אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן תג
ב"ה יום ד' חקת תרנ"ה. שלום וכל טוב לכבוד הרב החו"ב כש"ת מו"ה ישראל יעקב נ"י אבד"ק זעלעווי
א) היות מנהגי להשיב ראשון לשואל ראשון לא הגיע עת לראות מכתבו עד היום וראיתי כי הדבר פשוט שאינו בכור מחמת שהגוי קיבל עליו אחריות יוקרא וזולא ומיתה:
ב) ונדבר קצת מצד הקנין שהברירה הי' ביד הגוי לבחור לו בשכר טיפול ומזונות של השה. ליקח או הולד או צמר השה. וגם מצד זה נראה שאינו בכור אף שהגוי בחר לו אח"כ הצמר. תחילה הי' גם הולד ברשות הגוי. כדמוכח מדברי ר"ן ספ"ק דע"ז בלוקח כלי על מנת לבקרו דחשיב לוקח עד שיגלה דעת באינו חפץ במקחו. ומהאי טעמא אין בו משום שביתת בהמתו. ואף שבסוף לא הוחלטה ביד לוקח. שהרי אם נאנסו בהליכה חייב משום לוקח. ואף שנאנס ולא הוחלט בידו. והטעם משום שבידו הדבר תלוי:
עוד ראי' מהא דפרק חזקת (דף נ"ה) בנכסים המשועבדים למלך חשובים ראוי הואיל ושליח המלך יכול למוכרם בלי שיתבע תחילה את בעה"ב. ובחי' רמ"ה שם דאפי' חייב למלך דבר מועט וקרקעות שלו שווים הרבה יותר. נקראים כל הנכסים ראוים לבעה"ב. כיון דכל פורתא ופורתא יכול שליח המלך למוכרם חשיב הכל ראוי ולא אמרינן ממנ"פ האחת מוחזק. צ"ל דזה אינו ספק. רק בודאי הוה ראוי אף שלבסוף לא מכר. משום הבידו לבד חשיב ראוי לבעה"ב ומוחזק למלך. וכיון שכל פורתא ופורתא בידו חשיב הכל ראוי אף שלבסוף לא מכר רק אחת או שפרע בזוזי ה"נ משום הבידו לבד שהי' בידו לבחור לו הולד חשיב בחזקת הגוי:
ד) אך לכאורה צ"ע מהא דכתב הב"י סי' רע"ח בשם הר"ן [והוא בשטמ"ק] דהמזכה לאחר שלא מדעתו והשביחו הנכסים קודם שגילה המקבל דעתו שמתרצה במתנה השבח לנותן. ואמאי הא הברירה ביד המקבל. ונאמר להיפוך דעד שלא גילה דעתו שאינו מתרצה צריך להיות השבח למקבל. ואיך אזיל הר"ן בתר איפכא דאפי' נתרצה המקבל לבסוף השבח לנותן. ויש ליישב דטעמו של הר"ן משום דאין מזכין לאחרים בע"כ. וע"כ עד שיתרצה אין הנכסים בחזקת המקבל. שאם תאמר שהנכסים בחזקתו. ממילא אף אם לא יתרצה לבסוף. יהי' בחזקת המקבל עד שיאמר שאינו מתרצה משום הבידו לבד [כדברי ר"ן פ"ק דע"ז הנ"ל]. ונמצא מזכה לאחרים שלא מדעתם שלא יתרצה לבסוף ואעפי"כ ביני ביני יהי' הנכסים בחזקתו. ואינו בדין. ע"כ לא מהני הזיכוי להיות הנכסים בחזקתו קודם הרצוי אפי' אם נתרצה לבסוף שאם תאמר כן. גם אם לא נתרצה לבסוף יהי' הנכסים בחזקתו עד אז. ואינו בדין:
ה) ואם תאמר לחלק באופן אחר שהרי לקח הכלי לבקרו כדי ללוקחו ע"כ בחזקת לוקח שהרי לקחו ע"מ לקנותו רק שהתנה תנאי. משא"כ בהא דב"י בשם הר"ן שלא גילה המקבל דעתו. וא"כ בנ"ד נמי הרי לא גילה הגוי דעתו שרוצה בולד יותר מבצמר. דברי רמ"ה שבאות ג' יכריעו. ועוד דהא קי"ל כרבה דאמר הואיל אי בעי מיתשיל ממוני' הוא. ואף אם לא נשאל עבר בב"י. ואף שלא הי' דעתו לישאל. ומבואר שם בתוס' דאפי' לצאת ידי מצה מהני הואיל. וה"נ חשיב יד גוי באמצע:
ו) ומה שפלפל כ"ת משום דעל אח"כ כשנולד לא מהני הקנאתו מעכשיו דהוה דשלב"ל רק על הבהמה לוולדותי' וזה אי אפשר לחול לכשיולד רק למפרע ויהי' תלוי בברירה. והביא תשו' רשב"א בח"א סי' פ"ב. לדידי הפירוש בדברי רשב"א כפשטו. דברירה רק אם צריכין לברר שלא יהי' ספק למפרע אבל שדה משדותי' אין אנו אומרים שאם בירר לו אחת שאגלי מילתא שזו היתה שלו רק שבתחילה קנה זכות זה שאחת ודאי צריך ליתן לו. ואותה שדה שבירר לו באמת אינה חשובה שלו עד שעה שבירר. ובתחילה הי' לו זכות בכל השדות יחד שע"כ יתן לו אחת מהן וה"נ זכות זה קנה הגוי שיוכל לברר לו או בהמה לולדה או הצמר. ואף אם בירר לו הצמר. לא נאמר בשביל זה שתחילה הי' הצמר שלו לא הולד. רק תחילה הי' ברשותו לברר איזה שירצה:
ז) ובזה יתיישב נמי סתירת דברי ר"ן ספ"ק דע"א ודברי ב"י בשם הר"ן. דגבי לוקח כלי לבקרו קנה לוקח זכות זה שיהי' הברירה בידו. ואין זה תנאי אגלאי מילתא למפרע. וע"כ אף אם אח"כ לא קני' הלוקח לא אמרי' אגלאי למפרע שתחילה לא הי' שלו כי לא קנה על תנאי רק קנה זכות. אבל במזכה לא יוכל להקנות לאחר גם הזכות בלא דעתו. והכי ברירא דהא מילתא:
ח) אך דעיקר היסוד מפסקי מהרא"י דאומרים נעשה כאומר פרה לולדותי' אף שהוא אחר שמקנה הולד. אינו מבורר דהא אנן לא קי"ל כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה. ואומרים נעשה כאומר יקדשו לעושיהן. וע"כ הראי' שהביא מהרא"י מיעקב יש לפקפק בה. דאיתא במדרש מעולם לא יצא דבר לבטלה מיעקב. ולבן אפשר ידע מזה. ועוד שהרמב"ם כתב בה' מלכים שישראל שיש לו דין עם ג"ת אין דנין אותו כד"ת אלא כדיניהם. וא"כ יעקב ישראל שהי' לו דין ודברים עם לבן גוי. דנין אותו כדיניהם. ובדיניהם אפשר שקונה דשלב"ל. אך היתר שני ברור בלי פקפוק:
ט) נשתהה התשובה בידי ונתיישבתי כי מחמת התנאי שהתנו שהצמר או הולד יהי' להישראל. אינו דומה לנכסי צ"ב דפרק ז' דיבמות דהתם כל השבח שלו. אך מ"מ יש להביא ראי' מהא דכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה. אף שישראל יש לו חלק בשבח. וכן כתב הרמב"ם פ"ט מה' תרומות בהדיא:
י) אך לפמ"ש הרב בש"ע בקונטרס אחרון דמתרומה אין ראי' לשבח כדמוכח מס"ד דאף משום אחריות גניבה ואבידה מאכילה בתרומה. רק הראי' ממסקנא באצטלא דפרסוה אמיתנא קניא מיתנא דהקדש מפקיע מידי שיעבוד דחשיב זכות דידה שיעבוד לבד. וחשיב שלו משום האחריות. אך משם אין ראי' רק משום שהכל שלו כל השבח. משא"כ בנ"ד, שנשאר זכות לישראל הצמר או הולד. וזה י"ל שהוא טעם האוסרין במשכיר לנכרי וגוי קיבל עליו כל אחריות. משום דישראל לוקח שכירות במשך הזמן שהבהמה אצל הגוי. ואלו היתה מתה הבהמה בתוך הזמן הי' הישראל מפסיד השכירות. נמצא שנשאר מקצת אחריות הבהמה לישראל. וכן בנ"ד שאם תמות הבהמה יפסיד ישראל הצמר. ואינו דומה לנכסי צ"ב שאין לה זכות. ואין אצלה שום נ"מ אם תהי' הבהמה קיימת אם לאו:
יא) ועוד לדעת הרמב"ם ופסק המחבר סי' צ' דבעל שמכר בנכסי צאן ברזל מטלטלין מה שעשה עשוי. נכון היטב מה שנקרא זכות שלה שעבוד לבד. והגוף נחשב של בעל. שדומה לאומר נכסי לך ואחריך לפלוני לרשב"ג דכיון שאין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם מכרו מכור. נחשב של ראשון כדאיתא בב"ב (קל"ז.) באתרוג. וה"נ בנכסי צאן ברזל. ואף דלכתחילה לא ימכור. גבי אחריך נמי לכתחילה לא ימכור. ומשום דבדיעבד מהני מכירתו חשיב שלו. ה"נ בנ"ד בנכסי צאן ברזל. וכן דעת תוס' גיטין גבי עבד אפותיקו דהיורשים הי' יכולים למכור. וע"כ קניא מיתנא. אבל בנ"ד שהגוי אינו יכול למכור חשיב של ישראל. ואפשר שזה טעם דהאוסרין סמ"ג וספר התרומה שהם בעלי תוס' ואזדו לטעמייהו בגיטין כנ"ל:
יב) ולענין הלכה המחבר או"ח סי' רמ"ו ס"ד כתב יש מתירים ויש אוסרים. ולא הכריע. ופמ"א סימן יוד כתב מדכתב דיעה ראשונה הוא העיקר אצלו. והם דברי תימה דכשכותב דיעה ראשונה סתם הוא דהוי, עיקר. וכן כתב הש"ך סימן רמ"ב בהנהגות או"ה אות ה' משמע כשכותב שניהם בלשון י"א יאין הכרעה כלל וספק הוא. אולם הרמ"א בסוף הסי' דכל הני התירים הילכתא נינהו. ואחד מהם הוא קיבל אחריות הגוי. ובלבוש כתב בסעיף ד' שני הדיעות. ובסוף הסי' כתב דהני התירי הילכתא. ולכאורה הם דברים סותרים זה את זה. ונראה דבסוף הסי' כשעושה מלאכת גוי דבזה ליכא שביתת בהמתו מה"ת כיון שאין מלאכת ישראל. ודוקא בשישראל לוקח שכירות אסור מה"ת כמו שהאריך בזה הגאון בעל בית אפרים והסכים עמו הגאון בעל חת"ס. וכתב שהוא ברור כמסיני. וכיון דהוי רק איסור דרבנן סמך על המתירין בשגם שי"ל דהאוסרין טעמם משום דישראל יש לו ג"כ זכות בבהמה ואינו דומה לצאן ברזל כנ"ל מעתה בנ"ד שישראל יש לו חלק או צמר או ולד וגם שחוטי חוץ איסור תורה [וכרת יש דיעות] אין לסמוך כלל על המתירין רק לעשות מום ע"י גוי שהוא רק איסור דרבנן. הגם שגם זה אינו נכון דהעיקר הוא דגם בזה"ז הוא איסור תורה. וכן מוכח מדלא סמכו להטיל מום ע"י גוי בפלוגתא דחלב פוטר וכה"ג. מ"מ בצירוף טעם ראשון יש להקל:
הדו"ש הק' אברהם.