אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן ש
בסוגיא דמופלא הסמוך לאיש.
א) במס' נדה (דף מ"ו) אמר ר"ה הקדיש [מופלא הסמוך לאיש] ואכל [את הקדישו] לוקה [ואע"ג דבמילתא אחריתי לאו בר עונשין הוא] שנאמר איש כי יפליא לנדור ולא יחל דברו כל שישנו בהפלאה. ישנו בבל יחל וכל שאינו בהפלאה אינו בבל יחל. מתיב רב הונא בר יהודה (לרבא) לסיועי לר"ה לפי שמצינו שהשוה הכתוב הקטן כגדול לזדון שבועה ולאיסר ולבל יחל יכול יהא חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר קתני מיהת לאיסר ולבל יחל חייב אימא לאיסור בל יחל איסור בל יחל מה נפשך אי מופלא סמוך לאיש דאורייתא מילקא נמי לילקי ואי מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא איסור נמי ליכא פרש"י דהא אי אתי רבנן לתקוני הכי תקון שלא יאכלו אחרים את הקדשו או הוא לכשיגדיל אבל בקטנותו לא באו לאסור עליו דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא] לאותן המוזהרים עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין עליו להפרישו הכא במאי עסקינן כגון שהקדיש הוא ואכלו אחרים עכ"ל הגמ' ויעיי"ש כל הסוגיא:
ב) הנה יש לדקדק טובא בסוגיא א'). למה נקט ר"ה בהקדיש ולא בנדר דבי' כתיב לא יחל. ב'). יש לדקדק קצת למה צריך קרא למעט ממעילה כיון דלא אתרבי רק לבל יחל. ג'). במה שהקשה הש"ס למה דמשני לאותם המוזהרין עליו ש"מ קטן אוכל נבילות ב"ד מצווים להפרישו הא י"ל למוזהרין עליו שלא להאכילו בידים. ד'). הא דמקשה הש"ס אי מופלא הסמוך לאיש דרבנן איסורא נמי ליכא ופרש"י דקטן לאו בר קבולי עלי' תקנתא דרבנן הוא. וקשה מקטן שהגיע לחינוך, ורש"י לשיטתו (ברכות מ"ח) דאין חיוב על הקטן רק על אביו המוזהר עליו לחנכו. אבל להתוס' החולקים עליו שם קשה. ה'). קושיית התוס' בהא דמשני שהקדיש ואכלו אחרים דאמאי לא מוקי לה שאכל הוא עצמו לכשיגדיל דזדון שבועה לא מיתוקמא אלא כשאוכל הוא עצמו. ו'). תמוה להרמב"ם דהמדיר אחרים אין אחרים עוברים בבל יחל רק אם הנודר האכילו. א"כ ברייתא דתני לבל יחל לא מיתוקמא באכלו אחרים מעצמם רק בהאכילו המופלא הסמוך לאיש ועובר המופלא בבל יחל. וא"כ אכתי איכא סיוע לר"ה ולא משני מידי. (והר"ן בנדרים באמת השיג על הרמב"ם מסוגיא זו] ז'). ר"ה דאמר הקדיש ואכל לוקה משום בל יחל. הרי דבהקדש עובר בבל יחל. וכן מוקי הש"ס ברייתא דתני בה לבל יחל בהקדיש. א"כ קשה הא דיש חורש תלם אחד ועובר בשמונה לאוין החורש בשור וחמור והם מוקדשין. וחשיב שם מוקדשין לאו דמעילה ולאו דלא תעבוד בבכור שורך. והאיכא נמי לאו דבל יחל. ואפי' להרמב"ם דאינו עובר בבל יחל רק הנודר בעצמו. וה"ה בהקדש המקדיש. אכתי קשה דמשכחת תשעה במקדיש עצמו. ובמס' מכות הקשה הגמ' כמה קושיות ולחשוב נמי כו' ומשני לכולם. וקשה ולחשוב נמי במקדיש עצמו. ח'). לשון הרמב"ם פרק י"א מהלכות נדרים הלכה ד' זה לשונו ודבר זה שהמופלא סמוך לאיש הקדשו הקדש ונדרו נדר אעפ"י שנדרו נדר אם חללו נדרו או נשבעו והחליפי אין לוקין עד שיגדילו ויביאו שתי שערות הלכה ה' הקדישו ובא הגדול ונהנה מן ההקדש שהקדישו לוקה. וקשה דבהלכה ד' התחיל בהקדש ונדר. וסיים בנדר ושבועה ושייר הקדש. והו"ל לומר ג"כ או הקדיש ונהנה אין לוקין עד שיגדילו. ט'). למה דמסיק הש"ס דברייתא בהקדיש ואכלו אחרים. א"כ הא דממעט ממעילה נמי באכלו אחרים. ומוכח דין חדש דאין חייבין על הקדש מופלא הסמוך לאיש משום מעילה. ולמה לא הביא הרמב"ם דין זה לא בהלכות נדרים. ולא בהלכות מעילה. וכבר הקשה זה המל"מ ולא תירץ כלום:
ג) וליישב כל זה נראה דהנה לכאורה אינו מובן הא דהקדיש ונהנה עובר בבל יחל. בשלמא נדר. זה עצם הנדר שיאסור עליו. ובשעשה מה שנאסר עליו הרי חילל דבריו. אבל עצם הקדש שיהי' לגבוה למזבח או לבדק הבית. וכשנהנה עובר לאו דמעילה. אבל במה חילל דבריו. שהוא לא אמר כלל שלא יהנה. ואין לומר דכיון שהקדישו ליתנו לגבוה והוא אכלו הרי באכילתו ביטל נתינתו וחילל דבריו מליתנו לגבוה. דא"כ דהאיסור מה שלא נתנו לגבוה הוה לאו שאין בו מעשה כמ"ש התוס' שבועות (ב'.) דנשבע על הככר לאוכלו והשליכו לים הוה לאו שאין בו מעשה. והיינו משום דהשלכה אינו עצם האיסור. ואם לא הי' משליכו ולא הי' אוכלו ג"כ הי' עובר. וה"נ אין אכילתו החילול רק מניעת הנתינה ודו"ק. וכן משמע בברכות (דף כ':) בהמוציא כלאים בבגדו פושטו אפי' בשוק משום דאין חכמה כו' והקשה הש"ס מהולך לשחוט את פסחו שמטמא למת מצוה ותירץ שאני התם דכתיב ולאחותו וליגמר מינה שוא"ת שאני. ואף שע"י שמטמא עצמו שוב אי אפשר לו לעשות הפסח ומבטל מצות פסח במעשה. ומוכרח לומר כיון דזה אינו עצם האיסור שאם לא יטמא ולא יעשה פסח ג"כ עובר לא חשיב מעשה. וה"נ בזה:
ד) וצ"ל לפמ"ש מהרי"ט דאיסורי נזיר המתפיס בהם חשיב מתפיס בדבר האסור ולא בדבר הנדור שהוא לא אסר עליו יין ותגלחת וטומאה. אלא שהתורה אסרה דברים אלו לנזיר כמו שאסרה על כהנים דברים יתרים. וכשאומר הריני נזיר הוא מתקדש כמו הכהן. ושוב חל עליו האיסור תורה. והנה בריש נדרים שהנזיר ששותה יין עובר גם בבל יחל.. וע"כ כיון שעבר מה שנאסר מחמת דיבורו [אף שהוא לא אסר אותם] חשיב חילול דיבורו. ה"נ כיון דמחמת הקדשו נאסר בלאו דמעילה. כשעשה מה שנאסר מחמת הקדשו חשיב חילול הנדר:
ה) ונראה שמכאן יצא להרמב"ם מה שכתב בס' המצות דהמאחר נדרו עובר בבל יחל. והרמב"ן חולק עליו דבל יחל אינו עובר רק אם לא שילם כלל. אבל באיחור לבד עוד לא חילל דברו. שהוא לא אמר ליתנו בתוך ג' רגלים. ונראה שהרמב"ם למד זה מדברי ר"ה. מדעובר בהקדש על בל יחל דברו. אף שהוא לא אמר שלא יהנה רק שיתננו לגבוה. מ"מ כיון שעבר על הלאו שנצמח מחמת דיבורו עובר בבל יחל. ה"נ אם איחר נדרו כיון שעבר על בל תאחר הנצמח מחמת נדרו חשיב שחילל דברו ועובר בבל יחל. והרמב"ן שחולק עליו לטעמי' בחי' למכות שהביא ירושלמי דנשבע על ככר וזרקו לים הוי לאו שיש בו מעשה. וא"כ יש לפרש דברי ר"ה משום שאכל ואי אפשר לתתו עוד לגבוה. זה חילול הנדר. והרמב"ם ס"ל כתוס' הנ"ל. ולדידהו הגי' בירושלמי מהופכת ושפיר יש ראי' מר"ה דאם איחר נדרו עובר בבל יחל:
ובזה נבא ליישב הקושיא ז' מיש חורש תלם אחד וחייב עליו משום שמונה לאוין. הא עובר נמי בבל יחל. ולפמ"ש י"ל דהנה לאוי דבל יחל ודמעילה לאוין נפרדים המה. דבל יחל איתא גם בשבועה אף דאין בו סרך הקדש. ולאו דמעילה איתא גם באימורי בכור לאחר זריקת דמים אף שאין בו שום דיבור. רק שהם שני איסורים באים בבת אחת בשעה שהקדיש. וקשה הא התוס' רי"ד הקשה בכל איסור בבת אחת נימא כל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו. ותירץ דא"כ שניהם לא יחולו ויהי' היתר. וזה שקר ע"כ חלים שניהם עיי"ש. וא"כ בהקדש דלאו דבל יחל נצמח מלאו דמעילה. (כנ"ל אות ד') אי אפשר לומר דלאו דמעילה לא יחול מחמת לאו דבל יחל. דכל זמן שלא חל לאו דמעילה אין כאן לאו דבל יחל. ואי אפשר ללאו דבל יחל לעכב על לאו דמעילה מלחול. וכיון שבהכרח חל לאו דמעילה. שוב נאמר אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה. ואיך אמר ר"ה הקדיש ואכלו לוקה משום לאו דבל יחל. וכן בשמעתין דמוקי ברייתא בהקדיש ואכלו אחרים ותני בה לבל יחל:
ז) אך לק"מ דאיסור בל יחל הוי איסור כולל אם לא יתן ההקדש לבדק הבית דאז עובר בבל יחל לבד. ומיגו דחל איסור בל יחל בשעת הקדש לענין זה חל נמי על נהנה. והשתא ניחא מתניתין דמכות. דהא שם במכות מקשה ולחשוב נמי האומר שבועה שלא אחריש בין בחול בין ביו"ט מיגו דאיתסר בחול איתסר נמי ביו"ט. ומשני האי תנא איסור כולל לית לי' וא"כ אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה. ואין לאו דבל יחל למאן דלית לי' איסור כולל אלא בשבועה. או בנדר. דאף דאית בי' לאו דמעילה. מ"מ אין איסור בל יחל נצמת מחמת לאו דמעילה. כנ"ל אות ג' והוי איסור בבת אחת. אבל בהקדש שאיסור בל יחל נצמח רק מחמת לאו דמעילה. אין איסור בל יחל חל על לאו דמעילה למאן דלית לי' איסור כולל לפי דברי תוס' רי"ד הנ"ל. ועוד דלאו דמעילה שקודם בהכרח חשיב קודם:
ח) העולה מזה דבהקדש היכא דליכא לאו דמעילה ליכא נמי לאו דבל יחל. ולכאורה קשה על זה דהא מופלא סמוך לאיש אינו עובר על לאו דמעילה דלא אתרבי רק לבל יחל ולא למעילה. וכיון דליכא גבי' לאו דמעילה. ממילא אין בו לאו דבל יחל בהקדש. וצ"ל דקטן באמת עובר על לאו דמעילה. ונהי דאין מענישין אותו מ"מ חשיב עבירה. דהא בסנהדרין (כ"ה:) חשיב קטן שעבר תקלה דמזיד הוא ומיחס דחס רחמנא עליו שלא להענישו. נמצא כשנהנה המופלא הסמוך לאיש מהקדשו שהוא חשיב חילול דברו במה שעבר על לאו דמעילה. אלא שאין מענישין אותו. וכיון שחילל דברו לוקה על לאו דבל יחל שהמופלא נתרבה לו:
ט) וזה השמיענו ר"ה במה שאמר הקדיש ואכלו ולא נקט בנדר. שאם הי' אומר בנדר לא היינו יודעין בהקדש. די"ל כיון דלית בי' לאו דמעילה במופלא. ממילא אין כאן בל יחל כנ"ל. והשמיענו ר"ה שגם בהקדש יש בי' במופלא לאו דבל יחל. ומיושב הקושיא א'. ובזה מיושב קושיא ב'. דלמה צריך קרא למעט ממעילה מהיכי תיתי לחייבו. ולהנ"ל י"ל משום דאתרבי לבל יחל. יש לומר דאתרבי כל מקום שהגדול עובר בבל יחל. גם המופלא עובר. וכיון שהגדול עובר בהקדש גם המופלא עובר. ואם לא הי' בו מעילה לא הי' בו בל יחל כנ"ל. הוה אמינא דמזה מוכח שגם למעילה אתרבי. קמ"ל זה הדבר ומסייע לר"ה. דלפי האמת אף דנתמעט מקרבן עובר בבל יחל. ומשום דקטן שעובר עבירה אף שאין מענישין אותו. מ"מ עבירה הוא ושפיר הוי חילול:
י) אך נראה שדין זה אם קטן שעבר על לאו אם נחשב עבירה אלא שאין מענישין אותו. או לא נחשב עבירה כלל. תלוי באיבעיא דיבמות (קי"ד) קטן אוכל נבילות אי מצווין להפרישו. שאם מצווין להפרישו ש"מ דעבירה הוא אלא שאין מענישין הקטן דחס רחמנא עליו לחושבו כאילו עבר באונס. ומ"מ גדול הרואה מחויב להפרישו כיון דעבירה הוא. אך אם אין מצווין להפרישו ש"מ דלא נחשב עבירה כלל. ולפי זה למדין דר"ה סובר ב"ד מצווין להפרישו. ובזה מיושב הקושיא ד' בהא דמקשה הש"ס ואי מופלא הסמוך לאיש לאו דאורייתא איסורא נמי ליכא. דהא לדעת התוס' שייך חיובא דרבנן בקטן שהגיע לחינוך. ולפמ"ש ניחא דהא בפרק חרש דאפי' למ"ד קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו באיסור דרבנן מודה דאינו מצווה להפרישו. ולא נחשב איסור כלל. ושוב אין כאן בל יחל שיהיה הקטן מוזהר עליו כיון דאין כאן מעילה רק מדרבנן. דמן התורה לא חל ההקדש כלל. ובמעילה דרבנן כשהקטן עושה אין כאן איסור. וה"ה כשהמופלא סמוך לאיש עושה כיון דלא אתרבי למעילה. ואף מדרבנן. וכיון דאין כאן איסור. שוב לא הוי חילול דבריו כשנהנה מן הקדישו. ואף מדרבנן אינו עובר בבל יחל:
יא) ובזה מיושב הקושיא ג' דמה מקשה הש"ס ש"מ מצווין להפרישו. הא י"ל שמוזהרים שלא ליתן בידים. ולמה שכתבתי אי אין מצווין להפרישו. אין כאן איסור מעילה על הקטן ולא הוי חילול דבריו כיון שאין כאן איסור מעילה כנ"ל. מה אמרת הא אחרים עוברים. במה שנתנו לו. וא"כ באכילת הקטן אחרים עוברים. ואכתי חילול דבריו שנעשה איסור שנצמח מחמת ההקדש לאחרים. וכמ"ש הרמב"ם במדיר אחרים מנכסיו והמהנה לאחרים עוברים בבל יחל. ליתא דהא הרמב"ם כתב בספר המצוות דוקא בג' רגלים דאיכא בל תאחר עובר בבל יחל אבל ברגל אחד שעובר בעשה ליכא לאו דבל יחל דאי אפשר שמחמת שעבר על עשה הקל יצמח מזה ל"ת התמורה. ה"נ בשביל שעברו אחרים על הזהרת גדולים על הקטנים שאינו לאו גמור. לא יצמח מזה לאו דבל יחל גמור. ומוכח דמצווין להפרישו. ומסייע לר"ה במה דס"ל דמצווין להפרישו:
