אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תנו
תשובה זו נמצאה ניירות מפורדים בין הכתבים ולא נרשם למי היא שלוחה. ואחשוב שהיא להרה"ק הנ"ל או לאיזה מבני הרה"ק זצללה"ה ואולי קצת לזה וקצת לזה וקבצתי וצרפתי לתשובה אחת.
א) דבר מה שכתבתי באות נ"ו שאם יותן רשות לכולם לעלות לא יהי' שבועה דרש"י פירש בחומה יחד ביד חזקה ואם ברשות אין זה ביד חזקה וכבודו העיר שבספר אהבת יונתן כתב דאפי' ברשות אסור דברי דרשה הם. ואלף כיוצא בהם לא יזיזו דברי רש"י ממקומם. והגאון מוהריז"ל בעצמו לדינא לא הי' זז מפירש"י:
ב) ואשר כתבתי שם דאפשר יחשב פקודה. הי' הכוונה דאולי זה כוונת רש"י משום דבפ"ק דיומא אלמלא עשיתם עצמיכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא כו' ושם פירש כחומה ברשות דעלי' בימי עזרא ברשות הי'. לזאת כתבתי דאפשר יחשב פקודה. מ"מ איך שיהי' כוונת רש"י הדין מפורש ברש"י דברשות מותר. ומעלתו השמיט מה שכתבתי מפירש"י. ומה שכתבתי דאפשר יחשב פקודה השמיט כבודו תיבת "אפשר" רק דחשיב פקודה. וע"ז כתב השגות וכן לא יעשה:
ג) ומה שכתב עוד שם ליישב קושיית מגלת אסתר כי פי' שמה יהי' שלא תקלוט אותם הארץ שהרי העשה הי' על צדיקים גמורים. אינו כלום. כי בזמה"ז שהקץ אינו על זמן רק תלוי בתשובה ואם כל ישראל הי' שבים הי' נגאלים כרגע. ע"כ גם יחיד שהוא צדיק קולטתו הארץ. אבל בגלות בבל שהקץ הי' בזמן שבעים שנה אין חילוק כלל. וטעם השבעים שנה ידוע עבור השבעים שמיטות שבטלו. ומ"ש שיש בידי ליישב קושיית המג"א באופן אחר כבר כתבתי באות ז' עוד תירוץ עפ"י תשו' רשב"ש:
ד) ומה שכתבתי באות נ"ג דכל זמן שאין לו רשות אינו מחויב לעלות שאין חיוב על ציבור דציבור שלא ברשות היינו בחומה. ודמיתי להא דפסחים כל דליתי' בציבור ליתי' ביחיד טמא דאי כל הציבור טמאים נינהו לא אמרינן להו מזו ועבידו פיסחא יחיד נמי לא אמרינן לי' הזה ועשה פסח. וה"נ בנ"ד כיון שאין חיוב על ציבור לעלות. והוא עדיף מהתם. דהתם גוף עשיית פסח איתא השתא בציבור. וע"ז הקשה מעלתו מהא דכתב הרמב"ם בה' יסודי התורה כל מי שדינו לעבור ולא ליהרג אם נהרג ולא עבר הרי מתחייב בנפשו הא בציבור כה"ג יחשב כשעת הגזירה ויהי' הדין יהרג ואל יעבור. הנה קושיא זו אינו עלי רק על הגמ' לפי הבנתו:
ה) אך אבאר לו עיקר דברי הגמ'. דהנה לכאורה קשה מהא דשבת (קל"א.) בשתי הלחם שאם מצא קצור אינו קוצר קצירה גופה לאו מצוה. וכן במכות (ח') בחטיבת עצים דמעכב הואיל ואם מצא חטוב אינו חוטב השתא נמי לאו מצוה. וא"כ בהזאה דפסח הואיל אם טהור אינו מזה. השתא נמי הזאה לאו מצוה. ואין המצוה רק עשיית הפסח ועשיית הפסח הא איתא בציבור. אך לק"מ דעשיית הפסח כשהוא טמא אינו מצוה רק עשיית הפסח בטהרה. וא"כ אי שקלת מעל יחיד חיוב הזאה שוב אין על היחיד טמא שום חיוב. דאפי' יעשה פסח אינו כלום וזה לשון הגמ' יחיד נמי אמרינן לי' קום מהול דחיוב רק עם המילה ובטמא אי אפשר דליתא בציבור חיוב הזאה כלל. אבל ביעבור ואל יהרג נהי נמי דלא אמרינן לי' עבור דחיוב זה ליתא בציבור. מ"מ אמרינן לי' אל תהרג. דחייב לשמור נפשו שלא יהרג ובמה שאינו נהרג לבד מתקיים המצוה. וחיוב זה שלא יהרג ודאי איתא בציבור עכשיו שישמורו עצמן מכל סכנה. ועוד דאפילו אונסין אותם לעבור ואם לאו יהרגו ג"כ לא נסתלק מאתם מצות ושמרתם. ואם יכולים לברוח ולמצוא המלטה באיזו אופן מחויבים המה. רק שאסור להם לעבור. וזה יועיל לסלק מעל היחיד החיוב לעבור. אבל לא החיוב של אל תהרג. וכיון שחיוב עליו שלא יהרג מחויב לעשות כל טצדקי שיכול ומחויב אף לעבור כדי שלא יהרג. כיון שמותר לעבור משום וחי בהם הרי העבירה כשאר דברים. משא"כ בפסח שאף חיוב לעשות פסח נסתלק מעליו שבלא הזאה אין בעשיית הפסח מצוה כלל. וא"כ בנ"ד כיון שאין חיוב על הציבור לעלות שלא ברשות גם על היחיד אין חיוב:
ו) על הרמב"ם בה' עבדים דאפי' בזמה"ז עבד כופה את רבו. הא לא מנה מצות ישיבת א"י משום דאינו נוהג בזמה"ז. טעם זה מתורתו של המגלת אסתר למדו. ואין אנו מודים לו כלל וכבר כתבנו, שדבריו תמוהים מכמה פנים:
תמה על הרמב"ם בה' מלכים פ"ה הי"ב וכבר נתבאר אצלינו דברי הרמב"ם בטוב טעם. ואפרט אחת לאחת:
ח) מ"ש דבגמ' אין עשה על שאר ארצות אלא מבבל ארץ ישראל דוקא. לא קשיא דהוא מפרש העשה משום כבוד תורה ושכינה ושאר ארצות קו"ח מא"י דלארץ ישראל אסור לשאר ארצות לא כ"ש ועי' בהפלאה:
ט) ומ"ש דלמה לא אמר מימרא קמא משמי' דשמואל נתבאר בדברינו אות נ"ח דשמואל סובר בגלות שני אין עשה שלא לעלות לא"י עיי"ש:
י) ומ"ש דאיך קאי העשה על שאר ארצות דליכא פקודה כלל. באמת קאי העשה על א"י. אך שאר ארצות למדין בקו"ח. ודין שאר ארצות נשאר גם בכיבוש שני':
יא) מ"ש דהשבועה לא הי' על שאר ארצות מנ"ל הא. כיון דמקרא בבלה יובאו וגו' למדין ענין השבועה כמ"ש בהפלאה. וקרא דבבלה יובאו משום השכינה ותורה ממילא גם השבועה משום זה:
יב) ומ"ש הרמב"ם לעולם ידור בא"י. היינו משום דבגלות שני אין איסור לעלות לא"י. ולדעת הכ"מ צ"ל דרמב"ם לא קאי על יושבי בבל:
יג) ומ"ש הכ"מ דאמוראי בתראי נמי הכי ס"ל היינו לענין שאר ארצות דכן מבואר בגמ' גבי רבה וכו'. אך העיקר נ"ל בדעת הרמב"ם דבגלות ראשון הי' העשה גם על א"י ובגלות שני רק על שאר ארצות
יד) ומ"ש כבודו כיון דמשום שבועה וששה שבועות הי' והרי השבועה חל בכולל. זה אינו דאטו ישראל נשבעו בפועל. רק שהנביא אומר שהשביעם מן השמים. וכיון שהוא נגד מצות התורה אין לנביא כח בזה. ואם לא תאמר כן יוכל ח"ו נביא שקר אם יביא אותות לבטל מצוה של תורה. יאמר כי השביעם מן השמים וזה דבר בטל. ומלבד זה הואיל וששה שבועות וכי בשביל שאחת חלה תחול גם חברתה. כולל אינו רק בשבועה אחת על שני דברים. כן אמר בני ר"ש:
טו) אך הי' אפשר לומר דג' שבועות הי' כל אחת על שני דברים אם תעירו ואם תעוררו ותלוי בפלוגתא דר"מ ור"י פרק שבועת הפקדון אם כללא הוי או לא עיי"ש כמה פלוגתות. אך גוף הדברים אינם כמ"ש. אך בקונטרסי בתחילת הדברים כתבתי ליישב זאת. ולפמ"ש ליישב שיטת הרמב"ם דרב יהודה כרבנן ס"ל דקדושה שני' פסקה ג"כ כמו קדושה שמימי יהושע ודלא כר' יוסי עיי"ש. וא"כ ליכא עשה. ולדידן דקי"ל כר' יוסי איכא עשה. זולת זה שאר דבריו במאמר זה תמוהים ואין אחריותם עלינו: