אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן שח

סימן שז

ב"ה יום ג' תזריע תרכ"ז פה קראשנעוויטץ. החוה"ש לכבוד הרב המאה"ג מו"ה דוד נ"י אבדק"ק חאדש. א' מכתבו הגיעני ולענין הדין בודאי הוא ספיקא דדינא בנשבע. אך לדעתי נראה דחייב לישאל על שבועתו כדי שלא יעבור למפרע. דאפי' אם נאמר דגם בזה אי עביד לא מהני. מ"מ חייב משום דעבר אמימרא דרחמנא ובמה שישאל על שבועתו יתקן האיסור. ולא מבעיא אם נאמר דלא מהני מכירתו דעדיין השבועה במקומה עומדת שלא למכור ומהני השאלה. ואפי' לדעת הפוסקים דבכהאי גוונא אי עביד מהני מ"מ הא מסקנת הש"ס בפרק שבועות שתים דאפי' אכלה כולה נשאלין עלי' אי בשוגג מחוסר קרבן אי במזיד מחוסר מלקות. וכתב הרא"ש שם דאף לא אתרו בי' מהני שאלה משום העונש מלקות. ולאחר שישאל שוב יחול המקח למפרע וזה פשוט:

ב) ועל דברי הרמב"ם פ"ו מה' בכורות דהמוכר מעשר בהמה משום דלא קנה לוקח אינו לוקה אשר נדחק עצמו לתרץ יהי לו אשר לו. ולפענ"ד דלק"מ על הרמב"ם דהנה בסוכה (דף מ':) דהקדש מתחלל דרך מקח וכן דרך חילול. פי' דרך מקח שנותן מעות לגזבר שנית ההקדש. וגזבר שליח הקדש מוכרו לו. ודרך חילול שאומר זה מחולל על זה. וזה אינו מתורת קנין כסף דאכתי לא נפיק כסף מרשותו. וגם שיכול לישאל עליו [ולשיטת התוס' בתירוץ הב' בפסחים בשמעתא דהואיל הקדש שלא בא ליד גזבר חשיב שלו משום הואיל] וכסף דאגיד גבי' לאו כלום הוא כמ"ש הרמב"ן קידושין בשמעתא דמנה אין כאן משכון אין כאן. אבל דרך מקח הוא מתורת קנין כסף. ורש"י בבכורות ריש פ"ב ס"ל דר' יוחנן דאמר מעות קונות יליף מהקדש עיי"ש:

ג) וע"כ במוכר בכור או מעשר כיון דחשיב ממון גבוה אפי' לריה"ג כדאיתא בפ"ק דב"ק. בכור משום דמתנות כהונה כי זכו משלחן גבוה זכו מעשר בהמה משום דכתיב בי' לא ימכר ולא יגאל עיי"ש. וע"כ כיון דכתיב בי' לא ימכר ואין הגזבר שליח למוכרו שאין ההקדש רוצה למוכרו. והוא כמוכר דבר שאינו שלו דאפי' עבר אמימרא דרחמנא לא הוי. דלא חשיב עבר אמימרא דרחמנא רק במקום שעושה קנין טוב ומצד מצות התורה נתבטל הקנין. אבל הכא לא התחיל מעשה קנין כלל. וכן בחרמי כהנים שמועלין בו קודם שבא ליד כהן. וזה שלא כתב הרמב"ם דינו רק במוכר לא במחלל:

ד) והתוס' שהקשו שהש"ס יעשה נ"מ בין אביי ורבא לא הקשו אלא מפודה חרמים ובכור ומעשר. ופדיון היינו חילול כמ"ש רש"י בסוכה שם ופדה בערכך הרי חילול ונמכר בערכך הרי מכר הרי דפדיון היינו חילול. ובחילול א"צ שימכור לו אחד. ומ"מ לא תקשי על הרמב"ם למה לא השמיענו בפודה שלוקה. די"ל כיון דחילול הוא בדיבור בעלמא הוי לאו שאין בו מעשה. דאם הי' הדין דמהני הי' חייב כמו מימר דבדיבורו קעביד מעשה. משא"כ השתא דלא מהני הוי דיבור לבד והתוס' שהקשו י"ל דמ"מ נ"מ לר"ל דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. ועיין בחולין (פ"א.) ס"ל לרבא התראת ספק לא שמה התראה. והוא כר"ל בשבועה שאוכל ככר זו היום וממילא לוקין על לאו שאין בו מעשה ועי' בתוס' ב"מ (צ"א.) ד"ה חסמה בקול]. וגם במוכר יפת תואר כיון שאסור לו לעבוד בה. וכן למוכרו. חשיב אינו שלו. ועכ"פ חשיב אינו ברשותו כמו חמץ ודו"ק. וע"כ ניחא. דהרמב"ם פסק כרבא ככללא דכו לי גמ' וניחא במוכר לצמיתות דלוקה:

ה) עוד יש לעיין בדעת הרמב"ם כיון שפסק דמערבין לקרנות א"כ קרא דהם אתא לכהוייתן יהו עיין בסוגיא דתמורה (ה':) ותבין והוא כאביי:

ו) ונראה לי ליישב דלמה דקי"ל כרבנן דר' יהודה דטעמא דלוקח מדם הפר ומדם השעיר משום דעולין אין מבטלין זה את זה וידוע דברי הר"ן פרק הנודר מן המבושל דהוא מדין מב"מ ששוין בדינם. א"כ יש מקום לחלק דדוקא דם הפר ודם השעיר ששוין בדינם לגמרי אין בטלין. משא"כ בבכור שנתערב בשלמים שזה מתן אחד וזה מתן ארבע הוה אמינא דבטלין. ע"כ צריך קרא דהם. והש"ס דפריך לרבא למה לי קרא דהם. היינו לרבא לשיטתו בע"ז (ס"ו.) בחמרא חדתא בעינבי דס"ל כר' יהודה דמב"מ לא בטיל. וכן ס"ל לאביי התם כמ"ש רש"י בפרק גיד הנשה. ואין לחלק בין פר ושעיר לבכור ומעשר. אבל להלכה לק"מ וק"ל:

בעת בוא תשובתו של כ"ת דברתי בדברים אלו עם אברך אחד. כעת אמר לי שקצת מדברים אלו כתוב על הספר נוב"י מהד"ת ואינו תח"י לעיין בו. באין יותר חדשות יחוג נא מעכ"ת את חג המצות בחדוה ודיצות:

נאום הק' אברהם.

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה