אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן לח
טופס פס"ד וז"ן, שאלה המלך היה נושה בקהל סך מה מממון עצמו ואחר מיתת המלך קודם שנכנסה בלשת לעיר בא שר א' במאמר המלך בנו אשר מלך תחתיו לגבות ממון ההוא מהיהודים כי נתן המלך לשר ההוא ולבני החיל כל אשר ליהודים ובכלל גם הממון ההוא ובאו הקהל ופנקסו לו כל מי שיש בידו מממון המלך ובכלל המפונקסים פנקסו לו את ראובן כי גם הוא בידו מממון המלך ובאותה שעה לא היה מצוי שם ראובן בהאלמללאח וכשגמר השר המגבה הלך להאלודאייא ומצא שם ראובן ותפסו לפרוע הסך המפונקס עליו וראובן היה ממכירי השר ומיודעיו ויפייס את השר ע"י שרים רבים ונכבדים עד אשר מחל לו ופטרו ממקצת מהסך ההוא, ועכשיו תובעים הקהל לראובן לתת להם הממון ההוא שבו מחל השר ההוא לראובן וראובן טוען שכיון שמחל לו השר זכה בו ולו לבדו יהיה' ולכאורה נראה דהדין עם ראובן דהוי כזוכה מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דסי' רנ"ט ס"ז דזכה מההפקר דמלך שכעס על עבדיו ולקח כל אשר להם בכה"ג הוי דינא דמלכותא דינא ולא מקרי גזל כמ"ש מר"ן סי' שס"ט ס"ח וא"כ זכה בו ראובן מאת השר וכ"ש הכא שאינו ממון הקהל אלא ממון המלך ונתנו המלך לשר דכל שמוחל לו השר זכה לעצמו, ואע"פ שכתב מר"ן בסי' קע"ח שותפים שבקש א' מהם וכו' וכן הביא בב"י בשם רבי' קלונימוס זקני ז"ל היה השר מוחל וכו' ע"ש, הרי כתב הב"ח דלטעמא קמא שהביא הרא"ש בשם רבינו שמחה דאם מחל בבקשתו הוי לאמצע משום דהוי שלוחם היינו דוקא אם המוכס ידע שהוא א' מהשותפים אבל אם לא ידעו כלל שהוא שותף אפי' בקש ממנו שימחול לו מחל לו לבדו ע"כ, והכא אנן סהדי דלא ידע הגוי מזה כלל שיש לו שום שותף בזה הממון ועוד דשאני התם במס דכל הקהל שותפים במס וכיון שמחל לו בבקשתו אמרינן שהוא שלוחם. אבל הכא חוב הוא שנושה בהם המלך מממון עצמו ואינו נותן אלא מי שיש בידו ממון המלך וכ"א נתפס בחובו והשר מחל לו בבקשתו פשיטא דלעצמו הוא ואפי' נימא דה"נ כיון שמחל בבקשתו הוא לאמצע מ"מ אם אמר לעצמי נתכוונתי נאמן בשבו' וכמ"ש הב"י ז"ל בשם ראבי"ה בסוף סי' קפ"א אהא דשיירא שעמד עליה גייס וכו' והא לא דמיא אלא להא דכתב מר"ן סי' קפ"ג שיירא שהיתה במדבר ועמד עליה גייס וטרפה אם אינם יכולים להציל מידם ועמד א' והציל הציל לעצמו ע"כ וה"נ אפי' אם לא היה ממון זה ממון המלך אלא ממונם כיון שכל היהודים היו באותה שעה בסכנה גדולה כידוע שכל הנתפס לא היה אפשר לו להציל את עצמו אפי' ע"י הדחק אם לא ברצי כסף ונוסף על זה סכנת גופו ודאי זה שעמד והציל דהציל לעצמו ואע"פ שלא אמר לעצמי אני מציל זכה בו' וכ"ש השתא דלאו ממונם הוא אלא ממונו שזכה בו מהמלך ונתנו לראובן דזכה בו, עוד יש להביא ראיה ממ"ש הב"י ז"ל בשם ר"מ שפסק על ראו' שבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס וביקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל לו הציל לעצמו אבל אם קודם פשרה ביקש לפוטרו ופטרו חייב ליתן מס כדאמרינן גבי שיירא וכו' ועמד א' מהם והציל והם יכולים וכו' הציל לאמצע ואע"ג דאמר לעצמי אני מציל דמה שהשר פיחת לו הוא מכביד על אחרים ע"כ, משמע להדיא דלאחר פשרה הוא לעצמו. וקודם פשרה נמי לא אמרינן דהוא לאמצע אלא במה שהוא פוחת וכו', והכא בנ"ד איתנהו לתרווייהו חדא דלאחר פשרה פייסו דכיון דחוב הוא נושה בהם הרי סכומו קצוב וכלאחר פשרה דמי וטעמא דמה שפוחת וכו' לא שייך הכא דכ"א אינו פורע אלא מה שקבל מממון המלך ולא יותר ואפי' לסברת המרדכי שהביא מר"ן סי' קע"ח קודם סברת ר"מ שכתב שצריך ראובן לסלק הקהל הכא ג"כ הרי ראובן מסלק הקהל שהרי השר מנכה חוב ראובן לקהל מממון המלך ואינו מכביד על אחרים בשביל מחילתו של זה, עוד יש לפטור את ראובן ממ"ש מר"ן בב"י בסי' קפ"ג וז"ל כתוב בתשו' להרמב"ן אם הקהל מינו שליח את ראובן בגביית המס ולפרוע הגוי ממה שיגבה והגוי ההנהו משלו במעות והקהל אומרים לראובן מה שנתן לך הגוי קנינו וראובן טוען המתנה לא באה לידי בסיבתכם אלא שההניתי אותו מסתברא דהדין עם ראובן וכו' ע"ש, משמע מהכא דאע"פ שהוא שליח של הקהל ומצו למימר בסיבתנו ההנה אותך אפי"ה אמרינן דזכה ראובן לעצמו כ"ש הכא דלא הוי שליח דהקהל לומר לו בסיבתנו ההנה אותך ועוד שראובן הוא מיודעי השר ודאי דמצי ראובן לומר לא בסיבתכם ההנה אותי אלא בשביל עצמי ההנה אותי משלו ולא משלכם: זהו מה שנלע"ד הקלושה ואיני במורה הלכה אלא כנושא ונותן לפני רבותי בקרקע אם יראה לפני רבותי בעלי הוראה, וחתום החה"ש כהה"ר יהודה טולידאנו יצ"ו:
תשובה מאשר יקרת בעיני נכבדת, גור אריה יהודה מטרף בני עלית אנא נפשאי כתבית יהבית ברחימו וחביבותא מה שלא הייתי כותב לזולתך שאינו מחק המוסר לכתוב במקום שלא באו דברי דייני מתא. ואמינא ודאי יישר חילך לאורייתא. ויפה כוונת להלכה דדבר ברור הוא דמה שמחל השר לראובן והיקל ממשאו אפי' ע"י בקשתו דזכה בו לעצמו הוא לבדו ואין לזרים אתו דזה נהנה וזה אינו חסר הוא כדמוכח בפ' חזקת הבתים דל"ה ע"א אמר רב אשי פרדכת מסייע מתא והני מילי דאצילתיה מתא אבל אנדיסקי סייעתא דשמיא היא ע"כ, ופסקה מר"ן ע"פ פי' רשב"ם בסי' קס"ג ס"ו וז"ל אדם שהוא בטל אם בני העיר פייסו בשבילו וכו' ומחמת זה פטרו וגבה מהם חלקו שנתמעט צריך לשלם להם חלקו שהטיל עליהם אבל אם מעצמו פטרו אע"פ שהטיל חלקו על בני העיר פטור עכ"ל, וכן הוא לשון הטור שם מוכח מדבריהם שכל שלא הטיל חלקו על בני העיר שאינו חייב לקהל כלום אע"פ שהם פייסו בשבילו דהכי דייקי דבריהם וכן דייק הנימוק"י מדברי רשב"ם שכתב ומתוך כך נתרבה מס עליהם ומה שפחתו מזה גבו מהשאר עכ"ל וכתב עליו הנימוק"י נראה שאם לא נתרבה עליהם מס בהצלתו אין לו לסייע להם כלום כן דקדק הריטב"א מדברי הר"ם ז"ל ונראין לי דבריו עכ"ל, וכן דייק לשון הרא"ש שם וז"ל וה"מ דאצילו ליה בני מתא ובדיבורא הקיל עליו והכבידו עליהם ע"כ, מש' מדבריו שכל שלא הכבידו עליהם אין להם שום תביעה עליו, וא"כ כ"ש בנ"ד שהוא הציל עצמו ע"י בקשתו ולא היה להם שום פסידא בהצלתו דאין חייב להם כלום ואין לומר דלא נאמרו כל הדברים הללו אלא באדם בטל שאין לו שום מו"מ בעיר שלכך פייסו בעדו להצילו אנן נמי מקילינן עליה לפוטרו כשלא הוטל חלקו על בני העיר אבל באדם שיש לו ריוח בעיר יש לנו לאחמורי עליה לחייבו אפי' לא הוטל חלקו על בני העיר כיון דהצלתו באה ע"י פיוס וכההיא דסי' קע"ח ס"א גבי שותפין שביקש א' מהם מהמוכס שימחול לו ומחל לו הוא לאמצע, ונימא דה"ה דגבי א' מהקהל דשותפי נינהו בענין מסים והתם מיירי אע"ג דלא הטיל חלקו על שאר שותפים וכי היכי דלא ליקשו אהדדי נאמר דהכא מיירי באדם בטל והתם מיירי במי שיש לו ריוח בעיר דומיא דשות' דנקט מר"ן ונאמר שמר"ן סובר כי"א קמא שהביא מור"ם בסי' קס"ג ס"ו בהגה וז"ל מי שמחל לו השר חלקו במסים אם בא ע"י בקשתו צריך ליתן לקהל חלקו ע"כ והיא סברת רבינו שמחה שלמד כן עפ"י מה שהוא מפרש התוספתא שהביא הרי"ף והרא"ש פ' הגוזל בתרא השותפים שמחלו להם המוכסים מה שמחלו מחלו לאמצע ואם אמרו בשביל פ' מחלנו מה שמחלו מחול לו ע"כ, ופי' רבינו שמחה דרישא איירי שביקש א' מהשות' לטרוח בשביל חבריהם יע"ש, ומתוך כך פסק על ראובן הבא אצל השר לאחר שנתפשרו הקהל מן המס ובקש למחול לו חלקו מן המס ומחל לו מה שמחל צריך לחלוק עם הקהל עכ"ל: אבל לקושטא דמלתא, אין לומר כן דודאי לא שני לן בין אדם בטל לאחר כדמוכח מהמרדכי פ' הגוזל בתרא סי' ק"פ בשם תשו' הר"ר אביגדור כהן וז"ל ונראה דאף בעשיר שנו"נ בעיר ומרויח דינו כן ופרדכת דנקט אורחא דמלתא הוי למחול לו לפי שיודעין שאין לו ממון הרבה כי העשיר למה ימחלו לו עכ"ל, וכן כתב מהרשד"ם בחח"מ סי' שס"ד דלרבות' נקט פרדכת דאפי"ה מסייע מתא ופי' גם דברי מהריק"ו בסי' קפ"ד לשיטה זו יע"ש. וכתב הרב מטה אהרן ח"א סי' נ"ה שכן דעת הרב עצמות יוסף ושהכי נקטינן יע"ש הרי מבואר מקמאי ובתראי דאין לחלק בין אדם בטל לאחר דכל דלא מטי פסידא לקהל מחמת הצלתו אין להם עליו כלום ומר"ן נמי דנקט אדם בטל לאורחא דמלתא נקטיה וה"ה לאחר ולפ"ז אדרבא סובר מר"ן כסברת מהר"ם החולק על רבינו שמחה שהוא הי"א בתרא שהביא מור"ם שם דלאחר פשרה שכבר נתפשרו עם השר ומחל לא' חלקו אפי' ע"י בקשתו הוא שלו מחמת שאין פסידא לשאר בני העיר מזאת המחילה לפי שהשר מנכה להם אותו סך שמחל מקצבת הפשרה יע"ש ולפ"ז הוי פי' רשב"ם בפירוש הך מימרא דפרדכת ופי' מהר"ם ע"ד התוספתא עולות בקנה אחד, ורבינו שמחה שלמד מדין התוס' דאפי' אחר פשרה שאין פסידא לשאר בני העיר אפי"ה מה שמחלו לו ע"י בקשתו הוי לאמצע יש לו פי' אחר בההיא דפרדכת הביא דבריו הרב מט"א ח"ב סי' נ"ב שהובאו דבריו תוך תשו' מהר"ם קובץ גדול סי' תתקל"ב אחר שהביא פירושו על התוספתא כתב וז"ל וההיא דאפרדכת אם אצילתיה מתא פי' שהציל הוא את עצמו או שהיתה הצלתו ע"י א' מבני מתא ופטרוהו מהמס הנוגע לו מסייע מתא ר"ל אותה המחילה היא לכל בני המדינה דכולהו שותפי נינהו וכולהו שלוחי אהדדי אבל אנדיסקי שהשר נתעורר מעצמו או ע"י בקשת איזה אדם שאינו מבני מתא ס"ד היא יע"ש, ולפ"ז דברי מר"ן תמוהים דנראה כפוסח על ב' הסעיפים דבסי' קע"ח נראה מסכים לפי' רבינו שמחה בתוספתא הנז' ובסי' קס"ג נקיט כפירוש רשב"ם וקשה לזווגם, ויש ליישב דלא נקיט מר"ן כדברי רבי' שמחה רק בשותפים גמורים מטעם שדרך השותפים לטרוח בשביל חבריהם ולכן השמיט משם הדין שלמד רבינו שמחה בענין המסים מדין השותפים משום דלא ס"ל כן בענייני מסים דאע"ג דכל הקהל שותפים בענייני מסים מ"מ המבקש מהשר למחול לו לעצמו הוא מבקש ואין דרך היחיד לטרוח על המחיל' בשביל הצבור אלא בשביל עצמו וכשמבקש ולא מטי פסידא לצבור ממה שמחל לו השר הו"ל זה נהנה וזה אינו חסר ולמה יתן לקהל חלקו ודו"ק:
והשתא דאתינא להכי נימא דבנ"ד אפי' רבי' שמחה יודה דע"כ לא קאמר דהמחילה הויא לאמצע אלא במקום שהשותפות במקומה עומדת וזה בא לחלוק שלא מדעת חביריו לזכות בעצמו לכך לא מהני משום דאין שותף חולק שלא לדעת חבירו, אבל בנ"ד הרי נתפרדה חבילת השותפות במס זה מדעת כולם במה ששינו את תפקידם שהיה דרכם לגבות המס באגודה א' ע"י עצמן ובפעם הזאת נתנו פנקסם ליד השר מדעת כולם שיהא כ"א נתפס ונדרש לעצמו ודאי הוא דכל הבא לבקש לזכות לעצמו רשאי וזוכה לעצמו ואין להם עליו כלום וכ"ז אפי' אם היה במציאות שגביית ממון זה הוא מס גמור שהוא דבר שכל הקהל שותפין בו אבל רואה אני דאין כאן מס אלא חוב שנושה בהם המלך שכ"א נותן מה שהוא מלוה גביה ודינם כשנים שלוו כאחד שנעשו ערבים זל"ז דתובע מכ"א חלקו וכשאין לזה נכסים הוא שגובה מחבירו כדין ערב סתם וכשגובה מחבירו מדין ערב הוא חוזר וגובה מזה מה שפרע בעדו אכן כשמחל לזה ואינו תובע מחבירו מה מקום לחבירו לתבוע המחילה לאמצע בדבר שאין שותפים בו. באופן שמכל הצדדים ראובן הנז' זכה לעצמו ואין לקהל עליו תביעה של כלום, וצויי"מ הח"פ צפרו באדר השני משנת נאק"ת בני ישראל לפ"ק:
נאם שאול ישועה אביטבול: