אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן רכ

סימן ריט

להרב המו"צ בק"ק גראדזיסק יצ"ו.

א) בדבר הבתולה שנשאת שראתה דם מ"ת כמה פעמים. אך פעם אחת טבלה ושמשה ולא ראתה ובליל זה שמשה שנית וראתה. ועתה השאלה אם נחשוב ראי' זאת ראי' דם נדה. ואם תראה עוד בשעת תשמיש שני פעמים נידונה כראתה מ"ת ג"פ. או דילמא דלא נחשבנה פסקה מלראות פעם אחת כי אומרים כי ביאה זאת שלא ראתה בה לא הי' ביאה גמורה ואפשר הי' רק העראה. ע"כ השאלה:

ב) והנה מסתמא הי' מרגשת כאב בכל הביאות שאם לא היתה מרגשת כאב הלא הרמ"א והט"ז והש"ך ואחרונים אוסרים אפי' ראתה רצופים ומי יבא אחריהם. [ותמהתי איך הכחיד זאת תחת לשונו]. והנה בגוף הדין דאפי' בוגרת שראתה רצופים אין דינה כרמ"ת כתב הב"י הטעם משום דרמ"ת היא מיעוטא דמיעוטא תולין יותר במכת בתולים משנתלה ברמ"ת. וק"ל דא"כ צריכין לומר מה שבוגרת אף קודם שחיתה המכה טמאה משום שתולין שראתה בשעת תשמיש שלא מ"ת. ולא משמע כן בתוס' ריש פרק האשה שעושה צרכי' שכתבו מדלא חזאי קודם הטלת מ"ר ואח"כ רק בשעת הטלת מ"ר ודאי מחמת מ"ר חזאי וה"נ כיון דלא חזאי רק בשעת תשמיש ודאי מ"ת ראתה. רק שאין אוסרין פחות מג"פ דמשום ווסת שאינו קבוע אין אוסרין לבעלה עולמית או שדומה לווסת דקפיצות דפחות מג"פ אין חוששין לו אבל לעולם גם בפעם אחת תולין מ"ת. הנה דיותר תולין במ"ת משנתלה במכת בתולים לאחר הגבול שהגבילו חכמים. גם המ"ב והט"ז תפסו על הב"י:

ג) אך המ"ב חידש דכל הני שיעורי דר"פ תינוקת דוקא באינה מרגשת כאב אבל מרגשת כאב לעולם תולין במכת בתולים. ומדבריו נשמע דלפי דין המשנה מותרת לבעלה בלי ז"נ וטבילה. ולפי"ז י"ל דאפי' פסקה לראות מ"ת במרגשת כאב מותרת דלא חשיב חיתה המכה. כיון דכולה מתני' באינה מרגשת כאב. והגם כי לדינא אין לסמוך ע"ז. והרב מלאדי ז"ל הביא דברי המ"ב רק שלא לאוסרה על בעלה לעולם. ולפי דבריו מתני' דפ' תינוקת גם במרגשת כאב. מ"מ קרי מתני' חיתה המכה. וא"כ אין כאן במה לתלות וחשובה כמ"ח לאסור לעולם ג"כ. אך יען במ"ב עצמו מפורש דמתני' דפ' תינוקת באינה מרגשת כאב. יש לעשות סניף לומר דאפי' פסקה מלראות במרגשת כאב תולין במכה:

ד) גם יש לצרף דעת הרי"ף והרמב"ם ומרדכי דגרסי בגמ' אבל פסקה מלראות מ"ת וראתה שלא מ"ת אבל דמים שרואה בשעת תשמיש לעולם תולין במכת בתולים. וגם זה אינו רק סניף כיון שרש"י ותוס' חולקין

ה) ועתה נבא לעיקר הדין. הנה הרמ"א סי' קצ"ג בהא דאפי' לא ראתה תולין שראתה וחיפהו ש"ז. דוקא אם בא עלי' ביאה ממש. אבל אם הערה בה ולא ראתה דם מקילין. ויסוד דברי רמ"א מתוס' פ"ק דכתובות דבלא נתכוין לביאה גמורה שתתעבר בה אפשר שבעל בהטי' ולא ראתה דם. אבל ביאה גמורה שתתעבר בה אין כל אדם בקיאין לעשות בהטי' רק שמואל דרב גוברי'. וזה חילוק רמ"א ג"כ דביאה ממש היינו ביאה גמורה שתוכל להתעבר בה לא תלינן בהטי' ובודאי ראתה דם. אבל העראה תלינן בהטי'. וכן מצאתי בס"ט:

ו) ומזה נראה דכ"ז שלא הכניס כל האבר תלינן בהטי' שהרי בשפחה חרופה דאינו חייב אלא בגמר ביאה. ודעת התוס' יבמות נ"ה: סוף העמוד דלאו דוקא שמזריע ממש רק ביאה ראוי' להזריע והא דקרי לי' גמר ביאה שמכניס כל האבר. וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' אס"ב ה"י דמכניס כל האבר הוא הנקרא גומר. וכיון שחילקו התוס' בין ביאה שמתעברת שאין תולין בהטי' ומשפחה חרופה למדין דאינה מתעברת רק במכניס כל האבר. א"כ כ"ז שלא הכניס כל האבר תולין בהטי' ואפשר שלא תראה. וא"כ בנ"ד כיון שאומרים שלא הי' ביאה גמורה ואפשר רק העראה ועכ"פ לא הכניס כל האבר תולין דאף שעדיין יש בתולים מ"מ לא ראתה

ז) אך יש לשדות נרגא בהוכחה זו שהרי בריש תינוקת אתמר בעל ולא מצא דם וחזר ובעל וראתה דם רב חנינא אמר טמאה דאם איתא דהוה דם מעיקרא הוה אתי ור' אסי אמר טהורה דילמא איתרמי לי' כשמואל. ובתוס' שם דר' אסי אית לי' שפיר דר' גידל דפסקה מ"ת אפי' ראתה אח"כ מ"ת טמאה. דשאני התם כיון דתחילה בעל ומצא דם אם איתא שנשאר עוד דם בתולים לא הי' לה לפסוק כששמשה. אבל הכא דבעל ולא מצא דם להכי איכא למימר דבעל כשמואל. והנה העראה לדידן כמו גמר ביאה לשמואל דזה וזה תולין בהטי'. וכשם שאין תולין בהטי' דשמואל במצא דם בתחילה ומשום דכבר התחיל הדם לצאת [עי' תוספי רא"ש] לא הי' לו לפסוק. כמו כן לדידן בהעראה כיון שהתחיל לצאת לא הי' לו לפסוק. דאין תולין בהטי' אלא כשלא התחיל לצאת:

ח) מ"מ נ"ל הוכחה דאף שתחילה מצא דם ונשאר עוד דם בתולים אפשר לא יצא בהעראה, משמעתא דכתובות דף ו' דמקשה למאן דאסר לבעול לכתחילה בשבת מהא דנותנים לה עד מוצ"ש ד' לילות מאי לאו דאי לא בעיל מצי בעיל אפי' בשבת. ומשני רבא כשבעל אי כשבעל מאי למימרא קמ"ל דשרי למיבעל בשבת כדשמואל דאמר שמואל פירצה דחוקה מותר ליכנוס לתוכה בשבת אעפ"י שמשיר צרורות ופרש"י והאי נמי דילמא מחבל פורתא ומספיקא לא אסרינן לה:

ט) ויש לעיין ספק זה מאי הוא. אם הספק אם יש עוד בתולים. אבל כשיש בודאי יוצא בביאה. או להיפוך שבודאי יש בתולים כיון שהיא בתוך ד' לילות שהגיע זמנה ולא ראתה. אך הספק שמא לא תראה בביאה זו כיון שעיקר דם בתולים יצא בביאה ראשונה. אבל אין לספק דהספק בשניהם שמא יש. שמא אין. ואת"ל יש שמא לא תצא. דא"כ לא הי' תולין דהוי דומיא דמכה שאינה ידוע אם מוציא דם שאין תולין בה. ע' בנוב"י סי' מ"ב] ויש להביא ראי' כצד ראשון דאת"ל שיש עוד בתולים בוודאי יוצא. שהרי אם פסקה מלראות שוב אין תולין אפי' בתוך ד' לילות כמ"ש בתוספי רא"ש (נדה י"א.) בד"ה אבל בתירוץ הב' וכ"כ הרמב"ם פ"ב מה' אס"ב ה"כ דהני ד' לילות והוא שלא תיתה המכה ואם איתא דיש בתולים ופעמים אינו יוצא למה לא נתלה אח"כ. א"ו כצד הראשון דהספק אם יש עוד בתולים אם לא. אבל אם יש בודאי יוצא. וע"כ אם פסקה מלראות הוא לאות שכלו בתולי':

והנה יש מחלוקת עצום בהא דמודה ר"ש בפסיק רישי' בספק פ"ר שדעת הרמב"ן פ' כירה דאף שהספק פסיק רישי' הוא לשעבר ואפשר שבודאי יבא המלאכה כיון שאליו הוא ספק לא חשיב פ"ר. וכן דעת הט"ז סימן שט"ז סק"ג. אבל לדעת הרמב"ם כתב הרב מלאדי ז"ל בק"א סי' רע"ז דספק פ"ר אסור. וכן נ"ל עוד ראי' שכן דעת הרמב"ם שהרי כתב הרמב"ם במעילה והוא שיתכוין ליהנות. ובגמ' (פסחים ל"ג.) דבמעילה עשה שאינו מתעסק בדבר איסור כמתעסק בדבר איסור שאם הושיט ידו ליטול חפץ וסך ידו בשמן קודש שמעל. וקשה הא דבר שאין מתכוין הוא שלא נתכוין לסוך כלל. אך י"ל דפטור דשא"מ ממתעסק בדבר היתר ילפי' לה. דכל מתעסק דשא"מ הוא. ואפי' נתכוין לחתוך תלוש זה ונמצא מחובר הא לא נתכוין לעקור דבר מגדולו וכן קסבר רה"י ונמצא רה"ר הא לא נתכוין להוצאה. וי"ל דחשיב אינו מתכוין. ממילא במעילה דחייב מתעסק בדבר היתר דלא כתוב בה כדכתיב בחיובי חטאות. ואין למדין חמור מקל להקל ואשם חמיר מחטאת [שהוא בכסף שקלים] כמ"ש תוס' שלהי כריתות]. ע"כ חייב מתעסק וכיון דמתעסק חייב. דשא"מ נמי חייב:

יא) אך הרמב"ם ה' מעילה שכתב והוא שמתכוין ליהנות. צ"ל דכיון ששמן בכלי והוא מכניס ידו לתוכו בוודאי יסוך הוי פ"ר. ואף שהוא לא ידע כיון שלפי אמת פ"ר הוא חשיב פ"ר. וכן י"ל שהוא דעת תוס' כריתות דס"ל כל ששגג במציאות חשיב מתעסק ואפי' אכל חלב וסבור שומן חשיב מתעסק אלא דחייב משום שנהנה] והרי נתכוין לאכילה. ואין לומר בזה אינו מתכוין. ע"כ פטורא דמתעסק לאו משום דשא"מ הוא ופטור דשא"מ מסברא וקשה הא דפסחים ע"כ לומר כיון דלפי האמת אי אפשר שלא יסוך אף שלא ידע חשיב פ"ר:

יב) נשוב לשמעתין דלדעת תוס' ורמב"ם דכה"ג חשיב פ"ר למה יהי' ביאה שני' מותר הא אם יש בתולים בודאי יצא והוי ספק פ"ר. ע"כ נראה לפימ"ש תוס' והגהת אשר"י דלמאן דמתיר למיבעל בשבת משום דשא"מ ופ"ר לא הוי דאפשר בהטי'. אינו מותר אלא כשאינו בועל בעילה גמורה. למה דס"ד מתני' דאי לא בעיל מצי בעיל בשבת. היינו באינו בועל בעילה גמורה ה"נ לשנויא דרבא כשבעל וביאה שני' הוא דמותר בשבת. הוא ג"כ בשאינו בועל בעילה גמורה. ובזה אפשר שלא יוציא דם. ולעולם בודאי יש עוד בתולים ובבעילה גמורה בודאי יוצא. וע"כ כשבעל בעילה גמורה ולא יצא דם בודאי חיתה המכה. ומ"מ מותר לבעול בעילה שאינה גמורה. דשמא לא יצא דם והוי דשא"מ. וכשנמצא דם בבעילה שאינה גמורה תולין במכה. כיון דודאי יש עוד בתולים וספק אם יצא עכשיו והוא כמו מכה שדרכה להוציא דם אף שאינו ידוע אם עכשיו הוציא דתולין בה וממוצא הדבר נשמע לנ"ד דכשאינו בועלה בעילה גמורה בשני' אמרי' שעדיין יש בתולים ועכשיו לא הוציא ועדיין תולין בקטנה. וה"ה לדידן בגדולה שלא נידונה ברמ"ת במרגשת כאב:

קיצור לדינא. יען יש כמה היתרים. א' לדעת מ"ב כל שמרגשת כאב אף אם פסקה לראות חשיב לא חיתה המכה. הב' לדעת רי"ף ורמב"ם ומרדכי כל דם שרואה בשעת תשמיש טהור אף אם פסקה מלראות. הג' דלדעת האוסרים ספק פ"ר מוכח שגם בביאה שני' פעמים שאינו מוציא דם בתולים שנשאר שם. מכל הני טעמי נ"ל להתיר שלא לדונה ברמ"ת:

הק' אברהם

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה