אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שלה
ב"ה יום ב' מסעי תרמ"ג לפ"ק. החיים והשלום וכל טוב לכבוד ידיד נפשי הרב הגדול צנמ"ס קנקן חדש מלא ישן יר"א מו"ה יואב יהושע נ"י. יקרת מכתבו הגיעני ויען הייתי מוטרד אז הנחתי מכתבו למשמרת ובליל ה' ובליל ו' עיינתי בדבר וגם אח"כ הייתי טרוד מלהשיבו ועתה לקחתי מעט פנאי. בדבר האיש אשר נמצא מיעוט היקף העטרה מכוסה והמוהל שמהלו הוא איש ריק ובליעל
א) הנה לולא דברי החב"ש לא הי' שום חשש. כי לדעת קצת פוסקים אף בקטן בעת מילתו אם פירש אינו חוזר על ציצין שאין מעכבין. ובגדול שיש חשש סכנה בדבר לכ"ע אינו חוזר. והנה בדברי החכם ספרדי מפורש שבשר החופה רוב גובהה של עטרה היינו רוב גובה ראש הגיד והיינו רוב בשר לא רוב גובה החוט. והביאוהו כל האחרונים הב"י וד"מ וב"ח וש"ך. אלא שהתב"ש מספק עלינו שנסמוך על דברי רש"י עטרה הוא שפה גבוה ממילא רוב גובה עטרה הוא רוב גובה החוט מה שמחוט עד החריץ:
ב) אולם אין פירושו סובל אלא בעור הפריעה שהוא דק מאוד ודבק בבשר שבין חוט לחריץ. אבל בעור החיתוך א"א. ואם כשיטתו לא ימצא בעור החיתוך ציצין שאין מעכבין. כי אם מעט עור עולה אפי' במקום אחד למעלה על החוט יעכב המילה. וא"א לפרש כפי' התב"ש אלא באחד משני אופנים. או שנאמר שבאמת המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בשר החופה את רוב העטרה דמשמע בחופה מיעוט אינו מעכב קאי על עור הפריעה לבד. ובעור החיתוך אם נשתייר כל שהוא לעולם מעכב. או שנאמר דבעור החיתוך אינו מעכב אלא ברוב גובה הבשר רק בעור הפריעה מעכב ברוב גובה החוט לבד:
ג) והנה הפי' הב' א"א לאומרו דלמה יהי' חמור עור הפריעה מעור החיתוך. ועור החיתוך כתוב להדיא בתורה. ופריעה אינו רק הלמ"מ ואינו מלפני הדיבור רק בשעת מ"ת דאז נכתב דין רוב בנזיר ובסנהדרין. ואיך יעכב בזה מיעוט גובה בשר מה שאינו מעכב במילה עצמה שהי' קודם מ"ת שעדיין לא נאמר דין רוב. ועוד דא"כ לא נאמר כלל בש"ס בעור החיתוך מה מעכב ולמה. והאופן הראשון אף שלכאורה משמע כן מתוס' שתמהו ל"ל דתני מל ולא פרע כאילו לא מל כיון דכבר תנא בשר החופה את רוב העטרה וכי לא פרע עדיין רוב עטרה מכוסה עכ"ד. ותימה על תמיהתם דברישא בציצין שנשארו מעור החיתוך וזה הי' גם קודם מ"ת שעדיין לא נצטוו על הפריעה שהרי דרשו ביבמות פ' הערל מהמול ימול לציצין. ומ"מ עור הפריעה לא הי' נחשב אז ערלה וחידש המשנה דעכשיו לאחר מ"ח גם עור הפריעה צריך להסיר. אך לפי' החב"ש ולפמ"ש ניחא דע"כ המשנה דאלו הן ציצין המעכבין בעור הפריעה מיירי מדתני אלו הן ציצין המעכבין החופה רוב עטרה ובעור החיתוך לא משכחת כלל ציצין שאין מעכבין. אלא לפי"ז לשון התוס' אינו מיושב. וע"כ לפרש דברי התוס' כמו שפירש בעל שאילת שלום על השאלתות והובא בשו"ת נפש חי':
ד) והנה ברש"י (קל"ג:) מפורש דציצין שאין מעכבין בחיתוך קאי שכתב בין שמעכבין בין שאין מעכבין חוזר "וחותך" ואם בעור הפריעה הול"ל חוזר ופורע או חוזר וקורע וליתא להא דהתב"ש. והדקדוק שדיקדק מדפרש"י לשון עטרה על החוט אינו דקדוק דכמה פעמים שלשון אחד פעם ע"ז פעם ע"ז וכמ"ש התוס' בלשון המפנה חפצים דפעמים לשון פנוי על הבית פעמים על החפץ ועוד דבשר שלמעלה נהי דלא אקרי עטרה גובהה של עטרה אקרי וכה"ג פרק ב' דשבת קרשי המשכן אקרי משכן גופה לא אקרי. ובערוך ערך אטר דעטרה קאי על הבשר שלמעלה. ואין להעמיד יסוד על הלשון במקום שהענין מוכיח להיפוך:
ה) ואף לדעת התב"ש. מ"מ בנידון דידן י"ל רוב מצויין אצל מילה מומחין הן כמו בניקור ובתכלת. כמ"ש כ"ת. וכן כתב בחת"ס ואף שהוא ריק ובליעל כ"ז שאינו מומר לאותו דבר לא יצא מחזקתו. דלא קי"ל כרמב"ם דבכל פסול בעבירה צריך שיהי' ידוע שהוא מומחה. אלא שמומר לנבלות דוקא:
ו) ומה שחשש רו"מ מחמת שאומרים שזה בא מחמת שאין קורעין כל עור הפריעה רק שמסירים אותו למטה וממילא חוזר ומכסה וכל שעתיד לבא ממילא כאילו כבר נעשה כמ"ש החת"ס בענין דיו לס"ת דאף שיהי' שחור בשעת כתיבה כל שסופו להאדים פסול כאילו כבר הי' אדום ומביא ראי' מסופו לטרוף. ובאמת שזה אינו ראי' דהתם משום שעכשיו אינה חי' שסופו למות. ומה לי שכבר יש סימני טריפות או שעתיד לבוא. סוף סוף אינה חי'. אולי סברתו דמ"מ לא חשיב מחתכו סימנים ושוב דומה למסוכנת דכשר. אבל גם הא לא תברא דריעותא שיש בה שמחמתה סופו לטרוף זה חיתוך סימנים דידה ודו"ק. מיהו יש ללמוד מהדס שהאדימו ענביו דפסול משום סופם להשחיר כמו שפרש"י פרק לולב הגזול. אך מ"מ נראה דלא דמי לנ"ד:
ז) והנה בש"ס ברכות (כ"ה:) בצואה כל שהו דמבטלה ברוק עבה. איתא בירושלמי דזה אינו מועיל אלא לקרות ק"ש מיד אבל לא על אח"ז שאם ישהה יהי' נמוח ונבלע ואסור. וכן קי"ל בש"ע. וקשה גם בתחילה יהי' אסור דסופו להתגלות. וע"כ דהאי סברא לא מהני אלא במקום שצריך עכשיו להכשר דידה כמו בהמה דצריך עכשיו לחיות דידה כדכתיב זאת החי' והדס דצריך שיהי' הדר. אבל התם א"צ להכשיר הצואה רק שהצואה יהי' מכוסה ומסולק מכאן ועכשיו היא מסולקת ומשום שאח"כ תהי' בכאן יאסר עכשיו. אינו בדין. וה"נ עכשיו אין כאן ערלה ומשום אח"כ תהי' ערלה אין לאסור עכשיו. וא"ת דמ"מ צריך להכשר האדם שיהי' מהול. גם שם צריך להכשר המקום שיהי' נקי מצואה. וכשם שחשיב נקי אף שסופו להיות צואה. ה"נ חשיב נקי מערלה ואינו נידון על שם סופו:
ח) ועוד דהתינח אם הי' הדין משוך פסול מה"ת וכיון שסופו לפסול גם עכשיו פסול. אבל כיון דקי"ל משוך מדאורייתא כשר. א"כ גם אח"כ יהי' חשיב מהול ואין כאן סופו להיות ערל:
ט) ואין להקשות מהא דכתב הרא"ה בדם שעל סכין דאם יכסנו על הסכין לא מהני דסופו לינטל מכאן. ומכח זה פסק התב"ש דאם כיסה במקום שסופו לינטל משם לא מהני אף דכסהו וחזר ונתגלה א"צ לחזור ולכסות ויהי' כשר גם אח"כ. לק"מ דבדם מה שא"צ לחזור ולכסות משום שאין החיוב רק פעם אחת. אבל אין מצוותו עליו אח"כ בשעה שנתגלה. ע"כ שפיר אמרינן כיון שסופו ליגלות גם עכשיו כמגולה ולא קיים המצוה. אבל במילה דמשוך כשר ואוכל בתרומה וקדשים מדאורייתא וחשיב גם אח"כ מהול. ועיין בשו"ת מהר"ח א"ז סי' י"א דמצוות מילה בכל שעה ושעה ולא בשעת מילה לבד. ומדמשוך כשר ע"כ דגם אח"כ חשיב מהול וכאילו מגולה העטרה ע"כ לא שייך לפסול בשעת מילה משום סופו דגם סופו להיות מהול:
י) ראי' ראשונה מצואה כ"ש יש לדחות דשאני התם דכתיב והי' "מחניך" קדוש ואין סופו של "מחניך" שלא להיות קדוש. כיון דכ"ז שקורא ק"ש מכוסה ואח"כ כשלא יקרא לא יהי' "מחניך". מ"מ סוף דבר לדינא נראה דא"צ למול שנית. אך יען שהוא איסור חמור ואיסור עולם לא רציתי לסמוך עלי לבדי ואם יסכים עוד רב מפורסם בהוראה וגם כבודו אשר אליו ההוראה מסורה מטינא שיבא מכשורא ותל"מ וד' יתן לו חיים ושלום ופרנסה וכ"ט:
יא) שו"ר דמ"ש באות ח' כיון דמשוך כשר אין סופו להיות ערל תלוי במחלוקת הב"ח והש"ך סי' קי"א ס"ק י"ז. דדעת הב"ח בב' קדירות בלח בלח לא אמרי' סופו להתערב כמעורב דאפי' יתערב לא יועיל דחנ"נ. והש"ך חולק דכיון דכמעורב לא נעשה נבילה כלל. אך הב"ח סובר דלא שרינן משום סופו רק אם אפי' לא נחשבהו עכשיו כמעורב יהי' מותר בעת שיתערב. אבל כיון דחנ"נ ואף אח"כ יהי' אסור אי אפשר להתיר משום סופו. וה"נ להיפוך אי אפשר לפסול המילה משום סופו כיון שאם לא נפסול עכשיו גם בסופו יהי' כשר. אך לדעת הש"ך גם בנ"ד יפסול משום סופו. ועיין בר"ן ע"ז (ע"ג ע"א) בחילוק בין צרצור קטן לחביות דנפיש עמודי' דבחביות סופו להתערב כמעורב ולא אמרי' ראשון ראשון בטל. ה"נ לא אמרינן ראשון ראשון נעשה נבילה ודו"ק:
יב) שו"ר בפירוש הרת"ש פ"ו דמקוואות משנה ח' וז"ל וכשיסיר ידיו נמצאו שני המקוואות מחוברים כשפה"נ רגע א' וכשירדו המים למטה נמצאו מושקין כשערה ודיו. ולכאורה גם בתחילה הי' עומד להתבטל החיבור שפה"נ ויחשב כאילו לא הי' גם מתחילה רק כשערה. ולא הוי חיבור. אלא ודאי כיון דבסוף סגי בכשערה. א"כ אין עומד החיבור להתבטל וחשיב חיבור גמור בתחילה. ה"נ כיון דמשוך חשיב כמהול הא אין המילה עומד להתבטל וחשיב מהול בתחילה. ידידו הדו"ש הק' אברהם