אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שכו
ב"ה יום ב' משפטים תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשוב. החוה"ש לכבוד אהובי הרב החו"ב כש"ת מו"ה מיכאל זאב נ"י האבד"ק פראשווייץ.
א) דבר האשה שמלה בנה ראשון ומת שני ומת. כי לא יכלו לעצור הדם ע"כ מתו. ובילד ראשון חתך מעט מזעיר בגיד עתה ילדה שלישי והוא בן שנה. והילדים ראשונים הי' בריאים לא ירוקים לא אדומים. גם הילד הזה בריא אולם. ושואל מחמת שמצא בתשו' רעק"א החדשות שכתב להמתין ערך שנה שיגדיל ויתחזק כח הילד ויהי' פניו צהובים ובלי שום חולשת כח והרי הילד השלישי הזה בן שנה:
ב) תשובה. תחילה צריכין לחקור מקור הדין שכתב הרמב"ם סוף פ"א מהלכות מינה דעד שיגדיל ויתחזק כחו. כי פשט לשון הברייתא לא תמול כלל. והנה החת"ס כתב ראי' מהא דריש פ' אלמנה לכה"ג דמקשה אהא דכל האוכל מאכיל. והרי ערל וכל הטמאים שאין אוכלין ומאכילין ומשני התם פומייהו הוא דכאיב להו. ופרש"י עומדין לתקן ולאכול. וכך הם דברי רשב"א ר"פ הערל דמתו מחמת מילה נמי לכשיבלע בו דמו או יתחלפו בו סימניו ימול עכת"ד:
הדבר ברור דלשיטת ר"ת שפירש ערל ל
ג) והנה דוקא אם מחויב למול ואינו מל. אבל מתו מחמת מילה דומה למילה שלא בזמנו דלאו שמי' ערלה. אין ראי' כלל דממנ"פ מתו מחמת מילה הוא עצמו אוכל ואי מחויב למול הוא עומד לתקן תיכף. [ולפנינו יתבאר דאף שאין ראי' מכאן לשיטת ר"ת מ"מ גם ר"ת סובר דלכשיגדיל ויתחזק כחו ימהלוהו] אך גם לשיטת רש"י אין ראי'. דהנה קשה דא"כ אם נמולו כשהם גדולים ומתו לא יאכיל בתרומה. ולא מצינו זה. ופשטא דמתניתין דכל ערל מאכיל. ואף שבחת"ס רוצה ליישב דאף נמולו כשהם גדולים ימול השלישי לעת זקנותו הוא דוחק גדול. ועוד אם נמולו ראשונים לעת זקנתם ומתו מאי איכא למימר:
ד) אשר ע"כ נראה לפרש ונקדים סוגיא דיבמות (ס"ד:) כי אתא ר"י בר"י אמר עובדא הוי קמי' דר"י שמלה ראשונה ומת שני' ומת שלישית אמר לה לכי ומולי דבעי אתחזק בתלת זמני א"ל אביי (לר"י בר"י] חזי דשרית איסורא וסכנתא. ופרש"י שאם חזקה בשני פעמים והשלישי ניתן לדחות ממנה הו"ל מילה שלא בזמנה ואינה דוחה את השבת. ודבריו לכאורה נעלמים דממנ"פ אי בתר עצם המצוה בלא הסכנה אזלת הא מילה בזמנה היא. ואי משום סכנה הא אף מילה שלא בזמנה לא הוי. דמילה שלא בזמנה היינו לאחר ח' דמצוה למולו ומ"מ אינו דוחה שבת. וצרעת דוחה. אבל זה משום סכנה אין בו מצוה כלל. ואם תקרא אותו מילה שלא בזמנו משום דלכשיגדיל ימול. א"כ הוא כמו תוך ח' דלאו מילה הוא כלל. סוף דבר דשם מילה שלא בזמנה דהיינו לאחר ח' לתינוק שמתו אחיו מחמת מילה לכאורה אין לו הבנה כלל:
ה) והנראה דעת רש"י דמצות מילה בשמיני כבר בטלה ממנו שסכנת התינוק דחתה החיוב. וע"כ אף אם עבר ומל בשמיני לא קיים מצות מילה בשמיני שאינה מצוה עלי' כלל. אבל חיוב מילה סתם לא בטל מתינוק זה שהרי כשיגדל ויתחזק כחו ימול. וע"כ אף אם מל עכשיו קיים מצות מילה סתם. אך מילה סתם היינו מילה שלא בזמנו שאינו דוחה שבת. לפי"ז בנמולו כשהם גדולים ומתו שהשלישי לא ימול לעולם ובטלה מצות מילה ממנו לגמרי. לאו שמי' ערלה גם לרש"י. ובהא מודה לר"ת כיון שאף בדיעבד אם עבר ומל לאו מילה. דומה לערלה תוך ח' דלאו שמי' ערלה. הואיל אפי' אם מל לא עביד מצוה כמפורש פר"א דמילה ע"כ לאו שמי' ערלה. ה"נ בזה. ודוקא ביש חיוב למול לכשיגדיל ויתחזק כחו. דבזה אם עבר ומל דומה למילה אחר ח' כנ"ל. ע"כ אין הערלה דומה לתוך ח'. דאם מל לאו שמי' מילה ע"כ הערלה לא שמה ערלה. אבל בזה שחיוב עליו למול לכשיגדיל. וע"כ אם עבר ומל עכשיו מילה הוא. ה"ה דהערלה שמה ערלה. אבל נמולו כשהם גדולים ומתו דבזה אם עבר ומל לאו שמי' מילה. ע"כ הערלה לאו שמה ערלה:
ו) וע"כ אין קשיא מנמולו כשהם גדולים ומתו איך מאכיל דבזה גם הוא עצמו אוכל בתרומה. והנה לפמ"ש אין להוכיח מהגמ' דמלין אותו לכשיגדיל. דאל"כ איך עומד לתקן. דליתא. שהרי אם נאמר שאין מלין אותו לכשיגדיל יהי' הוא עצמו אוכל ואין קושיית הש"ס רק מערל במזיד לפי סברא זו. רק רש"י משום שס"ל שמלין לכשיגדיל. ע"כ ס"ל שגם מתו אחיו מחמת מילה חשיב ערל. ואף על זה תירץ הש"ס פומי' הוא דכאיב לי' שעומד לתקן לכשיגדיל. אך מהגמ' אין להוכיח כלל וצריכין לבקש הוכחה אחרת לרמב"ם ורש"י ורשב"א מאין הוכיחו שמלין לכשיגדיל ויתחזק כחו:
ז) ונראה שהוכיחו כן ממימרא דאביי הנ"ל חזי מר דקשרית איסורא וסכנתא ואי אמרת דאינו מל לעולם ותקשה למה מאכיל בתרומה וע"כ תאמר משום דבטל מיני' המצוה לגמרי ואם מל לא עביד מצוה כלל ע"כ גם קודם שמל לאו שמי' ערל. א"כ במילה הוי מקלקל וכל המקלקלין פטורין. ופסק רמב"ם דאפי' בחובל ומבעיר מקלקלין פטורין. ואין איסור רק מדרבנן. ובדרבנן הא קי"ל כרשב"ג. כמו בווסתות דקי"ל כרשב"ג משום דווסתות דרבנן כמ"ש רשב"א יבמות (ס"ד:) ד"ה נשואין. ה"נ בזה דאף לרבי אין איסור שבת רק מדרבנן. ובדרבנן סומכין על רשב"ג. מזה הוכיחו דלכשיגדיל מלין אותו ולא בטל מצות מילה מיני':
ח) ועתה נבאר. פי' הדברים שכתב רמב"ם עד שיגדיל ויתחזק כחו. והנה דעת הנב"י ורעק"א שהביא כ"ח דלאו גדלות י"ג שנה והבאת שערות רק גדול קצת. הנב"י צוה למול בעודו בן ג' שנים ואפשר גם אם הי' עוד צעיר מג' שנים יהי' מצוה למולו. רעק"א צוה למול בן שנה שיהי' פניו צהובים ולא נראה בו תשות כח. וכן משמע בנמק"י פרק הבא על יבמתו שכתב שלישי לא תמול ביום השמיני עד לאח"ז שיתחזק הילד ולא הזכיר שם גדלות כלל. אולם הט"ז סי' רס"ד סק"א וערל ישראל פירש והוא קטן שא"א לו להיות נימול כו' מבואר דאף שהוא גדול קצת שיכול למול אחרים עדיין קטן קרי לי' שא"א להיות נימול ועד שיגדיל גדול ממש ובאמת שלשון שא"א להיות נימול הוא למותר דכיון שהוא קטן לאו מומר הוא שהוא עדיין אינו מצווה רק אחרים מצווים עליו וצ"ל דקושטא דמילתא קאמר דבקטנותא הא אי אפשר להיות נימול. וע"כ אי אפשר לדחוק ולומר דכוונתו קטן שרואין שעדיין חלוש הוא. דלמה הוצרך לאוקמא בהכי. ת"ל דקטן לאו מומר הוא. והנה בנקה"כ השיג על הט"ז בס"ק זה ובזה שתק לו משמע קצת שגם הש"ך סובר כן ובענין יתחזק כוחו יש לפרש דגדלות י"ג שנה ושערות הוא עצמו חיזוק כח.
ט) אך הגר"א סי' רס"ג סק"ב אהא דספק נפשות דוחה הכל דאפשר למול לאח"ז. כתב הגר"א דגדולה מזו שלעולם נדחה משום חשש סכנה כמ"ש בסעיף ב'. הנה דס"ל מתו אחיו מחמת מילה פעמים נדחה לעולם. והיינו שלא נתחזק כחו עד שמת. ומסתברא שתלוי באומד רופאים מומחים גדולים ולפי"ז לא נצטרך לומר דתוס' פ"ק דחולין (ד':) במ"ש א"נ שהציצו בהם ולא נבלע הדם חולקים על הרמב"ם ומחבר. די"ל דההוא בשעדיין לא נתחזק כחו אף שהגדיל:
י) ואין להקשות על הגר"א מהא דריש פרק אלמנה לכה"ג בערל דמאכיל משום דפומי' דכאיב לי' ופרש"י עומד לתקן ולאכול. ואם איתא דאפשר שידחה המילה לעולם למה מאכיל שמא לא ימול לעולם ואינו עומד לתקן. י"ל לפמ"ש לעיל אות ה' שאם הי' ידוע שלעולם לא יתחייב במילה לא הי' נקרא ערל כלל והוא עצמו אוכל. ומה שאינו אוכל בעצמו משום דתלינן שלכשיגדיל יתחזק כחו וימול ולא נסתלק חיוב מילה מתינוק זה. וע"כ אם הי' מלו עכשיו בדיעבד הי' מצוה ולא דמי לערלות תוך ח' שאם מלו לאו מילה כלל וא"כ מאכיל אחרים ממנ"פ אם לעולם לא יבא לכלל חיוב מילה נסתלק החיוב ממנו והוא עצמו אוכל. ואם עומד לימול פומי' הוא דכאיב לי' עכשיו:
יא) אך להבין טעם הדבר. ממנ"פ אם בחיזוק כח תליא מילתא ל"ל גדלות. ע"כ נ"ל דאף אם גדל ורופאים אומרים שאין חשש עוד אין עושה אומד רופאים ודאי גמור. אך דשוב אינו דוחה החשש רחוק את מצות מילה. דכל שאינו שכיח הזיקא אומרים שלוחי מצוה אין ניזוקין. אך שיסמוך אדם על הנס אף במקום דלא שכיח הזיקא לא מצינו אלא בהוא עצמו. וע"כ כל זמן שלא גדל אין מלין אותו להביאו לידי חשש סכנה אף באופן רחוק. דבשלו אדם רשאי ולא בשל אחרים. ע"כ תרווייהו צריכי:
יב) וזהו שכתב הרמב"ם שאין מלין תינוק שיש בו חשש חולי שאפשר למול לאח"ז. ותמהו רבים תיפוק לי' דבסכנת נפשות דוחה הכל אפי' אי אפשר למיעבד אח"כ. אך יש לומר דס"ל דחשש חולי כגון כאיב עינא דהסכנה הוא משום צירוף הכאב עין עם צער המילה יסתכן הוא חשש רחוק. ואם נשאל לרופאים בטח יאמרו שימהלוהו תיכף. אך שלוחי מצוה אין ניזוקין לא שייך במילת בנו כנ"ל. אך אם הי' ידוע שכאב זה יהי' לו לעולם כיון דכשיגדיל יהי' מחויב למול עצמו משום שלוחי מצוה אין ניזוקין במקום דלא שכיח הזיקא. וכיון דסוף סוף ימול ויבא לחשש סכנה באופן רחוק טוב למולו עכשיו אף שיבא לחשש סכנה זו לקיים מצות מילה בשמיני. אך מפני שאפשר למול לאח"ז בלי חשש כלל אסור למולו עכשיו:
ידידו הק' אברהם.