אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן רנט
ב"ה אור ליום ג' ויצא תרס"ח לפ"ק. שלום לכבוד הרב הגדול חריף ובקי שלשלת היוחסין מו"ה עקיבא נ"י האבד"ק פרעשבערג.
א) דבר השאלה באשה אשר לה שינים שיש בהן נקבים או חסרון. ועושין שן של זהב שתוכו חלול ומלבשין אותו על שן שיש בו הנקב או החסרון אם חוצץ בטבילה או לא. וכבודו מביא ראי' לאסור מש"ס שבת (ס"ה.) בשן של זהב דאין יוצאין בשבת ובכסף יוצאין. מוכח דשן כסף אינו חוצץ. דהכלל כל שיוצאין בשבת אינו חוצץ. אבל של זהב לא דלא הוי נוי ע"כ חוצץ. והי' לכאורה מוכח מזה דלבוש של זהב שמלבשין על השן חוצץ:
ב) ואיני יודע מה קאמר. דשן זהב שאין יוצאין בו לאו משום חציצה אלא משום דילמא מחייכי עלה ושקלתי' ואתי לאחויי:
ג) ואי איכא להוכיח מהתם איפכא היא דאיכא לאוכוחי דמדצריך טעמא דמחייכי עלה ולא משום דילמא מזדמנא לה טבילת מצוה ושקלתי' משום חציצה כבריש במה אשה. שמע מינה דאינו חוצץ:
ד) ולכאורה י"ל דשן אחד דומה לחצי שיעור דבשן אחד אינו יכול ללעוס ומוציא ח"ש אינו אלא שבות כבתוספתא דביצה ורמב"ן. וכן משמעות רמב"ם. ודעת רש"י ח"ש בשבת אסור מה"ת דעת יחידית. אך הא ליתא דא"כ מהאי טעמא לא נגזור דלמא שקלתי' כי מחייכי עלה ואתי לאתויי. ומה דק"ל דשן אחד הוי ח"ש. י"ל כיון שהוא להשלים השונים שתסר לה אחד הוי ככותב אות והשלים בה את הספר דחייב. וה"ה דהמוציא דיו כשיעור אות אחת להשלים בה את הספר דחייב [ובסתם הוא דאינו חייב רק בשתי אותיות דסתמא לא להשלים קאי. ובמידי דשכיח ולא שכיח אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא] וה"ה במוציא שן אחד להשלים בו שנים דחייב. וא"כ אם איתא דחוצץ למה לי טעמא דמחייכי עלה. וא"ת דאי לא דמחייכי עלה לא היתה מקפדת ולא הי' חוצץ ולפי האמת מקפדת לפעמים וחוצץ. מטונך דבנ"ד דאינה מקפדת להסירו לעולם אינו חוצץ:
ה) אך נראה דאין ראי' משם. דאף אם נאמר בנ"ד דאינו חוצץ. מ"מ בשן דגמ' דיכול להסירו מדאיכא חשש דשקלתי'. וכיון דיכול להסירו מסתמא מסירה אותו לפעמים כדי לנקותו כאשר רואין בזמה"ז בשינים תחובות שעושין להם לפעמים מסירין כדי לנקותו וא"כ הוי מיעוטו המקפיד ויחצוץ בטבילה וצריך לדחוק שהי' עשוי באופן שיכול מים לכנוס תחת השינים. ואף שאפשר לדחות שאז לא הי' דרכם לנקותם כיון שזה וזה דוחק שוב אין להביא ראי' משם:
ו) אך מצד הסברא הרי הוא מיעוטו שאינו מקפיד. ואף דאגד ע"ג מכה חוצץ. י"ל דהתם שבזמן מועט יתרפא והוא רוצה שיתרפא ולא יצטרך לאגד ע"כ חשיב מקפיד. משא"כ בזו שהשינים בעצמם נתקלקלו ואי אפשר להתרפאות והוא מבטל הציפוי עולמית. שפיר קרוי אינו מקפיד:
ז) ואשר כתב מס' בינת אדם זה לי ימים כתבתי להרב מבילגורייא [והוא בסי' רנ"ח] דבר האשה שיש לה נקבים בשינים ורופא סותמה בשעוה או בעופרת. פשוט שקרוי אינו מקפיד. ומה שכתב בספר בינת אדם בסי' י"ב דחשיב מקפדת שרצונה להסיר אלא שאינה יכולה. ולכך הוצרך טעמא דסכנה במארלאקען. הנה מה שלא הכשיר במארלאקען משום אינה מקפדת פשוט משום שהוא רוב שערו או כל השערות ולא מהני אינה מקפדת. וכן כתב בתשו' פנים מאירות ח"ב סי' קמ"ג. ומדבריו נשמע דלא ס"ל סברא הנ"ל. וכן בתשו' נוב"י מהד"ק סי' ס"ד באשה שהושם טבעת שעוה בעומק פרוזדור חשיב מקפדת משום שהוצרכה להסיר בימי נדתה. אבל לא עלה על דעתו שמה שצריך לרפואה יחשב מקפיד. והבינת אדם בא להחמיר בדרבנן בלא ראי' ואין שומעין לו כדתנן במס' ידים. וכ"ש שמפורש בגדולים הנ"ל להיפוך עכ"ל שם. עתה ראיתי בתשו' צ"צ החדש העלה ג"כ דהצריך לרפואה חשיב אינו מקפיד:
ח) אך יש לעיין אם רוב שינים הם בענין זה ע"י חיפוי לפי מה דקי"ל רוב שערו אף שאינו רוב גופו חשיב רוב. והפרישה נסתפק אי אפי' מקום אחד של כנוס שער חוצץ או רוב שער דווקא. ובס' תפל"מ הכריע דאפי' רוב שער במקום אחד חוצץ. והנה דשינים פוסל בהן חציצה וקרא כתיב ורחץ במים את בשרו ושינים לאו בשר נינהו. וצ"ל דדומה לשערות דאתרבי מאת הטפל לבשרו. ותדע דלענין טומאת מת דין אחד לשינים ושערות כדתנן פ"ג דאהלות כל שבמת טמא חוץ מן השינים והשער והצפורן. ובשעת חיבורן הכל טמא. ממילא אם רוב שינים הם באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדרבנן. ואם כל השינים באופן זה אף שאינו מקפיד חוצץ מדאורייתא. וגם ברוב שינים יש חשש דאורייתא ג"כ. דבדאורייתא צריך ראי' ברורה דמה שצריך לרפואה יחשב אינו מקפיד לסתור דעת ס' בינת אדם. ע"כ ברוב שינים כך אין להקל:
וד) יתן לו חיים ושלום כנפשו ונפש הד"ש. הק' אברהם.