אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שנא

סימן שנ

א) יבמות (מ"ח:) ת"ר מקיימין עבדים שאינם מלין דברי ר' ישמעאל רעק"א אין מקיימין א"ל ר' ישמעאל הרי הוא אומר וינפש בן אמתך. א"ל בלוקח עבד בין השמשות ולא הספיק למולו הכתוב מדבר. דכ"ע מיהא וינפש בן אמתך בעבד ערל כתיב מאי משמע דתניא וינפש בן אמתך בעבד ערל הכתוב מדבר אתה אומר בעבד ערל או אינו אלא בעבד מהול כשהוא אומר למען ינוח עבדך ואמתך כמוך הרי עבד מהול אמור הא מה אני מקיים וינפש בן אמתך בעבד ערל. ע"כ. תמוה לי שהרי מילה הוא קודם טבילה. וכל זמן שלא טבל הא לא מחייב במצות כהא דריש פרק שלשה שאכלו אינו גר עד שימול ויטבול וכמה דלא טבל נכרי הוא. משמע שאינו מחויב במצות. וא"כ צריך קרא דוינפש בן אמתך בין מילה לטבילה. שהרי אין מטבילין אותו עד שיתרפא. אבל בשביל המילה אינו מחויב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק:

ב) ועוד קשה לי דנראה דאף למ"ד אין מקיימין עבד שאינו מהול. מ"מ מקיימין עבד שמל ולא טבל. דמה דאסור לקיים אינו מהול כתבו התוס' משום שחובה למול עבדים. אבל הטבילה משמע שאין חיוב. שהרי כתב הרמב"ם בה' קרבן פסח דמילת עבדים מעכבתו בפסח וכן טבילת שפחותיו. אבל טבילת עבדיו משמע שאינו מעכבתו. ונראה הטעם משום דאיתא בע"ז (כ"ז.) דאשה ישראלית כשירה למול דכיון דלא צריכה למימהל כמאן דמהילא דמיא. וע"כ טבילתה היא מילתה דקודם לכן היא נחשבת ערלית. אבל גר שמל ולא טבל הא כתב הרשב"א דלא נחשב ערל כנ"ל. וע"כ אינו מחויב בטבילתו ואין טבילתו מעכבתו בפסח. מ"מ מוכח דמקיימין עבדים שאין טבולין. וא"כ בפשיטות משכחת לה שמל ולא טבל דמותר לשהותו כך זמן רב:

ג) וסבור הייתי ליישב עפ"י שיטת רמב"ן דטבילה קודם מילה מהני ומה שאין מטבילין תחילה משום שמא לא יתרצה אח"כ למול. אבל עבד דלשיטת רש"י טבילת עבדים בע"כ וה"ה מילתם. [ולשיטת הרי"ף י"ל דברייתא כרשב"א דאית לי' שהוא בע"כ] ע"כ מטבילין אותו תחילה. אך לפמ"ש בסי' שד"מ בפירוש דברי רמב"ן משום דבטבילה נעשה קצת ישראל יע"ש. א"כ אם כבר טבל למה לי קרא דוינפש בן אמתך כיון שנעשה ישראל קצת הוא בעצמו מוזהר על השבת מקרא דלמען ינוח עבדך ואמתך כמוך וקרא דוינפש למה לי. בין כך ובין כך קשה לשאר פוסקים דטבילה קודם מילה לא מהני. וכיון דמילה הוא קודם טבילה הא לא מתחייב במצות. ומה נ"מ בין הספיק למולו או לא הספיק ועי' מס' ע"ז (נ"ז) עבדים שמלו ולא טבלו. מבואר שגם בעבדים מילה תחילה. ועיין פירש"י שם:

ד) וסבור הייתי לחדש ולומר דאף דאינו גר עד שימול ויטבול מ"מ במצות שבת שבמרה נצטוו וזה הי' קודם טבילה שהי' בשעת מתן תורה כדי לקבל הזאה. ועל שבת נצטוו במרה מקרא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. ובזוה"ק בא (מ'.) וז"ל אימתי אתפרעו בשעתא דכתיב שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו. הנה כי תיכף שנגמר מילה שלהם נצטוו על השבת. ע"כ לדורות נמי תיכף לאחר מילה מצווה על השבת. ואף שבפסח אסור קודם טבילה כדיליף מקרא דתושב ושכיר כדאיתא ביבמות (ע"ב.). שאני פסח שנצטוו בחורים עוד קודם מילה כמו שפירש"י פ' בא שמלו באותה הלילה ועשו הפסח עוד קודם מילה. ע"כ הוראת שעה הי' ואין ללמוד ממנו לדורות שבמילה יהי' מצווים בפסח. אבל שבת שלא נצטוו עד אחר מילה כ"ש לפי הזוה"ק שתיכף בגמר מילה הי' ציווי שבת כנ"ל. שפיר יש ללמוד מזה לדורות בגר:

ה) אך לדעת תוס' בשמעתין (מ"ו:) סד"ה כי דגוי שמל ולא טבל חשיב ערל דגוי גמור הוא. אי אפשר לומר כן. ואף לדעת רשב"א יבמות (ע"א.) הואיל ומל לשם גירות חשיב מהול. מ"מ מדלא אמר שהועיל לו המילה תיכף להיות מוזהר על השבת. משמע שאין מצווה עוד בשום מצות ישראל. עוד ראיתי בר"ן ע"ז שם דגר שמל ולא טבל גרוע מגר תושב שלא קיבל עליו כלל רק על לאחר טבילה. א"כ אינו מצווה על השבת. וסוגי' דשמעתין צ"ע. ואולי לפי שלא נתגלה ספר הזוהר בימי הראשונים לא משמע להו שבמילה יחול עליו חיוב מצות שבת. מאחר שבמילת מצרים שממנה למדין מילה לגרים לדורות] עוד לא נצטוו על השבת עד זמן רב אח"כ במרה:

אך לפי הזוה"ק שבמרה פרעו. ואז הא נצטוו על השבת יש לומר דגם לדורות מחויבין בשבת לאחר המילה ואתי שפיר סוגיא דיבמות. ועוד הי' ניחא סוגיא דחולין (ק"א) דמחייב ריה"ג על מלאכה ביוהכ"פ שחל להיות בשבת משום דאית לי' איסור כולל. ותמוה התינח יוהכ"פ הוא כולל איסור אכילה אבל שבת מה כולל איכא. ורש"י פירש משום דאיתוסף בי' מיתת ב"ד. ואינו מובן דזה איסור חמור גרידא ולא מוסיף. (וחמור גרידא הא לא חייל] שלא ניתוסף איסור רק עונש. אך לפמ"ש אתי שפיר דשבת הא איתוסף בי' איסורא לגבי גר שמל ולא טבל דחייב בשבת מדנצטוו עלי' במרה משא"כ יוהכ"פ שלא נצטוו עד סיני. ותדע שהרי ביוהכ"פ אומרים אתה בחרתנו ולא בשבת משום שנצטוו במרה שעדיין לא נבחרו ישראל כמ"ש הרא"ש. ומדאומרים אתה בחרתנו ביוהכ"פ ש"מ שלא נצטוו במרה ופשוט]:

ז) ויש לי ליישב עוד הא דחולין עפ"י דברי ראב"ן מסכת פסחים (ק"ד.) בענין המבדיל בין קודש לקודש. דשבת שהקב"ה קידשו בעצמו נאסר גם במלאכת אוכל נפש. ויו"ט דישראל מקדשי לי' מותר באוכל נפש. ומדבריו למדנו דמה שיוהכ"פ אסור במלאכת אוכל נפש לקטנים. משום דאין מצוה באכילת יוהכ"פ לקטנים והיתר אוכל נפש משום שמחת יו"ט. אבל אם הי' מצוה באוכל נפש דיוהכ"פ הי' מותר במלאכה לצורך אוכל נפש שהרי ישראל מקדשי לי'. ושבת יש בו אוכל נפש דמצוה. ואעפ"כ נאסר. שפיר הוי מוסיף מלאכת אוכל נפש שמותר ביהכ"פ אם הי' משכחת בי'. דומה קצת למה דמשמע מדברי תוס' יבמות (ל"ב:) דאחות אשה הוי כולל לגבי אחוותא אף שאין אחיות בעולם כיון שאם הי' אחיות היו אסורות לו. ה"נ יוהכ"פ חשיב מותר בו אוכל נפש שאם הי' בו אוכל נפש דמצוה הי' מותר ודו"ק היטב. ולדינא אם נאסר גר שמל ולא טבל במלאכת שבת צע"ג:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה