אבני צדק (פנט)· רבי מנחם פנט
סימן א
חלק אה"ע
לכבוד אהו' י"נ הרב המאוה"ג החריף ובקי החכם השלם כש"ת מוה' משה ני' אבדק"ק מ' וואשארהעלי.
הנה בגופא דעובדא אשר ראיתי שנתפלא על נטות להחמיר כ"כ עיקר טעמי דידי הי' שהגם שהאשה באה סתומה אעפי"כ הצצתי מכותלי המכתב שהאיש הנחשד הוא בנמצא שם ובוודאי צריך דרישה וחקירה היכי דאיכא לברורי ואם הי' מכחישה הי' דעתי להחמיר כאשר יראה מעלתו ני' כי תחלת תשובתי וסופה הי' על קוטב זה ובכדי שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק אף במכחישה כאשר הצעתי שם ע"כ אמרתי הלא גם באין מכחישה אין ברור להתיר וכן נעשה כאשר סיפרו לי כעת ששמעו לדברי וחקרו ודרשו את האיש הנחשד והציעו הדבר ביניהם והודה לדברי' שממנו נתעברה ונתחייב לשלם שכר הנקה והחזקתה עד כלות ב' שנים ובינתים הפרישם זמ"ז ושמחתי כי יצא הדבר לאור על צד היותר טוב.
א' אמנם מחמת חיבת הקודש דבריו הנעימים הגם שאין נ"מ לדינא אעפי"כ מעביר ע"ד הייתי והנה ראיתי תחלה הי' דעתו לאיסור מחמת אי' מעוברת חבירו כדעת הנוב"י סי' י"ח דמעוברת חמור ממניקה ואפי' לדעת הר"ש אסורה לא ידעתי כוונתו הא השאלה באה עתה לפנינו בעת שכבר ילדה עוד בא במכתבו לסתור האי כללא של הנוב"י ליישב קושיתינו על הסוגי' דיבמות בדרך הנאות ונכון הוא וגם אנכי זה י"ז שנים כתבתי שו"ת בענין זה ותרצתי כל דקדוקי המפורשים בסוגי' הנ"ל וגם דברי הרמב"ם דשם ואין כאן מקומו כנ"ל.
ב' עוד רצה לתרץ קושייתי אסוגיא דחגיגה י"ד ע"ב בתולה שעיברה מהו לכ"ג כו' דבכה"ג הוי כמו ריש גלותא דהתיר ר"נ ז"א דדוקא אלמנת מר"ג התיר ר"נ ולא אם הבא לקחת אותה הוא מר"ג כדמשמע מפירש"י שם ומכח סברא יש לחלק ביניהם שוב ראיתי שכ"כ הרא"ש בתשובה כלל נ"ג הובא באבני מלואים סקי"ז יעו"ש.
ג' ועל מה שחידשתי בדעת רש"י גבי ארוס וארוסתו בכתובות דהא דסמכינן אר"ג בדעבד היינו בלא עשתה מעשה תמה מעכ"ת דנהפוך הוא דבעשתה מעשה א"צ לדיבורה כלל דהוי כדבור דאל"כ לא היתה מאכילתו אי' כפירש"י ביבמות ר"פ האשה רבה וגם מגופי' דסוגי' מוכח כן דאל"כ בארוס וארוסתו ג"כ נחשוד אותה דעתה למדה לשקר שלא להתגרש אי בעינא אמינא בפשיטות דלא דמי להתם דהוי רק ספק לדידן סמכינן אהאי סברא דאל"כ לא היתה מאכילתו כו' אבל כאן דרוב פסולים רק דנאמנת מחמת דהוי רק כמברר המיעוט מהרוב בעינן שתברר בדבור מעליא ולא סמכינן אהאי סברא ומה"ט א"ש ג"כ בארוס וארוסתו לפי' תוס' דהך ועוד כו' היינו אפי' אי נחוש כשם שהפקירה כו' ולא יועיל הודאתו וענין חשש זה אם זינתה כלל עם אחרים הוי רק ספק מבחוץ ל"ח להך חששא (ועוד הקשה ע"ז דא"כ מ"פ ובהא כו' מכשיר ר"ג כו' והא ש"ה הנה דהוי רק ספק ולק"מ דהתם סתם קאמר אפי' במדברת דהוי ג"כ רק ספק כנ"ל) וגם בלא"ה ל"ד הך דארוס וארוסתו שלא עשתה מעשה האי' שאנו דנין עליו:
אמנם האמת יורה דרכו דלדעת מעלתו יצא דין חשש אם לא נבדק' האם ועברה ונשאת לכהן תהי' הבת מותרת ואנן בכ"מ בגמ' ובפו' איתא דוקא בדיקה בעי' שתאמר בברי והענין כך עפימ"ש הריב"ש סי' רל"א דמה"ט אי' במתני' שאמ' איש פ' וכהן הוא ולא סתם לכשר דחיישינן דלמא איתתא לא בקיע' ביוחסין וסבר' דכשר הוא ולכן בעינן שתזכור שמו שבירור כשר הוא וע' לענין בדיקת חמץ בתוס' שם דנשי' סומכות על הספק ולכן בעינן דוקא אמירה ברורה שתאמר מי הי' הבועל ולא די במה שנשאת לכהן לבד ולפ"ז יצא לנו סברא חדשה דמה"ט א"נ אחרי שנשאת אף בבודקין אותה ואומרת בברי מיה' דעביד אינש לאחזוקי דיבורו בכה"ג שעשתה מעשה לפי סברתה שלא הי' אי' בדבר דסבר' שכשר הי' משא"כ בארוס וארוסתו דכל שנבעלה לאחר אסורה ל"ש כן ויותר יש להמתיק בזה עפ"י סברת הפנ"י במקום דע"א א"נ באי' היינו מחמת חשש בדדמי ומ"מ סמכינן באי' במקום ספק ול"ח לבדדמי אבל כאן אי משום מעלה דיוחסין או מחמת דהוי נגד רוב כמש"ל אמרו חז"ל דעכ"פ בעי' שתאמר דוקא ברי בכה"ג האמינו' חז"ל דלא ניחוש לבדדמי אבל בלא"ה לא מהני משא"כ בארוס וארוסתו דבלא"ה ליכא כלל חשש בדדמי דכל שנבעלה מאחר ל"ח וא"ש הכל ע"נ.
ד' עוד העיר מעלתו בהך דיחרא הישראלי דמחלקינן בין קודם מעשה כו' דהתם הוי כמעשה נגד ח' רק ת"ח נאמן כבי תרי והיינו דוקא באינו נוגע לכאורה כוונתו למ"ש הרמ"א בהג"א דחולין דמה"ט שוחט נאמן מבואר שם מדבריו דת"ח נאמן כבי תרי ולפענ"ד כוונתו כמו שביארתי בסוגי' דע"א נ"ב בגמ' שם מה אעשה שהתורה האמינתו הק' מהר"ם מינץ על הג"א דס"ל דשוחט נאמן מאחר שמוחזק בכשרות דא"כ מאי ראי' מכה"ג ומה שתי' דהרמ"א קאי אליבא דפוסקים כאביי והכא אליבא דרבא קאי ז"א דהא ר"י בא כאן להביא הוכחה נגד סברת אביי וא"כ מאחר דליכא הוכחה לטעמי' לא מוכח כלל והנה הפנ"י תי' לחלק בין לאסור ללהתיר ובאמת כ"כ תוס' קידושין וריש גיטין רק שסתמו דבריהם והפנ"י נחית בי' ליתן טעמא דלהיתר אא"ח כו' משא"כ לאסור לצעורי מכוין וגם דהוי מלתא דממון וגזיה"כ ולפענ"ד תמו' דמ"ש מטעם אין אדם חוטא ולא לו א"כ נוגע לא יהי' נאמן להתיר ומדינא אין חילוק ואדרבא מצינו הרמב"ן ריש גיטין כ' להיפוך לענין נדה וגם מ"ש לאי' א"נ מחמת לצעורי א"כ בכה"ג ביוה"כ למי מצער יותר מעצמו אף שצריך ליקח מקופה שעיר אחר מי יצער א"ע ע"ז ואין עניות כו' וצער לנפשי' הוא ביותר שבא לידי מדה זו גם מ"ש דהוי מלתא דממון ק' א"כ לרבא בהי' בידו למה נאמן הא מגו למפרע לא אמרינן וגם לכאורה ל"ש כאן דין ממון דהא אינו רוצה להוציא ממנו ממונו כלל רק שאומר שאסור ודוקא המע"ה משא"כ בכה"ג וע"כ נלענ"ד סברת התוס' כמ"ש הפנ"י בקידושין דהא דא"נ ע"א לא דחיישינן למשקר רק לבדדמי וב' עדים דנאמנים או דגזיה"כ הוא או דבאמת לא שייך בדדמי בב' כמ"ש הרי"ף ר"פ האשה שלום וס"ל להתוס' וודאי כל ישראל בח' כשרות רק דחיישינן באי' לבדדמי משא"כ בבא להתיר כפירש"י גבי כחא דהתיר' עדיף דל"ח לכך שאם אינו ברור אצלו לא יטה להתיר ואף דבסוגיא דע"א במלחמה חיישינן לבדדמי אף להתיר היינו רק חשש דרבנן אבל הרמ"א ס"ל דגם להתיר חיישינן לבדדמי רק הענין כך דלעיל דף כ"ז גבי מהדרינן אבידה לתלמיד חכם בטביעת עין ולא לע"ה כ' התוס' כמו שהסביר הפנ"י דלא משום חשש שקר רק משום חשש בדדמי ות"ח וודאי כשלא יהי' ברור בעיניו בוודאי ממש לא יקל לנפשו משא"כ פ"ה וזהו סברת הרא"מ לחלק בין ת"ח לע"ה אך חילוק זה שייך כשבא להתיר משא"כ כשבא לאסור ל"ש חילוק זה דבכ"ע יש חשש בדדמי ושפיר מייתי ראי' מכה"ג ביום הכיפורים דאי הי' חשש בדדמי ג"כ יש לחוש שירא לנפשו שהי' לו קצת מחשבה שלא כהוגן ויאמר פיגלחי ולמה נאמן וע"כ דהתורה האמינתו כב' עדים דליכא חשש בדדמי או אף דיש חשש בדדמי גזיה"כ דנאמן ולא נחוש לבדדמי כמו בב' עדים והיינו בכהן גדול כשהי' בידו ובזה הי' אפשר ליתן טעם הא דע"א נאמן במקום ספק היינו משום דעיקר חשש בדדמי הוי רק ספק וא"א ממילא הוי ס"ס משא"כ בדאיכא ח' כל ספק מעמידין על ח' דמעיקרא ושאני שבועה דאיכא לברורי וי"ל תוס' לא רצו לפרש כן דליכא ס"ס ממש דהוי כשם אונס חד הוא וכבר כתבתי דבזה יש להבין סברת הרמב"ן בריש גיטין שכבר תמה אדמ"ו בחתם סופר זצ"ל סי' קמ"ז דהא בכ"מ נהפוך הוא דנוגע בעדות מגרע גרע ולענ"ד דוודאי במקום שיש לחוש למשקר גרע יותר נוגע אבל לענין אי' והיתר באמת ל"ח כלל למשקר רק לבדדמי וכשהוא לעצמו אמרי' וודאי יחוש לנפשו ביותר וכל נדנוד ספק לא יקל לעצמו ח' שאין מקלקל א"ע ולכך עדיף טפי כי ירא לנפשו ביותר [והרבה פעמים מצינו יחמיר לעצמו ולא לאחרים דאדם חושש לנפשו יותר] עכ"פ ממוצא דבר למה שהסברתי הדברים מקור הדבר דת"ח נאמן ביותר נאמן ג"כ בנוגע וא"כ עדיין ק' מיתרא הישראלי וע"כ דהך מלתא לאו בגדר ח' אי' נחשב ואפשר לומר דאף דע"א נאמן במעשה שאירע איך הי' אבל כה"ג לומר דין שיקבע לדורות בהא הוא דמחלקינן בין קודם מעשה לאחר מעשה.
ה' מ"ש מעלתו ליישב מה שהערותי מתוס' דף ע"ב גבי משמשתו נדה דה"ק דעכ"פ ספיקא הוי ולמה יוצאת שלא בכתובה ז"א דהא קאמר נסמוך עלה וכ"מ מלשון תוס' שם דלענין אי' יוכל לסמוך עלה בזה וכ"כ הרא"ש שם להדיא דנאמנת לומר כן ומובא הדין בפשיטות ברמ"א סי' קפ"ה ומקור הדין מדברי תוס' הנ"ל ומבואר שם דבאמת נאמנת משמע דמפרשינן הך נסמוך עלה כנ"ל.
וי"ו מה שתמה על מה שכתבתי ד' הפו' בכנסה בח' בתולה ונמצאת בעולה לא הוי קידושין מדאורייתא אנה מצאתי כן הנה כי כן משמע בב"ש סי' ס"ח ס"ק כ"ד וסי' ס"א סק"ז ויותר מזה עי' בפנ"י כתובות ע"ה ע"ב בתוס' ד"ה אבל כו' דלמ"ד דהוי מקח טעות לא הוי קידושין ואפי' לדעת מעלתו דעכ"פ בכנס' סתם ספיקא הוי ג"כ יש לדון אי הוי קידושי תורה כלל לשיטת הר"ן קידושין ב' גבי נתן הוא ואמרה היא ע"ש ומה שהעיר מעלתו מסוגי' דקידשתי את בתי כו' בלמדי סוגי' הנ"ל בררתי הדברים בעזהי"ת וחלקתי הענינים בדברים הקרובים לאמת ומאחר שהוא אריכות גדול לא יכולתי להציע כ"ז כאן ועיין מה שכתבתי בזה בחלק חו"מ בסוג' זו וכן לקמן ז' ועל מה שביארתי פלוגתת ר"ג ור"י בהא דבודקת ומזנה דתליא בסברת הפנ"י בעובר אי' דרבנן אם אתרע ח' צדקות תמה מעלתו דא"כ למה בארוס וארוסתו דוקא לר"ג נאמנת הא התם לפי טענותי' לא עשתה אי' כלל ויש לה ח' צדקות בראותי הדברים האלה עמדתי משתומם חיך פלטה קולמסו טעות גדול כ"כ דהא כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וכל הבא על ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות ומה לי אי' דרבנן זה מאי' פנויה אך מאחר שמצוה להפוך בזכותי' דת"ח אמרתי ליישב הדברים עפ"י מה שהשבתי לתלמיד אחד אשר שאל אותי במאי דאמר ר' יוסף למאי ניחוש לה חדא דקמודה למ"ש הפנ"י בקידושין ע"ח דאפי' באי' פנוי' שהוא מדרבנן שייך אין אדם משים עצמו רשע א"כ מאי מועיל הודאתו וגם בשו"ת רד"ך כלל ח' כ' לענין אי' שבוי' לכהן אף דהוי מדרבנן א"נ דאין אדם משים עצמו רשע הגם שיש לחלק דהתם דרבנן בחשש דאורייתא מ"מ לדברי הפנ"י קשה דגם כאן כלה בלא ברכה אסורה כנדה לכאורה י"ל למאי דמשמע ביבמות דקאמרי להאי התירה ולענין פנוי' אמר איסורא אף דהכל מדרבנן לכאורה יש להוכיח כהרמב"ם דפנוי' אסורה מדאורייתא דדוחק לומר דקרי התירה נגד איסורא דעלמא אמנם יותר י"ל כדאמרי' בסי' קי"ח לענין חשוד במאי דלא נחשוב בעיני העולם לאי' כ"כ וא"כ י"ל לכך קרי התירא בעיני העולם ובפרט ביהודא דהיו מיחדין וקרוב שהיו בועלין כדמשמע לעיל ע"כ שלא הי' נחשוב בעיניהם לאי' כ"כ אבל איסור פנוי' כ"ע ידעי' ונזהרין בה הרבה ומה"ט ל"ש אין אדם משים עצמו רשע ובזה י"ל גם דברי מעלתי וה"ק דמאחר דבכה"ג לא הוי חשיד כלל דלא נחשוב בעיניהם לאיסור וודאי לא שייך לומר דמה"ט אבדה ח' צדקות ושפיר תמה עלי.
אמנם באמת ישבתי קו' התלמיד הנ"ל לפי"מ שפירש"י ביבמות דף כ"ג דהא דאין אדם משים עצמו רשע היינו משום דאדם קרוב אצל עצמו י"ל דכ"מ דקרוב נאמן ל"ש אאמע"ר ולכן כאן נמי נאמן מאחר דלא נפסל לעדות מחמת קרוב ממש לא נפסל ג"כ מחמת אין אדם משים עצמו רשע ויותר י"ל בזה דהא וודאי מצד הסברא להאמין יותר כשמשים א"ע רשע בעדותו רק דענין עדות גזיה"כ שא"נ בכה"ג וכבר כ' הט"ז רס"י צ"ח לחלק בזה בין מקום דלא בעינן דין עדות ממש ע"ש כ"כ ל"ש הא דאין אדם משים עצמו רשע רק במקום דבעינן דין עדות ממש שייך לומר דא"נ בכה"ג מגזיה"כ אבל במקום דל"ב דין עדות ממש אדרבא נאמן ביותר בכה"ג כד משוי נפשי' רשיעא דוודאי אומר אמת דאל"כ לא הוי משים א"ע לרשע וכאן ע"כ דל"ב דין עדות ממש דאל"כ ל"ש שיהי' נאמן כלל בדבריו דבמקום דבעי' דין עדות ממש הלא בעי' ב' עדים כשרים משא"כ הכא ולענין ע"א באשה שמת בעלה ביבמות כ"ג באמת לאו משום אאמע"ר אתינן עלה רק משום דרשע פסול לעדות ולכך מייתי שם דא"ל תחת רשע עד אבל ענין אאמע"ר ל"ש בכה"ג הגם שראיתי בשו"ת שיבת ציון וגבעת פנחס רצו לדון בכה"ג משום אאמע"ר הנלענ"ד כתבתי דל"ש בכה"ג כלל.
והנה בחידושי לסוגיא דארוס וארוסתו הבאתי קו' הגבעת פנחס דמאי מהני דקמודה אליבא דר"י הא מדמי לשבויה דלא מהני עדות הבעל ולכאורה י"ל בשלמא התם ס"ל לר"י הזנות רצה אחר הפסולים ומה"ט פוסל ר"י אפי' ברוב כשרים דרוב מצד הסברא הוא לנגד דהסברא נותן דמפסול הוא או מגוי דגוים פרוצים או מפסול כמ"ש במתני' ולא מישראל שאינים מזנים משא"כ כאן בארוס דתוס' כתבו בסמוך דרגלים לדבר שמארוס הוא וכמ"ש הסברא בסמוך די"ל דאינם חוששים זה לאיסור כ"ס וא"כ י"ל אף דבשבוי' ובמתני' דמי נמי לשבוי' מחמת ה"ט א"נ בעצמו להוציא מח' פסול אבל כאן אדרבא מצד הסברה התירא הוא מארוס לכך נאמן בעצמו ואף דבלא אמר כלום י"ל שאסור אליבא דר"י דאינה נאמנת להוציא מח' כשרות שלו גם בכה"ג ודוקא במתני' דאין נ"מ אם הוא מפ' כהן או מאחר כשר ל"ש לומר דא"נ מחמ' ח' כשרות שלו אבל כאן דצריך דוקא שיהי' מהארוס א"נ להוציא מח' כשרות כלל רק אי מודה עכ"פ הוא נאמן מחמת דליכא סברא כמו התם אדרבא סברא שהוא ממנו ועדיין ק"ל טובא בין לתי' זה בין לתי' הגבע' פנחס לחלק בין אי' כהונה לאי' סוטה א"כ מ"פ לקמן ובהא כי לא יודה מכשר ר"ג כו' אימא דבכה"ג גם לכתחלה מותרת דהא אפשר דגם ר"י לא החמיר בכה"ג דמה שהחמיר במתני' היינו משום מעלות יוחוסי כהונה דמה"ט אומר גם במדברת אבל באי' סוטה דבלא"ה ע"כ צריכין לחלק דאל"כ לא מהני הודאתו א"כ דלמא גם ר"י לא מחמיר וכ"ש שי"ל כן לדידן דלא מחמרינן כלל אפי' לכתחלה למעבד עובדא וע"כ נ"ל ביותר כפירושנו לעיל דגם הכא בכהן מיירי וכמש"ל.
ח ומ"ש מעלתו על מה שחששתי לסברת הח"ד סי' קפ"ה דבזה"ז שאין הפנויות טובלות הוי איסור נדה א"כ ע"ז כ' מעלתו דהיינו דוקא לשעתו חיישינן בכ"ע דלמא לא טהורה היא רק יצרו תקפ' אבל לעשות אי' לעולם באי' כהונה ל"ח היא סברא ישרה וחילוק צח ונכון ואשר תמה לדעת הרשד"ם מובא בישועת יעקב סי' קל"ה דכה"ג דזה"ז לאו וודאי נינהו ואכ"ק לר"י דאלים לי' ס"ס למה א"נ הא איכא עוד ספק על הכהן הבא לקחת אותה דלמא לאו כהן הוא ומה שתירץ עפ"י סברת הפנ"י דזנות רצה אחר הפסולין אכ"ק עדיין בנסתר' למה אסורה הא איכא ס"ס מעליא דלמא לא נבעלה ואת"ל נבעלה דלמא האי לאו כהן הוא והנלפענ"ד דיש ג"כ ס"ס להיפוך א' שמא משקרת ואפי' קושטא קאמר' מאיש פ' וכהן דלמא ממזר הוא כדאמרי' גבי מכה אביו ואמו דלמא לאו אבי' רק באמת כ"ז אינו דוודאי איכא רוב וגבי כהן כבר החזקנו הרוב דאי' עושה וכה"ג וכל שהחזקנו הרוב כוודאי חשוב לכל מילי ואולי מה"ט נקט וכהן הוא ורש"י פי' מיוחס כו' ובהפלאה כ' כהן דוקא וגם לפענ"ד דכהן דוקא וגם דברי רש"י נכונים עפ"י קו' הג' מהר"צ בסוף ס' הפנ"י למה בת כהן בשריפה הא הוי ממיתה למיתה דלמא זינתה אמה או אם אבי' והתירוץ הפשוט דח' שכבר החזקנו הוי כוודאי וענין החזקנו היינו שהיינו צריכים לדון עליו לאי' והיתר וע"כ היינו צריכין לסמוך על הח' או על הרוב כמו שהארכתי בריש נדה ולכן בכהן העובד וודאי כשר היא דהא הי' צריכין תחלה להעמידו אחזקתו ובוודאי אם אבי' לא זינתה וגם אשתו דהיינו אמה אינה זונה דא"כ איך הי' דר עמה וכה"ג ולפ"ז א"ש דקמ"ל רבותא אליבא דר"י דס"ד דוקא באמירת כשר סתם דלמא משכרת ומצרפינן לזה אפי' אומרת אמת דלמא ממיעוט פסולין ומצרפינן מיעוטא לפלגא דפסולים או למיעוט פסולים והוי ב' מיעוטי ולכך לא סמכינן אברי דידה אבל באומר' כהן הוא דוודאי מיוחס היא דע"כ כבר החזקנו חזקתו כשעבד עבודה או נשא כפיו קמ"ל דאפי' בחד מיעוט מחמיר דאינה נאמנת כלל ושפיר פירש"י כהן מיוחס כלומר מאחר שהיא כהן וודאי מיוחס דכבר החזקנו אותו והוי וודאי (ועי' תי' על הקו' דבת כהן בס' שמלת בנימין דמיירי בנתקדשה בהיותה קטנה דהוי ממ"נ דאי לאו אבי' לא הוי קידושין והק' אאמ"ו הג' זצ"ל דלמא אם אבי' זינתה ולהנ"ל א"ש ע"נ) ובאמת קשה עלי לעשות אפי' סניף מסברא דחוי' כזאת:
עתה נדבר קצת בענין ביטול מודעות אי מועיל אלהבא הנה בתשו' הר"ן אחרי הדברים שהעתיק הב"י סס"י קל"ד כ' להדיא דלדעת הרשב"א נמי ל"מ ביטול אלהבא דהרשב"א להוסיף בא לסלק החשש שמא לא ביטל בלב שלם אבל כשפוסל העדים וודאי ביטל בל"ש דסובר בדעתו שעתה א"י לקלקלה בב"ד [אף שבאמת הו"מ לקלקלה כ"כ בס' מודעה ואונס סי' למ"ד וכן משמע ברשב"א שם שרק הוא סובר כן] וממילא וודאי כוונתו לבטל בלב שלם והרמב"ם ושאר פו' לא חששו כ"כ וס"ל אפי' בלא פיסול העדים אמרינן שמבטל בלב שלם אבל לענין שיהי' מועיל גם אלהבא אין נ"מ בזה דאף שהשתא מבטל בלב שלם כ"ש שאומר המודעה אח"כ בלב שלם ואתי דבור ומבטל דיבור ופיסול העדים לא הועיל רק לענין שבוודאי מבטל בלב שלם אבל מ"מ יוכל לחזור אח"כ ולהכשיר העדים דלעולם דבריו האחרונים עיקר ויוכל לקלקלה גם בב"ד וכ"ז מבואר בר"ן שם אמנם באמת לאו כ"ע ס"ל כהר"ן כמו שראיתי בס' דורש לציון דרוש י"ג שארית דרוש יע"ל קג"ם ד"ה ובשו"ת הר"ן כו' הביא תשו' מהרי"ל ח"ג סי' צ"ג דס"ל להדיא דמועיל ביטול גם אלהבא אבל לא מחמת סברת הרשב"א רק אליבא דכ"ע דס"ל דדבריו הראשונים שאמר בשעת מינוי השליחות יש להם כח יותר לבטל המודעה שאח"כ.
והנה מעלתו האריך להסביר סברת הפנ"י לחלק בין אותן העדים דא"צ להעדאת אחרים ל"ש הסברא דא"י לקלקלה בב"ד ועפי"ז כ' סברא שכליית דממילא מאחר שבידו עדיין לבטל בפני אותן העדים אמרי' דאינו מבטל המודעה בלב שלם מעיקרא ומועיל המודעה גם לפי עדים אחרים והנה לפי"ז נפל פיתא בבירא דהא וודאי דמ"מ מהני ביטול אלשעבר דהא נוכל לשאול פי העדים אם לא ביטל בפניהם ואיכא סברת הרשב"א דממילא אין לו עצה אלשעבר אבל להבא אינו מועיל כלום ביטול המודעות ודברים האלו הם שלא כהר"ן ולא כהמריב"ל ודו"ק ועל מה שכתבתי שאין לפקפק כלל לומר דביטול שליחות הגט יהי' צריכין להיות דומה לעדי קידושין כ' מעלתו דיש לפקפק דכמו קיום מעשה הקידושין ה"נ ביטל מעשה שליחות הגט שנעשה כבר בהכשר כו' ז"א כדאי' בקידושין ר"פ האומר דעשיית שליחות לא חשוב מעשה וכ"ש ביטולו וגם בקידושין גופי' כמה כרכרו בזה כ"ש כאן ועי' קידושין ס"ה גבי מחייבא לאחריני ובח"ר ובפנ"י שם ודף ס"ו תוס' ד"ה אמר אביי כו':