אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תסב
א) שאלה. עיר לויביטש עשו איסור שלא לסחור בבשר חוץ ונכתב בכתב האיסור שלא לסחור בבשר חוץ מכפרים או מעיירות אחרות וחתום ע"ז המו"צ ר"י ז"ל ועוד כמה יקירי קהלה כ"ב אנשים. והאיסור הזה נעשה בשלא הי' אז רב בעיר כי הרב משם נתמנה לרב בנאשעלסק ועדיין לא העמידו רב מחדש בעת נעשה האיסור. וסיבת עשיית האיסור הי' כי אירע שם מכשולים בבשר בהמה שהביאו מכפרים ופעם אחת הביא קצב רשע בהמה טריפה למוכרה בחזקת כשר ע"כ נעשה האיסור ונתפשט ברוב העיר. ואחר התמנות הרב אשר ישנו שם היום חיזק האיסור וזה נמשך איזה שנים ואח"כ התחיל האיסור לפרוץ מעט מעט עד שנעשה מקולין שמוכרין בשר מווארשא שבא משם חתום בחתימת הנאמן. אח"כ הסכים המו"ץ ואסף כמה אנשים והתירו האיסור. והרב לא הסכים בהיתר כי אמר יען הוא למיגדר מילתא אין יכול להתיר כמבואר בש"ע (סימן רכ"ח סעיף כ"ח). והם אמרו יען כי רבים עוברים דומה לנדר של שחוק בקוביא דאיתא שם סעיף ט"ו שאם יש מכשול בדבר זה כגון שיש לחוש שיעבור בלי התרה מתירין לו לכתחילה. והרב אמר כי זה רק בנדר של יחיד אבל בנדר של רבים בשביל מקצת העוברים לא נבטל תקנת הצדיקים. עוד טענו המתירין כי כעת שנתדלדלו הקצבים מהעיר ואין להם מעות על בהמות הרבה. אם לא יובא בשר מחוץ יהי' דחק גדול בבשר ויצטרך להקל בבדיקות ועתה ההיתר הוא למיגדר מילתא. ועוד כי בעת עשו האיסור נכתב בכתב שהקצבים לא ימכרו בשר כשר ביוקר מבשר טריפה רק שני גדולים כל ליטרא מאשר השער על בשר טריפה. והטעם בזה דכיון שנאסר המסחר בבשר חוץ הרי יעלו הקצבים השער כי אין עומד לנגדם ע"כ עשו התקנה הזאת עתה כי בטלה השער מבשר לגמרי ובטלה זאת התקנה ממילא בטלה התקנה לגמרי. והרב אמר כי גם ע"ז יש תקנה כי בכל השבוע ימכרו בשני גדולים יותר מאשר מכרו לערלים ביום א'. עוד טענו המתירין כי עיקר כוונת האיסור לא הי' רק על בשר כפרים כי אירע מכשול וזה נתפשט ברוב ציבור אבל בשר העיירות אף כי נכתב בכתב האיסור לא נתפשט האיסור ברוב ציבור. והנה כל בני העיר רוצים בהיתר רק הרב שעומד לנגדם. ונפש בני העיר שואלים הדין עם מי. והרב אמר כי אם יהי' הדין שיכולים להתיר גם הוא יסכים:
ב) תשובה. הנה מקור הדין בתשו' הריב"ש סימן קע"ח שכתב דאף שחרמי ציבור ניתרין בלי פתח ובלי חרטה הלא הטעם משום דעל דעת כן החרימו שכל זמן שירצו יוכלו להתיר ודומה לבעל שיכול להפר משום שנודרת על דעתו. מ"מ בנדר של איסור אין דעת בני העיר שיתקבצו כולם למישרי איסורא. והביא שם דברי הירושלמי שאין מתירין של משחק בקוביא. מזה נראה דדוקא בדבר שזולת האיסור שעשו בני העיר הוא דבר עבירה בעצם כמו שחוק בקוביא אבל דבר שהוא רק למיגדר שמא יסתרך מזה לדבר אחר אין בכלל זה כי אפשר שהקהל יעיינו אח"כ ויראו שבני אדם נכשלין או שיראו שאין רוב הציבור יכולין לעמוד ויסכימו להתיר. בשלמא דבר שהיא גופה עבירה וא"א להתיר בשום אופן ע"כ גם בתחילה לא נתכונו הקהל שאם יתירו יהי' האיסור בטל. משא"כ בדבר שהוא רק גדר שלא יבא מזה לדבר אחר האיסור:
ג) אך לפי שלשון הש"ע משמע להיפוך וגם הרב הגדול בעל פר"ח הבין לשון הש"ע כפשטא כמו שיובא לקמן בעז"ה א"כ אף אם באמת כונת הריב"ש והש"ע אינו כן. מ"מ שוב כשעושין איסור בדבר שהוא למיגדר מילתא לא נתכונו שאם יתירו יהי' האיסור בטל כי העולם מבינים כונת הש"ע כפשוטו וכמו שהבין בעל פר"ח. ושוב יהי' צריך פתח וחרטה להתיר לכל אחד. ואף זה יהי' תלוי בשני הדיעות בש"ע סימן רי"ד אם מתירין נדר לדבר מצוה גם קשה להקל נגד פשט לשון הש"ע:
ד) אך הנה הפר"ח או"ח סימן תצ"ו דיני מנהגי איסור תמה על דין הש"ע לגמרי. דהנה יש שני דיעות בסימן רי"ד אם יכול להתיר נדר של דבר מצוה כגון שנדר להתענות לעולם בזמן ידוע ומחלוקתם תלוי בירושלמי שהביא הרי"ף פרק מקום שנהגו הטועה בדבר שהוא מותר ונהג בו איסור נשאל ומתירין לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו איסור ונשאל אין מתירין לו. הסוברים שאין יכולין להתיר נדר של דבר מצוה דעתם שהירושלמי בהיתר שע"י פתח וחרטה קאי דבטועה צריך פתח וחרטה ובנהג איסור ויודע שהוא היתר אפי' פתח וחרטה לא מהני הואיל שהוא לגדר וסייג לדבר מצוה נעשה כאיסורי תורה. והסוברים שיכול להתיר דעתם שהירושלמי בבא שאלה בעלמא אם הוא מותר או אסור דבטעה אומרים לו מותר אתה וא"צ שאלה לחכם בפתח וחרטה וביודע שהוא מותר אין מתירין לו אלא בפתח וחרטה כנדרים. והנה הריב"ש סימן מ"ד כתב להדיא בפי' דירושלמי כפי' הראשון דבטעה צריך היתר נדרים עי"ש. ממילא מוכח דביודע שהוא מותר אפי' פתח וחרטה לא מהני. ע"כ ניחא פסק הריב"ש דלא מהני התרה בהסכמה שהוא לסייג. אבל למה דקי"ל בסימן רי"ד כדיעה הראשונה דמהני התרה ה"ה הכא מהני התרה:
ה) והביא ראי' לדבריו מירושלמי פ' מקום שנהגו דאיתא התם בני מישא קיבלו עליהם שלא לפרוש בים הגדול. אתו שאלין לרבי אמרון לי' אבותינו נהגו כו' אנו מה אנו אמר להם כו' אל תשנו כו' ומקשה ואין אדם נשאל על נדרו ומסיק דלא משום שנהגו אלא מן הדין ס"ל לרבי שאסור לפרוש בים הגדול. הנה מפורש בירושלמי דאף שהמנהג סייג לדבר מצוה יכולים להתיר כמו נדרים עכ"ד הפר"ח:
ו) ויש לעיין לדעת הפר"ח אם צריך פתח וחרטה עכ"פ כמו בכל מנהג לדבר מצוה. או דילמא דכיון שיכולים להתיר אף שהוא סייג שוב דומה לכל חרמי ציבור הניתרין בלי פתח חרטה. וכל הטעם כתב ריב"ש שאין דעת ציבור שיתאספו למישרי מילתא דאיסורא. וכל זה לפי סברתו שאסור להתיר מה שהוא לסייג אבל לדידן שמותר שוב דעתם לכך מתחילה. ואפי' פתח וחרטה א"צ. ומ"מ אנו למדין מדברי הפר"ח דדברי הש"ע הם כפשטן דאפי' הוא סייג לדבר אחר א"י להתיר דומיא בהוא גופי' דבר איסור. הא אפי' בלא הסכמת העיר כמו שחוק בקוביא הא פשיטא דלכ"ע א"י להתיר ואפילו בדיעבד יש פוסקים דלא מהני התרה):
ז) ולפענ"ד ליישב תמיהת הפר"ח מן הירושלמי דהנה לכאורה גם דברי הקיצור פסקי הרא"ש פ' מקום שנהגו הם היפוך דברי ש"ע סימן רכ"ת וז"ל שם ס"ג משפחה שנהגו אבותיהם איסור בדבר שהוא מותר בין בנ"א הרבה או אדם יחידי שנהג איסור לעשות סייג בדבר שידוע להם שהוא מותר א"י להתיר להם בלא חרטה אבל בחרטה יכולים להתיר להם עכ"ל. הנה מפורש דאפילו מנהג רבים מועיל התרה כמו נדר:
ח) ונראה ליישב דהנה טעם הרשב"א וסייעתו בסי' רי"ד דלא מהני התרה לנדר אי נהג לעשות סייג לדבר איסור הוא משום שקיבלו עליו כאיסורי תורה. והרא"ש וסייעתו החולקים י"ל הטעם דא"כ יאסר משום לא תתגודדו שלזה יהי' כאיסור תורה ולכל בני העיר מותר. בשלמא משום נדר יכול לקבל על עצמו דהכל מצווים שלא יחל דברו ונדר הוא מכלל תרי"ג שהכל מצווים עליו. אלא דמשום זה מועיל פתח וחרטה. ותרצה לומר דנעשה איסור תורה אצלו דלא מהני התרה] א"כ הוה בכלל לא תתגודדו. וכ"ז ביחיד אבל בהא דסי' רכ"ח דקהל עשו הסכמה נעשה לכל בני העיר כאיסור תורה. ואיתא בספ"ק דיבמות דעיר אחת מורין כך ועיר אחת מורין כך לית בי' משום לא תתגודדו א"כ שפיר נאמר דעשאום עליהם כאיסור תורה. וניחא נמי דברי פסקי הרא"ש שהוא דיקדק וכתב משפחה כו' וכן בני אדם הרבה ולא כתב עיר אלא דמשום דעיר לא מהני התרה דנעשה אצלם כאיסורי תורה. ודוקא יחידים ואפי' בני אדם הרבה מ"מ רוב העיר נשארו בהיתר ואית בי' משום לא תתגודדו:
ט) ובזה יתבאר הירושלמי דהנה הפר"ח העתיק סוף דברי הירושלמי ולא תחילתו וז"ל ירושלמי שם גלו ממקום למקום וביקשו לחזור בהם ויבא כהדא דאמר בא בני מישא קיבלו עליהן כו' וכנ"ל ופי' הק"ע דבני מישא שם מקום והי' דרים מתחילה במקום אחר ונהגו שם איסור וע"כ פשוט מיני' הבעיא דגלו ממקום למקום יע"ש. והנה לשון בני מישא קיבלו עליהם לא משמע כפי' דמשמע שהקבלה הי' כשהי' בני מישא. ויותר נראה לפרש דבני מישא קיבלו עליהם וכשעקרו דירתם משם למקום אחר אתון שאלון לרבי. ולפי"ז אין ראי' מכאן דכשבאו למקום אחר שנוהגין היתר נהי דלא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם משום שהם קהל בפני עצמו. וכ"ש לדעת מהריב"ל ומהרשד"ם דמרובים לא בטל מהם חומרי מקום שיצא משם. ועי' פר"ח דיני מנהגי איסור (סימן י"ט). מ"מ אם יהי' אצלם כאיסור תורה יהי' בו משום לא תתגודדו. דהנה בירושלמי מקשה שם על מקום שנהגו ואינו אסור משום לא תתגודדו ומשני ותוכן התירוץ פי' הק"ע דלא תתגודדו אינו אלא אם אלו מורין כך ואלו מורין כך אבל מנהג שנהגו להחמיר אין בו משום לא תתגודדו. והיינו דמנהג שקיבלו על עצמן לסייג ולדבר מצוה הוא כמו שקיבל עליו נדר והכל מצוין בדין נדרים וכמ"ש. ודוקא אם אלו מורין כך ואלו כך דאצל אלו אסור מה"ת ואצל אלו מותר הוא דיש בו משום לא תתגודדו. וא"כ אם תאמר דלא מהני שאלה פתח וחרטה שוב יהי' בו משום לא תתגודדו. וכ"ז בבני מישא שעקרו דירתם למקום אחר דיש בו משום לא תתגודדו. אבל כשהי' במקומם וכל העיר קיבלו עליהם שפיר נאמר דנעשה אצלם כאיסור תורה ולא מהני שאלה לחכם ודו"ק:
י) אך לפענ"ד נ"ד שניא מדין הש"ע סימן רכ"ח דנידון הש"ע הוא בקהל שהחרימו והיינו רוב הקהל וכמ"ש הריטב"א בשם ר' יונה בע"ז דחרמות שמשימין בבהכ"נ אם אין רוב ציבור שם אין השאר חייבין לקבל ופי' רוב ציבור בבהכ"נ שנעשה בהסכמת כל אנשים שהי' בבהכנ"ס. דאל"כ מה מועיל היותם שם. וכן הוא מקור הדין ש"ע (סימן רכ"ח) בריב"ש שנעשה בהסכמת כולם. אבל נ"ד שהי' אצל המו"ץ כו' בשעה שחתמו הכתב רק בערך שלשים איש אשר מן הדין אין המיעוט יכולים לתקן על כל העיר רק אפשר שהמו"ץ ר"י יען הי' אז הוא מנהיג הי' הוא יכול לתקן תקנה שהוא למיגדר מילתא. ומ"מ דין אחר יש לזה מדין קיבלו רוב בני העיר עליהם כמו שנבאר:
יא) והנה בע"ז (דף ל"ו.) גבי י"ח דבר אפי' אלי' וב"ד אין שומעין לו לבטל ואמר רב משרשיא הטעם הואיל ופשט איסורו ברוב ישראל (ונראה שהרמב"ם וראב"ד וריא"ז הי' להם הגי' בכל כמו שנבאר] ואמר שם שמן לא פשט איסורו ברוב ישראל אפי' ב"ד קטן יכול לבטל. עוד שם אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ומנין. ולכאורה קשה דבמה מיירי אי פשט איסורו ברוב ישראל אפי' גדול אין יכול לבטל כמו י"ח דבר ואי לא פשט אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן. ותחילה רצו התוס' לומר דוקא שמן משום שאין רוב ציבור יכולין לעמוד בה. אך הקשו תוס' מפרוזבל דאיתא בגיטין דגדול מהלל יכול לבטל אף דודאי פשט ברוב ישראל מאחר שהוא תקנות המלוים ע"כ העלו התוס' דוקא י"ח דבר א"י לבטל הואיל ועמדו להם בנפשותיהם אבל בעלמא אף שפשט ברוב ציבור גדול יכול לבטל. והיכא שלא פשטה אפי' עמדה להם בנפשותיהם אפי' קטן יכול לבטל כמו שמן וכ"כ בגיטין. מיהו היכא שתחילת התקנה הי' רק על עיר אחת גדול יכול לבטל ולא קטן כמו כתל דרב בקעה מצא וגדר בה גדר וכהא דפ' תולין דשלחו לי' בני בשכר כו' פי' אף דלא פשטה ברוב ישראל ומן הדין הי' שאפי' קטן יכול לבטל. אך לפי שנתפשט התקנה באותו העיר שנתקנה צריך גדול לבטל. והנה מפורש בתוס' דב"ד גדול יכולין לבטל אף דהוי למיגדר מילתא ואעפי"כ אי לאו דעמדו להם בנפשותיהן הי' גדול יכול לבטל. וכן בהא דכחל ועובדא דבני בשכר כשותא בכרמא אף דהוי למיגדר מילתא גדול יכול לבטל:
יב) והריא"ז בע"ז חילק באופן אחר די"ח דבר נתפשט התקנה בכל ישראל וגורס בדרב משרשיא בכל ע"כ אפי' אלי' א"י לבטל. והיכא דלא נתפשט התקנה ברוב אפי' קטן יכול לבטל והיכא דנתפשט התקנה ברוב ישראל ולא בכל ישראל בזה גדול יכול לבטל ולא קטן. והראב"ד פ"ב מה' ממרים נראה שדעתו כריא"ז ע"ש:
יג) והנה נ"ד נתפשט התקנה ברוב העיר ולא בכולו ובין לשיטת התוס' בין לשיטת הריא"ז גדול יכול לבטל. ואפי' לדעת הרמב"ם דהיכי דפשט איסורו בכל ישראל אין גדול וכו' הגם דהכ"מ כתב דה"ה רוב והרמב"ם סמך על מה שבכל התורה רובו ככולו. הנה לפנינו הריא"ז מחלק בין רוב לכל. ובודאי הי' להם הגי' בגמ' כל. ומצינו לענין הוראת ב"ד בהוריות (ג':) מאה שישבו להורות אין חייבין עד שיורו כולם אע"ג דבכל התורה רובו ככולו הכא כתיב כל עדת הרי שיש חילוק בין רוב לכל. ואפי' לדעת הכ"מ לשיטת הרמב"ם דרוב ככל. הלא הלח"מ הקשה על הרמב"ם מהא דמ"ק דאסרו לחרוש בששית אחר הפסח בשדה לבן ואחר עצרת בשדה האילן וקאמר התם דאין ב"ד אחר יכול לבטל אא"כ גדול הימנו. ומ"מ גדול יכול לבטל אף שהוא לסייג. ותירץ דאינו סייג כ"כ כו' ע"ש. וה"נ לענין בשר חוץ אינו סייג כ"כ ויכולין להתיר ב"ד גדול הימנו בחכמה ובמנין. ועוד דהא ודאי אין לדמות נתפשטה ברוב עיר אחת לנתפשטה ברוב ישראל והדבר פשוט שגדול יכול לבטל בזה לכל הדיעות:
יד) אך הנה כל זה בתקנה אבל בנ"ד שהיא חרם אפשר דחמיר מתקנה דתקנה דרבנן וחרם דאפשר שהוא מה"ת אולי חמיר יותר כשהוא לסייג דאפי' גדול א"י לבטל:
טו) והנה יש בזה מחלוקת עצום בין האחרונים אם חרם דאורייתא או דרבנן. והש"ך ביו"ד סימן ר"ח ס"ק י"ד דקיבל עליו דבר בחרם ונדוי הוא דאורייתא וחכמי ספרדים הוכיחו מתשו' הרשב"א סימן תקצ"א שהוא דאורייתא. רק בתשו' המיוחסת להרמב"ן סס"י רס"ג דנידוי אינו אלא דברי קבלה אורו מרוז ארור יושבי' והוא הנידוי ע"כ הולכין בספיקא לקולא. ובחרם כשאומר ב"ד זה הלשון עצמו על האדם עצמו הם חרמי ביטוי הגוף כלומר שאומר על העושה דבר זה כך וכך יהי' בחרם. דבר זה מתורת משה לא למדנו עד שבאנו לד"ק כו' עד כיון שב"ד רשאים להחרים דכתיב ואקללם ואשביעם באלקים עי"ש:
טז) ע"כ נלע"ד ברור דחרם ונידוי שאדם מקבל על עצמו דאורייתא מתורת משה למדנו דכתיב אם לא הביאותיו אליך וחטאתי לך כל הימים ופי' רבותינו שקיבל עליו נידוי על תנאי וכל ארבעים שנה הי' עצמותיו מגולגלים בארון מפני הנידוי הזה עד שהתפלל מרע"ה עליו ואל עמו תביאנו. הנה מפורש נידוי שאדם מקבל על עצמו בתורה. והיינו הא דתשו' הרשב"א סימן תקצ"א דשם קאי בחרמי הקהל ע"ש סי' תק"צ שכל הקהל קיבלו על עצמם. וזה הוי מה"ת. וא"כ בנ"ד שהי' תקנת וחרם המו"צ אינו דאורייתא כלל ושפיר מהני ב"ד גדול ממנו להתיר. וה"ה בנ"ד שתחילת עשיית האיסור הי' המו"ץ עם יקירי קהילה אף שבודאי הכריזו אח"כ בבהכ"נ האיסור שעשו. מ"מ לא קיבלו הם עליהם רק שמרוצים יקירי קהלה ולא שהם קיבלו עליהם ומהני ב"ד גדול.
יז) אך מה שביטל המו"צ בעצמו עם יקירי קהילה האיסור נראה דלא מהני מאחר כי אז הי' שם רב והרב לא הסכים בהיתר. א"י לבטל מה שתקנו בעוד אין רב בעיר והי' הוא המנהיג והי' תקנתו מועלת:
יח) קיצור הדבר לדינא. הנה נתבארו טעמים להתיר. הא' כי הריב"ש סימן קע"ח קאי בדבר שהוא עצמו איסור אף בלתי תקנתם ואף שלשון הש"ע לא משמע כן. וכן כתב הפר"ח להדיא. ונמצא שלא היתה כוונת המתקנים שיכולים לבטל בלי פתח וחרטה. מ"מ עכ"פ יכולים בני העיר להתיר עצמם בפתח וחרטה על מה שנהגו איסור. הב' כי נ"ד לא מיקרי קבלה רק תקנה ויכולים ב"ד גדול בחכמה ומנין לבטל. ע"כ יעשו שניהם. שיתירו ב"ד גדול מהם בחכמה ובמנין. וגם יתירו להם כאו"א אצל ב"ד של ג' בפתח וחרטה, וכל זה בבשר המובא מעיר עם חתימת נאמן הקהל מהעיר ההוא וגם בעירם יהי' ממונה נאמן כמו שממונה על בשר העיר. אבל בשר המובא לא נודע מאין ומי הקצב. וידוע כי רבו המתפרצים שו"ב הכפרים בפרט אם אינו ידוע מי הקצב. כתב הט"ז (סימן קי"ט סק"ב) לנהוג כדעת הרמב"ם דאין מחזיקין כל אדם בחזקת כשרות רק צריך שידע שהוא נאמן. וא"כ דבר זה דומה לנדר שחוק שאין להתיר כלל. דחלילה למנות להתיר דבר שיש בו נדנוד איסור:
יט) ונשובה ונראה אם טענת המתירין יעמוד להתיר בשר כזה. הא' מה שכמה אנשים עוברים. כל זה אם הי' איסור על כל מסחר בשר חוץ אבל אם יהי' היתר על המובא מעיר עם נאמן לא יחסר בשר כלל ויכולין הרב ויקירי העיר לעמוד בפרץ שלא יהי' מסחר על בשר כזה. גם טענת הרב בזה ודאי נכונה מאחר שעל בשר כזה יש חשש איסור עפ"י הדין איך נאמר לאדם חטוא כדי שיזכה חבירך. טענה שני' כי יחסר בשר ויצטרכו להקל כמה קולות והוא למיגדר מילתא לפתוח האיסור. טענה זו ממילא בטלה כי אם יובא בשר מווארשא עם נאמן לא יחסר בשר ולא יצטרכו להקל. טענה ג' כי יוכלו הקצבים להעלות השער כמו שירצו ג"כ בטלה מאחר כי יהי' לקנות בשר המובא מווארשא ויהי' מוכרחים למכור במקח השוה. טענה ד'. לא הי' על בשר כפרים כלל:
הדו"ש הק' אברהם.