אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תסו
הלכות טומאת כהן ב"ה עש"ק קרח תרנ"ה לפ"ק. שלום וכל טוב לכבוד אהובי ידיד נפשי הרב הגאון הגדול המפורסם שמו נודע בשערים כש"ת מוהר"ר יואב יהושע נ"י.
א) הנה השגתי תשובת כבודו בדין אם כהן מחויב לצאת מביתו כשמת גוי בשכונתו והטומאה נכנסת לביתו ע"י תחת הגגין. וכבודו השיב דבאותו יום שכבר נטמא להתיר משום ס"ס שמא כרע"ק [ורבה] ור"ת פוסק כן. ואף שהדגול מרבבה כתב דאף להראב"ד איסור תורה יש היינו מה שחידש הראב"ד דלדידן שאין לנו אפר פרה גם ביום שלאחריו אין חיוב. וכן מפורש הטעם בסמ"ג סימן רל"א בעשין בשם ר' יעקב בדף רל"ב בזה כתב הד"מ דמ"מ איסור תורה יש. אבל בו ביום הא כתב הרא"ש בשם ר"ת דאינו אלא מדרבנן וא"כ הו"ל חד ספק בדרבנן. וס"ס בדאורייתא. וגם הא דעת הש"ך דלטומאה הנכנסת מבית לבית ע"י פותח טפח אינו אלא דרבנן. ואף שמג"א סימן שמ"ג השיג עליו. השבו"י מחזיק בדעת הש"ך וסוף דבריו דבו ביום דעתו להתיר וביום שלאחריו תולה בדעתי:
ב) ונבאר הפרטים אחת לאחת. ונבאר תחילה אם דעת הראב"ד נוכל לצרף לס"ס. והנה לכאורה סברת ראב"ד תמוה דמה בכך שאין לנו אפר פרה מ"מ אם הי' אפר פרה הי' לו היתר. ודומה להא דחולין דאי בדרו לה סמא חיי ואף דעכשיו אין כאן סמנים וסופה למות. מ"מ זה הריעותא אינה בגוף הבהמה. וה"נ הטומאה בעצמה קלושה ביום שלאחריו מאשר ביום שנטמא שקרוב יום טהרתו ואף שאין אפר פרה זה אינו בגוף הכהן. וא"ת שאני הכא דאין אפר פרה כלל בעולם הא ודאי דוחק לחלק בכך. וגדולה מזה בתשו' הרשב"א ח"ג בסימן שס"ט בשוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי לר' אמי חולין (ע"ה) דאמר לדברי המתיר אסור מ"מ חלבו מותר יע"ש. ואינו דומה לאיבעיא דש"ס חולין (ס"ט.) באבר היוצא מהו לגמוע חלבו דשאני התם דאבר אחד אין לו תקנה בשחיטה. אבל הכא אין האיסור רק משום שאין מציאות לשחוט שאין סמנים גמורים שנחשב חציו כשחוט אבל עצם הבהמה יש לה תקנה בשחיטה. וזה דלא כרא"ה דבן פקועה הבא על בהמה מעלייתא דחלב הולד אסור, ולשיטת הרשב"א הנ"ל הא ליתא. הנה דחשיב יש לה היתר הואיל ואלו הי' מציאות לשחיטה היתה מותרת. וכ"ש בנ"ד שאלו הי' כאן אפר פרה הי' טהרה לטומאתו ואף רא"ה החולק שם היינו משום שיש חסרון בבהמה משא"כ כאן שאין חסרון בגוף הכהן וחשיב יש לו טהרה ומוסיף בטומאה:
ג) ונראה דראב"ד לשיטתי' בפ"ה מה' ט"מ דטומאת חיבורין אדם במת וכלים באדם דאורייתא [אף דס"ל חיבורי אדם באדם לאו דאורייתא ועי"ש במל"מ נמצא שבמה שנוגע במת אפי' בו ביום הוא מוסיף טומאה לעשות כלים אב הטומאה ואעפי"כ אין בו חיוב לרבה. הנה דאין חיוב במוסיף בטומאה. וקשה ביום שלאחריו נמי יפטור דאין חיוב בתוספת. וצ"ל דשאני התם דאינו מוסיף בימי טומאה רק באיכות הטומאה. אבל ביום שלאחריו הא מוסיף בימי טומאה. והתינח בזמן שהי' אפר פרה שהי' יכול להיות טהור לאחר ששה ימים. ובנגיעתו טימא עצמו. אבל בזמה"ז שאף בלא נגיעתו עכשיו הי' טמא רק שתאמר שיהי' נקרא טומאה שיש לה טהרה אילו הי' אפר פרה וזה קיל מטומאה שאין לה טהרה. אין זה אלא כמוסיף באיכות הטומאה דאין חיוב לרבה:
ד) אך לרמב"ן פ' מטות דכל טומאת חיבורין לאו דאורייתא שפיר י"ל דמוסיף באיכות הטומאה חייב רק בו ביום פטור דמדאורייתא לא הוסיף כלום אבל ביום שלאחריו חשיב מוסיף באיכות הטומאה על יום אחד דמתחילה הי' טומאה שיש לה טהרה ביום זה ועכשיו אין לו טהרה וזה חשיב חומר כהא דאמרינן בעלמא דלמא טומאת בשר חמיר שאין לה טהרה במקוה. וכן בבעיא דש"ס חולין (ס"ט.) דמהו לגמע חלבו דמחלק בין אית לה תקנתא בין ל"ל תקנתא. וכן ספ"ק דקידושין קו"ח מה התם דיש היתר כו' וכן בכמה מקומות. והא נתברר דאף בזמה"ז דאין אפר פרה חשיב יש טהרה לטומאתו והוי מוסיף בטומאה. ואין לומר מ"מ מנ"ל דמוסיף בטומאה חייב אימא דוקא בזמן שיש אפר פרה חייב משום שהי' יכול ליטהר. הא ודאי מסתבר יותר דהחיוב הוא משום מוסיף בטומאה דמתחילה הי' טומאה קלה שהי' יכול ליטהר ועכשיו אינו יכול ליטהר. אבל משום שהי' יכול ליטהר באמת למה יהי' חייב יותר מאילו הי' הכהן עומד בטומאתו שלא הי' בזה חיוב. ועיין תוס' שבועות (ד'.) דנשבע על הככר לאוכלו וזרקו לים חשיב אין בו מעשה והיינו משום דלא חמיר מלא אכלו בלא זריקה. וה"נ בנ"ד לא חמיר מלא טיהר עצמו גרידא. ולראב"ד דטומאת חיבורין דאורייתא ומוסיף בטומאה פטור ע"כ דחיק ומוקי אנפשי' דעשה פעולה שלא יכול ליטהר חמור יותר. אך להסוברים טומאה בחבורין לגמרי לאו דאורייתא ודאי ניחא טפי לומר שהחיוב משום מוסיף בטומאה ואף בזמה"ז ביום שלאחריו חייב:
ה) אך בעיקר טומאת חיבורין לענ"ד הי' נראה להביא ראי' דטומאת חיבורין דאורייתא מקרא דיחזקאל מ"ד דכתיב ואל מת לאת ואתות יטמא וגו' ואחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו פרש"י אחר פרישתו מן המת כך שנוי' במ"ק. והשתא אי אמרת בשלמא דבחבורין מטמא יותר היינו דקרי פרישתו מן המת טהרתו אבל אם אינו מטמא במחובר יותר למה יקרא טהרה., אך אפשר לדחות דבימי יחזקאל כבר נגזרה גזירה דטומאה בחיבורין
ו) אלא דאכתי יש להוכיח דלכאורה קשיין קראי אהדדי דבקרא כתיב וטמא שבעת ימים הוא יתחטא בו ביום השלישי ופשוט דהיינו בשלישי של ימי טומאה ויום נגיעתו בכלל ואם נטמא בסוף יום ראשון בצמצום שבת הוא יום השביעי. אך בקרא דיחזקאל דכתיב ואחרי טהרתו יספרו לו מפורש דאינו מתחיל לספור רק אחר שפירש מן המת ואם נטמא סוף יום ראשון מתחיל למנות ביום ב'. וביום א' שבוע אחרת הוא יום שביעי. וצ"ל דכיון דכל זמן שמחובר במת הוא כמת עצמו אין שעת חיבורו בכלל טומאת שבעת ימים דכל שבעת ימים דין אחד להם שהוא אב הטומאה ואילו שעת חיבורו הוא אבי אבות הטומאה. ע"כ אינו בכלל השבעת ימי טומאה רק לאחר שפירש טמא שבעת ימים ושלישי מהימי טומאה לאחר שפירש מתחיל למנות ומזה בשלישי מהם והוא כקרא דיחזקאל ממש. אך אם נאמר טומאה בחיבורין לאו דאורייתא וקרא דיטמא שבעת ימים גם שעת נגיעה במת בכלל. וא"כ הגם שגזרו חכמים על טומאה בחיבורין מ"מ למה ישתנה הדין שלא להתחיל למנות עד לאחר שפירש. משמע מזה דטומאה בחיבורין דאורייתא. ובחי' רמב"ן ע"ז (ל"ז) בסוף דבריו הביא ראי' מירושלמי טומאה בחיבורין דאורייתא:
וכיון דטומאה בחיבורין דאורייתא ע"כ לרע"ק ורבה אין חיוב בתוספת טומאה וע"כ הא דחייב ביום שלאחריו לאו משום דמוסיף טומאה על יום אחד במה שאותו יום הוא טומאה שאין לה טהרה וחמור יותר דהא לא איכפת לן בתוספת טומאה רק משום שהי' יכול ליטהר בפועל ע"י הזאה ובזה"ז דליכא מי חטאת אין חיוב. באופן שלענ"ד יש לצרף דעת ראב"ד לס"ס:
ח) ואשר כתב במל"מ שכל חכמי ישראל חולקים על דבריו מדהביאו הלכות טומאת מת בספריהם. לא ידעתי מה זה דעכ"פ אסורין מדרבנן ובסמ"ג בשם ר"י כתב ג"כ דבזה"ז אין חיוב טומאה. אך משום דיש ספק אם הלכתא כרע"ק ורבה או כר"ט ור"י. ואת"ל דהילכתא כרבה הדבר תלוי אם יש טומאה בחיבורין מה"ת כנ"ל. ואף שכתבנו קצת הכרעה גמורה דיש טומאה בחיבורין מה"ת. מ"מ אין זה כדאי להחליט נגד ראשונים החולקים וסוברים טומאה בחיבורין לאו דאורייתא נמצא שאינו ספק גמור. אך לעומת זה גם הספק אם מטמא באוהל אינו ספק גמור ועוד יבואר. א"כ אס"ס:
ט) אך א הדגמ"ר כתב שהריזכששב עדה לאיסור ההמהי"ו. ומקאט אפי' נטמא בו ביום ליכא ס"ס שאף בזה אפשו דמוי איסור תורה. ומ"ש כ"ת דהדגמ"ר לא אמר רק ביום שלאחריו בזה"ז אבל בו ביום כתב רא"ש בשם ר"ת שאינו אלא מדרבנן עכ"ד הנה החת"ס סימן של"ח כתב על דברי הדגמ"ר ההם שמצא כן מפורש בתמים דעים ס"ס רל"ו שאסורים מה"ת ושם בת"ד אפי' בעודו מחובר במת ראשון באמת שבס' ת"ד שלי לא כתוב תיבת מה"ת. אולי כך הי' כתוב בת"ד ישן דפוס ווינעציא]. ובתשו' הרשב"א סימן ת"י כתב ג"כ דלא פליג רע"ק אלא לענין מלקות אבל לכתחילה מודה שאסור. ושם מוכח כוונתו שאסור מה"ת. מדכתב שם באותה תשובה על ר"ת שהביא ראי' שכהן טמא מותר לטמא. והביא ראי' מסוף פרק דם הנדה דמקשה ודלמא הכותי כהן טמא הוא משמע כהן טמא מותר לטמא. ותפס עליו רמב"ן דמה לנו נלמוד מן הכותים אם הם ס"ל כרע"ק כו' או דלית להו מדרש לה יטמא ולא אחרים עמה וזה יותק נכון דאלו לרע"ק מודה הוא דאסור לכתחילה וכמו שכתבנו ואי לכתחילה דרבנן קאמר הלא הכותים מידי דרבנן לית להו. א"ו ס"ל לרשב"א דאף לרע"ק אסור מה"ת:
זה יש לדון אם ניקל בס"ס. דהנה
י) ומלבד בתוס' ריש נדה מבואר דעל ספק טומאה ברה"י הנזיר מגלח ומביא קרבן טומאה וממילא הכהן מוזהר עליו. וכן משמע מתשו' רשב"א סימן פ"ג שפלפל בספק טומאה ברה"י ובודאי הי' השאלה לענין טומאת כהן דאין לנו נ"מ אחרת בטומאה וטהרה וא"כ למ"ש הר"ן רפ"ק דקידושין דאפי' בספיקא דדינא אזלי' בתר חזקה. וה"ה לענין ספק טומאה ברה"י דמ"ש. וא"כ נחשוב טומאה ודאית ולא נשאר לנו רק ההיתר משום שכבר נטמא והוא ודאי דרבנן וס"ס לאסור בשל תורה. והמל"מ שרוצה להקל בס"ס היינו במשא משום שיטת היראים שבזה אין ספק לענין טומאה רק לענין איסור הכהן. ועוד שהמל"מ פ"ב מה' ט"ל דעתו דבספיקא דדינא לא אזלינן בתר חזקה. וה"ה דלא שייך בזה ספק טומאה ברה"י. אך כפי הנראה נעלם ממנו באותה שעה דברי ר"ן אלו. ולפי דברי ר"ן אלו אין מקום להקל בס"ס. וברה"ר נראה שאין להקל בספק שקול משום ס"ט ברה"ר לדעת הפוסקים. דכהן מוזהר על הגוסס אף שאינו מטמא עד שתצא נפשו מחלקינן בין איסור לטומאה. ועי' תב"ש סימן ל"ג סק"ה. ה"נ בס"ט ברה"ר אף דספיקו טהור. מ"מ י"ל הכהן מוזהר על ספיקו כמו בשאר ספק איסור. הגם שהשואל בתשו' הרשב"א סימן פ"ג משמע קצת שגם בטומאת כהן אמרי' ספיקו מותר ברה"ר [ואינו מוכרח די"ל חד טעם הוא עם רוב] השואל לא ידענו מי הוא. או ס"ל דאין כהן מוזהר על הגוסס. אך בספק רה"י מוכח כרשב"א הנ"ל שגם בכהן כן:
יא) הן אמת דסברא זו דנזיר מגלח על ספק טומאה ברה"י ק"ל דמנ"ל הא. והא ספק טומאה ברה"י מסוטה ילפינן לה ובסוטה גופא לא חמירא כמו סוטה ודאית דסוטה ספק אינו בלאו רק בעשה. ועוד דסוטה ודאית פטורה מן החליצה ופוטרת צרתה וסוטה ספק חולצת וצרתה מתייבמת. וא"כ ה"ה בשאר מקומות נמי ולא הוה טומאה חמורה כל כך כמו ודאי גמור. והרי יש הרבה טומאת מת שאין הנזיר מגלח עליהן ויהי' ספק טומאה ברה"ר כאחד מהם. ודוקא לענין תרומה וקדשים דעל כל טומאות מוזהרין משא"כ בנזיר דיש חילוק בין טומאה לטומאה. ואפשר לומר דשאני סוטה שאומרת ברי שלא נטמאת רק גזה"כ דכיון שנסתרה אחר התראתו שלא להאמינה עוד. וגזה"כ זה אינו אלא לעבור בעשה אבל בעלמא חשיב ודאי גמור. ובירו' פסחים סוף פרק האשה פליגי ר' הושעיא ור' יוחנן בספק טומאה ברה"י אם הנזיר מגלח עליו וקי"ל כר' הושעיא רבי' דר' יוחנן דהנזיר מגלח דכה"ג פליגי שם גבי ק"פ אם צבור שנטמאו בספק רה"י דר' הושעיא סובר יעשו כולם בטומאה ופסק הרמב"ם כוותי'. וכתב הכ"מ משום דרבי' דר' יוחנן הוה ואזדא לה היתר של ס"ס אם הי' הכהן ברה"י וא"א להתיר למעשה לחצאין:
יב) ומ"ש עוד מדברי הש"ך דטומאה הנכנסת מבית לבית ע"י פחת לא הוה אלא מדרבנן. כבר השיג עליו המג"א בדברים נכוחים. ומ"ש שהשבו"י ישב דברי הש"ך עיינתי בדבריו ואין לי בהם שום הבנה. בפרט מ"ש שאם הבית פתוח לחוץ והמת מונח בתוך הבית' הבית עצמו טהור ואין פי' לדברים אלו. ובטור וב"י לא כתבו רק שע"ג הבית טהור דאינו כקבר סתום. ומה יושיענו זה. ואם פתח מבית שהמת מונח בתוכו לתחת הגגין או שפתוח לבית אחר ומבית אחר לתחת הגגין הרי תחת הגגין מטמא מה"ת וכשפתוח מבית שהכהן בו לתחת הגגין הרי הבית טמא מה"ת וכשהבית שהמת בו סתום רק שנאמר סוף טומאה לצאת בזה יש פלוגתא. אולי יודע כ"ת מה השבו"י אומר ימחול לכתוב לי. ואשר כתב כ"ת שכן משמע ברש"ל פ"ו דיבמות אטו רש"ל כיפי תלי' לי' כשם שלא נסמוך על הש"ך מחמת קו' עצומות שטען המג"א כן לא נסמוך על רש"ל. אך באמת אין מרש"ל ראי' די"ל דקאי בשהפתח שהמת מונח בתוכו סתום וס"ל דסוף טומאה לצאת מדרבנן:
יג) ובעיקר דין קברי כותים אם הלכה כר"ש. מ"ש כ"ח מתשב"ץ שכ' המנהג להקל אין מזה ראי' כי נהרא נהרא ופשטי' הוא הי' ממקומות שהי' שם פוסקים המקילין ואנחנו בני אשכנז הי' שוכנים תוס' ורא"ש. והפנים מאירות ח"ב ס"ס י"ד הביא ראי' ממתני' דנגעים הכל מטמאין בנגעים חוץ מן העכו"ם. וע"כ היינו משום דלא מקרי אדם. ואמת שהתוי"ט רפי"ב דנגעים כתב טעם זה. וברפ"ג הקשה על מהר"ם שפי' משום דבפ"ב דנזיר ממעט לגוי מכל טומאה. והקשה עליו תוי"ט דהתם לא ממעט אלא מטומאת מת:
יד) והנה תוס' כתבו שם דנתמעט גוי מטבילה דאיתקש להזאה ובודאי הכונה משאר טומאות. דלטומאת מת לא צריך קרא כיון דליתא בהזאה איך יטבול ובטבילה בלא הזאה אינו מועיל בטומאת מת. ועוד דהא מקרא דאשר יטמא ולא יתחטא ילפי' דאינו כלל בטומאת מת. רק שאינו בר טבילה בשום מקום. וא"כ בנגעים דכתיב טבילה וכל שאינו בטבילה אינו בטומאה כעין שכתב רש"י שלהי עירובין בכלי חרס שאינו נעשה אב הטומאה משום דכתיב וחטאו כו' כל שיש לו טהרה בטבילה מטמא. וה"נ בנגעים דכתיב ורחץ כל שיש לו טהרה ברחיצה מטמא אבל עכו"ם שאין לו טהרה אינו מטמא. ומה"ט לא מטמא עכו"ם בשום טומאה וזה פשוט. ודברי מהר"ם נכונים. וא"כ אין ראי' מהא:
טו) עוד כתב בסי' קנ"ב ראי' מגי' ר"ח בע"ז (ל"ט) קבר נונא לפי גי' ר"ח ומכריע שם כגי' ר"ת דאי כגי' רש"י היל"ל קבר סתם כיון דכולן מטמאין. וזה הוכחה קלושה מאוד דקבר סתם לא הוה ידעינן מה רבותא ולא היינו יודעין דבקבר עכו"ם קאי:
טז) אך אם באנו למנין. הנה רמב"ם וס' יראים ורמב"ן בתה"א ורשב"א בחי' ובתשו' סימן פ"ג והנמק"י בשם הר"ן פ' המקבל מקילים. וכן משמעות החינוך מצוה ש"נ. ולעומת זה ר"ת וסמ"ג ומהר"ם אוסרים והמתירים רוב. ובתוס' יבמות (ס"א) דאין הלכה כר"ש דרשב"ג פליג עלייהו כדתנן באהלות במדורת הכושים ורמב"ם פי' דהתם משום ארץ עמים] ובפרק המקבל בעובדא דאלי' דהשיב לרבה בר אבוה כרשב"י דחוי מדחי לי' ועיקר טעם שסמך על רוב ארונות שיש בהם פותח טפח. ורגיל הי' לדחות כמו כשהי' קובר את רע"ק וא"ל לאו כהן מר והשיב ח"ו שיש טומאה בצדיקים ועיקר טעמא שהי' מת מצוה שהי' מהרוגי מלכות. ומה שהחליטו תוס' דתשובה שאין טומאה בצדיקים הוא דחוי עולה בזכרוני שהוא מהא דאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם נושאי ארונו של יוסף. כמדומה לי שראיתי כן באיזה מקום בתוס'. וכן מצאתי בתשו' מהרי"ל סימן ק"נ. ובאמת שקשה לקבל דברים אלו. דמה הי' לאלי' להסתיר זה. בפרט לתת מכשול. כי הוא מודה דהלכה כר"ש. והרשב"א ביבמות דוחה כנ"ל:
יז) ולי הי' נראה להשוות הא דנושאי ארונו של יוסף גם הא דאין טומאה בצדיקים והוא. דהנה טעם טומאת מת כתב רמב"ן משום דאדם מת בעטיו של נחש. וכמ"ש רח"ו ז"ל שג' טיפי מרה שזורק מה"מ מטמאים הגוף ואינה מוצאת הנשמה מנוח לכף רגלה ויוצאת ומכאן טומאת מת. אך זה במת. אך בנהרג שאינו מת ע"י מה"מ כמ"ש בזוה"ק ח"א קי"ד בטעם עגלה ערופה. ע"כ צריכין לבוא לטעם הזוה"ק משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. ובטעם הזוהר הוא שמחלקים שבצדיקים אין טעם זה יען הם קדשי הגוף בקדושת עצמו ואינו מאנא דקודשא לבד רק הגוף עצמו קודש מקודש ואין החיצונים יכולים להתאחז בהם. אבל מת מעצמו כל שאינו מהמתים בנשיקה ומת ע"י מה"מ כמפורש בפרק ואלו מגלחין שאפי' האמוראים הגדולים הי' מיתתן ע"י מה"מ מטמא ע"י הג' טיפין. וע"כ דוקא רע"ק שנהרג בידי אדם הוא שאמר אלי' שאין טומאה בצדיקים. אבל יוסף שמת מעצמו שפיר קאמר הגמ' נושאי ארונו של יוסף הי':
יח) ובפרק הבא על יבמתו תני רשב"י קברי נכרים אין מטמאין באוהל. ומקשה מדכתיב במלחמת מדין כל הורג נפש וכל הנוגע בחלל תתחטאו. משום דלמא איקטל חד מישראל. ורבנן לא נפקד ממנו איש. ורשב"י לא נפקד לדבר עבירה. רבינא אמר נהי דאמעט מאהל ממגע ומשא מי אימעט וקשה לסוגיא דמוקים רבינא דלרשב"י גם במגע ומשא לא מטמא. א"כ למה אמר רשב"י אין מטמאין באוהל כיון שגם במגע ומשא נמי לא מטמא:
יט) אך לפי האמור יתיישב. דהנה בזוה"ק בפסוק לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושרי' עלי' רוח מסאבא דהא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהן דישראל בגין דאתרחק מינייהו רוח קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאיתחברא משמעות הדברים דוקא בישראל יש טעם שהחצונים מתאווים להדבק בקדושה. לפי"ז צ"ל הא דגוים מטמאים אף דאזיל טעם זה מ"מ מטמאים הג' טיפין של מה"מ כטעם הרח"ו דבזה אין הבדל בין גוי לישראל. אך שמטעם זה אינו מטמא באהל רק משום שחפצים להדבק בכל קודש כמ"ש באוה"ח פ' חקת וז"ל אדם מישראל שמת להיותו מלא קדושה המתוקה והעריבה יתקבצו הקליפות לאין קץ ולזה יטמא באהל ואפי' אלף בתים כו' ואחת פתוחה לחברתה כו'. וע"כ טעם דברי רשב"י שאין נכרי מטמא באוהל דבישראל במאני קדישא בעי לאתחברא מתקבצים לאין קץ ומתמלא מהם כל האהל אבל גוי שאין בו טעם זה רק משום הטיפין של מה"מ אינו מטמא רק במגע ומשא:
כ) וממוצא הדבר נשמע דגוי שנהרג בידי אדם אינו מטמא כלל דבזה ליכא טיפי מה"מ. בשלמא ישראל הרוג משום דבמאנא דקודשא בעיין לאתחברא. וכן הרוג לרבנן דמטמא באהל גם הגוי חשיב מאנא דקודשא שמחויב בשבע מצות. ואף אם אינו מקיים דומה לישראל מומר שמטמא באהל אבל לרשב"י דס"ל אינו מטמא באהל דלא חשיב מאנא דקודשא ואין גוי מטמא רק משום הטיפין. ממילא גוי הרוג אינו מטמא כלל. זה הוקשה להגמ' הא כתיב וכל נוגע בחלל תתחטאו דבמלחמת מדין דהרוגים הי' אף במגע ומשא לא יטמא לרשב"י והוצרך לתרץ דלמא איקטל חד מישראל. ורבינא חידש ואמר דממגע ומשא לא אמעטו כלל ויש בהם טעם דבמאנא דקודשא אתיין לאתחברא ג"כ ומתחברים בגופו ממש אבל לא שיתקבצו בכל האהל. ודוקא בישראל שרב הקדושה מתקבצים באהל ג"כ. אבל בגוי שמעט הקדושה שהי' בו מתאחזים רק בגופו ממש. וז"ב בפי' הסוגיא כא וראיתי להפנים מאירות ח"ב סי"ד רוצה לפסוק דקברי גוים אינם מטמאים גם במשא מסוגיא דיבמות ההוא דקי"ל כסתמא דסוגיא דלא כרבינא. ולדידי מעולם לא הי' אדם מסופק בזה נמצא מסוגיא זו ראי' גמורה דנהרגים אין מיתתם ע"י מה"מ כלל ונכון התירוץ שכתבתי על קו' התוס':
כב) ולפמ"ש נתיישב לי דברי הרא"ש הובא שטמ"ק (נזיר ד:) דהא דאיתא בנזיר (מ"ג.) דכהן אסור בגוסס הוא דוקא בגוסס בידי שמים ולא בגוסס בידי אדם. וקשה הא מסנהדרין (ע"ח) מוכח להיפוך וכבר נתקשה בזה החת"ס. ולפמ"ש ניחא דהנה ענין טומאת גוסס הוא משום שהוא התחלת המיתה והתחיל טיפת המה"מ וזה הוא בגוסס בידי שמים ששייך טעם הרח"ו ז"ל שהטומאה הוא מצד טיפת המה"מ. אבל בגוסס בידי אדם שאינו ע"י מה"מ כמבואר בזוה"ק הנ"ל וע"כ הטומאה הוא מצד טעם הזוהר דכשנסתלק הקדושה שורה הטומאה [ואף בגוי מוכרחין לומר שיש בו קצת קדושה כיון שחייב בז' מצות לענין שיחול עליו טומאה לענין מגע ומשא] וזה אינו בגוסס כיון שעדיין לא נסתלק הקדושה. וממילא בגוסס בידי אדם דליתא לשני הטעמים שפיר כהן מותר ליגע:
כג) ונ"ל עוד תירוץ מרווח והוא שראיתי למהר"ל בדרוש אחד שהספיד לגדול אחד ושם אמר טעם בטומאת מת מאחר שמת נבדל מעוה"ז הנוגע בו נטמא דומיא דס"ת גזרו עליו שיטמא ואף שהס"ת קודש. אך הוא הנותנת שהנוגע בדבר שאינו שייך לו מגיע אליו בעצמותו טומאה [ואין ספרו עתה תח"י לעיין בו] ויש לבאר הדברים יותר כי בזוה"ק שלח כי לולא חטא אדה"ר הי' הגוף עולה עם הנשמה לעולם העליון ומחמת החטא נשאר הגוף בעוה"ז. והנה החטא מקרה ובעצם ראוי הגוף לעלות ג"כ לעולם העליון בשעה שמת ע"כ שייך לעולם העליון והנוגע בו נטמא. וכן נראה כוונת הילקוט פ' חקת בפסוק הנוגע במת בשם ספרי זוטא. נוגע במת טמא ואין מת עצמו טמא. והנה לא יחלוק מהר"ל ז"ל על הזוה"ק שיש טומאה במת עצמו שהחיצונים מתדבקים במאנא דקודשא אך שיש עוד טעם זה דמת נבדל ושבעים פנים לתורה. והנה כשהי' קובר את רע"ק ששאל לאלי' לאו כהן מר. לפי טעם מהר"ל לא הי' איסור וטומאה באלי' שאלי' עצמו מעולם העליון וסליק לעילא ונחית לתתא ומה מקום לומר לאלי' שנגיעה במה שמעולם עליון מגיע טומאה אליו. דזה לא שייך אלא באדם שמעוה"ז. לא באלי' שהוא עצמו מעולם העליון. אך מטעם הזוהר ורמב"ן ז"ל שיש טומאה במת עצמו. וע"ז השיב אלי' ח"ו שיהי' טומאה בצדיקים. בשלמא שאר בני אדם מיטמאים כשנוגעים במתי צדיקים מטעם מהר"ל שנוגע במה שמעולם עליון שאינו שייך אל האדם אך באלי' לא שייך זה כלל. והוא כפתור ופרח:
כד) ואין להקשות הלא ידוע שאלי' בשעה שעולה לעולם העליון הוא נפשט מגופו ומניחו בגלגל חמה וא"כ אין גופו עולה לעולם העליון ושפיר נאמר שלא יגע גוף אלי' שמתלבש בו בעוה"ז במה ששייך לעולם עליון. ליתא שכבר כתבתי דמה שגוף המת שייך לעולם עליון היינו משום שלולא החטא הי' הגוף ג"כ עולה. ובאוה"ח פ' חקת בפסוק ומבמות הגיא כתב כי לולא החטא שהי' בשעת מיתה עולה גוף ונפש הי' מניח את גופו בגלגל חמה כאלי'. נמצא שגוף המת אף לולא החטא אינו שייך לעולם העליון יותר מגופו של חלי' שמתלבש בו בעוה"ז ואי אפשר שיטמא אלי' בנגיעתו במת מטעם מהר"ל ז"ל.
כה) שוב הגיע לידי הס' ממהר"ל ז"ל נקרא זכר צדיק ומוכח בדבריו שכוונתו עפ"י הזוה"ק שלח הנ"ל שהוא כתב שהנפש היוצא מן המת נבדל מעוה"ז וקשה וכי בנפש הוא נוגע הלא אינו נוגע אלא בגוף אלא משום שהגוף ג"כ הי' ראוי לעלות עם הנפש. גם משמע למדקדק בדבריו כי טעם זה בצדיקים. ובשאר אנשים כטעם הזוה"ק או כטעם הרח"ו ז"ל, ובצדיקים המתים בנשיקה שגם טעם הרח"ו אינו מ"מ יש טעם זה:
כו) והנה אם ניקל משום רוב פוסקים לא יהי' חשש משום ספק טומאה ברה"י דרוב פוסקים חשיב רובא דאיתא קמן כמ"ש באו"ת כללי תפיסה סימן קכ"ד ופשוט. וברובא דאיתא קמן אפי' ס"ט ברה"י טהור. באופן שמי שירצה להקל יש לו מקום לסמוך. בפרט בשעת הדחק גדול. אך להורות היתר ברור במקום שהרמ"א כתב טוב להחמיר לאחר שראה פוסקין המקילין לא ידעתי:
ידידו הדו"ש באהבה הק' אברהם.