יב) ובאמת עיקר קושית הש"ס לסייע לר"ה היינו דמר"ה מוכח דחשיב איסור מעילה לקטן אף דלא אתרבי למעילה. והם לא ס"ל הכי כיון דקי"ל אין מצווין להפרישו. והקשה לסייע לר"ה דחשיב איסור לקטן. אבל במה דס"ל לר"ה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל אין קושיא אם באמת הלכה כן. רק במה דמוכח מדבריו דמצווין להפרישו. ובאמת אין הלכה כן. וע"כ קאמר ש"מ מצווין להפרישו. ואכתי תסייעי' לר"ה. ומשני שאכלו אחרים. והיינו שהאכילם. דבאכלו מעצמם ליכא בל יחל. רק בהאכילם דאיכא בל יחל לדידי' כר"ה בהא דחשיב חילול דברו. מאחר שע"י שהאכילם האחרים עוברים בלאו דמעילה שמחמת נדרו וכמו בנדר כשהאכיל לאחרים שאסרו עליהם עובר בבל יחל ולעולם אין מצווין להפרישו ולא חשיב איסור לקטן ואם הקדיש ואכל אינו לוקה כיון דליכא מעילה ממילא ליכא בל יחל כנ"ל. ואין ראי' דמצווין להפרישו:
יג) וממילא מיושב קושיית התוס' דלוקי שעבר בעצמו לאחר שהגדיל דזדון שבועה לא מתוקמא אלא בכה"ג. ולמה שכתבתי גם זדון שבועה מוקמי שאכל בעצמו קודם שהגדיל. דבאמת ס"ל בהא כר"ה דכל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל לא ס"ל כר"ה כיון דליכא מעילה. ממילא אין כאן חילול כנ"ל. וכיון דקי"ל אין מצווין להפרישו ע"כ מיתוקמא ברייתא שהקדיש ואכלו אחרים. מוכח דהלכה כל שישנו בהפלאה ישנו בבל יחל. רק בהקדיש ואכל. כיון דלא אתרבי למעילה ממילא ליכא בל יחל. אבל בהאכיל לאחרים כיון דגבייהו איכא מעילה הוא עובר בבל יחל. ולפי זה הא דממעט מקרבן מעילה. היינו לדידי' דלא למעול משום שהאכיל לאחרים. דגבי מעילה חייב על שהאכיל לאחרים כדאיתא בפרק הנהנה אכילתו ואכילת חבירו מצטרפין קמ"ל דלא אתרבי למעילה:
יד) ועתה נבאר דברי הרמב"ם שכתב נדרו נדר והקדישו הקדש אעפי"כ אם חיללו נדרם או נשבעו והחליפו אין לוקין עד שיגדילו. ולפי מה שהבין המל"מ בדעת הרמב"ם שפסק דלא אתרבי לבל יחל הי' לו להרמב"ם לומר אין לוקין אלא אם חיללו נדרם אחר שיגדילו. או שיאמר עד שיגדילו ואח"כ חללו. אבל לשון הרמב"ם מורה דבאמת אם עברו לוקין. רק שאין לוקין עכשיו רק אחר שיגדילו וכעין זה כתב הרמב"ם גבי קטן הבא על שפחה חרופה שחייב אשם. ומ"מ אינו מביא הקרבן עד שיגדיל וה"נ קאמר שהמלקות הוא אחר שיגדילו. או דס"ל דקטן לאו בר קבולי מלקות הוא. או משום שאי אפשר לקבל עדות על הקטן כדאיתא בפרק הגוזל ומאכיל דחשיב שלא בפני בע"ד:
טו) וע"כ ניחא מה שהקשינו בקושיא ח' למה לא הביא הרמב"ם אם הקדישו ונהנה. ולמה שכתבתי ניחא דהקדש דין אחר יש לו דהקדיש ואכל אינו לוקה כלל. דכיון דליכא מעילה גבי קטן דלא אתרבי למעילה שוב לא הוי חילול כלל. ע"כ עשה להקדש בבא בפ"ע דוקא אכלו אחרים לוקין אבל הוא אם אכל אינו לוקה כלל. ממילא ניחא שלא הוצרך להביא דאינו מביא קרבן. כיון שלפי פירוש זה אחרים לוקים משום מעילה. וה"ה דמביאים קרבן. דאילו בל יחל ס"ל לרמב"ם דליכא באחרים רק משום מעילה. רק הוא אינו עובר משום מעילה. וזה לא הוצרך להביא דממילא מבואר מדהוא אינו לוקה אם אכל: