אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רנא

סימן רנ

ב"ה א' קרח תרח"ם לפ"ק. שוכ"ט לכבוד ידידי וחביבי הרב הגדול המפורסם נ"י פה"ד עה"י כקש"ת מו"ה אביגדור יהודה שליט"א אבד"ק קויל.

א) יקרתו הגיעני בדבר האשה אשר בירדה לטבול בהורדה לתוך המים גורם לה תיכף חולי אשר משקת שפתי' יחד בלי יוכל לפתוח עד שחברותי' מעלות אותה מן המים. אך הספק נולד אם אוחז החולאת הזה עוד טרם חברותי' הורידו אותה כולה לתוך המים או אם כבר גופה כולה לתוך המים בא לה זה. וכ"ת הביא דברי הריטב"א קידושין דראוי לביאת מים בבה"ס הוי רק דרבנן. ואיני יודע מה ענין בה"ס לכאן ושפתים גלויים וע"כ אף שלא הי' בהם דבר חוצץ אלא שקפצה שפתי' לא עלתה לה טבילה:

ב) ולפענ"ד הא דהריטב"א קשה להבין כי לפי דברי הריטב"א א"צ ראוי לביאת מים אלא בלשון ושיניים שפעמים מגולים וע"כ חשובים גלוים אצל טומאה מה"ת. תקנו חכמים גם לענין טהרה וכן כתב בחי' רשב"א להדיא. והרי בנדה (ס"ו) צריך איש ללמד בתוך ביתו שתהא מדיחה קמטי' במים דראוי לביאת מים בעינן. ואף דלא הוי גלוי לענין טומאה. ומפורש אמרו שרץ בקומטו טהור:

ג) ונראה עפ"י דברי הסמ"ג בשם הערוך וסייעתו בהא דאמר ר"ל נדה (ס"ז.) אשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן לענין נגעים האיש נראה כעודר וכמוסק זיתים האשה נראה כאורגת כו' וכתבו קצת פוסקים דהני מילי לטהרות. אבל לבעלה א"צ לטבול דרך גדילתה. והיינו דאף שחשיב גלוי לענין נגעים. א"צ שיבא בו מים לבעלה. ולפי זה י"ל דהא דצריך ללמד בתוך ביתו שתדיח קמטי' במים היינו במקום שחשיב גלוי לענין נגעים. דהיינו מה שנראה בשעה שמגבהת יד ימנית לארוג. דכיון שחשיב גלוי לענין נגעים תקנו חכמים שצריך עכ"פ ראוי לביאת מים כמ"ש הריטב"א במה שחשיב גלוי לענין טומאה. כן צ"ל לדעת שיטה זו שבריטב"א

ד) מיהו הא דתוספתא מחלוקת רבי ורבר"י במלוגמא ורטי' של בה"ס רבי אמר חוצץ. ולא חילק בין חשיב גלוי לענין נגעים או לא מורה שלא כדברי ריטב"א. וראיתי להנוב"י שכתב לשיטת הריטב"א בפשיטות דבכל מקום שמטמא במשא גזרו חכמים. ולא מחוור כלל. דמה שמטמא במשא לאו משום דחשיב כגלוי. וברשב"א להדיא להיפוך דדוקא בשינים ולשון דחשיב גלוי לענין טומאה. והיינו למגע טומאה. ולהלכה העיקר כדעת התוס' דמדאורייתא:

ה) אך מה דחציצה בבה"ס אפי' הוא מיעוט הגוף פוסל הטבילה. נסתפק מר אם הוא מדאורייתא או מדבנן. מעודי הי' פשוט בעיני שהוא מדרבנן דלא חמור בה"ס ממקום הגלוי ובזה ישבתי קושיית התוס' בנדה (ס"ח) דעכ"פ לכתחילה יהי' צריך לטבול גם בה"ס כמו בכל מאי דבעינן ראוי לעכב ואמרתי כיון דבחציצה במיעוט הוא רק משום גזירה אטו רובו. ולענין לכתחילה לא גזרינן כדאיתא במנחות (ס"ח:) אטו משום מצוה ליקום וליגזור. ובספר המקנה כתב ג"כ דחציצת בה"ס כיון שהוא רק מיעוט הגוף אינו אלא מדרבנן. ומדאורייתא הוא רק אם בה"ס משלים לרוב. וכ"כ בס"ט סי' קצ"ח סקכ"ג:

ו) נשיב לדינא בנ"ד אינו רק ספיקא דרבנן ומה שרומז לתשו' מנחם עזרי' איני מכיר ברמיזותיו] ובאנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי בפ"ב דמקוואות בטומאה קלה אי מוקמינן אותה בחזקת טומאה. ובתשו' הרשב"א הובא בש"ך יו"ד סי' ק"י בכללי ס"ס אות ב' דקי"ל כר' יוסי. וכן משמע דעת התוס' סוף פרק במה מדליקין דספק עירובי תחומין לחומרא. והיינו משום דאוקי גברא אחזקי' שלא עירב. אך האבן העוזר שם יישב שיטת רש"י והרמב"ם עפ"י היסוד דקי"ל כר' מאיר. והנה דבר זה מחלוקת בין ראשונים ואחרונים:

ז) אך בנ"ד שתחילה היתה נדה מן התורה ועכשיו עכ"פ איסור תורה אזיל לי'. מספיקא לא מחתינן לה לאיסורא מדרבנן וכ"כ הר"ש פ"ב דמקוואות לפרש התוספתא דשתי מקוואות אחת שאובה ואחת כשירה ליטבל טבל בראשון ועשה בשני ועשה הראשונות תליות והשניות טהורות. בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה אלו ואלו תלויות. ופי' הר"ש דבטומאה קלה מוקמינן גברא על חזקת טומאה [ואמרינן שטבילה בתרייתא שאובין היתה] אבל בהי' טמא טומאה חמורה כיון שטהר מטומאה חמורה. מספיקא לא מחתינן לי' לטומאה קלה:

ח) הן אמת שדברי הר"ש תמוהים בעיני מג' פנים. הא' דהא התוספתא סוברת כר"מ כמפורש בתחילתה בשני מקוואות באחת יש בה מ' סאה ובאחת אין בה מ' סאה טבל באחת מהן מטומאה קלה ועשה טהרה טהורות וא"ח משום דאיכא חזקת טהרה דטהרות כנגדה. א"כ גם באתת שאוב נאמר כן. ועוד דהכא לא שייך כלל בטהרות שניות לאוקמי אחזקת טומאה דהא ממנ"פ טבל באחת ונטהר מטומאה ראשונה ואין חשש רק שמא נטמא מחדש בטבילה שני' ועוד דלפענ"ד כוונת התוספתא פשוטה. דבטבל מטומאה חמורה הרי הטהרות ראשונות תלויות אפי' אם לא הי' השניות. והשניות בעצמותם טהורות. ואין הספק של הראשונות גורמת להם טומאה כשבאים ביתד משום דלטהר שניהם אי אפשר. ומה חזית דמטהרת להני ומטמאת להני. שהרי הראשונות בעצמותם תלויות דספיקא דאורייתא נינהו. ושניות בעצמותם טהורות דספיקא דרבנן נינהו. ע"כ אף שבא הספק על שניהם יחד ראשונות תלויות ושניות טהורות כמשפט אבל בטומאה קלה דשניהם אלו הי' באים בפני עצמם יהי' טהורים וכשבאו ביחד. דלטהר שניהם אי אפשר ע"כ מטמאים שניהם:

ט) ומכל מקום אף שאין להר"ש ראי' מהתוספתא. הלא הר"ש בעצמו כדאי לסמוך על סברתו. אך שיש לחלק בין טומאה חמורה וטומאה קלה לדאורייתא ודרבנן דטומאה קלה הוא רק שני לטומאה. ואף מדרבנן אין דינו כטומאה חמורה אב הטומאה ע"כ חשוב יצאה מחזקתו ראשונה גם מדרבנן אבל נדה שלא עלתה טבילה מדרבנן דינה מדרבנן כנדה דאורייתא. וחשוב מדרבנן לא יצאתה מחזקתה. וכיוצא בזה חילק הרב המגיד פ"ד מהלכות יו"ט הלכה י"ח בטבילת כלים חדשים ביו"ט אף שאינו אלא מדרבנן. לא דמיין לכלים שנטמאו בוולד הטומאה יע"ש:

י) אבל יש להקל מטעם אחר. שהרי אף ר' יוסי מודה דטהור בטומאה קלה היכי דאיכא ג"כ חקזה לטהר אע"ג דאיכא תרתי לריעותא. ובמקוה שנמדד ונמצא חסר גם ר' יוסי מטהר בטומאה קלה. וראי' לזה דהא מתיר ר' יוסי בעירוב ספק מבע"י נטמאת ספק משחשיכה משום חזקת טהרה אף דאיכא כנגדו חזקה שלא עירב. והרי טומאה לפניך. וה"נ י"ל העמד האשה על חזקתה שהי' עיני' ופי' פתוחות. אף דהרי סתומה לפניך וחזקת טומאה. ועי' בתוס' (חולין י'.) בד"ה סכין תי' ראשון. גם י"ל בשעת הדחק סמכינן בדרבנן על יחיד במקום רבים. כ"ש לסמוך על ר"מ כנגד ר' יוסי בפרט שיש פוסקים כר"מ. ע"כ נראה להקל:

ידידו הדוש"ת באהבה הק' אברהם בשולי המכתב:

קשה לי בהא דתוספתא פ"ח דמקוואות הובא בכ"מ פ"ב דמקוואות ה"ח דבין אצבעות רגליו חשוב בה"ס. הלא בת"כ הובא במל"מ פ"ו מהלכות טומאת צרעת ה"א דבין אצבעות חשוב גלוי לענין נגעים ומעכב את ההופך כולו לבן. ובנדה (ס"ז.) אמר ר"ל האשה לא תטבול אלא דרך גדילתה כדתנן בנגעים האיש נראה כעודר כו' הרי דמדמה טבילה לנגעים. ועוד קו"ת הוא מאודם שפתים. ועוד כף הרגל דגבי נגעים חשוב בה"ס אף דלגבי טבילה והזאה חשוב גלוי. ועיין כ"מ שם בשם הר"י קורקוס בין אצבעות רגליו דחשוב בה"ס לגבי טבילה אינו דין שיחשב בה"ס לגבי נגעים וצע"ג:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה