אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן יט
זוג א' נתפשרו לגירושין באופן שאבי האשה התחייב א"ע להחזיק ב' ילדים שיש להזוג הנ"ל ולפרנסם לגדלם ונתן ע"ז כתב בערכאות והאשה היתה מניקת לילדה שהיתה אז יותר מבת ט"ו ח' ותיכף באותו היום שנתפשר' גמלה הילדה הנ"ל הגם שבעל' התרה בה שלא תגמלנה לא שמעה בקולו ומחמת איזה סבות נמשך נתינת הגט עוד ששה שבועות אחר הפשרה הנ"ל ואותה האשה הגרושה הנ"ל רוצית להנשא לאיש שהי' בעל אחותה ומתה ר"ל והבעל אינו יכול להמתין עד כלות כ"ד ח' מחמת שאין מי שימשנו את בניו הקטנים שיש לו מאשתו עכ"ל נוסח השאלה. והנה בהשקפה ראשונה אמרתי לאסור בנ"ד מתרי טעמי חדא דמה דבשואר בש"ע דגמלתו בחיי בעלה מותרת והוא מהרא"ש מבואר שם הטעם משום דהא דאסרו בגמ' בגמלתו היינו דחיישי' שגמלתו מחמת שרוצה להנשא ועדיין הוא צריך לינק אבל בגמלתו בח"ב דלא שייך לומר כן וכי דרכה של אשה לצפות על מות בעלה ל"ח לכך משא"כ בנ"ד דנראה לעין שגמלתו מחמת שרוצה לינשא בכה"ג עדיין גזירת חכמים במקומה עומדת דגם בגמלתו אסור ומה"ט לא נזכר כלל בש"ע הדין בגרושה בגמלתו דהי' הדבר פשוט לאסור דמ"ש קודם גירושין או לאח"כ בכל ענין הוי החשש הנ"ל ובזה הי' נ"ל ליישב ע"נ יותר לפ"ד הר"ת הא דנקט מניקה שמת בעלה מאחר דגרושה כ"ש וכבר האריך הנוב"י בסוגי' דיבמות אין ראי' כלל נגד הר"ש וגם בלא"ה י"ל התם בבריי' סמך אכאן כמו דסמך אהבריי' דכאן לענין הזמן כ"כ נדע דהאי מניקת חבירו לא הוי רק באלמנה ועכ"נ דאין דיוק מכאן כלל וכמ"ש הרא"ש דהתיר בגמלתו בח"ב דכן מדויק הלשון מניקה שמ"ב דדוקא כשהיתה מניקה אז ולא כשגמלתו בחייו ע"ש ממילא מה"ט גופי' מדויק שמת בעלה דאי בגרושה גם כשלא הניקתו אז אסורה.
ובזה יש דרך קצת ג"כ ליישב הא דא"ל ר"פ ואתין לא ס"ל כו' דמנ"ל דר"מ גזר במ"ח רק ה"ק דמאחר דידוע דגרושה שוה לאלמנה כדמוכח מברייתא דיבמות ודבר פשוט הי' לו וא"כ יקשה למה נקט שמ"ב ע"כ לאשמעי' דאם לא היתה מניקה אז מותרת דבגרושה בכ"ע אסור עכ"פ מוכח דאחר המיתה בכ"ע אסור דלא כהברייתא והל' כר"מ ומדברי הפנ"י בתוס' ד"ה והל' כו' מבואר דבגרושה בגמלתו בפני בעלה וודאי מותרת וצ"ע וזאת. שנית אמינא מלבד שכל הפוסקים הסכימו להר"ת עכ"פ במכירה כמו שנפסק בטוש"ע בלי חולק לכאורה בנ"ד גם הר"ש אוסר דעיקר טעמו להיתר מבואר בראשונים דמאחר דאית לי' אב הוא ימסמסנו בבו"ח כי עליו מוטל משא"כ כאן שקיבל עליו אבי האשה להחזיקו לא יהיב לה בעל וכ"ש שהיא לא תתבענו בכה"ג ושמא אבי האשה לא יתן ויסתכן וא"ל שמא יתוודע לבעל שאבי האשה לא יתן ויכוף אותו בב"ד דז"א דלפי המבואר בנמ"י פ' החולץ פלוגתת הר"ש והר"ת דהר"ש ס"ל וודאי אביו חייס עליו וכשיצטרך למסמוסי יתן דמי בו"ח ור"ת ס"ל מאחר דא"י האשה לתבוע בעצמה רק ע"י שליח בושה ע"ש ולכאורה קשה ל"ל שתתבענו הא בלא תביעה יתן מעצמו מדחייס על בנו ועכצ"ל דחיישינן לסכנת הולד עד שיתוודע להבעל שהיא צריכה למסמסו שנעכר חלבה ומאחר שהיא בושה לתבוע עי"ש בנתיים יסתכן הולד והר"ש ס"ל דל"ח לכך דמאי איכפת לה בזה הלא היא אינה משועבדת להניקו והיא בזה כאחרת ולמה נעצרנה מלהנשא ובזה מבוארין ג"כ דברי הג"א בכתובות שכ' הר"ש מתיר גם במכירה דכ"ז שלא כפה אותה הבעל בב"ד אין שיעבוד אלי' ע"ש ודבריו תמוהין לכאורה דא"כ יהי' חילוק אם הבעל יתבע אותה בב"ד תהי' אסורה להנשא רק צריך לפרש דבריו דה"ק דמאחר שאינה משועבד' מצד השיעבוד ממילא הרי היא לגבי תינוק זה כאשה אחרת דעלמא והיא מניקתו וממילא מותרת לנשא ממ"נ אם תתעבר אח"כ ולא תוכל להניקו מה לה בכך הלא הבעל עליו לחוש על בנו ואם יכפה אותה בב"ד ויתן לה שכרה לקנות בו"ח אין חשש כלל ואם לא יכפה אותה בב"ד ולא יתן מאי איכפת לה יותר מאשה דעלמא ואם הבעל לא יחוש על בנו מי יחוס עליו ואין על האשה חיוב כלל לתבוע בעלה דמי בו"ח אדרבא על הבעל מוטל להשגיח על בנו תמיד מאחר שאינה משועבדת עכ"פ בנ"ד דהבעל יסמוך על אבי האשה ולא יתן לה בו"ח וכ"ש דבוש' בכה"ג לתבוע מבעלה ודאי חיישי' לתקנת הולד רק שאפשר לומר דאין חשש כאן מאחר שבני בנים הם כבנים אף דבני בנות לא משמע כן מדברי הנוב"י סי' י"ז לא ידעתי מנ"ל עכ"פ אפשר הגם שהנוב"י פקפק בסי' י"ד היינו להתיר מכח זה לבד אבל עכ"פ אין חשש מכח זה וצ"ע אמנם להיות הדבר נחוץ קצת כפי ענין השאלה בנ"ד שבני בעל אחותה הולכים ודלים ע"כ אמרתי לחפש צדדי היתרים בנ"ד עפ"י שיטת הגמ' והפוסקים בעזה"י.
ראש דבר אני אומר כי הגם דמסתם סתם הש"ע דבין באלמנ' ובין בגרושה שווין לאסור אפי' בגמלתו הי' אפשר לומר דלאו כללא הוא והסברא נותנת דבגרושה אפי' גמלתו אחר הגירושין מותרת אפי' לשיטת האוסרין איב"א גמרא ואיב"א סברא ויפתח לנו שערי אורה להבין דברי קדושים הנה ראיתי בשו"ת מהר"י מינץ סי' ה' שכ' גם מדברי הסימני אשרי מוכח דדעתו נוטה לדעת הש"ר מדכ' בפ' אעפ"י דעתו באחרונה וגם אי לא ס"ל כוותי' הו"ל לקצר ולסמוך המתיר דהא סיים בהיתר ע"ש ותמהני טובא חדא דא"כ איך סתם הטור כ"כ לכתוב דעת הר"ת בלי חולק כלל אם דעתו נוטה להר"ש ועוד דבסימנים ביבמות כ' ג"כ דעת הר"ת בלי חולק ולא כהרא"ש שהביא דעת שניהם והחל ליישב כל דקדוקו של מהר"י מינץ והנה דקדוקים של הנוב"י ידועים בשינוי הלשונות בין שני הברייתות ומכח זה רצה להוציא דהדין עם הרא"ש דאם רצון האשה לא תניקנו שאין השיעבוד עלי' רק לפי רצונה ע"ש ולפענ"ד דלא כדבריו רק דבזה גרושה ואלמנה שווין דאיסור מניקת חבירו חל עלי' רק דמ"מ אם גמלתו מותרת להנשא לכ"ע וכן משמע מפרש"י שפי' בד"ה נבל"מ כו' זו שמת בעלה שלכאור' דברי מותר הם רק כיון להנ"ל דהגם דרש"י ס"ל כר"ת כמ"ש בסוטה פ' ארוסה ע"ש מ"מ מודה דבגמלתו אין איסור בגרוש' דוודאי בלא גמלתו אוסר הר"ת משום דלמא מיעברה ולא יהי' לה בו"ח למסמסו וגם הבעל לא ידע כי הוא בושה לתבענו ע"י שליח ועד שיתוודע לו יסתכן הולד אבל בכה"ג כשגמלתו קודם הנישואין והבעל יודע מזה שבנו צריך בו"ח א"צ שתתבענו דבלא"ה הוא יתן דמי בו"ח דגם להניקו אינה מחויבת בחנם דצריך ליתן לה שכרה וא"ל בכה"ג דעד שיתוודע לו יסתכן ז"א דבנתיים קודם נישואין היא תמסמסנו משלה ואחר הנשואין וודאי כבר נתוודע לו ואביו חייס עלי' ויתן לה בו"ח למסמסו בלי תביעתה מה"ט ביבמות לא קבע זמן ונקט דהיינו כל זמן שהיא מניקתו וגם במעוברת אסורה דסתם מעו' למ"ק אבל כאן דקתני מניקת שמת בעלה אין היתר עד כ"ד חדשים אפי' גמלתו וא"ש ג"כ שרש"י הנ"ל דאשמעינן דבגרושה אין חידוש כלל דלכ"ע אין אי' אפי' למסקנא דמסיק דלית הל' כבריי' היינו משום דבריי' איירי באלמנה אבל בגרושה אין אי' לכ"ע רק כ"ז שהיא מניקת ואח"כ כשבאה לשאול מתירין אותה ומודיעין לבעל שיתן לה בו"ח או שיקחנו לעצמו ליתן בו"ח וא"כ ב' הברייתות מתאימות וד"ת עניים במ"ז ועשירים במ"א מה שחסר כאן גילה כאן ובאמת גם שם הקשו למה נקט מעוברת כלל וכבר הקשו על הרמב"ם דנקט טעמא דאדחי בגמ' וכ"כ הסמ"ג.
גם הקשו הא ע"כ ידע טעם המניקה וכ"כ נדע מעו' גם הקשו למה ל"ק גם בהבחנה האי טעמא דלמניקה קיימא וביותר צל"ע לשון רש"י ז"ל שפי' והיכא דק"ל כו' מאחר דטעמא כו' איך תלי' זה בזה ועיי' בנוב"י סי' י"ד שכ' ליישב קו' המהרש"א דלא גזרו הרוב אטו המיעוט ע"ש וכ"כ נאמר בשלמא במניקת חיישי' דלמא מיעברה וקטלה לי' משום דהוי כספק השקול דילמא מיעברה בימי הנקה או לא אבל במעוברת דאף דסמלמ"ק איכא דלאו למניקה קיימא ונצרף מיעוט זה לפלגא דלא מיעברה בימי הנקה ולמה נגזור הרוב אטו המיעוט דלא הוי ספק השקול ועכצ"ל דבאמת כדמתרץ לעיל דחסה קאמר חייס עלי' כו' וודאי הפי' דהרוב חייסו אבל וודאי איכא דלא חייסו ולא איכפת להו בזה ובסברא זו וודאי לא נפל מתי' הראשון רק לענין שאין זה עיקר הטעם עכ"פ חזי לאצטרופי דמה"ט הוי ספק השקול דנגד מיעוטא דלאו למניקת קיימא איכא מיעוטא דלא חייסו וזה שלמד לנו הרמב"ם והסמ"ג דהך סברא דלמניקה קיימא ידוע והוא פשוט והוצרך להורות לנו דגם טעמא דדחסה איכא במעוברת דמה"ט חיישי' ומצרפי' סברא זו להא דחיישי' בלא"ה דבכלל מניקת איכא ג"כ האי במעוברת ומה"ט א"ל אהבחנה הך טעמא דג"כ איכא מיעוטא דאינן מעוברת ועדיין ליכא ספק השקול ולכך לא רצה לומר הך טעמא דלא גזרי' רובא אטו מיעוט וזה שפרש"י דהטעם דלא בהבחנה דלמניקה קיימא ע"כ דל"ג רובא אטו מיעוטא כ"כ לא נגזור במעו' וכנ"ל.
והנה המדקדק בדברי הטור בסימנים כ' והה"ד נמי גרושה שצריכה כו' וכוונתו דאדלעיל קאי דאסרי' באלמנה גם בגמלתו ונבל"מ ואין היתר רק בח"ב ע"ז כ' והה"ד נמי גרושה דצריכה להמתין לר"ת כו' אסור ג"כ בגמלתו כמו אלמנה ממש אבל הר"ש התיר בגרושה ומאחר דשם לא קאי רק לענין ההיתר בגמלתו מה"ט הביא דעת הר"ש באחרונה דנראה לו לפסוק בזה כהר"ש וס"ל דהר"ת בכל ענין אוסר כדמוכח לשון תוס' בכתובות שהעמידו דבריהם עמ"ש גמלתו אסור כו' אבל ביבמות דאיירי לענין עיקר איסור דמניקת חבירו מה"ט כ' בסתם דברי הר"ת בלי חולק דהכי קיי"ל בפשיטות דגרושה אסורה כאלמנה והגם דבהטור כ' גם לענין גמלתו סתם ולא חולק כו' היינו משום שלא מצא דין זה מפורש לחלק בזה לכך סתם לאסור אבל מ"מ מבואר דס"ל לחלק כן ועכ"פ בנ"ד הי' אפשר לומר דלכ"ע מותר מאחר שהבעל יודע שגמלתו קודם שנתגרשה ממילא הוא יספיק לו בו"ח כי הוא משגיח על בנו רק מצד טעם השני אין מקום היתר מכח זה.
וגם לכאורה הי' אפשר להוכיח דאפי' הר"ש דמתיר בגרושה היינו כשהיא מניקתו אבל לא כשגמלתו דיש לחוש לתקנת הולד דבלא"ה ק' טובא בסוגי' זו דלמה אם הי' מכירה כופה מפני הסכנה דהא מוכח ביבמות דליכא סכנה דקאמר דידי' נמי ממסמס לי' בבו"ח כו' וא"כ למה כופה עו"ק מאי משני ביבמות דידי' ממסמס לי' בבו"ח כי' למה לא ניחא לי' כמו לענין מעו' דלא ס"ל לחלק בין דידי' לחבירו דתשמש במוך או מה"י כ"כ במניקת למה לא תינשא וביותר קשה אמאי דקאמר דמניקת משמש' במוך שמא תגמול את בנה וימות הא אפשר למסמסו דהאיכא בעל וכבר דיברו בזה המפורשים ותוך דבריהם דדוקא כשהבן אצל אמו מהני בו"ח אבל כשילקח ממנה קשה עלי' פרידתו מאמו המכירתו וימות ובזה לא יצאו ידי הדוחק לשון כופה ומניקתו משמע דצריכה להניקו עוד כתבו דכשהתינוק קטן מאוד גם בו"ח לא מהני ואז תשמשת במוך או מה"י עד שיגדיל קצת דאינה משמשת במוך אז מהני בו"ח וגם זה דוחק דמאן מפיס גם הסוגיא לא משמע כן ועיי' בבית מאיר וביעלת חן באריכות.
רק המחוור בזה הוא כך דאליבא דר"מ דס"ל במשמשת במוך וודאי י"ל דלא סמכו ע"ז רק במעוברת חבירו דוודאי תשמש במוך שלא יהרג בנה דבזה וודאי חייסא שלא להרוג הנפש במתכוין אבל לענין מניקת לא תחוש כ"כ לשמש במוך שמא יעכר חלבה ולא יהי' לה בו"ח עכ"פ לא הוי כהורגו בידים ואינה חוששת כ"כ דסבורה שאח"כ יקחו אותו היורשים וכהנ"ל ואליבא דר"מ בלא"ה לא תקשי דידי' נמי כו' רק אליבא דרבנן דס"ל מן השמים ירחמו וודאי י"ל שומר פתאים ה' להחיות נפש כל חי וזה ודאי הסברא נותנת דלאו לכל ולד ולא בכל זמן די בהמסמסת בו"ח ואין זה ביד האדם לידע זה במכוון ממש אם תינוק זה יוכל לחיות מבו"ח לבד רק ביד השי"ת הוא ומן השמים ירחמו שלא תתעבר בזמן שהתינוק לא יהי' די לו בהמסמסה כי שפ"ה ולפי"ז א"ש הכל דהיינו דקאמרו חכמים דא"צ לשמש במוך דמה"י שלא ימות בנה אף שתגמלנו ור"מ ס"ל דבכ"ע צריכה לשמש במוך דמאן מפיס וכנ"ל ושפיר יש חילוק בין דידי' למניקת חבירו ולכך אם הי' גרושה כופה כו' דדלמא לא מהני המסמסה ואיכא סכנת הולד בשלמא בניסת ונתעברה דמוכח דולד זה די לו בהמסמסה ולכך מתיר הר"ש בגרושה אפי' מכירה דממ"נ כשתתעבר יתן הבעל בו"ח דמוכח שדי אז להילד בבו"ח ואינה כופה בכה"ג וכ"ז כשעדיין מניקתו אבל בגמלתו דחיישינן שגמלתו ועדיין הוא צריך לינק וא"כ ניחוש ג"כ שגמלתו באופן דלא סגי לולד זה כלל במסמוס בו"ח ויבא הולד לידי סכנה בכה"ג ודאי חששו חכמים לתקנתו אפי' בגרושה לא התיר הר"ש כלל ולפי"ז הייתי נבוך מאוד לומר היתר בנ"ד.
אך באמת ז"א דבלא"ה הבריי' תמוה דאמרי' דגמלתו מותרת מיד דהלא בזה אנו קיימין דעיקר האי' במניקת חבירו שמא תגמלנו ויסתכן הולד וא"כ איך נתיר בגמלתו וא"ל דקודם הנשואין אינה בושה לתבוע היורשים בב"ד דמי בו"ח א"כ למה אסרי' דלמא הוא צריך לינק תמסמסנו בו"ח וא"ל לפי הנ"ל דלמא לא יהי' די לו עדיין בבו"ח דא"כ עדיין ק' על הבריי' כמו דחיישינן התם לר"מ דתשמש במוך לרבנן מה"י מטעם שמא תגמול בנה כ"כ ניחוש כאן וראיתי במרדכי ביבמות שכ' ע"כ נבל"מ איירי בנשבעת המניקה ע"ש וכ"ש לענין גמלתו וודאי צריך לומר דמיירי בגווני דליכא למיחש כלל היינו כשגמלתו כמו שגומלין שאר תינוק לזמנו שאינו צריך לא להנקה ולא למסמוס בו"ח רק הוא אוכל הכל כשאר ילדי' הנגמלי' ובכה"ג דליכא למיחש כלל ולא אמרו דצריך כד"ח או כח"ח רק על הסתם שכל תינוק די לו בכך אבל בפחות מכאן וודאי איכא ילדים שהם נגמלים קודם לכן ואוכלין הכל כמו הנגמלים אח"כ וא"כ אין חשש בגופי' כלל שמא עדיין צריך לינק רק דחיישי' הגם דבתינוק זה אין חשש כלל מ"מ חיישינן גמלתו אטו גמלתו שהוא צריך עדיין לינק וכבר הקשה המהרש"א ע"ד תוס' הא וודאי גזרי' הא אטו הא כמו ברדופה לענין הבחנה ולדברי הרא"ש מיושב דס"ל דוודאי נתנתו וגמלתו אטו לא גמלתו ולא נתנתו למניקת לא גזרי' כלל דהא מנכר רק דגזרינן נתנה ונמל' אטו שתגמג' ועדיין צרי' לינק דזה לא מנכר דשם גמל' חד הוא.
וגם בלא"ה י"ל קו' מהרש"א וכ"מ אח"כ בנוב"י דוודאי אמרי' לא פליג רבנן וגזרו בכל מניקת כמו שפרש"י רק דבגמלתו וכה"ג אין עלי' שם מניקת לא גזרו בהו כלל ולכן ל"ח רק שתגמלנו ועדיין הוא צריך לינק דבכה"ג עדיין מניקת מיקרי רק שהיא פשעה שאינה רוצית להניקו ומה"ט וודאי אמרי' לא פליג רבנן וגזרו בכל גמלתו דהכל בכלל מניקת שמ"ב אמנם כ"ז מה שהוא בגדר הגזירה דוודאי מה שאיסורה מגופה אסרי' בכל ענין אבל מה שהוא רק מכח לא פלוג היינו דוקא מה שהי' בגדר הגזירה וחכמינו לא גזרו רק על מניקת שמ"ב או בגרושה היינו כשהיתה מניקת כשמ"ב או כשנתגרשה חל עלי' האי' גזירת חכמים אבל כשגמלתו קודם הגירושין לא חל עלי' גזירת חכמים כלל ואי' מגופה וודאי ליכא דהרי רואין שהתינוק א"צ אפי' לבו"ח אין מקום לאסור כלל ועפ"י סברא זו שכתבתי לחלק בין היכא שחל עלי' תקנת חכמים שנכללה בכלל מניקת שמ"ב להיכא שלא נכללה בהגזירה כלל נלע"ד ליישב מה שעמדו כולם ע"ד הטוש"ע שכ' ופסק חלבה בח"ב או שכר' מניקת בח"ב נבל"מ ג"ח קודם מ"ב שהדברים סותרים מיני' ובי' וגם דברי הרא"ש תמוהין דעל נבל"מ ג"ח בח"ב פקפוק ועל שכרו לו מניקת סתם להיתר ומכח זה רצו למחוק בטור והנ"ל דהנה הא דבעי' ג"ח כ' הרא"ש דאז ידוע שפ' חלבה ותו לא מקרי מניקת חבירו אבל כ"ז שלא פסק חלבה בכלל מ"ח היא ואף שאינה מניקת דהא נבל"מ מ"מ אסורה להנשא והטעם היא דבחיי הבעל וודאי מוטל חיוב ההנקה על האשה ואם היא תתן למניקת תצטרך לשלם משלה כשיש לה או בחנם ולכך עדיין מקרי האשה מניקת חבירו דהחיוב עלי' להניקתו וכ"ז כשהי' נתנתו מדע' עצמ' אבל כשהבעל בעצמו מחל לה השיעבוד ונתנו למניקת באופן שאין עלי' חיוב ההנקה כלל אינה נקראת מניקת חבירו כלל והגם דבגרושה אף שאינה משועבדת להניק מ"מ אסורה היינו מתקנ"ח דסתם נשים חסות על ילדיהן וזה לר"ש בכה"ג שבחיי בעלה שכרו מניקת ולא הניקתו בעצמה ולפי"ז ממילא א"ש בסיפא בעי' דוקא ג' חדשים דהתם האשה בעצמה נתנה למניקת שעדיין חל עלי' חיוב ההנקה והוא נכלל בכלל מניקת חבירו אבל ברישא דשכרו לו מניקת דקאי על שניהם הבעל והאשה שכרו לו מניקת מותרות להנשא בכ"ע דאינה נכללת בהגזירה דמ"ח ובכה"ג אין חיוב עלי' כלל וגם א"ל דבכה"ג תהי' אסורה דדלמא תחזור המניקת ותמסמס בו"ח דמ"מ אין לעכבה מלהנשא מחמת זה דלא עדיפא היא מאשה דעלמא ולמה היא תחוש עליו בשלמא מה שהיא בכלל מניקת חבירו גזרו משא"כ בכה"ג שהבעל בעצמו שכר מניקת להילד כנ"ל ברור.
ובהיותי בענין זה אכתוב קצת בסוגי' זו כתובות ס' ע"ב ברש"י ד"ה י"ח חדש משמע דקאי אדב"ה ולא אר"י י"ל דקשה לי' איך פסקינן דלא כב"ה הא בת קול דה' כב"ה וע"כ דפלוגתת ב"ש וב"ה לא איירי לענין מניקת חבירו רק לענין הפלוגתא דכמה מניקתו דס"ל לב"ה דאזלי' בתר רובא דדי בי"ח חדש ומסתמא זה הי' כוונת הבעל כשהתנה עם אשתו שתניק בנו וב"ש מחמירין דדלמא כיוון למיעוט ולא קיי"ל כר' נתן בר' יוסף דס"ל הן הן כו' משום די"ל דבסכנה מחמירין לחוש למיעוט כדמשמע ברש"י בחולין.
בפרש"י ד"ה נתנה כו' זו שמת בעלה כלומר ולא אם נתנה קודם מיתת בעלה דלכ"ע מותרת ותמה מהרש"א דהא חזינן בהבחנה דגזרינן בכל ענין ואפשר ליישב דהא וודאי גזרינן מה דשייך באותה אשה עצמה דהיינו שיוכל להיות שאח"כ יארע לה כה"ג בפעם אחרת ותתיר לעצמה לגמול קודם וכה"ג אבל לא גזרינן משום אשה אחרת מה שאין שייך בדידה לעולם ולכן בדבר"ג לא גזרינן דבהני לא שייך למגזר רק משום כשיש אחרות לא גזרינן כלל משא"כ בהבחנה אפי' מפלת אחר מ"ב אסורה דגזרינן דלמא אשה זו גופה אח"כ תתאלמן ותטעה אבל משום אחרת מה דלא משכחת בדידה לעולם לא גזרינן כלל וא"כ בדבר"ג ליכא חשש גזירה בדידה לעולם.
תו' ד"ה והלכתא כו' יש לדקדק למה העמידו תוס' דבריהם כאן אהא דגמלתו אסור לכאו' משמע דגם רבינו שמשון לא התיר גרושה רק כשגמלתו ולא כל זמן שיונק אך בפו' ל"מ כן ונ"ל דהא ר"ת מביא ראי' מיבמות דנאמר סתם וקשה אדרבא נלמד סתום מן המפורש ובהרבה מקומות כן מה שפי' כאן גילה במ"א וי"ל בעיקרא דמילתא תליא בפלוגתת ר"מ ור' יוסי כאן אי אמרי' לא פלוג רבנן גם במקום דלא שייך הטעם ולכן בריי' דכאן י"ל הני תנאי יש דס"ל כר' יוסי ובפרט רשב"ג דמכריע משמע וודאי דלא ס"ל כר"מ ולכן נקט מניקה שמת בעלה דבזה לכ"ע אסורה אבל בהך ברייתא דיבמות משמע שהיא לשון ר"מ דס"ל לא פליג ולכן אוסר בכל ענין ולפי"ז מאחר דמסיק כאן דגמלתו אסור והיינו כר"מ ולכן הר"ת גם בגרוש' אוסר ולענין מזנה איכא פלוגתא די"א דגם להר"ש אסורה משום בשלמא בגרושה איכא עכ"פ בעל דמסמס בו"ח משא"כ בדליכא אב כלל ואי איתא להאי סברא הי' אפשר ליישב קושי' הר"ת דהקשה א"כ אלמנה נמי כשאומרת איני ניזונית או תובעת כתובתה דשאני אלמנה דליכא אב ויש לדחות דמ"מ איכא יורשים והנוב"י מ"ק סי' י"ח התיר כשהי' בדיעבד בשוגג משום דזנות שתתעבר לא שכיח וע' בחתם סופר ושו"ת אמרי אש לא רצו להסכים להנוב"י והנה לכאורה ב' טעמים איכא בגרושה להר"ת אי כמ"ש מהרש"א כאן דלא פליג וגזרו גרושה אטו אלמנה או כמ"ש הרא"ש ביבמות דסתם אשה מרחמת על בנה והנה לשיטת מהרש"א וודאי י"ל כדברי הנוב"י אבל לדברי הרא"ש לכאו' יש לאסור גם במזנה רק דאינו מוכרח דהא סתם זונה פנוי' אינה מרחמת על בנה כדמשמע בקידושין גבי שתוקי דאיכא פנויות ואיכא מחמת רעבון וכ"ש אי איכא תרתי כה"ג דהנב"י הנ"ל י"ל גם להרא"ש הוי רק משום לא פלוג והי' מקום להתיר בזונה רק מאנו הפוסקי' ובמ"א כתבתי קצת ראי' מחגיגה בתולה שעיברה כו' עתה מצאתי שכעין זה כ' בס' נתיבות לשבת ע"ש.
תמהו על הרמב"ם לענין מעוברת חבירו שכ' טעמא דדחסה דנדחה בגמ' וע' בכ"מ ולכאו' י"ל דחשש סנדל איכא ובדידי' מה"ש ירחמו וכ"ז באינו עושה אי' אבל בעושה אי' עכ"פ א"א לסמוך דמה"ש ירחמו וגם י"ל מאחר שעשה אי' חשדינן שיעשה גם בזה אי' ולא חייס עלי' דאתרע ח"כשרות אף בדרבנן כמ"ש הפנ"י ולפ"ז א"ש דלמסקנא למה מעוברת יגרש מיד בעבר ונשא ימתין עד שתלד וע"כ דלפי המסקנא דעכ"פ עשה אי' בהא מלתא חשדינן דלא חייס ויותר י"ל דברי הרמב"ם עפמ"ש הרא"ש בסוגי' דשמא יחפה דעיקר הטעם צ"ל בדבר חזק ואם לא יהי' שייך טעם זה יחול התקנה מטעם אחר אף שאינו חזק כ"כ ע"ש כ"כ הכא אי לא הי' הטעם דמעוברת למניקה קיימא לא הוי מתקני רבנן מעיקרא מחמת טעמא דדחסה דמלתא דלא שכיחא שיהי' אכזר כזה להרוג עובר בבטן ולכן צריך עיקר טעמא דתקנה ממה דשכיחא דסתם מלמ"ק ועתה אסור גם במקום דליכא הך טעמא כגון בצימוק דדים דמניקת סותרת מ"מ מעוברת חבירו אסורה משום דדחסה וכעין שכ' הכ"מ.