אבני שיש חלק א· רבי שאול ישועה אביטבול
סימן ג
במותב ג' כחדא הוינא ואסהיד קדמנא ה"ר מסעוד בכה"ר יום טוב ה"ן הרוש ששם היה ושם נמצא באותו מעמד שבאה הבתולה ג'והר בתו של שלמה ן' יתאח לתבוע מיחיא עולייל דמי תרנגולת אחת שמכרה לו אמה של הבתולה הנז' וכאשר בא להושיט לה האלדרה'ם לא רצתה לקבלו מידו ולא ידע מאי טעמא לא רצתה לקבל מיד הבחור הנז' ואמרה שלא תקבל האלדרה'ם הנז' כ"א מיד מסעוד העד הנז' וכן היה שנתן הבחור האלדרה'ם ליד מסעוד הנז' ומסעוד נתנו בידה בשביל פרעון דמי התרנגולת ואחר שהיה האלדרה'ם בידה ענה הבחור הנז' ואמר בזה"ל האדוך לקידושין דייאלך ושתקה והלכה לדרכה עכ"ם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתימנא הכא תמ"ת והי"ז ז' במרחשון שנת לך ואספת את זקני ישראל לפ"ק וקיים:
שאול ישועה בכמוה"ר יצחק אביטבול זלה"ה ישראל יעקב בלא"א מרדכי עולייל עוד בתלת הוינא ואסהיד קדמנא הבחור אהרן ן' מסעוד ן' שלוש בתע"ג ששם היה ושם נמצא באותו מעמד ולא רצתה לקבל הבתולה הנז' האלדרה'ם מיד הבחור הנז' עד שנתנו ליד מסעוד הנז' ואז קבלתו מיד מסעוד ואחר שהגיע לידה ענה הבחור ואמר בזה"ל הא הווא'ך עטא'ך לקידושין דייאליך ושתקה והלכה לדרכה וברר בעדותו שהאלדרה'ם הנז' הוא שלו שנתנו ליד הבחור לפרוע דמי תרנגולת שבשליחותו קנאה לו ואין להבחור שום זכות בהאלדרה'ם הנז' עכ"ם עדותו וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בזמן הנז"ל והשו"ק:
שאול ישועה ס"ט ישועה אזולאי ס"ט בלא"א יהודה נ"ע עוד בתלת הוינא ואסהיד קדמנא ה"ר מרדכי ן' משה אלבאז בתע"ג ששם היה ושם נמצא באותו מעמד ולא רצתה לקבל האלדרה'ם מיד הבחור כי אם מיד מסעוד הנז' ואחר שקבלתי ענה הבחור ואמר בזה"ל האדא'ך אדרה'ם דלקידושין ושתקה והלכה לדרכה עכס"ע וקבלנוה כדחזי וחתי' הכא תמ"ת בזמן הנ"ל וקיים: שאול ישועה ס"ט ישועה אזולאי ס"ט בלא"א יהודה נ"ע כאשר שמעתי בת קו'ל יוצאת קול באשה קול הקריה הומה בדבר ערוה החמורה נערה שנתקדשה עמדתי מרעיד לאמר איה הקדי'שה, ותכף שלחתי וחקרתי אחר הנמצאים באותו מעמד שלשה המה העדים הנ"ל וסתמו עדותם כנז"ל:
ואנכי הרואה דאין מקום חלות לאותן קידושין וכמאן דליתנהו דמי מכמה טעמי דכל חד מינייהו הוי עיקר לביטול אותן הקידושין והיו כלא היו' חדא דהלכה רווחת דקי"ל ידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים אפי' לענין קידושין, וכמו שפסק מר"ן באה"ע סי' כ"ז ס"ד אחר שרקד וברר וטהר וזקק כל הסברות ועלתה בידו דכל דאמר הרי את מקודשת וגייז מלת לי דאינה מקודשת שאינו מוכח למי קדשה אם לעצמו אם לאיש אחר, ונ"ד גרע טפי בכל השלשה עדויות הנז"ל, אם בעדות הראשונה שהעיד מסעוד הנז' שבלשון הזה אמר האדו'ך לקידושין דייאל'ך דאין כאן הוכחה למי קדשה, וגם אין מוכח שהאשה המקבלת תתקדש באותו דרה'ם שאינו אלא כאומר לה אותן קידושין שלך הן. ולא שתתקדש היא בהם שכבר הם שלה, וגם הלשון האמור בעדות השניה שהעיד אהרן הנז' שבלשון הזה אמר הא הווא עטא'ך לקידושין דייאל'ך גרע טפי דלא משמע מיניה שרוצה לקדשה אלא כמודיעה בעלמא שהאלדרה'ם שנתן בידה מסעוד העד הנז"ל נתנו לקידושין שלה ומסעוד הנז' אין לו חפץ באותן קידושין אפי' אם שתק לא הויא שתיקתו הודאה, חדא דנשוי הוא ומושבע ועומד שלא ישא וכו' ואיך תהיה שתיקתו הודאה לעבור על שבועתו, ועוד דלאו שליח שוייה שיאמר הוא ויתן זה, ועוד דבעדותו מוכח שלא שמעו אזניו כהאי לישנא וכ"ש דבשמעם הג' עדים הנז' דברי פיהו סכלות גערו בו שלשתם למה יעשה שחוק באיסור ערוה החמורה ועוד דלא מוכח מהאי לישנא שתתקדש באותו ממון אלא כאומר שאותו ממון הקידושין שלך הוא כאמור לעיל:
וגם הלשון האמור בעדות אחרונה שהעיד מרדכי הנז' שבלשון הזה אמר האדא'ך אדרה'ם דלקידושין הוא גרוע מכולם שאין מוכח מי הוא המקדש ולא האשה המקבלת היא המקודשת, שאינו אלא כאומר שהאלדרה'ם ההוא של קידושין הוא. או מחמת שנתקדש' בו איזה אשה ונקרא עליו שם קידושין כמו שכל הנשים שומרין המעה או הדרה'ם הניתן להם לקידושין ואין מוציאין אותו שאומרים עליו שזה של קידושין הוא, אי נמי קרא עליו שם קידושין שרצונו היה לקדש בו איזה אשה ולכך הכינו ועכשיו הוצרך להוציאו ומעולם אין כאן הוכחה בהאי לישנא שרצונו לקדש בו הנערה הזאת. הרי שכל הלשונות האמורות מפי העדים הנז' הבל המה ואין בם מועיל ובר מן דין בנ"ד אפי' אם היו ידים מוכיחות וקדשה בלשון שתקנו חז"ל לא הוו קידושין מטעם דהו"ל מקדש בממון שאינו שלו כמבואר בעדותו של אהרן הנז' שהוא נתן האלדרה'ם הנז' ליחיא הנז' מכיסו לפרוע לו דמי התרנגולת שקנה לי מאמה של הנערה ושלח בו יד לקדש בו וקי"ל באה"ע סי' כ"ח ס"א דהמקדש בגזל אינה מקודשת, והכא שהממון הנז' נעשה עליו שליח להוליכו לאם הנערה לפרעון חוב ושינה מדעת משלחו ושלח בו יד להוציאו לצורך עצמו דינו כגזלן כדקי"ל בחומ"ש סימן רצ"ב ס"ה גבי שולח יד בפקדון ובסי' שנ"ט ס"ה גבי הלוקח בשאלה שלא מדעת בעלים דבכולהו נקרא גזלן, ולפי"ז אפי' אם קדשה קידושין גמורים ונתרצית הנערה ואמרה הן כיון שהממון גזל בידו ואינו שלו לא הוו קידושין. וא"ת ומה יועיל עד א' שמעיד שהממון אינו שלו במקום דאיכא תרי סהדי דמסהדי שראו שקדש בממון שהיה בידו וקי"ל כל הנמצא ביד האדם חזקה שהוא שלו כדאיתא בחו"מ סי' ס"ט וכמו שכתב הר"ן הביא דבריו מר"ן סי' ל"ח באה"ע בההיא דעל מנת שיש לי מנה דכתב הטור דאם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת וכתב מר"ן ב"י שהר"ן חולק בזה שכתב דכל שאנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהוא שלו יע"ש, וא"כ הו"ל תרי סהדי שהממון