אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן נז
בע"ה יום ג' ט' למב"י האדר"ת לפ"ק אהרישאר:
לשני המאורות הגדולים עיני העדה לתורה ולתעודה עמודי התוך אשר כל בית ישראל עליהם נשענים תורה וגדולה כאחד חונים מאורי הגולה המפורסמים לשם ולתהלה ה"ה הרב הגאון הגדול מוה' מרדכי זאב סג"ל ני' והרב הגאון הגדול מהו' יוסף שאול סג"ל ני' בפהמ"ח ספרי מפרשי הים ומגן גבורים בורא רוח ויוצר הרים קרניכם ומזליכם ירום עד עמוד הכהן לאורים.
בשנה שעברה נטבעה ספינה מליאה בנהר סאמאש בכפר פאדערא עם הרבה אנשים יהודים וגוים והרבם צאן ומחמת כבדותה נשקעה במצולה ויהי מספר בני ישראל שלחה אחד מהם הי' לו עזר מקודש ששט עד הגיעו ליבשה וחביריו ג"כ התחילו לשוט על פני המים ונתייעפו מאוד עד שנפלו למטה וזה הי' במעמד הרבה אנשים רצו אחריהם להושיעם בכל מאמצי כחם ולשוא הי' יגיעם וגם מהצאן מעט אשר יוכלו להציל וב' האנשים הנטבעים הנ"ל המה א' כה' דוד ליב מפאדפרא וחתנו נטע ב"ה שבח משימוזנא ובהתפעלות רב נמצא ר' דוד ליב הנ"ל אבל חתנו הנ"ל נאבד ונשכח זכרו הגם שהוציאו קול לחפשו שיש אצלו שמונה מאות זה' והנה השאלה הנ"ל באה לפני ואמרתי שאין מקום להתיר אח"כ לשמע אוזן שמעתי שבהתפשרות השלגים נמצא איש הנ"ל בנהר הנ"ל וכן הובא גב"ע לפני וזה נוסחה.
במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה כה' אברהם ב"ה משה והעיד בת"ע באם לא יגיד כו' איך שבשנה שעברה ביום עש"ק ג' שבועות אחר פסח נטבעה ספינה עם כמה אנשים יהודים וא"י והרבה נטבעו ובתוך הנטבעים היו ב' יהודים ה"ה כה' דוד ליב מפאדפרא וחתנו ר' נטע משימתנא ואני הייתי אצל הטביעה וראיתי איך שנטבעו והלכו ע"ס המים עד שנשקעו למטה ואחר שנפחתו המים נמצאו הנטבעים הנ"ל חוץ מר' נטע הנ"ל שלא נמצא הגם שהעבירו קול לחפשו היטב כי יש באמתחתו לערך ח' מאות זהו' ועתה שלא נמצא חשדו את המחפשים שמחמת המעות הנ"ל השליכו אותו המוצאים אותו בלקחם המעות ממנו ולא נמצא רק השסיוופל שלו והן עתה אחר פורים נשמע קול שהגוים דכפר דאבאשען מצאו את הנטבע הנ"ל כעת בהליכת הכפור מע"פ המים וה"ה ר' שלמה גיסו של הנטבע הנ"ל הלך לשם והביא עמו את החגורה שהי' חגור ר' נטע הנ"ל בעת טביעתו אשר נתנו לו הגוים דשם שנמצאו אצלו עתה והנה אנכי הכרתי היטב את החגורה הנ"ל וגם שארי אנשים הכירו היטב בטב"ע חת החגורה הנ"ל שהי' ר' נטע הנ"ל חגור בו בעת טביעתו גם דברתי עם ערל א' מכפר טשומען ושאלתיו אם אמת הוא מה שנשמע שנמצא הנטבע הנ"ל האיש משימוזנא אשר חפשו אותו בכל הקיץ והשיב שהוא הי' אצל המציאה וראה שהגוים מדאבאשען אחזו חיש א' בחגורה והוציאו אותו אל היבשה וראה אותו בפניו וזקנו שהי' נעלב וגם הד' כנפות שלו לבוש כדרך היהודים גם הכתונת שלו עם הקנפפליך ויותר לא ראה כי הלך משם ר' שלמה הנ"ל בעל אחות אשת ר' נטע הנ"ל העיד כנ"ל שכאשר הודיעו לו היהודים מכפר גלאדי מהמעשה הנ"ל הלך לשם וסיפרו לו ה"ה כה' ברוך ושארי אנשים משם איך שבא ערל א' מכפר דאבאשטן וסיפר להם שנמצא היהודי משימוזנא במים והלך ר' שלמה הנ"ל לכפר דאבחשען והי' הרבה גוים ביחד וברואם את ר' שלמה הנ"ל וטרם יקרב אליהם שמע שמתלחשים זה עם זה הנה בא היהודי לחפש את גיסו עתה הרעוחם אשר עשיתם שהשלכתה אותו בחזרה למים כי תהיו צריכים ליתן דין ע"ז ותחלה רצוי להכחיש ואח"כ אמר להם בן השופט הלא נודע הדבר וא"א להכחישו והשיבו שנים מהם מה הי' לנו לעשות כי הכפור הי' נחוץ עלינו והיינו יראים להתעכב הרבה והנה התחיל ר' שלמה הנ"ל ודיבר עם המוצאים אותו לאמור איה האיש אשר מצאתם והשיבו כי השליכו אותו המימה ולא לקחו ממנו רק את הרימען אשר הוציא מהמכנסים שלו ובתוך כך נשבר הגוף בתוך ידיהם חזר ושאל אותם הידעתם שהוא הי' גיסי הנ"ל והשיבו כי הכרנו אותו שהוא הי' ולא אחר כי מני אז היינו מכירים אותו היטב בחיים וגם עתה הכרנו כי זהו ולא אחר וגם המכנסים שלו הי' לבוש עתה ושאל אותם אם הי' הכיס בהמכנסים כמו בשלו והשיבו לאו רק באופן אחר שהי' פתוח למעלה עוד שאל איזה בגד עליון שהי' עליו והשיבו שהי' רעקיל של טיך עם כפתורים רחבים וגם הד' כנפותיו שלו הי' לבוש גם החלוק הי' עם כפתורים קטנים כ"ז הוגבה כו' ע"כ.
ומאחר שראיתי פקפוקים עדיין ע"כ אמרתי שאלה זו צריכא רבה ואפרש שיחתי קדם הדר"ג הי"ו זה חסדיכם אשר תעשו אם נכון הדבר ממעכ"ת ני' להיות מסכימי קום לחות דעתיכם הרמה והנשאה דעת נוטה ודעת התורה בכחא דהתירא ועמכם הסליחה כי מלאכת שמים הוא.
ובהשקפה הראשונה ראיתי בזה כי יסודי היתר עגונה הנ"ל ועמודי' שלשה המה א' עפ"י דברי ר' ברוך ושארי אנשים מגלאד בשם הערל שאמר במסל"ת שנמצא היהודי משימוזנא שנטבע במים ב' מה שאמרו הערלים בדאבאשען לפני ר' שלמה הגם שאמרו ע"י שאלה מ"מ באמצעות הדברים נראה שכבר הי' מפורסים ונודע על ידיהם שמצאו האיש הנ"ל ולכן יש לחשוב הכל כמסל"ת ג' החגורה שהחזירו המוצאים אותו וניכר להאנשים בטב"ע שהוא הוא שהי' חגור בו ר' נטע הנ"ל בעת טביעתו אלא דיש לפקפק בכ"ז אי מחמת דלא הוי מסל"ת ממש דהנכרי הא' לא אמר בקישור דברים וגם יש דיעות דממ"ע לא מהני מסל"ת וגם שלא אמר רק ששמע ונכרי הב' לא הי' מסל"ת רק מחמת דיוק וכבר כ' הפוסקים דמסל"ת חידוש הוא והבו דלא לוסיף על מה שאמרו חז"ל להדיא ועוד יש לפקפק טובא דמאחר שהנכרי' לא אמרו סימני' רק הכרה בטב"ע וכפי הנראה גם המה ידעו מהטביעה ולרוב הפוסקים גם בחזיי' לאלתר לא מהני טב"ע כשראו הטביעה בלא סימנים ובפרט בגוי מסל"ת דלקצת הפוסקים לא מהני בשום ענין טב"ע דאינו נותן לב לדקדק כ"כ ומה שאמרו קצת סימנים במלבושיו אולי אפי' סי"א לא מקרי וגם במלבושים בלא"ה איכא חשש שאלה דאנו מחמירין בו ומה"ט גם על ההיתר דהכרת החגורה יש לפקפק.
א' ולכאורה הי' נלענ"ד במה שהחמירו הפוסקים כ"כ בענין מסל"ת המועיל בעדות אשה להתיר וכמש"א לקמן אי"ה וודאי יפה אמרו בזה דהוי חידוש דהא בכל התורה אין מסל"ת מועיל כלל רק בעדות אשה קל הוא שהקילו חכמים ולכן הבו דלא לוסיף כו' והיינו דוקא באתחזק אי' או באי' דאוריית' אבל בלא אתחזק איסור כ' הש"ך ריש ה' תערובת דבכ"מ מהני מסל"ת ממילא אין כאן חידוש בעדות אשה כלל שפיר י"ל דבלא"ה לא בעי' החומרות של מסל"ת כלל ובכ"ע מהני יצא לנו מזה במים שאין להם סוף דמדאורייתא מותרת וגם מדרבנן אם נשאת לא תצא וודאי דאין כאן ח' אי' והוי רק חומרא דרבנן בעלמ' וכפי המבואר בתוס' כ' וברא"ש דיבמו' שהקשו למה אם נשאת לא תצא נימא סמוך מיעוטא דנמלטים לח' ותירצו דהוי מיעוט' דל"ש רק משום חומרא דא"א החמירו לכתחלה עכ"ד ולכאורה לולי דבריהם הי' מקום לומר דהכל מדינ' עפימ"ש הגהמ"י ומרדכי דהא דאם נשאת לא תצא היינו בנישאת בהיתר דוקא כההיא דחסא דמדבורי' דר"נ כו' וא"כ הי' אפשר לומר דלעולם הוי מיעוט ממש ומ"מ שפיר דאם נשאת לא תצא עפימ"ש הפנ"י בסוגי' דתרי ותרי דבנשאת בהיתר כבר יצאה מח' א"א וא"כ ל"ש לומר סמוך מיעוט לחזקה כו' ומדינא לא תצא דהא הח' כבר נסתלק' אבל בלא נשאת אסורה מדינא דאמרי' סמוך כו' רק דעדיין ק' ממ"ש הפנ"י בקו"א דכתובות דב' חזקות איכא ח' א"א וח' חיים והא וודאי דח' נשואין של היתר לא מגרע רק ח' א"א דמעיק' אבל לענין ח' חיים אינו פועל כלל ויותר מוכרח כן לפי סברת הריב"ש דס"ל דב' חזקות עדיפי מרוב ובמ"א כתבתי במה שהשיג עליו בנוב"י דהא עיקר הילפות' מפרה אדומה והתם נמי ב' חזקות ח' טמא וח' שאינו זבוח ולדעתי הנמוכה אדרב' יש להוכיח איפכא מזה דהא צריך להבין מנ"ל מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה דלמ' לעולם כי הדדי נינהו ומ"מ א"ש בפרה אדומה לפימ"ש הפנ"י בקידושין פ"ט בהא דאמר התם אדרב' העמד מקוה כו' דהיינו משום דח' מקוה אלים טפי דבכח' לסלק ח' הטמ' ולא בהיפוך כ"כ נימא דמה"ט פ"א עדיף יותר ולא משום דרוב' עדיף מח' וצ"ל דהא מסיק התם ת"ר כו' חזינן מזה אף דח' אחת חלושה מח' דמקוה דאלים ביותר מ"מ בהצטרפות ב' חזקות חלושים כאלו עכ"פ כח' א' טובא תחשב או עדיפא מינה ותליא במ"ש המל"מ ה' מקוואות אי תרי רובא וודאי א"ס א"כ י"ל כאן דהני ב' חזקות חלושים עומדים נגד ח' פ"א ובהצטרפות תרווי' חשיבנא ח' מעליא ואעפי"כ אלים מינה רובא דפ"א מכאן ילפי' בכל התורה דרובא וחזקה רובא עדיף אף נגד ח' דאלימ' ביותר אבל שיהי' עדיף מב' חזקות טובות זה לא שמענו וכ"ז מוכח כדברי הראשונים דע"כ משאל"ס הוי מיעוטא דל"ש רק חומרא דרבנן וח' א"א כבר נסתלק ונ"ל ממילא יש לנו סמך גדול בנ"ד לסמוך בכל ענין דמסל"ת ובפרט דהרא"ה בת"ה הקיל יותר דבעדות אשה דהוי מדעל"ג ודייקא כו' מה דבעי' מסל"ת הוי רק חומרא בעלמא.
ב וביבמות ר"פ האשה שלום איבעלי' עד אחד במלחמה מהו כו' ובעי למפשט ממעשה דב' ת"ח שנטבעו והשיא ר' נשותיהן עפ"י נשים כו' ודחי דמיירי באסקינהו קמן וחזיו' לאלתר וקאמרי' סי' והקשו בתוס' שם הא סל"ד ותי' דמיירי בסי"מ א"נ עפ"י טב"ע ולכאורה כוונתם בתי' ב' לפימ"ש הפוסקים דב' סי"א מצטרפים דסי' מובהק חשוב כ"כ בסי"א עפ"י טב"ע דל"ש כלל שיזדמן אותו שדומה בפרצופו לזה הנטבע יהי' לו ג"כ סי' זה לכך חשוב כסי"מ אמנם באמת נ"ל בכוונתם בפשיטות דלאו מטעם הצטרפות הוא רק כדמשמע מדבריהם בגיטין כ"ז שכתבו דע"י סי' מכירים העדים בטב"ע כו' והחוש יעיד ע"ז דכשחוש הראות מתפשט אינו יכול להבחין כ"כ כמו כשהוא מצומצם על מקום ידוע ומסומן ולכן אלים ביותר אם בטב"ע הוא על הסימן בכה"ג וודאי מועיל אלא דלכאור' במתני' משמע להיפוך דתנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים כו' אעפ"י שיש סי' כו' דהריש' משמע ע"י הכרת הפרצוף ממילא גס הסיפא דאעפ"י שיש סי' בהכר' מיירי ומ"מ ל"מ אך מצאתי בהגהמ"יי שהביא תשו' ר"ת ומפרש בהדיא דגם הריש' מיירי בלא ידעו אותו כלל רק ע"י סימני בפ' מעידין יע"ש ובזה הבנתי ד' הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות שכ' וז"ל מי שנטבע כו' או שנהרג ולא הכירו פניו אבל הי' לו סי"מ בגופו והכירו אותם כו' שאני אומר שלא החמירו אלא מפני אי' כרת כו' ע"כ ודבריו נפלאו מאוד ממ"נ במאי מיירי אי בסי"מ לגמרי אפי' בעדות אשה מהני ואי בסי"א וקרי להו מובהקים כמ"ש תוס' בב"מ א"כ מדינ' לא הני דהא קיי"ל סל"ד והאחרונים נדחקו בזה ולכאו' י"ל עפי"ד הראב"ד שהביא בש"מ דאי ס"ל דאפי' סי"מ ל"מ מדאו' רק רבנן הקילו בעדות אשה עכ"פ בסי"מ וע"ז הי' ק' להרמב"ם מאי פסקא אי תקנ"ח היא גם בעדות אשה למה לא השוו מדותיהם כמו בממון דבכל סי' מהני ועז"כ משום דאיסור כרת הוא ע"כ החמירו בו וחילקו בזה לפי חומר הענין.
אמנם להנ"ל י"ל יותר דהא בלא"ה צריך להבין ע"ד הרמב"ם הנ"ל מנ"ל דהקילו חכמים בנחלות הא טעמא בעי בממון במציאה ואפי' אי הקילו באשה איכא טעמא רבה דתק"ע אבל לענין נחלות ליכא שום טעם ומאי ניחותא איכא למורישם לאם חי הוא שיחלקו בנכסיו ועכנ"ל דהרמב"ם ס"ל כמו שכתבתי והוכיח דאפי' יש להם הכרח דהיינו טב"ע בהסימנים ל"מ בגופו דלא סמכי' רק אהכר' דפנים ולא אגופו כול וכה"ג שיש להם הכרת' דהיינו טנ"ע בהסי' וודאי תלים טובא ומהני מדינא לענין ממון בכ"מ רק בעדות אשה החמירו כדאמרי' בבכורות פ"ז לענין פדחת דהחמירו בתחלת העדות והיינו דכ' הרמב"ם אפי' סי' כו' והכירם אותם כו' דהכר' היינו בטב"ע שיש להם בהסימני' ומ"מ ל"מ משום חומרת ובעי' דוקא הכרת פנים כנ"ל אבל התוס' חולקי' בזה וס"ל דגם בעדות אשה מהני טב"ע כסימנים כמו שכתבתי וא"ש.
ג ועדיין פש גבן לברור דהא כ' תוס' ד"ה טעמא כו' דע"א לא יאמר בדדמי ואכ"ק לאו ק"ו הוא השתא במלחמה דיש חשש דבדדמי הרבה מקום לטעות ומ"מ לא חיישינן בעד מכ"ש לענין טב"ע והמרדכי באמת ס"ל דדוקא בין מיתה לחיים שייך טעות ולא לענין הכר' וע"ש כ"ת דאפי' במלחמה ל"ח כ"ש בטב"ע וכעת ראיתי בתבו"ש ססי' ס"ג דבאשה חיישינן יותר בדדמי דאינן מדקדקות כרב ולפי"ז שפיר דבהני נשי חיישי' יותר לבדדמי חנא דמרכ' תוס' בסמוך כ' הר"ח ש"מ דאשה וע"א כו' ואי כוונתם כנ"ל הלא הפרש בין אשה לע"א אשר ע"כ אמרתי לפענ"ד להסביר דעת התוס' בא"א והוא דוודאי מדין תורה ל"ח כלל בעד שאמר בדדמי לא בפ"א ולא בב' כמש"ל לא לענין מלחמה ולא בטב"ע [ואדרבא השתא במלחמה דמוציאין מח' חיים ל"ח כ"ש לענין טב"ע דאין מוציאין מח' חיים דעכ"פ מת א' ובכה"ג לא מיקרי הוצאה מח' חיים) רק מדרבנן הוא דחששו בראה הטביעה והסברא הוא כמ"ש המרדכי דשפיר אשתבע ר"נ דאכלי כוורי דאפי' בדיני נפשות סמכי' ארוב רק חשש דרבנן הוא ולפי"ז י"ל שפיר כ' הראשונים וטעמם ונימוקם עמהם דל"ח שע"א יאמר בדדמי דדוקא האשה עצמה מחמת חימוד שלא תשאר עגונה לעולם אמר' בדדמי אבל ע"א מה לו להכניס ראשו במקום דאינו ברור לו ולנפול ברבוותא כמכשיל אי' כרת וכ"ז במלחמה אמרי' וודאי ברור לו שמת דאל"כ לא הי' אומר שמת דכשאינו כדבריו הלא היא א"א גמורה ומסכן נפש אבל בראה הטביעה במים שאין להם סוף דמדינא מותרת רק מחשש דרבנן חששו לכתחלה מה"ט חיישי' טפי בע"א שיסמוך על בדדמי ולא יחוש לנפשו מאחר שאפי' אינו כמו שאמר שהכיר אותו מ"מ הוא יודע שבוודאי מת בטביעתו במשאל"ס וכנ"ל ובזה אנו מבינים היטב החילוק בין ראה הטביעה ללא ראה.
והנה סברא זו שכתבתי דהחשש דבדדמי בטב"ע הוא רק מדרבנן לפענ"ד מוכרעת הוא לא מיבעי' לשיטת הרי"ף דס"ל דלענין בדדמי אין חילוק בין ע"א לב' וא"כ הא בב' עדים טב"ע אלים טובא דקטלינן גברא אפומיי' כ"כ בע"א אך גם להחולקים על הרי"ף ומה"ט ס"ל בע"א שראה הטביעה חיישינן לבדדמי וגם בגיטין כ' תוס' בהאי דמעולם לא חתמנו דחיישינן לבדדמי וצריך להבין למ"ש הר"ן פג"ה וז"ל והא דלא מהדרינן אבידה בטב"ע לאו משום דלא הוי סי"מ כו' אבל לגבי בשר שנתעלם מן העין לכ"ע שרי בטב"ע כו' אלמא סתם בני אדם נאמנים לגבי איסורא בטב"ע כו' יעו"ש [ודברי הר"ן הנ"ל נעלמו מהג' ש"ש ש"ו פ"ג דהביא ראי' מסי' סי' וע"א דא"נ בדבר שבממון אף דליכא ח' ממון והר"ן כ' שם להדיא דנאמן ע"א במציאה כמש"ל) עכ"פ מבואר דל"ח לבדדמי דהא התם אבדו בעצמו ומ"מ ל"ח ואכ"ק למה כאן חיישינן וע"כ דמדרבנן הוא שהחמירו בא"א אבל מדאורייתא טב"ע לבד מהני כסי' מובהק ול"ח לבדדמי כנ"ל.
ומעתה נבא אל הביאור דהנה תוס' בחולין שם הקשו למה מחרוזין הוי סי' הא מחרוזות א"צ להכריז ותירצו דחומרא בעלמא הוא וצריך להבין לס"ד שלהם דמדינא אסור א"כ אפי' הוי מחרוזות סי' באבידה מ"מ ל"מ כאן דהא סל"ד רק באמת לק"מ דוודאי מעיקרא נמי ידעו דבשר שנתעלם מן העין מדרבנן הוא דאסור וא"כ מאחר דסיד"ר דוקא באי' דאו' לא סמכינן אסי' אבל באי' דרבנן סמכי' שפיר אסי"א ולכן לא הקשו רק דלא הוי סי' כלל אפי' באבידה וצ"ל אף דבגמ' צריך טעם באבידה דתיקנו סי' היינו התם דאי' דאו' הוא להוציא ממון שלא כדין הוי אי' גזל צריך טעם להתקנה אבל באי' דרבנן הדין נותן דמהני תקנתם לאיסורם ובפרט באשה שמ"ב דאיכא וודאי טעמא רבה כמש"ל וכ"כ להדיא בסוף ס' באה"ט ב' האהע"מ בראיות והשתא יובנו היטב דעת התוס' הנ"ל שכ' דסי' מהני עפ"י טב"ע כו' היינו דהא בהטב"ע לבד נמי מותרת מדאו' רק רבנן החמירו למיחש לבדדמי ולענין זה שפיר מהני הסי' שהם מדרבנן אפי' אינן מובהקין דהא ג"כ הוי רק חומרא דרבנן כנ"ל וא"ש.
ד אלא דלפי"ז דברי תוס' נפלאו יותר דק"ל מאי ק"ל הא וודאי מהני סי' בעובדא דב' ת"ח שנטבעו במשאל"ס דמדאורייתא כבר הותר' ובדרבנן מהני סי"א וביותר יש לתמו' על הסוגיא גופא דל"ל כלל וקאמרי סי' כי' דאפי' סי' כלל לא נבעי רק טב"ע יהי' מועיל כאן דחשש דבדדמי הוא רק מדרבנן וודאי י"ל דלא חששו רק באי' דאורייתא משא"כ בדרבנן והיינו משאל"ס דעסקינן בה וגם סוגיית הגמ' דלקמן בהא דריב"ב לאולא פליג כו' צ"ע מה"ט ובאמת המרדכי פי' בהא דאמר סי' כו' בדרך אי נמי וס"ל באמת דאי תעיו' לאלתר והכירו בטב"ע ל"ב סימנים כלל וי"ל כוונתו כנ"ל דחשש דבדדמי הוא רק מדרבנן ובמשאל"ס אין להחמיר אמנם בשיטת תוס' בתי' ב' דס"ל דתרתי בעי' וודאי קשה כנ"ל אמנם באמת לק"מ דהא תוס' כתבו לעיל דס"ד הי' שלא עלו ולכך אמרו בדדמי והיינו נשי הת"ח דלא דייקו במים כמו במלחמה דהאשה אומרת בדדמי ולא דייקא כשמעיד העד שנטבע' הספינה עם אנשיהם אינם חוקרים רק אם נסבת' הספינה ואם אנשיהם הי' בספינה אבל על גוף הטביעה שבעלה נפל במצולה ושיעור יציאת נפש בזה שייך טעות ולא סמכי' אדייקא משא"כ באומר העד קברתיו או אסקינהו והם מדייקים גם ע"ז ולא שייך בהו בדדמי ולפי"ז א"ש דבהטביעה לבד שאומר העד לולא דאמר אסקינהו היא אסור' מדאורייתא ובח' א"א היא עדיין דהעד אחד מצד עצמותו א"נ רק מחמת דהאשה דייקא והדיוק אינו מועיל לענין הטביעה כלל רק לענין הקבורה או להעלאה וא"כ במה שאמרו הני נשי הטביעה לבד עדיין בח' איסור דאורייתא היא וממילא וודאי אין לסמוך בעדות ההעלאה או הקבורה על טב"ע מאחר דלולא זאת אסור' מדאורייתא ובאי' דאוריית' ל"מ טב"ע וגם תוס' שפיר הקשו דסימנים ל"מ אי סל"ד וע"כ דבעי' סי"מ או טב"ע עם סי' וכנ"ל ולקמן ביבמות ק"ך רמי מתני' אבריית' אהדדי ממצאו קשור כו' וכ' תוס' דמעיקרא ס"ד דמיירי במצאו אחר ובמסקנא ס"ל דמיירי במצאו בעצמו וכל רואה משתומם דעיקר התי' חסר מהס' ובמה פליגי המקשין והתרצין ובפרט מ"ש התוס' דהמקשין הוכיח מדנקט כיס וארנקי דמיירי ע"י סי' וא"כ צריך טעם במסקנא ליישב זה עוד הק' הפנ"י בגיטין מאי מהני מגו הא כ' תוס' שם דאפי' בע"ה ל"ח שישקר במזיד רק דלא דייק כ"כ ואין כאן מגו יע"ש ולמה שכתבתי א"ש דמאחר דחשש דבדדמי הוא רק מדרבנן מהני סימנים שהן מדרבנן ומה"ט בעי' סי' דכיס וארנקי וכ"ז למסקנא דמזכיר האי לישנא סי' דרבנן דמבואר הכוונה דרבנן תקנו תועלת הסי' גם באי' אבל בס"ד דייק בלישנא סי' לאו דאורייתא ולא ס"ד כלל דרבנן תקנו תקנת הסי' גם גבי איסור רק בממון לבד ממילא לא הו"מ לתרץ במצאו בעצמו דא"כ למה נקט כיס וארנקי וא"ל דחיישינן לבדדמי דא"כ ל"מ הסי' והמגו לא מהני מידי אבל כד מסיק בהאי לישנא סימנים דרבנן ממילא אין כאן קושי' כלל כמ"ש תוס' כנ"ל נכון ומה שהקשה הפנ"י בגיטין אהאי סברא דסיד"ר מהני לדרבנן נדבר לקמן אי"ה ממוצא דבר נשמע לנ"ד דהי' משאל"ס ממש דהיינו שנודע בלא"ה וא"צ עדות העד לענין הטביעה באופן דכבר יצאה מחזק' וכבר הותר' מדאו' וגם מדרבנן אינה אסור רק לכתחלה וודאי מהני סי' אמצעיים וכ"ש טב"ע ול"ח למידי.
ה והנה הרמב"ן והרא"ש חולקים על הרי"ף וס"ל דלענין חשש דבדדמי אין חילוק בין ע"א לשנים ואמרו ב' תשובות בדבר איב"א גמר' ואיב"א סבר' דא"כ מאי קאמר והא ק' נשי כע"א חשיבי כו' הא אפי' אי יחשבו כתרי נמי איכא חשש דבדדמי ועוד ב' עדים דהתורה האמינתם אתם מה לכם עליהם וכוונתם דאף דמצד הסברא אין חילוק בין א' לב' לענין חשש דבדדמי רק מ"מ אין לחוש לכך בב' עדים דהתורה האמינתם וכעין שכ' הרמב"ם בס' המדע דל"ח בב' עדים למשקרים מה"ט דהתורה האמינתם ובזה יש להבין הסוגי' דמיבעלי' ע"א במלחמה מהו אי טעמ' משום מדעל"ג מ"מ הא עיקר הריעות' דמלחמה מחמת חשש דבדדמי ולא משום דחיישינן לשקר וא"כ מאי אהני לן הא דמדעל"ג לא משקרי כו' דמ"מ לא מהני מחמת חשש דבדדמי עוד תמהו טובא על הסיום זימנין דסיני לי' כו' דא"כ בכ"מ נחוש כן וע"כ משום דהוחזק שלום בינו לבינה ל"ח לשנאה ולמה ניחוש כאן והרשב"א בחי' כ' דל"ג לה ונסתייע מפירש"י אבל ברי"ף גרס כן להדיא ולפענ"ד גם לפירש"י א"צ למחוק דהנה מחלוקת ישינה אם ע"א באשה שמת בעלה נאמן מדאוריית' או מדרבנן לכאורה תליא בהא דאי אמרי' הטעם משום מדעל"ג כו' וודאי מהימן מדאוריית' ואי משום דייקא א"כ רק מדרבנן כמ"ש תו ס' לעיל וכ"כ הנוב"י בפי' ל' הרמב"ם ס"פ י"ג מה' גירושין דע"א גופי' נאמן מדאוריית' משום מדעל"ג אבל עד מפי עד דלא הוי מדעל"ג הוא דנאמן מכח הך ח' דדייקא והנה הנמ"י הביא ראי' דנאמן מדאוריית' משא"כ במקום דא"נ מן התורה ממש.
ולפי"ז א"ש הסוגיא על מכונה דהיינו דקא מיבעלי' בע"א במלחמה דוודאי איכא חשש דבדדמי אי טעמא דע"א נאמן משום מדעל"ג כו' ומה"ט ע"א נאמן מה"ת ממש ומאחר שנאמן מה"ת הוי ככ' דהתורה האמינתם ולא איכפת לן בחשש דבדדמי דהתורה אמרה לסמוך אעדותן כ"כ נסמוך אע"א כאן אלא דוודאי טעמא דע"א משום דאשה דייקא כו' ומדרבנן הוא דנאמן וממילא לא דמי לשנים ושפיר יש לחוש דאומר בדדמי ולא מהני ע"א במלחמה ומבואר יותר דהתוס' נסתפקו לעיל אי חזקה דאשה דייקא כו' חשוב כאנן סהדי ונאמן ע"א מה"ת ומסקו התוס' דלא חשוב כא"ס רק תקנ"ח הוא וצ"ל הסברא דהא דדייקא היינו מתוך חומר כו' והנה בוודאי קטטה לא חיישא לקלקולא רק בדלא שמענו קטטה בינו לבינה מחזקינן בשלום בל"ב א"ש מ"מ הא אין לנו שנחשוב כאנן סהדי שיש שלום בל"ב דמי יודע להבחין מה בלבה אם אין השנאה נטור' בלב ואנחנו לא ידענו ואיך נהוי סהדי דרחמא לי' וחיישא לקלקולא רק ח' הוי ולא א"ס ומה"ט א"נ מה"ת והיינו דקאמר הכא א"ד טעמא דע"א משום דייקא כו' והיינו כנ"ל דמה"ט אין ע"א נאמן מה"ת רק דהי' אפשר לומר דמה"ט דדייקא ג"כ נאמן מה"ת דאנן סהדי דחיישת לקלקולא דרחמא לי' על זה אמר דז"א דהא זימנין דסניא לי' כו' ואנחנו לא נדע וא"כ לא שייך אנן סהדי וממילא א"נ מדאו' רק מדרבנן וא"כ יש לחוש שפיר לע"א שיאמר בדדמי דהא ל"ש כ"ש שהאמינה כו' למחשבי' כשנים כנ"ל.
ו אלא דלפי"ז נשאר קשה להמסקנ' דכתבו הרבה פוסקים דבאמת ע"א נאמן מה"ת באשה שמת בעלה והנמ"י הביא ראי' מהא דר' נחמי' כו' ומ"מ ס"ל להרבה פוסקים דחיישינן לבדדמי בע"א עכ"פ ע"כ נלענ"ד דשיטת הרי"ף נכונה מכח ראיות חדא ממתני' דאין מעידין אלא על פ"פ כו' והאמרי' בבכורות דפדחת לבד הוי הכר' מעליא ומ"מ חיישינן בעדות אשה לבדדמי והא התם מיירי אפי' בק' עדים ומ"מ חיישינן לבדדמי דלא כהרא"ש ורמב"ן ועפ"י הסוגי' דבכורות הנ"ל נתגלה לן טעמא של הרי"ף וכמ"ש לעיל דוודאי מדאורייתא ל"ח לבדדמי בב' עדים וגם לא בע"א במקום דנאמן מה"ת דכ"מ שהאמינה כו' ואין חילוק כלל רק הא דחיישי' לבדדמי היינו כדאיתא התם שאני עדות אשה דאחמירו בה רבנן וממילא שפיר כ' הרי"ף לפי המסקנא דקיי"ל הטעם משום מדעל"ג כו' ומדאורייתא נאמן ע"א וכשנים הוא חשוב ובוודאי אין חילוק כלל אי חיישינן לבדדמי בע"א ע"כ גם בב' ובוודאי דהך חששא הוא רק מדרבנן וכנ"ל וממילא סלקן דברי הרי"ף כהוגן ולא תקשי הקושי' מהא דאמר והא ק' נשי כע"א דמיין כו' דהתם לס"ד שפיר קאמר כלפי הא דמיבעלי' אי טעמא כו' משום דדייקא כו' וחיישי' לבדדמי ולפום הא סברא וודאי מדינא חיישינן לבדדמי בע"א דהא מדאו' אינו נאמן כלל רק מדרבנן ולא שייך כ"מ שהאמינה כו' חילוק גדול יש בין ע"א לב' עדים דשנים האמינתם תורה ל"ח לבדדמי אבל ע"א וק' נשי דמדרבנן הם נאמנים חיישינן לבדדמי מדינא משא"כ לפי האמת דנפשטא האיבעי' וע"א נאמן מה"ת כב' עדים יחשב אף הוא בוודאי אין שום חילוק ואי חששו חכמים בע"א לבדדמי כדמוכח מהא דבעי' אסקינהו קמן כו' ממילא גם בב' עדים דאין מקום לחלק ביניהם.
ז ומלבד זה נלענ"ד ליישב קו' הרא"ש על הרי"ף מהא דק' נשים כו' בפשיטות דהנה הרמב"ם פ' דבמסל"ת צריך שיאמר קברתיו ותמהו עליו מהגמ' ומדברי עצמו לעיל וע"כ דלא בעינן קברתיו רק בהני עובדי מעשה שהי' כן ולולי דמסתפינא י"ל בשיטת הגמ' דהא בחד ברייתא מתני' עם הא דאמר של ערלה כו' של עזקה כו' ועלה סיפר אבא יודא ב"צ הני עובדי ואדלעיל קאי והענין נ"ל עפימ"ש בהגהמיי' סי' ט' וז"ל היכא סמכי' על שום עכו"ם מסל"ת דלמא מתכוין למצא חן כדי שייטיבו לו האשה וקרובי' לאחר זמן אלא וודאי ל"ח כו' היכא דלח מוכח מתוך דבריו כו' יע"ש וא"כ הי' הסברא נותן דאע"ג דבאמת מת סתם לא מוכח מתוך דבריו שמבקש פרס אבל בהוספת דברים שאמר קברתיו ס"ד דניחוש דלמא טובת הנאה של גמ"ח ושכר קבורה הוא חפץ ומשקר הוא ולכן סמכו לדלעיל דבמקום דאיכא למיחש חיישינן ע"ז איב"צ דהכא ל"ח אף דאמר קברתיו לא חשיב מוכח מלתא דבא על שכרו ומהמנין לי' וכ"ש בלא אמר קברתיו כנ"ל בשיטת הגמ' אלא דמ"מ לענין דינא שפיר פ' הרמב"ם למה שהבאתי לעיל דעדות גוי מסל"ת חידוש הוא ואין בנו כח להוסיף על מה שנאמר בגמ' להדיא וכל חד תיקום אדוכתי' עפ"י החילוקים שכתבו הראשונים והכ"מ הביא ב' הריטב"א וז"ל דכל היכא שהעכו"ם מכריז ואמר מאן איכא בי פ' כו' בזה סגי בלא קברתיו דכיון דמעייל נפשי' לאכרית' כו' ולכאו' דבריו תמוהי' דהא הרמב"ם גופי' כ' בזה"ל בהל' כ' אפי' הי' העכו"ם שהסיח לפי תומו ואמר טבע פ' בים ונשאת על פיו ה"ז לא תצא כו' הרי מבואר דגם בלא הכרז' ל"ב שיאמר קברתיו ובאמת היינו עובדא דחסא דבגמ' רק הרמב"ם העתיקו בלי הכרז' אמנם באמת דברי הריטב"א בשי' הרמב"ם נכונים דהא בדיעבד אין חילוק בין משאל"ס למשיל"ס ובוודאי במשיל"ס ל"ב קברתיו דמה לי אם אמר שנקבר וכיסה עליו עפר או שכסהו המים ומאחר ששהה כדי שת"נ שם קבורתו תהומות יכסיומו כנ"ל פשוט וממילא א"ש ע"נ דבס"ד הוי דן עובדא דב' ת"ח כמשיל"ס וא"כ ממילא הטביעה הוא הקבור' שפיר קאמר והא ק' נשי כע"א כו' דהתם ל"ש כלל בדדמי אצל העדים כמו בקברתיו רק דבע"א דחיישי' דהאשה לא תידוק דאמרה בדדמי ואפשטא האיבעי' דל"מ כנ"ל ואין להקשות לפ"ז א"כ איך בעי למפשט מהאי דב' ת"ח לע"א במלחמה בלא קברתיו דשייך למיחש בדדמי בהעד גופי' והתם ל"ש בדדמי לק"מ מב' טעמי חדא דרוב המפורשים הסכימו בדברי הרי"ף דבאמת עיקר האיבעי' בע"א במלחמה לא הי' אלא בקברתיו דאי בלא קברתיו הו"מ למיבעי' אסי' בב' עדים אמנם למ"ש לכאו' אין זה ראי' דאיכא למימר בשי' הרי"ף דלעולם מיבעלי' גם בלא קברתיו בע"א לענין חשש דאו' ולא מיירי עדיין מחשש דרבנן הנ"ל וכן נלענ"ד לפרש להפוסקים דס"ל בדעת הרי"ף דגם בלא קברתיו קמבעלי' ודוקא במסקנא אמרי' דחומרא בעלמא הוא למיחש לבדדמי לפי ההלכת' אבל בשי' הגמ' בהאיבעי' על עיקרא דדינא קאי דניחוש לע"א לבדדמי כמו בהאשה עצמה דהוי חשש דאו' מ"מ ממילא התיישב ע"נ קו' הרא"ש הנ"ל דמאחר דפשט האיבעי' מב' ת"ח דע"כ עיקר הטעם משום מדעל"ג כו' דאי תימא משום דדייקא כו' הא גם בהאי עובדא אף דעד לא אמר בדדמי מ"מ האשה לא דייקא במים דכמלחמה דמי ולמה השיא כו' וע"כ טעמא משום דדייקא רק משום מדעל"ג וממילא דמדינא אפי' בלא קברתיו ל"ח ועכ"פ נפשטה האיבעי' שפיר.
ח ומהתימא על הרא"ש דהא לקמן השיב על הראב"ד דכ' דגם בלא קברתיו נאמן ע"א ומוכח לה מעובדא דחסא דהאמינו לגוי מסל"ת דאמר טבע חסא ולא אמר קברתיו והשיג עליו דשאני משיל"ס דלא שייך בדדמי כו' א"כ ממילא לפי הס"ד דגם משאל"ס כמשיל"ס הוי כאומר קברתיו והנה א"ל ליישב ג"כ ד' הראב"ד עפ"י הנ"ל ולומר דהראב"ד ס"ל כשיטת התוס' דעיקר האיבעי' מחמת דהאשה תאמר בדדמי ולא דייקא וע"ז הי' האיבעי' אי בעי' דייקא דילה אבל ע"א בלא"ה ל"ח לבדדמי ולכך פושט שפיר מעובדא דחסא דע"כ טעמא משום דעל"ג דאי לא תימא הכי גם התם עכ"פ האשה לא דייקא אף במשיל"ס כמבואר לפי הס"ד דמשאל"ס כמשיל"ס וקאמר והא מים כמלחמה כו' דאיכא בדדמי בהאשה אלא דזה לא יתכן דמדכ' הראב"ד דמדחסא מוכח גם בלא קברתיו ע"כ דהוי מספקא לי' להחמיר בלא קברתיו דדלמא העד גופי' אומר בדדמי ועפ"י הדרך שכתבתי וזה לא נפשט מחסא דשם ל"ש בדדמי על העד גופי' כמ"ש הרא"ש אמנם נכון בזה ליישב ד' הרמב"ם דפ' דבלא קברתיו בע"א במלחמה אם נשאת לא תצא י"ל דהוכיח עכ"פ דעיקר הטעם משום מדעל"ג כו' ומהימן מדאו' ול"ח לבדדמי דעד מדאורייתא כמו שכתבתי והוי רק חששא דרבנן בלא קברתיו דדלמא העד לא דייק ובהך ספיקא שפיר ס' הרמב"ם דאם נשאת לא תצא:
וליישב דעת הראב"ד י"ל דהא איבעי' בע"א במלחמה דהעד אומר בדדמי דדלמא מחו לי' כו' והע"א אומר סתם מת אף דלא ראה מיתתו שעדיין נפש בחלה בו ולא שהה עד שיראה בעיניו יציאת הנפש רק כפי דמיונו אומר סתם שמת ול"א להיפוך לדונו לזכות לומר דוודאי ראה היטב ככל מה שיאמר כי הוא זה והנה בהאי דטבע חסא לא נזכר שאמר הגוי ששהה כדי שת"נ ומ"מ דיינינן סתם אמירתו טבע להיטיב שבוודאי שהה כדי שת"נ דאל"כ לא הי' סותם דבריו לומר סתם שנטבע במקום שיש לספק בדבר כנ"ל אך מדברי הפוסקים החולקים על הראב"ד מבואר דס"ל דדוקא במשיל"ס דיינינן סתם אמירתו טבע דוודאי שהה כדי שת"נ דאל"כ לא הי' אומר דבריו בסתם ובשאר מקומות לא אמרינן כן וזה ג"כ כוונת המ"מ שכ' דמדכ' הרמב"ם או שנטבע בים הגדול כו' דהוי ק"ל ע"ד הרמב"ם דהא גם במשיל"ס כה"ג שאמר סתם שטבע הול"ל דל"ת לכתחלה מאחר שלא אמר בהדיא ששהה כדי שת"נ ודלמא לא שהה וע"כ דל"ח כן ודיינינן אמירתו סתם טבע דוודאי שהה כו' וכ"מ בהדיא בח"ר דף קט"ו שכ' ממש כדברי המ"מ הנ"ל בתוספת ביאור יעו"ש ולא ידעתי להלום דברי הכ"מ שם וס"ס לא נמלט מהג"ה בדברי המ"מ ולפענ"ד כמ"ש פשוט ומה שנ"ל בזה דבלא"ה ק' ע"ד הרשב"א והמ"מ הנ"ל למה הוצרכו להכריח סברא זו מד' הרמב"ם ולא מהגמ' גופא מעובדא דחסא דמשמע הא אם הי' משיל"ס כה"ג מנסבינן לה לכתחלה אף שאמר סתם טבע ונ"ל דהומ"ל כשיטת המרדכי דס"ל דדוקא בישראל המעיד חיישינן לבדדמי אבל בגוי מסל"ת ל"ח שיאמר בדדמי כ"כ י"ל התם בעובדא דחסא דגוי הי' במסל"ת ל"ח שמא לא שהה כדי שת"נ ואומר בדדמי טבע ובזה משכחנא מרגניתא ליישב קו' הכ"מ הל' כ' שהקשה למה בסיפא לא הזכיר הרמב"ם ולא עלה ולהנ"ל א"ש דסיפא בגוי מסל"ת ל"ב שיאמר בפי' ששהה כדי שת"נ דל"ח במסל"ת שיאמר בדדמי אבל ברישא בישראל המעיד חיישינן וצריך שיאמר ולא עלה וכה"ג כנ"ל בד' הפו' החולקים ועכ"פ ד' הראב"ד י"ל עפי"ז לנכון:
ט נחזור עוד לדברי הרא"ש והרמב"ן הנ"ל שכתבו דבב' עדים ל"ח לבדדמי דגזירת הכתוב הוא עפ"י ב' עדים יקום דבר ואשר יאמרו כי הוא זה על פיהם נדון ולא נחוש שמא נדמה להם כך אף שאפשר דבאמת בדדמי הם אומרים לא נחוש לכך דאין אנו אחראין בב' עדים דהתורה האמינתם ולפי"ז צל"ע מאי מייתי ראי' בפג"ה דטב"ע עדיף מסי' מפלניא דהאי סי' כו' ולא קטלינן ובטב"ע קטלינן ופירש"י התם פ' דהאי סי' ואין אנו מכירים אותו ובטב"ע היינו שאומרים אנו מכירים אותו אכ"ק דלמא לעולם גם בטב"ע יש חשש בדדמי ועכ"פ לא עדיף מסי' ומ"מ שפיר והחילוק מבואר דבאומרים שמכירין בטב"ע כי זה הוא שהרג ממילא על פיהם נוכל להרוג אדם זה אכן אמרה תורה להרוג עפ"י העדים אף שיש חשש בדדמי אבל בסי' שהם אינם מכירים את הרוצח רק שהסי' יגידו לנו מי הוא שפיר י"ל דלא מכריעין הסי' להרוג נפש עליהם אע"כ דלא אמרינן גזירת הכתוב ואין שום חילוק בין ע"א לב' עדים רק דלענין טב"ע ליכא חשש דבדדמי כלל ומה שנ"ל בד' הרא"ש ורמב"ן דגם המה ס"ל דהסברא שכתבתי לעיל דמן התורה ל"ח כלל לבדדמי רק מדרבנן הוא דחיישינן ומ"מ שפיר הקשו על הרי"ף בטעמם דהתורה האמינתם אתם מה לכם עליהם שלא הי' חכמים חוששין במה שאמר' תורה להדיא לסמוך על ב' עדים לגמרי ולא נחוש כלל דוגמא למ"ש הט"ז דמה שהתירה התורה בפי' אין ביד חכמים לאסור ובהכי מיושב ג"כ מה שהקשיתי ע"ד הרא"ש מהא דאין מעידין כו' דהתם לאו מצד גריעותא דעדים הוא רק כן אמרו דהכרת הגוף לא מהני רק הכרת הנפש וסמך מצאו מקרא דהכרת פניהם פנתה בם ושפיר י"ל דאפי' ק' עדים לא יועילו דהכרת גוף לאו הכרה חשובה.
י אחר שביררתי כ"ז דעיקר חשש דבדדמי הוא רק מדרבנן ונסמוך על מה שאמרו בבכורות דבתחלת העדות החמירו חכמים בא"א ובסוף העדות הקילו צריך להבין באמת הסברא בזה מ"ש תחלתו מסיפו רק החילוק מבואר דוודאי יש להחמיר יותר במקום דאתחזק ולכן בתחלת העדות דהאשה בח' א"א הייתה קיימא וגברא בח' חיים ובעת ההיא מוצאת מבא' החמירו רבנן בענין זה אבל בגוף העדות דהיציאה מח' לא עתה הוא רק גילוי מלתא בעלמא הוא עתה בזה הקילו והענין הוא דהא פריך התם דהאמינו עד מפי שפחה כו' והטעם הדבר דהאמינו היינו משום דאשה דייקא כו' כמ"ש תוס' בכ"מ דח' דדייקא מוציא מח' א"א ומה"ט סמכו חז"ל להאמין כל אשה והך ח' לא שייכא רק לענין סוף העדות אבל לא לענין תחלתו דגם אי תידוק הרבה לא הגיע רק ע"י העד כמש"ל ומאחר דבעדות העד גופי' איכא ריעותא ל"מ הדיוק כלל כנ"ל והנה הפנ"י בגיטין כ"ז הביא דאי' דגם בדרבנן ל"מ סי' אי סיד"ר ממתני' דאין מעידין כו' והא מדאו' מועיל הכרת פדחת לבד וא"כ בצירוף סי' גם מדרבנן יהי' די ובש"ע בסוף הסי' דהאי לישנא דבכורות קאי לל"ק דסי' דאו' והנה תי' זה אנו צריכין ליישב דלהתוס' ד"ה וקאמרי לפי ה"ג שכתבתי לעיל אבל לענין מים שאין להם סוף בלא"ה אין ראי' לומר דגם במים שאין להם סוף ל"מ סי' דאין לדמות גזירת חכמים דהא משאל"ס גם חכמים לא גזרו רק לכתחלה משא"כ הכא דבעי' הכר' וחכמים אמרו דהכרת פדחת לא הוי הכר' א"כ עדיין אסורה היא ובפרט למה שהסברתי כאן דעיקר הטעם דלא יצאה עדיין מח' א"א וודאי נכון וחילוק רב בינותם דבמשאל"ס גם לולי הסי' והכר' דהשתא כבר יצאה תחלה מח' א"א והותר' מדינא ובמקום דליכא ח' וודאי סמכינן על הסי' כמ"ש וכ"ש דטב"ע מהני ולפי"ז יש לנו סמך גדול בנ"ד דכבר יצאה מח' א"א ומדאו' מותרת היא וגם חכמים לא גזרו רק לכתחלה דסמכינן השתא אסכ"ע דבמקום דליכא ח' אדרבא הרבה הקילו חכמים בעדות אשה. יא ובמה שהחמירו קצת פו' עוד לומר דבמסל"ת ל"מ טב"ע מאחר שאינו בא להעיד רק שיחה בעלמא משקר דאמר כסי דמיונו לפענ"ד תליא בפלוגתת הפו' ריש ה' תערובת אי הא דבעי' קפילא היינו משום דדוקא קפילא נאמן כשאינו מסל"ת דלא מרע כו' ובגוי אחר בעי' מסל"ת או מטעמא דבאחר חיישינן שאינו בקי בטעמים ולכאורה יקשה לפי"ז למה בהתירא סגי בכל כהן ולהנ"ל א"ש דישראל וודאי נותן לב לדקדק היטב ולעמוד על עיקר הטעם כדי שלא יצא מכשול מתח"י משא"כ סתם גוי דלא איכפת לי' כ"כ חיישי' דאינו מדקדק לעמוד על בירור הדבר והגם שהוכחתי לעיל מהאי דטבע חסא כו' דמשמע להיפוך דאדרבא במסל"ת ל"ח כלל שאומר בדדמי מ"מ אין ראי' לכאן כמ"ש הב"ש לחלק בזה בין שאר בדדמי לענין טב"ע דיש לחוש יותר ועכ"פ לפי פסק הש"ע ברס"י צ"ח דבמסל"ת סמכי' אכל גוי אף שאינו קפילא ממילא גם כאן יש להקל דבלא"ה חילוקו של הב"ש אינו מובן כ"כ וגם כפי ראות עינינו בנ"ד העכו"ם דקדקו שפיר.
יב עתה אדבר בענין חשש שאלה דלענ"ד בנ"ד אין לחוש בזה לא מיבעי' לד' מהר"ל מפראג דחשש שאלה הוי ספיקא דדינא דיש להקל במשאל"ס דהוי אי' דרבנן ויש להקל בספיקן דוגמא לזה מ"ש הרשב"א בטעמו של הר"ת בספק אם נשתהה ג' ימים יעו"ש וגם למ"ש הב"ש דמאחר דקיי"ל סיד"ר ובעי' סי"מ וביש חשש שאלה עכ"פ סי"מ לא הוי מ"מ עכ"פ במשאל"ס דלכ"ע ל"ב סי"מ גם לשאלה ל"ח וכ"כ ראיתי שהקיל הג' בעל נוב"י במה"ת אמנם לולי זאת נ"ל להקל מטעם אחר בענין חשש שאלה הנ"ל וליישב ג"כ מה שתמה הנוב"י לד' הב"ש במאי דפריך ואי חיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף כו' ק' ולטעמך דל"ח לשאלה וסיד"ר ג"כ יקשה למה מהדרינן ע"י אוכף דהא בעי' סי"מ ובכה"ג לא הוי סי"מ עוד דקדק הנ"ל בל' הגמ' חמור בסי' אוכף הלא אפי' ברסי' בעדי אוכף ק' ניחוש לשאלה יעו"ש ומה שנלענ"ד בזה דהנה הקצוה"ח סי' רנ"ט הק' בהא דאמר בהאיבעי' דסי' נ"מ לאהדורי גט אשה כו' ולא קאמר נ"מ לענין אשה שמת בעלה ותי' עפימ"ש הרמב"ן בחולין גבי כודנייתא די"ל וודאי הסי' מצד עצמותם מועילין מדאו' רק במציאה חיישינן למשקר וסי' אינם מכריעין דדלמא מחזא חזי או כסומא בארובה וכ"כ בשליח חיישי' דבא בשכרו ועפי"ז נדחק בהסוגי' דמייתי עלה בתר הכי ואילולי דמסתפינא י"ל להיפוך ממש מזה והוא דלכאורה ק' בהא דקאמר נ"מ לאהדורי גט אשה כו' הא אפי' אי סי' דאוריית' מ"מ י"ל דאינן מכריעין יותר מע"א דל"מ רק במקום דליכא חזקה משא"כ בגט דאיכא ח' א"א (וכבר הבאתי לעיל ד' הר"ן בחולין דכ' להדיא בע"א נאמן במציאה וצ"ל לדידי' הא דסי' וע"א יניח דמ"מ ע"א לא עדיף מסי' וכמו עדים ועדים וסי' דקיי"ל דיניח כמ"ש הנתיבות טעם הדבר) רק הענין הוא עפימ"ש תוס' חולין צ"ו דמאי שמחזירין שטר ע"י סי' לא חשוב מוציא מח' דהא אין אדם מוחזק בהשטר לומר שלו הוא וצ"ל דאף שאח"כ מוציאין ממון פ"י השטר מ"מ עכ"פ השתא בהחזרת השטר לא מוציאין מח' כ"כ י"ל בגט אשה דהך חזרה לא חשוב מוציא מח' וממילא א"ש דלא הומ"ל נ"מ לאשה שמ"ב די"ל אף דסי' דאורייתא מ"מ לא מהני במקום ח' ולכן אין נ"מ רק לענין גט אשה דדמי לה אלא דא"כ מאי מייתי מהא דאין מעידין אלא על פ"פ כו' שאני התם דאיכא ח' וכ"כ ק' ביבמות דפריך מתני' הנ"ל לבריי' דמצא קשור אהדדי והא יש לחלק עפ"י הנ"ל וגם במאי דפריך התם אהא דחיישינן לשאלה חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' כו' נימא דחשש שאלה ל"ח רק בדאיכא ח' וכן הק' בנוב"י שם.
וע"כ נלענ"ד ליישב כ"ז ולצרף סברת הקצוה"ח עם הסברא הנ"ל דהיינו דבמציאה וגט אשה איכא ב' חששות והוי כעין ס"ס להחמיר א' מצד גריעותא מצד עצמם די"ל שאינם מכריעים דזהו שאבד ב' דלמא שקורי משקר רק דמחזא חזי או כסומא בארובה ובאשה שמ"ב אף דאיכא ח' מ"מ ליכא חשש דמחזא חזי כו' רק אם הסי' מצד עצמם מכריעים ולכן שפיר מדמי להו להדדי דבכל חד יש חדא לגריעותא ואם הסימנים מועילים כ"כ להכריע ב' החששות הנ"ל ע"כ דחשיבי כעדים ממש המבררים הדבר וודאי מועילין ג"כ באשה שמ"ב אף דאיכא ח' מ"מ ליכא הני חששות ופ"ז משני כולו דחיישינן לשאלה דממילא גם באשה שמ"ב איכא ב' חששות ומה"ט ל"מ עכ"פ במקום ח' וע"ז פריך חמור בסי' אוכף כו' דגם בזה מצרף לחששות הנ"ל האיכא נמי חשש דמחזא חזי ושפיר מדמי להדדי אבל אי נימא חמור בעדי אוכף לק"מ דשפיר מצינן לשנויי שאני התם דאיכא ח' לכך חיישינן לשאלה משא"כ במציאה רק מאחר דהשתא קאי להצד דסי' דאו' דלפי"ז גרסינן בהבריי' חמור בסי' אוכף כדאמר לעיל מינה ושפיר פריך וא"כ היטב קו' הנוב"י הנ"ל דאי נימא דל"ח לשאלה וסי' דרבנן דלפי"ז גרסי' בבריי' חמור בעידי אוכף לא הוי קשיא מידי דשפיר הומ"ל בדליכא ח' ל"ח כלל לשאלה כנ"ל ממוצא דבר נשמע דבמקום דליכא חזקה וגם ליכא חשש דמחזא חזי כגון בנטבע במים שאין להם סוף כה"ג דנ"ד וודאי לא חיישינן לשאלה בשום ענין ובלא"ה כ' תוס' דמדרבנן ל"ח לשאלה וממילא במשאל"ס דמדרבנן הוא יש להקל וגם דהא מהרמ"פ כ' דבנטבע בבגד זה ל"ח לשאלה הגם שהב"ש חילק בין הפרקים אינו מוכרח כ"כ וגם לד' הריב"ן בתוס' ביבמות כיס וארנקי לאו דוקא הסברא נותן דגם בחגור בנ"ד ליכא חשש שאלה.
עוד אמרתי להעיר במה שהבאתי לעיל בריש המכתב בטעמא דמשאל"ס אף דהוי מיעוטא דל"ש מ"מ גזרו חז"ל והנה הבמה"ז ועוד פוסקים ס"ל דלדידן דקיי"ל סיד"ר אפי' סי"מ ל"מ ותמהו עליו דסי"מ כעדים חשוב והנה מה שהקשו מהא דמעידין על השומא י"ל התם מיירי שמעידין שמכירין השומא דבכה"ג וודאי מהני כמש"ל וגם מה שהקשו מנקב בצד אות פ' אין קו' כ"כ דהתם בלא"ה מדינא סגי בשמו ושמה לבד אבל בלא"ה ל"מ אפי' סי"מ וכן יש להסביר ד' הרמב"ם בפ"ז מה' נחלות ולענ"ד דהוציאו כן ממשאל"ס דבחדא מחתא נינהו דהא עדיפותא דסי"מ היינו משום דלא שכיח אחד שיהי' לו סי' כזה והא חזינן במשאל"ס אף דל"ש גזרו חכמים בא"א וצ"ל לדידן החילוק בזה עפימ"ש תוס' ריש גיטין ד"ה האי כו' התם לא אפשר לתקן כו' לפי"ז י"ל ה"ט דהחמירו במשאל"ס דעפ"י רוב עתיד הדבר להגלות שיצא או חי או מת הרי לפנינו שעבר קרוב לשנה ואח"כ נמצא ואדרב' מלתא דל"ש שיאבד זכרו ולא יתגלה כלל הן למות או לחיים ולכן החמירו בו יותר בזה י"ל הגמ' דלקמן מדבורי' דר"נ כו' ובפירש"י מי לא אמר מי יתן ויעלה כו' דבזה טעתה מאחר דאמר דאכלה כוורי סברא דבכה"ג וודאי לא גזרו חכמים דהא לא עביד להתגלות וכסי"מ הנ"ל וק"ק למ"ש הנמ"י משמעות הרי"ף דאחר ה' ימים משתנה א"כ לא עתיד להגלות דאפי' חזיו' לאלתר לא יהי' ניכר והדק"ל (ודוחק לומר עפ"י סי"מ] ואפשר התם מיירי בלא שהו כדי שת"נ דאסור מדאוריית' ולדינ' כ' הנמ"י דאין להחמיר בזה ועכ"פ בכה"ג דנ"ד יש לצדד קולו' כפי האפשרי.