אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שצב

סימן שצא

העתק תשובת הרה"ג מקונצק שי' ע"ז אז בהיותו בראדום.

א) אתמול הגיעני מכתב קדשו ונתמלא הבית אורה בראותי מכתב אצבעותיו הקדושים בפלפול עצום ומי אנכי שבאתי עד הלום לגשת לפלפל בדבריו הטהורים ומתיירא אנכי שלא ירוץ גלגלתי אך באשר ראיתי רצונו בסוף התשובה שהרשני לכתוב שנית מוכרח אני לעשות רצונו. וקודם שאבוא לגוף הנידון אעורר קצת במכתב קדשו בגוף החידוש באות ז' דצר"ה לא קדיש למפרע רק מה שיצא. אמת שכן כתב המהרש"א ז"ל בתוד"ה ר"ה. אך לפי מה שהקשו בסוף דבריהם שם מתמורה דלר"ה אף ביציאת מיעוט נאמר דברי הרב ודברי תלמיד מוכח מדבריהם דלר"ה ביציאת מיעוט כולו נתקדש אם יצא רוב אח"כ:

ב) אודות הקושיא העצומה (באות ג') מבכורות דהקושיא של הגמ' לא אתי כר"ה. [מה דמאלים הקושיא מרב רבי' דר"ה. ברמב"ן פ"ג דבכורות הגי' רב אשי וכן הגירסא ברא"ש ז"ל בכורות (ט') וכן בתוס' סוכה שם להמעיין בט"ז סימן שי"ט סובר דלא אמר ר"ה רק בשליש דוקא משום דהוא רוב מרוב הראשון עכ"פ. אך מקושית התוס' חולין (ס"ט:) מגדיא באזני' לא משמע כן קצת:

ג) גם ראיתי במכתב קדשו (אות ט') שנתקשה לשיטת הרמב"ן ז"ל דבבכור לא מהני רוב להתקדש מה שבפנים דבעי' נגיעת רחם ממש. דא"כ איך מהני גם ברוב אבר להתקדש מה שבפנים. ראיתי ברי"ט אלגזי סימן ל"ד שסובר לאמת כן והוכיח כן מרמב"ם ז"ל דגם המיעוט צריך דוקא לצאת:

ד) מה דתמה במכתב קדשו (באות י"א) דלשיטת הרמב"ן ז"ל אם נאמר דבגולגולת תלה רחמנא איך יתקדש ביצא רובו מסורס. לא ידעתי אם מצינו דבבכור אדם יתקדש ברוב גופו. כי הרי מצינו בנחלה לא מהני רוב גופו משום דבעי יכיר כמו דפשיטא לי' לבעל מהרי"ט אלגזי ריש יש בכור ד"ה איברא דלא כמ"ש הש"ש שמעתתא ז' פט"ו דפשיטא דמהני בנחלה רוב גוף ומכח זה הוכיח שיטת הר"ת דגם בגוף יש טביעת עין:

ה) ובגוף הנידון חקרתי במילדת ואמרה שהי' באמת תחיבות הכפות אל תוך גופה תחת אזני הולד ובעת שהי' הכפות תחובים אחזוה צירים ויצא הולד. והנה הכפות שראיתי מכבר הי' מחזיקות רוב היקף הראש. אך עתה בבוא התשובה טרחתי אחר אותם הכפות עצמם שהוציאו בהם ואין בהם רוב היקף כי הכלים מכלים שונים. ובעבור זה לא כתבתי מתחילה בבירור שהי' רוב היקף ובודאי יהי' הפדיון איה"ש ביום א' משפטים הבע"ל כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א:

ו) אך באתי לדון לפניו בקרקע ולא להלכה ח"ו כי הנה הסברא שראיתי במכתב קדשו באות י"ב בתוס' דסוכה דכוונתם דכיון דצריך מעשה. המעשה נתייחס למה שבחציצה כמו למה שאינו חוצץ. וממילא הוי כזה יכול וזה יכול. הנה בגוף הנידון דלולב בעי לקיחה דוקא צ"ע קצת מתוס' סוכה (ל"ט) דהרי נתנו עצה להברכה דלולב שלא יתכוון לצאת עד אחר הברכה. והרי אם אינו מכוון בשעת לקיחה מה מועיל אח"כ מה שאוחזו בידו. גם לשון המג"א סימן תרנ"א סק"ח שכתב לכן לא יתננו והלא בלא"ה אם נותן לתוך ידו של חבירו לא מהני כמו ביומא (מ"ט:) חפן חבירו כו'. גם הרי ביומא שם נשאר בתיקו אף דכתיב ולקח. ואף בין הביניים נשאר בספק. אף דבזה לא הוי לקיחה כלל. גם בגוף הסברא דהוי כזה יכול וזה יכול בעניי אינני מבין כי כבר העלה הבכור שור בחי' לחולין (דף פ"ב) דדוקא בשבת הוא גזה"כ. וכן בהעלאת אבר בחוץ. אבל בכל דוכתא מקרי שכ"א עושה כל המעשה וכן מוכח להדיא ברשב"א ז"ל ב"ק (נ"ג:) שחידש דדוקא בי' מקלות כולן פטורין. אבל בעושין מעשה אחת חייבין דמיקרי דכל אחד עשה כולה:

ז) גם בעיקר הדבר אני אומר עפר אני תחת כפות רבינו. ודבר הזה אינו מבין. הלא מוכרע ממקומו כאן בבכור דפוסל חציצה במיעוטו ג"כ. דהרי מקשה הגמ' בכורות (ט':) ניהו דא"א לצמצם חציצה מיהו איכא. והלא ידוע כי כל דבר יש לו ארבע קצוות וממילא בתאומים שיצאו באחת כל אחד אינו נוגע בחבירו רק מצד אחת ורוב היקף הראש של כל אחד ואחד נוגע ברחם. וחקירה זו העירני גיסי נ"י. וזה אין לומר דשם הטעם משום דהרחם עצמו יש לה חצי' בחציצה. ז"א הרי עד כאן לא איבעיא לן בחולין (ע') אלא פרוץ ויצא דרך עומד אבל בפרוץ כעומד דיצא דרך העומד פשיטא דהוי בכור. ממילא ע"כ אין הפסול רק במה שאחד נוגע בחבירו. והרי רוב הקיפו נוגע ברחם. אלא ע"כ דחציצה במיעוט פוסלת כאן דאין חציצה זו כחציצת מקוה דבעי רובו ומקפיד דוקא:

ח) גם במה שראיתי במכתב קדשו (אות ט"ו) בענין ס"ס איני מבין הלא כתבתי באגרת הראשון שבתוס' בכורות (ו') ד"ה ור"י מבואר דאפי' לרב אינו מועיל רוב במתנות כהונה דהוי ממון שאין לו תובעים ובודאי שנעלם תוס' הזה מבעל קונטרס הספיקות. ובלאו הכי מה שתמה שם על הצ"צ לק"מ דבעובדא דצ"צ לא שייך עני ורש כו' דהרי אנו מסופקים שמא הוא כהן ואינו מוזהר בזה הפסוק. וכזה ראיתי בס' נודע בשערים ח"ב סימן ט"ו שמפרש בסברא זו דברי הגמ' דשם. גם לא מצינו דמתנות כהונה מיקרי מתנות עניים רק במתנות זרוע כו' ולא בבכור. כ"ש בבכור אדם דהוא רק חוב בעלמא. גם ראיתי בספרו של הרב הגאון מקוטנא סימן מ"ב סק"ו דהעיקר כהרמב"ם ז"ל בפי' המשניות דדוקא מה שהי' כבר לעניים והספק אם נתייאשו בזה אמרה תורה עני ורש כו'. ואין להאריך בזה כי כבר הכריע המל"מ פ"ד דבכורות סוף דבריו ד"ה ודע דבס"ס אין מוציאין בבכור. וחידוש שכפי הנראה מדבריו שם שגם ממנו נעלם דברי תוס' הנ"ל:

ט) וכל זה אמינא אפי' הי' בכאן ס"ס אבל אומר אני באימה ויראה דלא שייך למיקרי כאן ס"ס כי בס"ס כזה מקשה הפר"ח עפ"י מה דקי"ל דתחת מטלית הוי חלדה ליהוי ס"ס מכח דגם עור נשאר בגמ' בספק. וצווח עליו הגאון רע"קא בהגהותיו ליו"ד ריש ה' טריפות דמה בכך דגם תחת העור ספק אבל הרי מ"מ אם אנו מסופקין אי תחת מטלית הוי חלדה אין כאן רק ספק אחד ומה בכך דיוכל להיות דגם בעור כשר. דס"ס לא מיקרי רק אם באנו משני צדדים מטעמים חלוקין. וכן כאן מה בכך אם מסופקים דאפשר חציצה אינו פוסלת כלל. אבל מ"מ בזה יש חד ספק דאפשר דגם חציצה במקצת מבטלת הקדושה. גם הרי לתירוץ הפר"ח דספיקא דדינא לא נכנס בגדר ס"ס א"כ פטור מפדיון:

עוד יש לי ראי' ברורה דס"ס פטור מפדיון מבכורות (מח.) גבי מה דפליגי בחמש ולא בחצי חמש והרי כיון דמספקא לן אי כיורשין אי כלקוחות א"כ הרי נגבה מכח ס"ס שמא הוא הבכור ושמא הוי כיורשין. אך בסברת הקונטרוס הספיקות דדוקא במתנות כהונה משום עני ורש. ושם הספק השני שמא הוי כיורשין בזה לא הוי מתנות כהונה רק כתוב בעלמא. אך מ"מ נראה מרש"י ב"מ (ו':) שפי' ספק בכור שמא רוח הפילה. ממילא הוה ס"ס דהרי אף אי לא הוה רוח רק נפל דלמא לא נתרקם והבא אחריו בכור. כל זה אינני כותב רק לפטפטיא דאורייתא כי בודאי לא יפול ח"ו מדבריו ארצה ויהי' הפדיון ביום א' משפטים:

איה"ש ובברכה כהוראת כ"ק אדמו"ר שליט"א. כה דברי השפל שבתלמידיו המסתופפים תחת צילו:

יואב יהושע בן רבקה

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה