אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן שדמ
א) ראוי לבאר בזמן המקדש שהי' קרבן אם הי' נחשב גר במילה וטבילה לבד שיהי' מותר בבת ישראל. רק בקדשים הי' אסור עד שיביא קרבן. או דילמא דוקא בזמה"ז דאי אפשר בקרבן גלי רחמנא קרא דלדורותיכם שמקבלין גרים בזמה"ז אף דליכא קרבן כבש"ס כריתות (ט' ואין למדין זמן שהי' בהמ"ק קיים מבזמה"ז דאין למדין אפשר משאי אפשר:
ב) ונראה שהוא מחלוקת הראשונים. שהרמב"ם והרמב"ן והנמק"י ס"ל שבזמן המקדש הי' הקרבן מעכבו מלישא בת ישראל. ולעומת זה התוס' והרשב"א ס"ל להיפוך אלא דמלדורותיכם שמעינן דאין הקרבן מעכב לעניני גירות הנוהגים בזמה"ז ואפי' בזמן המקדש. דהנה הרמב"ם כתב דין קרבן בהלכות איסורי ביאה. ואי אפי' בזמן המקדש מותר לישא בלא קרבן. מה שייכות להלכות אלו דין קרבן. והא קמן שהטוש"ע לא כתבו כלל דין קרבן. ומשום שהם לא כתבו רק דינים הנוהגים בזמה"ז. ורמב"ם שכתב גם דינים שבזמן המקדש ואז הי' קרבן מעכבו מלישא בת ישראל. וכן כתב הרמב"ן וז"ל ולמה דאמרינן דבעינן מומחין בזמה"ז דליכא מומחין איך מקבלין גרים. י"ל דנפקא לי' מלדורותיכם הרי דמלדורותיכם לא נפקא לן אלא בזמה"ז אבל מעיקרא בעינן מומחין. והוא הדין לענין הרצאת דמים לא גמרינן מקרא זה לבזמן המקדש ואז מעכב. וכ"כ הריטב"א ונמק"י וז"ל דגר בעי הרצאת דמים כי כך הי' באבותינו. אבל בזמה"ז לא מעכבא דהא לדורותיכם כתיב [ועיין בט"א ר"ה (י"ג.) בהא דקצירכם ולא קציר נכרי שהקשה דא"כ אין עומר בא בשביעית שהכל הפקר ולאו קצירכם הוא ותירץ מקרא דלדורותיכם הרי דקרא דלדורותיכם אינו מוכיח רק על עצמו על שביעית ולא על הכלל כולו שלעולם לא ניבעי קצירכם. דא"כ מה מקשה בגמ' קצירכם ולא קציר נכרי. מיהו יש לדחות דקרא דלדורותיכם גלי דהפקר לא נמעט מקצירכם. ולעולם של נכרי פסול. ובלא"ה קושיית הט"א לא קשה דשביעית אינו הפקר כי אם לישראל וקרינא בי' קצירכם ומשמע דדוקא בזה"ז לא מעכבא. אבל בזמן המקדש מעכבא:
ג) אבל הרשב"א כתב בענין שמקבלים גרים בזמה"ז דליכא מומחין וגר משפט כתיב בי' וז"ל דכי גמירי שלשה גמירי מומחין לא גמירי. ואפשר דנפקא להו דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין מדכתיב וכי יגור אתכם גר לדורותיכם לומר דבכל הדורות מקבלין גרים ואף בזמן דליכא מומחין. ומהאי קרא הוא דנפקא להו בפרק ארבעה מחוסרי כפרה דמקבלין גרים בזמה"ז. אף דליכא הרצאת דמים עכ"ל. והנה דברי רשב"א מפורשים דאף בזמן דאיכא מומחין א"צ מומחין. שהרי כתב מומחין לא גמירי. וכתב עוד דלשלשה לחוד כתב רחמנא משפט ולא למומחין. וכתב דנפקא להו מדכתיב לדורותיכם. הרי דמקרא דלדורותיכם לאו לבזמה"ז לבד ילפינן אלא גם לבזמן שבהמ"ק קיים. וכן כתבו התוס' קידושין (ס"ב) סוף ד"ה גר בשם הר' נתנאל. והמעיין בדבריהם יראה איך שס"ל דאף בזמן דהוי מומחין א"צ מומחין וכדברי הרשב"א:
ד) ומ"מ אף לדעת הרמב"ם ודעמי' דבזמן שבהמ"ק קיים קרבן מעכב. מ"מ אין דינו כדין גר שמל ולא טבל דנכרי הוא כדאיתא בגמ' ריש פרק שלשה שאכלו. אלא שאינו ישראל גמור עד שיביא קרבנו וכמ"ש הרמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה הלכה ב'. והטעם בזה כיון דבמקום דלא אפשר אין הקרבן מעכב. א"כ דין הקרבן בגירות כדין אימורים להתיר הבשר דכי אתניהו מעכבי וכי נטמאו או שאבדו דליתנייהו לא מעכבי. ושם הדין דמכי נזרק הדם אין מעילה בבשר [וגם אין מפגלין בהקטרת אימורין וחייב על אימורין משום פיגול אף דעל דם ולבונה דמתירין נינהו אין חייבין משום פיגול דמתירין נינהו. אבל אימורין לא חשיבי מתירין] דכיון דכי ליתנייהו לא מעכבי חשיב שכבר הותר אף דכי איתנייהו אסור לאכול. ה"נ כיון דקרבן כי ליתנייהו לא מעכב חשוב גר במילה וטבילה לחוד. ואף שיש לחלק קצת דבזריקת דם עדיין יש מציאות שיהי' ניתר הבשר בלי הקטרה. אבל בזמן שבהמ"ק קיים אין מציאות שיעשה גר גמור בלא קרבן. מ"מ דברי הרמב"ם מורים כן.
ה) ולפי זה נראה דגר שטבל ולא מל אינו חשיב נכרי כמו גר שמל ולא טבל דחשיב נכרי כבש"ס ריש פרק שלשה שאכלו. אבל טבל ולא מל חשיב קלת גר. והוא משום דנשים הא נעשין גרים בטבילה לבד. אלא דאין למדין מהם לזכרים משום דאפשר להם במילה. ואם נכרת הגיד מפורש בתוס' דבטבילה לחוד נכנס לברית כנשים. וא"כ הוה לי' מילה כמו קרבן בזמן המקדש ואימורים דחשיב גר בטבילה לבד אלא שלא נגמר. ובאמת שלשון הברייתא וחכ"א מל ולא טבל טבל ולא מל אינו גר. משמע קצת שדין שניהם שוה. אך מסברא כן הוא. דיש חילוק ביניהם וכמ"ש:
ו) וכן משמע לי מדברי הרמב"ן שהקשה למה מלין תחילה ויצטרך להמתין עם הטבילה עד שיתרפא נטבילנו תחילה דשהויי מצוה לא משהינן. ותי' הרמב"ן הואיל ומילה קשה עליו מוהלין תחילה דאי פירש נפרוש. וקשה נטבילנו תחילה ואי פריש ואינו רוצה למול יפרוש אחר הטבילה. וטבילה כמאן דליתא. אלא ודאי דבטבילה נעשה ישראל קצת:
ז) עוד ראי' לזה מהא דאיתא סוף פרק נושאין מעוברת שנתגיירה וילדה תאומים חייבין זע"ז משום אשת אח. וקשה לדעת הרמב"ן דלמ"ד עובר לאו ירך אמו אלא דסלקא לעובר טבילת אמו. אין הולד נכנס לברית עם הטבילה לבד רק בצירוף המילה שמלין אותו אח"כ. ואי אמרת טבל ולא מל עדיין גוי הוא כמקדם. כשמלין אותו אח"כ השתא הוא דנעשה גר וכקטן שנולד דמי ולמה חייבין משום אשת אח. מ"ש משני אחין שנתגיירו. לא ודאי בטבילה לבד נעשה ישראל. אלא שמילתו מעכבתו מלישא בת ישראל עד שימול. כמו הקטרת אימורים שמעוכב מלאכול קדשים עד שיקטירם ואין לומר דמתני' כמ"ד עובר ירך אמו. דהא ר' יוחנן בהערל (ע"ח) ס"ל לאו ירך אמו ור"י גופי' אמר הלכה כסתם משנה. והרמב"ן עצמו בפרק אלו טריפות מסקנתו דעובר לאו ירך אמו. והוכחתו מדמקשה הש"ס בפרק הערל מר"י דאמר לאו ירך אמו לרבא. מוכח דס"ל להש"ס הילכתא לאו ירך אמו. וזה ראי' ברורה [ועיין לקמן סי' שמ"ו מ"ש בישוב ברייתא דמס' גרים]:
ח) ובזה ניחא לפרש מחלוקת הרמב"ן עם הרשב"א בדין טבל ואח"כ מל דרמב"ן סובר דמהני. ורשב"א סובר דלא מהני. ונראה כי היכי דהתם מהני טבילה קודם הקרבן. ה"נ מהני קודם המילה. והטעם בשניהם ברור הואיל בטבילה נעשה קצת כישראל כנ"ל. אך הרשב"א לטעמי' דגם בזמן המקדש נעשה גר בלא קרבן לישא בת ישראל. ואין ראי' מזה כלל לטבל ולא מל בזמה"ז. דטבל ולא מל בטבילה לבד אינו נעשה גר כלל והוי טובל ושרץ בידו:
ט) ונלפע"ד ראי' לדעת הרמב"ם וסייעתו דהנה נתבאר שורש מחלוקתם דהרמב"ם וסייעתו סוברים דאין חילוק בין לישא בת ישראל בין לאכול בקדשים. רק החילוק בין בזמן המקדש דאפשר לו להביא קרבן קרבן מעכבו אף מלישא בת ישראל עד שיביא קרבנו. ובזמן שאין בהמ"ק קיים שאי אפשר להביא קרבן נכנס לברית במילה וטבילה לבד אבל התוס' ורשב"א סוברים דאין חילוק בין בזמן המקדש לזמה"ז. וכיון דלמדנו מקרא דלדורותיכם דאין הקרבן מעכב בזמה"ז. ה"ה בזמן המקדש. אלא דכיון דבזמה"ז ליכא קדשים אין לנו ראי' מקרא דלדורותיכם שיהי' ישראל גמור בלא קרבן אף לאכילת קדשים. וע"כ בין בזמן המקדש בין בזמה"ז נכנס לברית במילה וטבילה לכל מילי חוץ מאכילת קדשים:
י) ונ"ל ראי' לדעת הרמב"ם מזמן היתר הבמות כגון בגלגל או בנוב וגבעון דגר אינו יכול להביא קרבנו דחובה הוא. ובזמן הבמות לא קרב רק נידר ונידב. והי' אז אכילת קדשים. ונכנס לברית במילה וטבילה לבד אף לקדשים. ואם איתא דילפינן בזמן המקדש מבזמה"ז ניליף נמי בזמן המקדש מן בזמן היתר הבמות לענין אכילת קדשים. אלא ודאי כדעת הרמב"ם דבזמן המקדש מבזמה"ז לא ילפינן. וע"כ נהי דבשעת היתר הבמות נכנס לברית גם לאכילת קדשים. בזמן המקדש אסור באכילת קדשים עד שיביא קרבנו. וה"ה דאסור בבת ישראל. וכי היכי דלא ילפינן מן בזמן היתר הבמות ה"נ לא ילפינן מן בזמה"ז. (וא"ל דעולה דבאה בנדבה אף שעכשיו חובה עליו יכול להקריבה בבמה. דליתי' דהא עולה ושלמים דנזיר ס"ל לחכמים דלא קרבו בבמה. ואפי' לר"מ דקרבו משמע בתמורה (י"ד) דהטעם משום דהנזירות קיבל בעצמו בנדר. אבל לולא זאת לא הי' קרב בבמה וקרבן גר לכ"ע אינו בבמה וכמ"ש]:
יא) עוד ראי' מהא דריש פרק הערל דר' אליעזר אומר תושב ושכיר לא יאכל בפסח לגז"ש לתרומה אתא ומופני הוא דלפסח לא איצטריך דאי נימא תושב ושכיר ממש [ישראל קנוי קנין שנים אם נרצע] משום דהו"ל תושב ושכיר איפטר לי' מפסח והא קי"ל גבי תרומה דלא אכיל אלמא לא קני לי' רבי'. ואי תושב ושכיר נכרי פשיטא דערל הוא ואפי' ערבי מהול חשיב ערל. ורע"ק ס"ל דתושב ושכיר לגר שמל ולא טבל דלא נפיק מקרא דערל לא יאכל בו [פי' הרשב"א כיון דמל לשם גירות לא חשיב ערל אף שעדיין גוי הוא] והתוס' פירשו דהוה אמינא דנעשה גר במילה לבדו קמ"ל קרא דעדיין גוי הוא ור' אליעזר סובר גר שמל ולא טבל ישראל מעליא הוא:
יב) וק"ל דנהי דר"א ס"ל בדף (מ"ו:) באבותינו לא הוי טבילה וכמ"ש התוס' הטעם דלית לי' לר"א אין הזאה בלא טבילה. מ"מ הא הרצאת דמים הוה כדכתיב בקרא להדיא. וא"כ משכחת לה בגר שעדיין לא הביא קרבנו. ומקרא דערל לא נפיק דישראל הוא לכל מילי לבד לאכילת קדשים. ואתא קרא דתושב ושכיר לאוסרו בפסח משום דעדיין לא הוה ישראל גמור כמפורש פ"ב דכריתות דגר שלא הביא קרבנו לא חשיב מחוסר כיפורים דקרבן כי מייתי לאכשורי' נפשי' למיעל בקהל. ומשום שעדיין אינו ישראל גמור אסור בפסח. ועיין רמב"ם ריש הלכות מחוסרי כפרה. ואי לאו קרא דתושב ושכיר דגוי אסור באכילת פסח. ומיני' ילפינן לכל הקדשים הי' מותר לאכול. דמערל לא נפיק. לא מבעיא לפי' הרשב"א דאפי' גר שמל ולא טבל למאי דקי"ל דנכרי הוא לאו ערל הוא. כ"ש זה שישראל הוא. אך אף לשיטת התוס' דכיון דנכרי הוא עדיין חשיב ערל מ"מ זה שמותר לישא בת ישראל. פשיטא דלא חשיב ערל:
יג) אך לדעת הרמב"ם דאין חילוק בין לישא בת ישראל בין אכילת קדשים. ובזמן המקדש אף לישא בת ישראל אסור עד שיביא קרבנו. ובזמן הזה שאי אפשר להביא קרבן והוה ישראל לישא בת ישראל. שוב הוי גר גמור אף לאכילת קדשים. אלא שאין קדשים בזמה"ז. מ"מ אין עליו איסור אכילת קדשים. ומה שיצטרך להביא קרבן כשיבנה בהמ"ק לאו להכשירו בקדשים שכבר הוכשר. רק למצוה כמו שהביאו אבותינו. ודומה להא דתנן בכריתות פ"א מ"ז הי' עלי' חמש לידות ודאי מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים והשאר עלי' חובה. וזה לדידן דאין למדין אפשר משאי אפשר. ע"כ אין למדין בזמן המקדש מבזמה"ז. ודוקא בזמה"ז נעשה גר בלא הרצאת דמים דלא אפשר להביא קרבן. אבל לר"א דס"ל למדין אפשר משאי אפשר גם בזמן המקדש נעשה גר גמור בלי הרצאת דמים ומותר בקדשים. ע"כ אי אפשר לאוקמי קרא דתושב ושכיר בגר שעדיין לא הביא כפרתו: