אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן תכג

סימן תכב

א) משנה ב' עפר חוצה לארץ שבא בספינה לארץ חייבת במעשרות ובשביעית אמר ר' יהודה אימתי בזמן שהספינה גוששת. במל"מ פ"ב מהלכות ביכורים דבאינה גוששת אפי' בעפר א"י פטור מה"ת דהוי כזורע בעציץ שאינו נקוב. וכן נראה מוכח דטעם הפטור משום עציץ שאינו נקוב. דאי משום ח"ל כיון שבא לארץ יתחייב כמו פירות ח"ל שנכנסו לארץ אף דעציץ שאינו נקוב חייב מדרבנן מ"מ בזה שינק מעפר חו"ל וחיובו דנכנסו לארץ אינו רק מדרבנן ע"כ בעציץ שאינו נקוב לא גזרו ועי' מ"ש בספר אגלי טל מלאכת קוצר סק"ח:

ב) שם עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה. והר"ש כתב והביא ירושלמי דריב"ח אמר דלר' עקיבא דאמר דמי פירות אין מחברין לטומאה. ה"נ אין מחברין לחלה. ור' יוחנן אמר דרע"ק מודה דמחברין לחלה. [ונראה דלריב"ח אליבא דר"ע לא משום דלא הוה שיעור חלה ביחד. אלא משום דלא חשיב לישה כיון שאינו מחבר את הקמח להיות אחד] ר"ת בר בא בשם ריב"ל אינו מחבר מכולן אלא שבעה משקין בלבד. והרמב"ם כתב עיסה שנילושה ביין ושמן ודבש חייבת בחלה. וכתב בכ"מ דפסק דלא כרע"ק. ובב"י כתב עוד דמדלא כתב דמי פירות פטור מכלל שגם במ"פ מחייב:

ג) ולדידי הדברים תמוהים. דבהדיא פסק בפי' המשניות דטבול יום כרע"ק. וכן בפ"ח מהלכות טומאת אוכלין הלכה ט"ז פסק כרע"ק. וכן בפ"ו מהלכות ט"א הלכה י"ג עיסה שנילושה במ"פ אינו חיבור שאין לך דבר שמחבר את האוכלין אלא שבעה משקין בלבד. וא"כ גם מ"ש הב"י דרמב"ם גם במ"פ מחייב. מדלא אמר בהדיא שפטור. הסברא בהיפוך. דמדשינה לשון המשנה מי פירות. ונקיט אלו שהם משבעה משקין מכלל דמ"פ פטור. ואי אמרת דלהרמב"ם אין סברא לחלק ביניהם ליתא שהרי הוא עצמו מחלק ביניהם לענין טומאה. ש"מ דוקא בהני מחייב. מיהו אפשר לומר דרמב"ם רפויי מרפיא בידו. אם כריב"ח אם כר"י. ע"כ לא פסק במי פירות כלום:

ד) אך ברמב"ם הלכות חמץ ומצה דמצה שנלושה במי פירות יוצא בה ידי מצה. ולא חשיב מצה עשירה. ואינו מובן הטעם. ובודאי יש מ"פ יקרים עשר ידות מיין שמן ודבש. אך לפי הירושלמי דאין מ"פ מחברין יש ליתן בו טעם נכון. ונאמר דודאי הרמב"ם מיירי ביש מים. דאל"כ ודאי אינו יוצא בה משום דאינו בא לידי חימוץ. וכן הביא במלחמות פסחים ירושלמי יכול יוצא ידי חובתה ברבוכה ת"ל ושמרתם יצאתה זו שא"צ שימור. וע"כ ביש מים ג"כ. וביין שמן ודבש נתמעט משום מצה עשירה. וע"כ דוקא בהני שמחברים הקמח ליעשות עיסה. והרי היין והשמן והדבש מגוף העיסה והרי גוף המצה עשירה. אבל מ"פ שאינן מגוף המצה חשיב כאילו טבל המצה ביין דטעם המצה אינה עשירה:

ה) והראב"ד שם כתב נראה שלמד זה ממצה מתובלת. וליתא דהתם שתבלה לאחר שנאפית עיי"ש. נראה דהראב"ד פירש ג"כ דברי הרמב"ם דמ"פ אינם מחברים ואינם מגוף העיסה ודומים לתבלין. וחולק הראב"ד דאפי' בתיבלה קודם שנאפית פסולה. מ"מ מבואר מרמב"ם וראב"ד דס"ל מ"פ אינם מחברים. ורמב"ם סמך מדכתב יין שמן ודבש דווקא. וכבר גילה דעתו בהלכות חמץ ומצה דמ"פ אין דומין ליין שמן ודבש. ע"כ לא הוצרך לפטור בפירוש. בשגם דחלה בזמה"ז דרבנן. ולא נחמיר בלא ראי':

ו) וראיתי לרדב"ז שהביא ראי' דנאפית ביין שמן ודבש חייב מדהוצרך לפסול במצה משום לחם עוני עיי"ש. ואינו מובן דהאי ע"כ עם מים. דאל"כ תיפוק לי' דא"צ שימור וכמ"ש הרמב"ן בשם הירושלמי ברבוכה:

ז) ונראה ליישב עפימ"ש הראב"ד פ"א מהלכות יו"ט בטעם איסור קצירת ירק ביו"ט. דיש בירושלמי אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך לי' ושמרתם שהוא מלאכה בתלוש. וכתב הה"מ טעם הרמב"ם יותר נכון שטעם ראב"ד לא מספיק אלא לקצירה. והקשה הלח"מ על הה"מ דהא מושמרתם נתמעטו כל מלאכות שקודם לישה כמבואר בירושלמי. ובאמת שכן מפורש בירושלמי מנין שאין בוררין ואין טוחנין ת"ל ושמרתם ומ"מ דברי הה"מ נכונים. דמראב"ד עצמו מבואר דלא נתמעט אלא קצירה שאינו מלאכת תלוש. והיינו דלגמ' דידן דשימור משעת קצירה. הרי תיכף לאחר קצירה התחיל השימור [אבל לא בשעת קצירה כמ"ש הראב"ד בס' תמים דעים סימן כ"ו ז"ל שימור דמצה משעת גורן מכי מהפכי כיפי] ולפי זה הירושלמי דממעט מושמרתם כל המלאכות שקודם לישה. ע"כ ס"ל דא"צ שימור רק משעת לישה. וע"כ י"ל דלא חשיב שימור אלא משעה שבא עליו מים צריך שימור. וע"כ ממעט הירושלמי רבוכה מושמרתם. ואזיל לשיטתו. אבל לדידן דס"ל שימור מעידן קצירה. הרי דשימור שלא יבוא מים שימור הוא. א"כ גם בנילוש ביין שמן ודבש שייך שימור זה לעולם. הא דממעט עיסה שנילושה ביין שמן ודבש משום מצה עשירה בלא מים הוא. כן נ"ל ליישב דברי הרדב"ז. אך עיקר דבריו שהוצרך להביא ראי' איני יודע למה. דפשוט שלקח הרמב"ם מריב"ל בירושלמי דשבעה משקין מחברים וכמו כן פסק בהלכות אבות הטומאה כנ"ל:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה