אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן נד
נדרשתי אח"מ לחוות דעתי בענין ראובן שמת בחיי יעקב אביו והניח ילד קטן הצריך לאמו ושוב מת גם הילד וכראות יעקב שמת גם הזרע שהניח ראובן בנו נכמרו רחמיו על ראובן בנו לעשות לו סגולה למ"ן ועשה ס"ת ע"ש ראובן בנו מהנכסים שירש מהילד הנז' כדי ליהנותו מזכותו במקום בן והכניסו לבהכ"ן במקום שהיה מתפלל בה ראובן בנו ולא כתב יעקב שום תנאי בעדים שלא נתנה לחלוטין לאותה בהכ"ן וזה היה ש' חלק"ת מחוקק שבה נלב"ע ראובן בנו ומקודם עשה יעקב ס"ת לעצמו והכניסו לבהכ"ן שהיה הוא עצמו מתפלל שם וקודם שהכניסו כתב תנאי בעדים שאינו נותנו לחלוטין לאותה בהכ"ן ועמד שמעון בנו אחי ראובן הנז' אחרי מות יעקב אביו ומכר הס"ת שעשה אביו לעצמו בבהכ"ן שלו וסמך על כתב התנאי שעשה אביו כנז' והיום עמד ראובן ורצה למכור גם הס"ת שנעשה למ"ן נפש אחיו באומרו שהוצרך לו לפרוע חובותיו או לצורך מחייתו ובעלי בהכ"ן אשר הונח שם הס"ת מעכבין עליו בטענה דמוקדש ועומד הוא דכיון דמודעת זאת בכל הארץ שנעשה למ"ן הנפטר היא הוכחה שהקדישו לחלוטין וכבר זכו בו בעלי אותה ב"ה לקרות בו זה יותר מל' שנה ואפי' אם היה אביו אינו רשאי:
תשובה דבר ברור הוא דלא מצי שמעון הנז' לשלוח יד בס"ת שהונח בבהכ"ן בלתי שום תנאי ולא מבעיא בנ"ד שנעשה למ"ן הנפטר דפשיטא דהקדש גמור הוא לקרות בו באותה בהכ"ן לזכות הנפטר אלא אפי' בעושה ס"ת לעצמו והכניסו לבהכ"ן בסתם בלתי כתב התנאי דלא מצי לשלוח בו יד כיון שכל בני המקום רגילים לכתוב תנאי ע"ז והוא לא כתב אמרינן מסתמא נתנו לחלוטין לאותה בהכ"ן ואפי' להוציא לבהכ"ן אחרת לא מצי כ"ש למוכרו לצורך עצמו ומה גם בנ"ד שיעקב עצמו כתב התנאי בס"ת שעשה ראשון לעצמו ובזה לא עשה תנאי בודאי גמר והחליטו לאותה בהכ"ן ופוק חזי מאי עמא דבר שכל מי שרוצה להכניס ס"ת לבהכ"ן ואינו רוצה להחליטו מקדים וכותב תנאי בעדים על זה ומי שדעתו להקדישו לחלוטין מניחו סתם. ודברי היש מי שאומר שהביא מר"ן בא"ח סי' קנ"ג ס"ך שס"ת שהוחזק אצל אבותיו של ראובן אין הצבור יכולים להחזיק בו ע"כ, התם טעמא מפורש במקור הדין מוהריק"ו שורש ע' משום דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו ע"מ כן שיקראו בו הרבים ושיהיה תמיד מונח בבהכ"ן עד יום פקוד אותו הבעלים עכ"ל:
הרי דלא נאמרו דברי מוהריק"ו רק במקום שיש מנהג קבוע להשאיל ס"ת לקרות בו הרבים עד יום פקוד וכ"כ הלבוש יע"ש, ולא שנאמר שיש לבעליו חזקה נגד ההקדש אפי' במקום שאין מנהג דאלת"ה קשיין דברי מר"ן אהדדי דמאי שנא מההיא דסעיף י"ח שם גבי כלי קדש שהקהל רשאים לתפשם והם דברי מוהריק"ו עצמו בשורש קס"א וכתב שם דאף דנהגו באותן גלילות וכו' אין מנהג כזה מבטל הקדושה שחלה על הכלים מכח דין הש"ס דאין מנהג מבטל הלכה אא"כ הוא מנהג קבוע ע"פ חכמי המקום ולא ע"פ המון בעלי בתים יע"ש, אלא ודאי דבס"ת נמי לא נאמרו הדברים אלא במקום שיש מנהג קבוע ע"פ ותיקין להניח ס"ת בבהכ"ן עד יום פקוד דאמרינן לב ב"ד מתנה על זה מאחר שהמנהג קבוע ובכלי הקדש ג"כ לא אמרה מוהריק"ו שהקהל רשאים לתפשם אלא במקום שאין מנהג קבוע ע"פ ותיקין אלא ע"פ המון העם משמע דאם היה המנהג קבוע ע"פ ותיקין שמניחין נרות של כסף ושלשלאות וכיוצא עד יום פקוד הבעלים אין הצבור יכולים להחזיק בהם כמו בס"ת תדע שכן הוא שהרי מור"ם בי"ד סי' רנ"ט ס"ב בהגה השוה דין ס"ת לכלי הקדש דכל שיש מנהג קבוע בין בזה בין בזה דהוי לזכות הבעלים וז"ל או אפי' במקום שנוהגים שאדם משים איזה דבר בבהכ"ן כגון ס"ת או כלי כסף וכדומה וכשירצה חוזר ולוקחו וכשיורד מנכסיו מוכרו לאחרים הולכים אחר המנהג דכל המקדיש אדעתא דמנהג הוא מקדיש ולב ב"ד מתנה ע"ז ובלבד שיהיה מנהג קבוע יע"ש וכתב כן משמע מהב"י ממהרי"ק שורש קס"א ע"כ, יוציא לנו מדברי מור"ם שכך הם פי' דברי מהריק"ו ליישב תשובותיו דשוה ס"ת לכלי קדש דבמקום שיש מנהג קבוע להניחם עד פקוד הם בחזקת הבעלים ובמקום שאין מנהג קבוע הם בחזקת ההקדש. וכן תי' בהדיא הרב מאמר מרדכי ליישב דברי מר"ן אהדדי בא"ח סי' קנ"ג סקכ"א יע"ש. גם הרב אליה רבה שם בסקל"ב תי' תירוץ מקביל למאי דכתיבנא ביישוב דברי מר"ן בתירוצו הב' דבסעיף ך' גבי ס"ת דאמרינן אין הצבור יכולים להחזיק בו מיירי בהתנה שלא יחול עליו קדושה כדלעיל ס"ח יע"ש, ותי' הראשון שתירץ דשאני ס"ת דקאי בקדושתיה אף שמוכרין דמלבד דתמוה הוא עוד הוי נגד מור"ם שהשוה דין ס"ת וכלי הקדש אהדדי:
וכן נמי מה שהביא הש"ך בי"ד סי' רנ"ט סק"ו משם מהר"י כהן דכתב לחלק בין ס"ת לכלי הקדש הוא היפך ס' מור"ם ואין לנו אלא דברי מור"ם ומה גם שמצינו תשובה שלימה למהרש"ל שאלה ט"ז שכתב בהדיא וז"ל שכל שלא התנה בפני עדים שלא נתנה לחלוטין אלא להיות בהיכל עד זמן שירצה א"כ מסתמא אקדישא הוא דאקדיש ואפי' אם היה הוא חי והיה רוצה לקחתה לעצמו לאו כל כמיניה אם אין לו ראיה וכו' אפי' טען ברי שלא נתנה לחלוטין ומשו"ה ראיתי ושמעתי שבני אדם שהיו מתנדבים ס"ת לבהכ"ן היו מתנים ברבים שאינה לחלוטין וא"כ אותו שלא התנה איהו דאפסיד אנפשיה ק"ו בנו של ק"ו שמת האב ולא היה פוצה פה יע"ש, והביא ראיה לדבריו מדברי מוהריק"ו שורש קס"א נראה בהדיא דדעתו שלא לחלק בין ס"ת לכלי הקדש והדבר תלוי במנהג קבוע או במכניסו על תנאי ומהשתא עלו ובאו דברי מר"ן ומור"ם ומהרש"ל בשיטה חדא ודלא כהרב מגן דוד שם בסקי"ד שכתב דנראה שרש"ל חולק על מהריק"ו וכן מצאתי להרב מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם בסי' קנ"ג סק"ג שדחה דברי המ"ד שכתב שחולק רש"ל עם פסק הש"ע וכתב שאינו מוסכם דהא מהריק"ו שהביא מר"ן כתב דלא שייך חזקה בס"ת העשוי מתחילתו וכו' עד יום פקוד אותו הבעלים וא"כ כיון דמתחילתו היה ע"מ כן הרי חזקה היתה לו שהוא של אבותיו אפי' אחר שהונח בבהכ"ן לכך לא פקעה חזקה בלא ראיה אבל רש"ל מיירי בסתם ואדרבא אמרינן חזקה דאקדישה כיון דלא היה ג"ד בהבאתו לבהכ"ן וסיים בה ועיין בב"ח ביו"ד סוס"י רנ"ט וכתב עוד ומנהגינו שכל מי שמביא תפוחים ואין רצונו להקדישם שם שיכתוב שטר מקודם וכו' יע"ש, כלל העולה דלדידן דאין מנהג קבוע בזה ואדרבא מנהגינו להתנות כל שלא כתב התנאי בעדים איהו דאפסיד אנפשיה ואמרינן דלשם הקדש הניחו בבהכ"ן ולא מצי הוא עצמו וכ"ש יורשיו להוציאה מאותה בהכ"ן ובנ"ד שעשאו למנוחת נפש הנפטר אין צריכים לכל זה דמעשיו מוכיחים דהקדישו הקדש גמור שיקראו בו בצבור וזכות הרבים תלוי בנפש הנפטר למ"ן טוב מבנים ומבנות והמונע טוב מנפש הנפטר נקרא עושק רש, וכ"ז הוא אפי' להוציאו לבהכ"ן אחרת וישאר לזכות בעליו לא מצו כדכתיבנא אבל זה שרוצה למוכרו ולפרוע חובותיו מדמיו או לצורך מחייתו אפי' בשלו אינו רשאי דאע"ג דמר"ן בסי' ק"ע ס"י כתב י"א דיחיד בשלו אפי' ס"ת מותר למוכרו וכו': [הגהה וביו"ד סי' רפ"ב סי"ח הביא גם סברת המתיר בלשון יחיד ומשמע דהלכה כבתרא כיון דכולהו נאמרו בלשון יחיד ומצאנו להב"י בסי' י' בא"ח שכ' אע"ג דהרא"ש אתי כפירש"י כיון דרש"י מפרש הוא ולא פוסק הו"ל הרמב"ם והרא"ש חד לגבי חד והלכה כהרמב"ם וכן כתב הרדב"ז דבכל מקום פסקינן כהרמב"ם לגבי הרא"ש כ"ש הכא דאיכא חומר קדושת ס"ת ומה גם דבשלטי גבורים כתב דסמ"ג קאי בשיטת הרמב"ם יע"ש, ועיין ב"י יו"ד סי' ע"ר שכתב על דברי הר' מנוח דלא התיר בס"ת דיחיד רק לסופרים הסוחרים דקיימי למכירה יע"ש] ויש מי שאוסר אא"כ ללמוד תורה ולישא אשה הרי בי"ד בהל' ס"ת סי' ע"ר סתם כיש מי שאוסר שכתב ואינו רשאי למוכרו אפי' יש לו הרבה וכו' ואפי' אין לו מה יאכל אבל ללמוד תו' ולישא אשה מותר למכור הרי דסתם כדעת היש מי שאוסר והיא דעת הרמב"ם שכתב בהל' ס"ת פרק יו"ד הל' ב' ס"ת נוהגים בו קדושה יתירה ואסור לאדם למכור ס"ת אפי' אין לו מה יאכל ואפי' היו לו ספרים רבים ואפי' ישן ליקח בו חדש לעולם אין מוכרין ס"ת אלא לשני דברים שילמוד תורה בדמיו או לישא אשה בדמיו והוא שלא יהיה לו דבר אחר למכור עכ"ל ואפי' לפי מה שהביא בסי' קנ"ג במחלוקת יש לנו להחמיר משום חומר קדושת ס"ת כ"ש דסוגיא בדוכתא עדיפא דסתם כהרמב"ם הח"פ צפרו יע"א בשבט מש' שם עולם אתן ל"ו אש"ר ל"א יכרת לפ"ק:
נאם ע"ה שאול ישועה ס"ט: