין במעשיו כלום בכל מה שעשה שלא מדעת האפוט' יע"ש, הרי דמצד המקדש אינם כלום:
ומצד המתקדשת נמי סערה תפיץ אותם דמלבד מה שמכחש' את העד כאמור לעיל ומלבד מה שראה המעה בידה דאז אפי' אם היתה מודה שאמר לה זו קידושיה בעוד המעה בידה אינו כלום דלאו מידי יהיב לה כיון דמחזיקנן המעה בשלה אלא אפי' אי הוה ברירא ליה להעד הנז' שהמעה של המקדש וראה הנתינה מידו לידה אפי"ה כיון שלא אמר לשון הקידושין אלא אחר שהיתה המעה בידה כל שלא אמרה הן בפירוש לא הוו קידושין ואפי' שתקה והלכה לה אין שתיקתה הודאה דהוי שתיקה דלאחר מתן מעות דלכ"ע לאו כלום היא כדפסק מר"ן בסי' כ"ח ס"ד גבי פקדון יע"ש, ובנ"ד בין לדברי הנער בין לדברי הבתולה בתורת פקדון הוא שהניח אצלה המעה עד שיגמור חשבון הפרוטות ואפי' אם נתנה לה סתם ולא בתורת פקדון הרי כתבו האחרונים דה"ה בנתן לה סתם עיין הריב"ש סי' ק"ע ודברי ריבות סי' ר"ץ ומהריט"ץ סי' נ"ד ומהרשד"ם סי' י"א ובשו"ת מר"ן הקדוש שאלה ב', ולא מבעיא לדעת הרמב"ם שפסק כרבא דכל שתיקותא דלאחר מעות אפי' במקדש בציפתא דאסא א"ל והא לית בה ש"פ א"ל תיקדוש בד' זוזי דאית בה שקלתם ואישתיקא ואמר שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא אלא אפי' להרי"ף והרא"ש דפסקי כר"ה בריה דרב יהושע דחש להיכא דיהיב לה בתורת קידושין יע"ש מ"מ מודים הם דהיכא דנתן סתם דלאו כלום היא כיון דמעיקרא לאו אדעתא דקידושין יהבינהו ניהלה יע"ש בתשו' מר"ן הנז', הרי אפי' אם היה נותן לה המעה סתם ואחר שהגיעה לידה הדר אמר לשם קידושין לכ"ע לאו כלום הוא וכ"ש בנ"ד דקושטא דמלתא לפקדון יהבינהו מעיקרא דאין חולק בדבר דאפי' שתקה והניחה הממון בידה אינו כלום ולא אמרינן אי לא ניחא לה תשדינהו דסברא אי שדינא להו מחייבנא. ובנ"ד שדחאתו בידה ואמרה בלשון זה באלא'ך בלשון תימא דהוי כאומרת כלך מדרך זו הרי מיחתה בפירוש ואפי' לזות שפתים ליכא בהני קידושין:
העולה ממאי דכתיבנא דבתולה זו בחזקתה מכל הני טעמי שכ"א מהם טעם כעיקר להפיץ ולהדיח חשש קידושין מעליה וכ"ש בהצמדם יחד דלא נשאר שום חשש ואפי' לכהנים דנהגו סלסול בספיקות הכא לא נשאר שום ס' בדבר ותלך ותנשא לבן זוגה הכהן הנז' וישישו וישמחו ויציצו ויצמחו בחופתם ופרו ורבו על הארץ ומלאה הארץ אותם. החותם פה צפרו בטבת תקמ"ט:
שאול ישועה הדבר פשוט כביעתא בכותחא דאותן קידושין אין לחוש להם ולית בהו ממשא ותנשא לכהן ולא שייך בהו ריח קידושין כמו ריח הגט דפוסל לכהונה כמ"ש מר"ן בא"ה סי' ו' ס"א ולא שייך בקידושין חומרא משום מעלה עשו ביוחסין דדוקא באיסור כהונה באיסור שאינו שוה לישראל כגון אלמנה וגרושה וחללה זונה בזה דוקא עשו מעלה לכהנים אבל באיסור השוה בכל או בהיתר השוה בכל הנם ככל המון ישראל להתיר או לאיסור או להקל ולהחמיר, ומ"ש במשנה דעדויות העיד ר"י וריב"ב על אלמנת עיסה וכו' אבל מה אעשה וכו' שהכהנים שומעין לכם לקרב ולא לרחק אינו אלא בחלל שאין איסורו שוה בכל אלא איסור המיוחס לכהונה, וכן מבואר ממ"ש מר"ן סי' הנז' ס"ה וז"ל יצא קול על אשה שנתקדשה ונתגרשה חוששין לקול לאוסרה לכהן. והקול שאוסרה לכהן הוא מחמת קול שנתגרשה שהוא איסור המיוחס לכהן שהרי כ' מר"ן שאם יש אמתלא בגירושין ולא בקידושין חוששין לקול הקידושין לאוסרה לעלמא ואין חוששין לקול הגירושין לאוסרה לכהן הרי מבואר דאין חומרא מיוחדת לכהנים באיסור השוה לכל ועיין מ"ש הב"ש בשם פרישה גבי או גירש ע"ת וכו' שכתב דחוזר על יצא קול שנתקדשה ונתגרשה ומה שהק' עליו הב"ש יע"ש, ולכן אחר שהעיד העד כשנתן לה מעה לקידושיה אמרה בכעס כמקוננת עליו במה שהניפה ידה עליו ואמרה באלאך עלייא, הויא לה כאומרת איני רוצה בקידושיו והאי עדיף לה מהאומר איני רוצה להתקדש לך דאותו לשון אפשר דעדיין ניח"ל בקידושיו הואיל ואמרה אותו בניחותא. אבל זאת שדברה בתמיהה רבתי כעין יללה וקינה על אודות הקידושין גרע טפי למקדש לבטל אותם קידושין ואפי' את"ל לא זרקתם לקידו' די במ"ש איני רוצה בקידושין שלו ואינה צריכה לזורקן ויכולה ליטול אותם דמי בושתה, ולא אמרה וזרקתן אלא אם בושה מלדבר בפיה דמה שזרקתן הוא גלוי שלא רצתה בקידושין, וכן נמי מה שאמר זו קידושיה הם דברי הבאי דלא ידענא אם קדשה לשדים או לגוי או לב"ב ההוה או לנולד לעת"ל, ומה גם לפי דברי הבתולה שאמרה שאחר שנטל המעה והיא בידו אמר זו קידו' דודאי אינן קידושין, ואין צורך להאריך בדברים פשוטים כאלה דבנד"ז אין שום חלות כלל לקידושין אלו מכל צד ואין בהם ממש והבתולה הנז' תנשא לכהן המשודכת לו כמ"ש החכם הפוסק נר"ו והגם שהאריך למעניתו בהנחות מתחלפות, מ"מ יפה דן ויפה כוון ההלכה לתלמיה ולראית האמו"ץ ח"פ פאס יע"א בטבת מש' תקמ"ט לפ"ק והשו"ב וקיים:
אליהו הצרפתי ס"ט הלכה זו אינה צריכה לפנים והאריכות בזה אך למותר ויגיעת בשר:
ואלה הדברים לא נתנו ליכתב בספר ויוחקו מרוב פשטותן והן הנה הדברים הנקנין באמירה אמירה נעימה כתורה שבע"פ דאין מקום חלות לקידושין כלל ונערה זו מותרת לכל אדם והיה כעם ככהן וקיים:
שמואל אבן צור סי"ט: