אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קצב
א) סעיף ז' מחבר ישראל שאמר לנכרי לוה לי מעות ברבית מישראל בשמך והמלוה לא ידע שבשביל ישראל הם המלוה מותר והלוה עושה איסור. דין זה אף שכתבו הטור בשם הרא"ש לפענ"ד אינו מוכרח שכן דעת הרא"ש. והגם שבפסקיו כתב וליכא איסורא לגבי מלוה דלא ידע. מ"מ כיון דלמלוה אין איסור גם ללוה אין איסור כמ"ש התוס' (דף ע'.) בענין מעות יתומים. וכן כתבו הפוסקים בענין להלות למומר. וכ"ש ברבית דרבנן דאין איסור ללוה רק משום לפני עור בשעת נתינה. והכא בשעת נתינה מותר למלוה אפי' יודע אז:
ב) והנה בתשובותיו דבריו סותרים זא"ז שבסי' המתחיל את אשר תמהת כתב דליכא איסורא רק ללוה ולא למלוה. ובסי' י"ח כתב וליכא איסורא לא ללוה ולא למלוה. וכיון שדבריו סותרים זא"ז בדרבנן נקטינן להקל. ועוד דגם בתשו' האוסרת לא אסר רק במשכון כי שם כתב הטעם שלא יאמין לו המלוה. וכן כתב שם בכמה תשו' ההיתר במשכון או משום שאינו מאמינו או משום דישראל אקנויי אקני כדלקמן סעיף ט' ובש"ך (סק"כ). וא"כ הלוה יודע בעצמו שהמשכון שלו ולא הקנה לו עושה איסור. אבל שלא במשכון כיון דליכא איסור למלוה. דבלא ידע לא אמרינן יש שליחות לגוי לחומרא. גם ללוה אין איסור כנ"ל. [ובזה יש ליישב קצת סתירת דברי הרא"ש ולומר שבסי' י"ח מיירי שלא במשכון שכן תשו' ר"י דמייתי שם הוא בהלואה גרידא. אך מסוף דבריו יראה דבמשכון קאי עיי"ש]:
ג) איברא דאיכא לעיוני למה הצריך הרא"ש במשכון להיתרים דאקני לגוי או שאינו מאמינו שהרי כתב הרא"ש בתשו' (סי' כ"ו) דלר"ת דאין שליחות לנכרי אף לחומרא מותר בפשיטות אף בלא טעמא דאקנויי אקני לי' וא"כ כיון דבלא ידע קי"ל דאין שליחות גם לחומרא. למה צריך לטעמא דאקני:
ד) ונראה ליישב דהנה ההיתר דמשכון הוא דהגוי הלוה והמשכון רק ערב. והרי מותר לישראל להיות ערב לישראל עבור נכרי. והנה בהא דישראל מותר להיות ערב לישראל עבור נכרי. הקשה בשערי משפט מ"ש מעיסקא דאם המקבל מקבל עליו כל ההפסד כל הריוח שנוטל הנותן הוא רבית. דמן הדין להיות כל הריוח של המקבל דהלואה הוא לגבי' וה"נ כיון דישראל מקבל עליו האחריות [וכן קי"ל (בסי' קע"ג) במוכר שט"ח ומקבל עליו המוכר שאם לא יפרע הלוקח יפרע הוא חשיב רבית מה שגובה מלוקח יותר מדמי השכירה דכיון שמקבל אחריות הוי הלואה] כל הרבית שנוטל אצל הנכרי הוי רבית כיון שישראל מקבל עליו אחריות. ותירץ בשערי משפט בטוב טעם דבעיסקא נמי אם אין מקבל נוטל כלום מן הריוח הא מותר דלא הוי הלואה כיון שאינו נהנה כלום. ה"נ כיון שהמלוה נוטל כל הרבית:
ה) ולפי זה בשולח גוי ללות עבורו שהמעות לישראל הנותן משכון והישראל נהנה. שפיר הוי רבית מה שלוקח מהנכרי כיון שאחריות על ישראל בעל המשכון. וע"כ נמי אין היתר משום שהמלוה אינו מתכוין ליטול מכיסו של ישראל. והוי דבר שאין מתכוין. דהתינח בלא משכון דמה שלוקח מגוי אין איסור דאין ישראל חסר רק משום שהישראל יצטרך אח"כ לשלם לנכרי והמלוה אינו מתכוין לזה כלל. ולא הוי פסיק רישי' כיון שלא ידע שהוא שלוחו של ישראל. אבל בישראל נותן משכון מה שנוטל מגוי ג"כ הוי רבית. דמן הדין הכל לישראל כיון שאחריות עליו ולא הוי דבר שאינו מתכוין רק שוגג שחישב שמעות אלו היתר ובאמת איסור המה ששייכים לישראל:
ו) רק לר"ת שאין שליחות לנכרי כלל הרי ישראל הלוה לא קנה המעות בעת הלואת גוי והוי הישראל בעל המשכון ערב לבד. משא"כ לדידן דלחומרא יש שליחות ואמרינן דקנה ישראל המעות ואף שעיקר החיוב לגוי וישראל בעל המשכון ערב לבד. מ"מ כיון שאחריותו עליו והמעות שלו לחומרא. הרי כל מה שנוטל אף אצל הגוי רבית מישראל שקיל ואסור ודו"ק היטב:
ז) שו"ר בשערי משפט שהביא ג"כ דברי הרא"ש בתשו' (סי' י"ח) הנ"ל וגם נתעורר בקושיא הנ"ל בהלואת מומר ומסיים דהסומך להקל בזה באיסור דרבנן לא הפסיד. והנאני: