אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תעח
בעז"ה יום ב' תצא תרנ"ה. שלום לכבוד הרב כו' מוהר"ר מאיר צבי נ"י אבד"ק ראדזיווע:
א) דבר שני שותפין ששכרו נער בן י"ד שנים ליסע עם א' משותפין עם עופות לגבול פרייסען ולהביא בחזרה מן הגבול את הסוס ויען הנער לא הי' בקי כ"כ איך להתנהג עם הסוס לזאת הקשיר את ידו בחבל אשר נכרך על צואר הסוס והנער הלך אצל הסוס. ויהי בדרך התחיל הסוס לרוץ מאד ולא הי' ביכולת הנער לרוץ כן ונפל לארץ ומחמת שהי' נקשר בהחבל של הסוס רמסו הסוס ברגליו ועתה השאלה מה משפט הסוחרים בתשובתם:
ב) תשובה. ידוע דברי מהרי"ו סימן קכ"ה שליח שנהרג בדרך טוב שיתענה מ' יום והביא ראי' מאגדת חלק שאמר הקב"ה לדוד עד מתי יהי' עון זה טמון בידך על ידך נהרג דואג כו' וצ"צ סימן ו' הקשה מואליו נושא את נפשו עלה באילן ומת ואם הי' בעה"ב חייב בזה איך למדו חכמים מוסר ויהי' עניים בני ביתך שלפעמים יבא לו מכשול עי"ז:
ג) ונלע"ד ליישב דעת מהרי"ו דשלוחו של אדם כמותו ומה שהלך השליח בדרך בשליחותו של המשלח כאילו המשלח הוליכו שם בידים וכיון שהי' לסטים בדרך הרי הוליכו למקום לסטים ע"כ חשיב גורם במיתתו ואילו הי' המשלח יודע שיש שם לסטים הי' חייב מיתה בידי שמים ובשוגג צריך כפרה. אבל עלה באילן הרי לא הי' שלוחו רק על העלי' ועצם העלי' אינה סכנה גמורה רק מה שהוחלק הביאתו לידי סכנה שעי"ז נפל ומת. והחלקה לא הי' בשליחותו ע"כ לא חשיב גורם:
ד) ולפי"ז נראה שאם מת השליח בחזרה לביתו המשלח פטור שכבר עשה שליחותו ושוב לאו שלוחו הוא וכל זמן שהי' שלוחו לא הי' סכנה כלל ונעשה אח"כ סכנה שלא ע"י מעשה המשלח ופטור:
ה) אך בנ"ד לא יועיל זה שגם בחזרה הי' שלוחו להוליך הסוס לביתו ומת ע"י הסוס שאם הי' נהרג בחזרה ע"י לסטים היינו יכולין לומר הרי בלעדי שליחותו להוליך הסוס הי' חוזר בעצמו לביתו והי' נהרג ע"י לסטים אך עכשיו שנהרג ע"י הסוס הרי המשלח הי' הגורם ו אך י"ל לפי הנ"ל דמה שקשר הנער החבל בידו עוד לא הי' סכנה ולא הי' שכיח שהסוס יתחיל לרוץ. נמצא שכל מה שעשה בשליחותו של משלח לא הביאתו לידי סכנה עדיין. ואין לומר שקשירתו לבד הי' סכנה. ליתא שא"ת כן ודאי לא הי' דעת הסוחרים שיביא א"ע לידי סכנה. נמצא גם הקשירה לא הי' בשליחות הסוחרים זולת אם אמרו לו בפירוש שיקשור ידו או ראה ושתק ש"מ דניחא לי' אז אם נאמר שקשירתו סכנה חייב הסוחר הרואה ושותק:
אך הצ"צ סימן ו' בעובדא דידי' שהשליח הלך על קורות כנהוג והוחלק מדמה להא דמהרי"ו ופסק דצריך כפרה ולפי פסק זה גם בנ"ד יש לחייב הסוחרים בכל ענין. גם י"ל שמסתמא דעתם שיעשה כמנהג בעלי עגלות ובהם אין סכנה רק בנער בן י"ד שנים הוא סכנה. ואם כן שפיר מקרי שהמשלחים הכניסוהו לסכנה:
ח) אך יש לעיין מאחר ששנים הי' וקי"ל הכהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בבת אחת כולן פטורין. וכתב הרמב"ם דה"ה לשנים. וכן הוא בגמ' דהא יליף לה מדכתיב כל נפש אדם עד שיכה כל נפש. אך לא נדע אם זה גם בידי שמים. די"ל דוקא בידי אדם פטור. וכן לשון הרמב"ם פטור ממיתת ב"ד. וקצת יש ללמוד משחוטי חוץ דכתיב דם יחשב לאיש ההוא פרש"י כשופך דם האדם שמתחייב בנפשו ושם יש מיעוט ההוא אחד ולא שנים. הנה שגם לענין כרת שהוא בידי שמים פטורים שנים שעשאו אף שנחשב כשופך דם האדם. מ"מ פטורים שנים שעשאו גם בד"ש ה"נ בשנים שהרגו. ואף דודאי אית עלייהו דינא זוטא מ"מ שוב אין להחמיר כ"כ על הגורם כמו באחד שעשה:
ט) מיהו דעת הרשב"א ב"ק (נ"ג:) דוקא בעשרה מקלות אבל דחפוהו ביחד כחד חשבינן להו. וה"ה בנ"ד דחשיב כאלו המשלחים הוליכוהו יחד. מיהו דעת הרמב"ם פ"ד מה' רוצח הל"ה בכה"ג פטורין. ע"כ נראה דעכ"פ אין לחייבם כאו"א בפ"ע מ' תעניות רק משלשים ביניהם. אך אם אחד ראה הקשירה ושתק יש להחמיר עליו כאילו הוא פשע לבדו והשני יתענה מכל מקום כ' תעניות. ואם ככה יעשו יתכפר להם. ויכולין לדחות התענית לימים הקצרים. ואם יקשה להם מאוד להתענות יכולין לפדות בממון ח"י גדולים לכל יום ועשיר יוסיף לפי עשרו אך יותר נכון שיתענו ממש וד' ישמרם מכל צרה וצוקה ויכתבו ויחתמו לחיים טובים:
דברי הדו"ש המברכו בכוח"ט. הק' אברהם. השמטה להלכות נידוי וחרם