שלו וחד מסהיד שאינו שלו ואין דבריו של אחד במקום שנים, וי"ל דהכא אין כאן הכחשה בין העדויות שנאמר אין דבריו וכו', אלא שזה ראה וידע שהממון אינו שלו ואלו לא ראו ולא ידעו שהממון שלו אלא שמכח חזקה דכל הנמצא ביד אדם הוא שלו לכך אנו אומרים שהוא שלו וכבר איתרעא האי חזקה בעדות העד שמעיד שאינו שלו ומה גם שהבע"ד עצמו מודה לדבריו שאינו שלו תו לא מחזקינן לומר שהוא שלו, ועיין בתשו' מר"ן סי' ח' וב"ש שם סי' ל"ח:
ועוד דבנ"ד אפי' אם היה הממון שלו כיון שהגיע ליד הנערה בפרעון חוב אמה מה יועיל שחזר ואמר לשם קידושין כיון דמעיקרא קבלתו בחובה כי הדר אמר לה לשם קידושין לאו מידי יהיב לה משלו, ואפי' אם אמרה הן בפירוש וכ"ש בשתקה לבד כנ"ד דאפי' אי אמר לה כן בשעת מתן מעות קודם שתטלנה ושתקה אין שתיקתה הודאה דיכולה היא לומר אין שקלי ודידי שקלי וכמ"ש מר"ן באה"ע בסי' כ"ח ס"ג וז"ל וכן אם החזיר לה חוב שהיה לה אצלו ואמ"ל כנסי סלע זה שאני חייב ליכי והרי את מקודשת לי בו קודם שתטלנו ונטלתו ושתקה וכו' אינם קידושין עד שתאמר הן אבל אם לאחר שנתנו בידה וכו' אפי' אמרה הן אינה מקודשת יע"ש ואין לומר דשאני התם שהחוב שלה ובנ"ד החוב הוא של אמה שהרי קי"ל בחומ"ש סי' קכ"ה ס"א דהילך כזכי דמי ומיד כשהגיע ליד השליח זכה בשבילו של בעל החוב' וא"כ בנ"ד ממ"נ אם הנערה הנז' גדולה בשנים ויש לה יד הרי זכתה משעת קבלה לאמה בחוב זה ולאו מידי יהיב לה לקידושין, ואם היא קטנה שאין לה יד לזכות לאחרים ועדיין הוא ברשותו ואלו אמרה הן מיהא להוו קידושין כיון דהוי לאחר מתן מעות דכיון שקטנה היא אפי' קדשה קידושין גמורים משלו בשעת מתן מעות לא הוו קידו' דהו"ל קטנה שקדשה עצמה בלא דעת אביה דאינו כלום אפי' נתרצה האב אחר הקידושין כמ"ש מר"ן בא"ה סי' ל"ז סי"א ואף לסברת הי"א דסוברים דריצוי האב מהני היינו דוקא בהיכא דלא קדמה מחאה דבת לריצויו ובנ"ד שהיא קדמה ומיחתה אפי' אם יבוא אח"ך אביה ממקום שהוא ויאמר שהוא רוצה אין רצויו כלום לכ"ע וכ"ש שכבר נתרצה ושדכה להבחור ישועה אסולין ולכל זולתו קרינן ביה לא נתרצה:
ואפילו אם לא מיחתה היא ובא האב ונתרצה באותן קידושין אינו כלום מטעם דהויא שתיקתה שתיקה דלאחר מתן מעות ולאו כלום היא כההיא דסעיף ד' שם גבי כנסי כנסי פקדון זה וכו' ואפי' בנתן לה סתם כתבו האחרונים דאמרינן נמי שתיקה דלאחר מתן מעות לאו כלום היא וכמ"ש הריב"ש בסי' ק"ע ודברי ריבות סי' ר"ץ ומהריט"ץ סי' נ"ד וא"כ אפי' נימא דלא זכתה בחוב זה לאמה ומונח בידה סתם כי אמר לה התקדשי לי בו ושתקה אינו כלום:
העולה ממאי דכתיבנא דקידושין אלו בטלין לא שרירין ולא קיימין מכולהו טעמי דכתיבנא ומה גם שכולם אמרו שדרך שחוק והתול היה הדבר ואפילו העדים והיא תשובת הנערה שלא נערה הכסף מידה כשאמר לה לשם קידושין דלא חששא משום דדרך שחוק נעשה הכל וכ"ש שאפי' בדרך שחוק לא רצתה לקבל מידו שהכירה מבין ריסי עיניו שרוצה לצחק בה ולא נתרצית לקבל אלא מיד מסעוד הנז' שהוא גדול ונשוי ובן דעת שלא יאמר לה כלום, וכששמעה דברי הפריץ הנז' שאומר לשם קידושין לא חששא להשליך כסף כיון שלא קבלתו מידו וצור ישראל יצילנו משגי' ויראנו מתורתו נפלאות החותם פה צפרו יע"א בכסלו שנת וגם אנשי המקום אמרו לא היתה בזה קדש'ה ליצירה וקיים:
שאול ישועה ס"ט בכמוה"ר יצחק אביטבול זלה"ה מה שכתב החכם נר"ו בפנים על אותה ריבה שבאה שלוחה מאמה לבחור א' שמכרה לו אמה תרנגולת בסך א'ם ושלחה אותה לו ליתן לה פרעון החוב הנז' ורצה ליתן לה החוב מידו לידה והיא לא רצתה לקבלו מידו עד שנתנו ליד א' מהמזומנים לפני הבחור ואז קבלתו, ואחר שקבלתו אמר לה בזה"ל האדו'ך לקידושין דייאל'ך ושתקה והלכה לה ופסק החכם הנ"ל שאין לחוש לאותן קידושין וכמ"ש בפנים, גם אנכי דעתי מסכמת לדבריו שכדבריו כן הוא דאין לחוש לאותן קידושין: ונ"ל דיש ראיה פשוטה וברורה בא"ה בריש סי' כ"ח בדומה לעניינינו ממש גבי האשה והחזרת חוב האשה, דאם לא שידך אותה דהיינו שלא נתרצית לו מקודם ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך והרי את מקודשת לי בו ושתקה אינה מקודשת, ואם קדמו שידוכין דהיינו שנתרצית לו מקודם ואמר לה כנסי סלע זו שאני חייב לך והרי את מקודשת לי אם אמרה הן בפי' מקודשת ואם אחר שבא לידה אמר התקדשי לי בו אעפ"י שאמרה הן אינה מקודשת אעפ"י ששידך הוא תחלה, ועיין בדברי מר"ן בס"א ותמצא דברי בדברי מר"ן אין חסר אין יתר הרי להדיא אחר שקבלה חובה אע"ג שיאמר לשון קידושין כראוי שלם בלשון לי לא מהני' ואע"ג דשידך ואמרה הן, וטעמא משום שלא נתן לה ממון משלו ובעינן תרתי אמירת קידושין כראוי ונתינת ממון משלו ותהיה אמירת הקידושין בשעת נתינת ממון וכמ"ש מר"ן כנסי סלע זו והרי את וכו' דבשעת נתינת ממון הוא דבעינן אמירת הקידושין אם יהיה ממון שלו, לא כן הכא דהוי ממון שלה לא מהני אפי' אמר בשעת נתינה, הנך רואה דאפי' אמירה בשעת נתינה הואיל והוא ממונה אע"ג דשתקה אינה מקודשת עד שתתרצה לו מקודם ותאמר הן בשעת נתינה דוקא. משא"כ הכא דאמ"ל אחר נתינה אחר שקבלה אותו בפרעון חובו שכתב מר"ן דלא מהני בה שידוכין ואמירת הן. והכא לא מבעיא דאין כאן חלוקה ראשונה שכתב מר"ן כנסי סלע זו שאני חייב לך והרי את מקודשת לי דאפילו שתקה אינה מקודשת עד שיהיו שידוכין מקודם ותאמר הן בשעת קידושין. אלא נד"ז לא דמי כ"א למ"ש מר"ן בחלוקה אחרונה דאם אמר התקדשי לי אחר שקבלתו בפרעון חובה דאם שתקה אינה מקודשת וסיים מר"ן אפי' נשתדכה מקודם ואפילו אמרה הן אינה מקודשת. ונד"ז מיגרע גרע מזה. דמר"ן איירי דאמר לה לשון קידושין כראוי הרי את מקודשת לי ואפ"ה אם שתקה אינה מקודשת, וטעמא דמר"ן משום דשתי' דידה לאו הודאה היא אלא אדרבא לא חששא לדבריו מאחר שקבלתו בפרעון החוב והיינו טעמא דשתקה דזה יורה דאין לה מיחוש בדבריו, הכא נמי נימא הכי אע"ג דשתקה אין כוונתה שתתרצה לו אלא לא חששא לדבריו משום דלא נתן לה ממונו דמה שנתן לה קבלתו בפרעון חובו, והכא מיגרע גרע דמעיקרא גילתה דעתה בפירוש שלא רצתה להתקדש לו במה שלא רצתה לקבל מידו כ"א מיד א' מהמזומנים כמ"ש, וזה הוכחה רבתי דמה ששתקה לא חששא לדבריו כלל וכמש"ל הואיל ולא נתן לה ממון כ"א אמירה גרידתא, ועוד דמר"ן שכתב אם שתקה אינה מקודשת איירי בדאמר לה ל' קידושין גמורים הרי את מקודשת לי ואפ"ה אם שתקה אינה מקודשת כ"ש הכא דלא אמר לה לשון קידושין שלא אמר לי, שכתב מר"ן בסי' כ"ז ס"ד דאפי' נתן לה ממון אינה מקודשת מאחר דלא אמר לי א"כ אפי' לא שתקה ואמרה שקבלה אותם לשם קידושין ונתן לה ממונו לא הוו קידושין כמ"ש מר"ן. ואין אנו צריכין לשתיקתה, ואע"ג שכתב בהגה דיש מחמירין באם לא אמר לי והוו קידושין. הרי הפוסקים דחו אותה סברא ואמרו לאו סמכא היא, ושכ"כ מור"ם על מ"ש מר"ן אינה מקודשת ועיקר שדחה אותה סברא. ובלא"ה נד"ז לא דמי למ"ש בהגה דהמחמירין איירו בנתן הכסף משלו ובשעת נתינת הכסף אמר לה הרי את מקודשת, אבל בנד"ז דלא נתן הכסף משלו אלא שקבלתו בפרעון החוב ואח"ך אמר לה ודאי מודו המחמירין דאינם קידושין כלל. באופן נמצינו למדין דיש שני צדדי היתר דלא הוו קידושין. הן מצד דלא אמר מלת לי על לשונו ולא אמר דבר המוכיח שמושך אחריו לשון לי, וכמ"ש מר"ן בסי' כ"ז ס"ה שאם כשנתן לה הכסף אמר לה הריני נותנו לך בתורת קידושין הוי כאומר לי: וכתב הריק"ש הטעם משום דאיכא לישנא יתירא שהוא במקום לי שהכל רואים שהוא הנותן ולמה יאמר הריני אם לא להודיע שמקדשה לעצמו והוי כמו לי ע"כ, וא"כ בנד"ז לא אמר הריני, ולא דמי אלא למ"ש שם מור"ם בהגה אבל אם אמר הן קידושין לחוד אינו כלום ע"כ. והן מצד מ"ש מר"ן בריש סי' כ"ח שאם אחר שבא לידה אמ"ל התקדשי לי אינה מקודשת ואע"ג דשתקה ואע"ג אם היתה אומרת הן ושדכה מקודם אפ"ה אינם קידושין וכמש"ל, כ"ש הכא דשתקה ולא אמרה הן וגם הוא לא אמר לשון קידושין הדבר ברור דאינן קידושין כלל וכמ"ש החכם הפוסק נר"ו. ומאי דאמרן דהיכא דאיכא לישנא יתירא שהוא במקום לי, ה"מ אם בשעת נתינת הכסף אמר הריני כמ"ש מר"ן בלשונו הצח כשנתן לה הכסף וכו' אבל אם אחר שבא לידה הכסף אף אם יאמר לשון קידושין גמורים כראוי לא מהני:
נקטינן מהכא דהאי קידושין דהאי ריבה אינן קידושין כלל ואין בהם שום חשש קידושין ולא ריח קידושין כלל ולמאן דתצבי הנערה הזאת תשתדך ותתקדש ותנשא ולית מאן דימחא בידה, ולראית האמת והצדק ח"פ פא'ס יע"א בח' כסלו מש' ראשו כתם פז לפ"ק וקיים:
אליהו הצרפתי הד"א שמואל אבן צור שאול סירידו ס"ט: