אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שצה

סימן שצד

ב"ה יום ב' אחרי שלום וכל טוב לכבוד הרב הגאון הגדול החסיד המפורסים כקש"ת מו"ה זאב נחום נ"י.

א) בדבר העושה שליח בתוך ל' לפדות לאחר ל' גם לפני נשאלה זאת. ופסקתי כדבריך דיכול לפדות כיון דאף עכשיו יכול לפדות שיחול לאחר ל' דמהני באיתנייהו למעות לכ"ע. וכן הם דברי התוס' בנזיר (י"ב) בעושה שליח להפריש חלה לאחר שילוש דמהני כיון שאף עכשיו יכול להפריש על אח"כ היינו שיש בידה להביא עיסה מגולגלת ולומר עיסה זו תהא חלה על קמח זה לכשיהי' נילוש עי"ש:

ב) ובדבר אם אשה יכולה לעשות שליח לפדיון הבן. נ"ל ג"כ דמהני דא"צ שליחות לפדיון. דקבלת הכהן גרמה לו לפדיון כמו בעבד כנעני בכסף ע"י אחרים בעל כרחו של עבד. ואפי' לדעת הרמב"ם דבממונא לא מהני. מ"מ מפורש בירושלמי הילך מנה ותצא שדך לחירות מהני מדין עבד כנעני. היינו שיש לו שיעבוד על השדה של אחר. וזה יליף מעבד כנעני שג"כ יש לו שיעבוד על העבד. וא"כ בנ"ד שאין הבכור קנוי לכהן רק שיעבוד יש לו עליו. מהני מדין עבד כנעני. דקבלת הכסף של האדון מוציאתו לחירות. וה"נ בזה כיון דגוף הכסף קנוי לכהן. דלענין זה מהני שליחות האשה ועיין בתוס' קידושין (ח'.) בד"ה מנא אמינא לה. דמבואר מדבריהם דגם בכהן שייך לא סמכה דעתה כמו בקנינים וה"ה לנ"ד. דילפינן מקנינים. ודוק:

ג) אך צ"ע דמה נעשה לענין ברכה דודאי אם הכהן אינו רוצה לקבל לא יועיל הפדיון דנתינה בע"כ למקבל לא הוי נתינה כמ"ש הרשב"א בגיטין הובא בב"ש סימן כ"ז סק"ב. והכא דאתינן עלה מדין קבלת רבו גרמה לו לא מהני בע"כ. וכן מוכח מהא דאין הלוקח יכול לסלקו בזוזי למ"ד. הרי דלא מהני נתינת אחר בע"כ של מקבל. והטעם כמ"ש. וכיון דברצון הכהן תליא מילתא שוב לא תוכל לברך כמבואר בתשו' הרשב"א סי"ח דשמא לא ירצה לקבל. ובלא זה יש לעיין כיון שהיא אינה עושה המצוה רק הכהן במה שמקבל:

ד) ועוד יש מקום עיון כיון דאשה אינה בכלל ערבות במצוה שאינה מחויבת כמ"ש הרא"ש לענין בהמ"ז א"כ איך תאמר וצונו. ואף להפוסקים דמותרת לברך במצוה שהזמן גרמא. מ"מ אינו אלא רשות. ונתבטל הברכה המחויבת ובודאי אסור לפדות בלא ברכה דומה להא דתנן אילם לא יתרום. וכן חרש המדבר והערום. (וזה יש לעיין ג"כ במילה להפוסקים דכשירה למול. האומנם כי י"ל דלא נתמעטה אלא מחיוב האב. אבל מ"מ מחויבת כמו ב"ד. אך בריטב"א קידושין לא משמע כן:

ה) לכן לדעתי שידחה הפדיון עד שיבא אביו. כי עיקר דברי הרא"ש שכתב לפדות בו ביום משום מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה. ולכאורה דמדאורייתא הוא. אמנם לפענ"ד הרא"ש לדוגמא בעלמא נקט. ואם לדין יש תשובה כי מזה למדין ג"כ שאין מעבירין על המצות כמבואר ברש"י יומא (ל"ג.) בסוף העמוד ובמגילה (ויו:). וצריך לפרש דמה שמעביר ממקום זה למקום אחר דומה למחמיץ המצוה שמעביר מזמן זה לזמן אחר. וע"כ קאמר במגילה במעביר מי"ד שבאדר ראשון לי"ד שבאדר שני חשיב מעביר על המצוה. והיינו שזמנים חלוקים דומה לגופין חלוקים וכמ"ש הרמב"ם בה' שגגות. אבל בפדיון הבן דאינו חלוק לילות מימים וכולי יומא אריכתא וכדאיתא בש"ס ביצה (ל':) ובש"ס נזיר (ז'.) שאני שערות הואיל ומובדלות זו מזו. יומי נמי הא כתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד. התם לאו דמפסקי מהדדי הוא מאי קאמר יממא ולילי חד יומא ולעולם דלא מפסקי מהדדי. הרי מפורש שכל הימים חשובים גוף אחד. ולא חשיב מעביר כשפודה ביום אחר. ודוקא בהא דמגילה שימים שבין י"ד ראשון ובין י"ד שני אינם ראוים לקריאה. והם זמנים חלוקים וכדברי רמב"ם בה' שגגות פ"ה ה"ה. ובתוס' כריתות (ט':) דמפרשים שבתות כגופים דמיין כפשטו כגופים מחולקים משום דשבת זה מובדל מחבירו שימי חול בנתיים. אבל בפדיון הבן לא שייך כלל דין מעביר:

ו) ותדע שא"כ מצות שמוטל על האדם לעשותם פעם אחת בימי חייו. או פעם אחת בשנה יהי' כל אדם מחויב לעשותם ביום שהגדיל כעין כתיבת ס"ת וזכירה מה שעשה עמלק אלא ודאי כדכתיבנא. והרא"ש לדוגמא בעלמא כתבו שטוב לפדותו בזמנו. אבל אין איסור כלל כשממתין. וכמו כשממתין במילה עד סוף היום דאינו רק מניעות זריזות בעלמא:

ז) אמנם יש מקום לומר שיפדנו זכר משום זכי' כיון שגילה דעתו שרוצה לפדותו בזמנו ולא חשש על מניעת ברכתו ולעשות בעצמו דוקא. אך זה צ"ע הרבה מה שאין לי פנאי עכשיו בימים אלו כלל ומסברא י"ל דוקא שתעשה אשתו המצוה נתרצה אבל שיעשה זכר לא. בזה אצא ואו"ש. תחוגו חג המצות ברב חדוה ודיצות כאוות נפשכם ונפש בנכם הדו"ש. הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה