אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קפא

סימן קפ

שמעתתא דיין אין לו בדף ס"ב: ודף ס"ג ע"א וע"ב:

א) בהא דמקשה ר"ה ברי' דר"י לרבא מכולם אין לו אסור תמוה מאוד. א'. דבכל הסוגיא מחלק בין בא באיסרו בין בא בהלואה ומה זה שחוזר ומקשה לרבא. ב'. בלא דרבא קשה דאטו בדר' אושעיא נזכר שער שבשוק. בודאי מיירי בשער שמועיל להיתר בבא באיסרו. דאל"כ ל"ל הי' נושה אפי' בא במעותיו נמי). ג'. מה משני התם הלואה הכא זביני הא ר' ינאי מוכיח מדר' אושעיא דהלואה הוי ואעפי"כ מותר ליתן לו מעות. ד'. קשה לפירוש הראשונים שמסכימים לגירסא דמה לקח לקח בהלואתו. ומפרשים מתני' דהיתר חטין משום דיש לו חטין. א"כ בחנם נקט מתני' וכן השער וכן הקשה הרשב"א הובא בשטמ"ק). ה. קשה על הרא"ש (סי' ס"א) כמבואר בהגה. ו'. קשה בהא דמפרש לקמן (ע"ב:) בטעם לוין על שער שבשוק משום דאי בעי זבני ופרעי לי'. וביאר הרמב"ם משום דבידו לקנות ולפרוע תיכף וע"כ אם קבע זמן אסור. והרשב"א חולק דהזמן לטובת הלוה ויכול לפרוע תוך הזמן. ומ"מ הכל מודים שאם התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן אסור. וכ"כ הרא"ש בתשו'. ופסק הרמ"א (סי' קס"ב סעיף ג'). וקשה דמרש"י משמע טעם היתר שער שבשוק משום דדומה להלויני עד שיבא בני. וכן כתב הרא"ש בפסקיו כנ"ל לשונו. וכ"כ שם בתשו'. וא"כ אפי' התנה שלא יוכל לפורעו תוך הזמן יהי' מותר כמו ביש לו. דמותר לעולם כמ"ש הרא"ש בתשו' שם. והובא בש"ך (סקי"א). ז'. דא"כ דשער שבשוק דומה לאומר הלויני עד שיבא בני. א"כ אפי' שוה ה' בד' יהי' מותר. ובמשנה בהדיא וכן השער. וכן מפורש בכל הפוסקים דאסור לפסוק רק כפי שער שבשוק. ושתי קושיות אלו הקשה ג"כ בס' שערי משפט וקושיא ראשונה הניח בצ"ע. וקושי' שני' רצה ליישב דשוה ה' בד' חמור מסאה בסאה. וליתא דהא ר' נחמן פסק כהלל דאוסר הלויני סאה בסאה עד שיבא בני ובשוה ה' בד' מתיר. ועי' בתוס' (ס"ג:) בד"ה מהו דתימא. הרי דשוה ה' בד' קיל מסאה בסאה:

ב) וליישב כל הנ"ל נראה דהנה צריך להבין הא דמדמי יצא השער לאומר הלויני עד שיבא בני. דהא כל הטעם דהלויני עד שיבא בני מותר משום דתיכף נקנה למלוה למי שפרע וברשותו אייקר ולא הוי הלואה רק מכירה. אבל הפוסק על שער שבשוק נהי דהלוה בקל יכול להשיג לקנות. מ"מ מלוה זה לא קנה כלום רק שיש לו חיוב על הלוה והלואה גמורה היא. ונראה לפרש שאם יקנה הלוה על שער שבשוק יקנה אותם אז המלוה. דמעות הלואה לכך ניתנו (ואף דלא התנה כך דבדברים אלו לב ב"ד מתנה כמבואר בט"ז (סי' קס"ב סק"ג) ובשאר אחרונים שם עי"ש ולא חשיב קונה במלוה כיון דמתחילה לכך ניתן וכמ"ש במקדש לאחר ל' דמקודשת אפי' נתאכלו המעות דכתב הריטב"א פ"ק דקידושין דהמעות הלואה עד ל' ומ"מ לא חשיב מקדש במלוה כיון דמתחילה הלוה על דעת כך. ולא הוי דשלב"ל כיון שבידו לקנות בשוק:

ג) ויותר יש להסביר דברים אלו הא דיצא השער חשיב בידו. עפ"י מה דאמרינן בב"ב (דף פ"ח.) בהאי גברא דאייתי קרי דאתי כ"ע שקלי קרי קרי קם אקדשינהו. ופסק הש"ס דלא מהני דאין מקדיש דבר שאינו שלו. וה"מ דקיצי דמייהו. הרי דהיכא דדמיו קצובים אפי' בלא דעת המוכר יכול לקנות וא"כ כיון שיצא השער הוי בידו גמור לקנות וכל שבידו לא הוי דשלב"ל. נמצא שאם יקנה תיכף בשוק קודם שישתנה השער יחשב יש לו ומותר. ע"כ אפי' לא קנה מותר כיון דבשעת פסיקה אפשר להיות בהיתר כמו שפירש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין. ופירש"י דבכל חדא איכא למימר זו תהי' תחתי'. ואף דלבסוף אינו משלם אותה הסאה רק עבור אחת והשאר איסור או אפשר שיאכלם כולם. ע"כ כיון דבשעת פסיקה אפשר בכל אחת שיהי' בהיתר אף שלבסוף לא קנה מותר:

ד) אך דקשה על טעם זה דהא ודאי אף אם יקנה בשוק אם יאבדו אח"כ יהי' באחריות הלוה. וא"כ הוה קרוב לשכר ורחוק להפסד וא"כ לאו ברשותו אייקר. ועי' לעיל בהגה ב'. ואף דבדס"ד בהא דאם תקפה ברשותך מסיק הש"ס כיון דמקבל עלי' זולא קרוב לזה ולזה הוא. הא כתבו התוס' דף ע' סוף ד"ה דקאי דבעלמא לא מהני אחריות זולא ודוקא התם. דמכר גמור הוא. וא"כ הכא דהלואה שוב הוי קרוב לשכר כו'. וזה קשה ג"כ על רש"י בהא דיש לו סאה אחת לוה עלי' כמה סאין עי"ש [ואף שהתוס' (ס"ד:) כתבו דבפירות שאין מבוררין לא איכפת לן בקרוב לשכר כיון שיכול ליתן לו אחרים עיי"ש. אנן לא קי"ל כדברי התוס' אלו. דמפורש ברמ"א סי' קס"ב בשם הריב"ש בסאה בסאה ויש לו לא מהני אם מתנה שיהי' אחריות זולא על הלוה דהוה קרוב לשכר כו' הרי דאף דהוי פירות שאין מבוררין שיוכל ליתן לו סאה אחרת מ"מ אסור בקרוב לשכר. ולשיטת התוס' מותר אפי' מקבל עלי' מוכר זולא שהרי פוסק כשער הגבוה ועי"ש בהגהת אשר"י שכתב כן להדיא בשם ר"י בעל התוס' אלא דאנן לא קי"ל כדברי תוס' אלו]:

ה) ליישב זה נראה עפ"י דברי הרמ"א (סי' קע"ז סעיף א') דאם הנותן לוקח כל השכר אפי' המקבל מקבל עליו הפסד מותר דאין כאן הלואה כלל. וה"נ בסאה בסאה ויש לו כיון דאותה סאה נקנית למלוה נמצא שאין כאן הלואה דמה נ"מ ללוה אם יש לו הסאה שהי' לו כבר או הסאה שמלוה לו עתה [ודומה למ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף עמוד ב') בשומר שנשבע שבועה שאינה ברשותו אלא שנאבדה בפשיעה

ו) [ובאמת הי' ברשותו אינו חייב שבועת ביטוי דאין זה כפירת ממון כיון שלפי טענתו הי' משלם עבור החפץ. ה"נ כיון שנותן תיכף סאה אחרת אין כאן הלואה כלל ודו"ק] וכיון שאין הלוה נהנה מהלואה דומה כאילו אין מקבל נוטל ריוח דלא חשיב הלואה. ואף דמותר להוציא גם הסאה אחרת. היינו שאין מקפיד המלוה אם יוציאנה כיון שאחריות על הלוה וכעין מעות מותרין ומ"מ קודם שהוציאה ברשות מלוה היא ואין כאן הלואה

ו) [ובאמת שלפי זה קשה ג"כ על הרמ"א בשם הריב"ש הנ"ל דמה בכך דקרוב לשכר כו'. מ"מ כיון שנותן סאה אחרת אין כאן הלואה. אך נראה ליישב עפ"י דברי הראב"ד הובא ברמ"א (סוף סי' קס"ב) בהלואה סאה חטין שישלם סאה דוחן אפי' אינו שוה יותר בשעת הלואה כיון שלפעמים אינם שוים אסור אפי' יש לו דדוקא בסאה בסאה כיוצא בו הקילו בו. וטעם הדברים דדוקא בסאה בסאה הקילו דמעיקר הדין מה שמלוהו משלם לו אפי' בלא אגר נטר. והא קמן דאפי' הוזלו נותן סאה. וה"ה הוקרו אפי' בלא תנאי שלו משלם סאה ע"כ הקילו בו. אבל כשהתנה לפרוע סאה אחרת אף שעכשיו אינו שוה יותר שמא בשעת פרעון יהי' שוה יותר. והוא אינו מחויב מעיקר הדין רק סאה שלוה. וכשמשלם סאה אחרת ששוה יותר רק אגר נטר הוא ע"כ לא הקילו. ואף דמותר לקנות שוה ד' בה' ביש לו הכא הלואה התם זביני. וה"נ בנ"ד כיון שקיבל עליו אחריות שויו. הרי נעשה עליו הלואת מעות כשיעור שויו (דזה הטעם בכל קרוב לשכר ורחוק להפסד דאסור. דכיון שקיבל עליו הפסד נעשה לוה בשיעור מה ששוה עתה] וכיון שלוה מעות ומחזיר פירות שבשעת פרעון שוים יותר רק אגר נטר הוא ואסור כדברי הראב"ד הנ"ל וזה ברור]:

ז) אלא דאכתי קשה שהרי עד שקונה פירות בשוק הלואה הוא ושכר הלואה הוא נותן כשהוקר. דבשלמא אם היינו אומרים דברשות מלוה אייקר הי' ניחא דלא הוי רבית כלל. ומה בכך דהלואה היא עד שקונה בשוק. אבל עכשיו דאין ההיתר משום דברשות מלוה אייקר כיון שהוא באחריות הלוה. וכל מה שהוקר ברשות לוה ראוי להיות ורבית הוא נותן רק שתאמר שלא לוה כלל. והרי לוה עד שקונה בשוק ושכר הלואה זו הוא נותן וקשה:

ח) ועתה נבא לטעם הגמ' דאי בעי זבין תיכף על שער שבשוק ופרע תיכף ולא יהי' רבית. וזה הטעם לכאורה מרפס איגרי. דמ"מ עבור שלוה המעות מעת קני' עד הפרעון רבית הוא פוסק. דרך משל הוא לוה עד זמן שנה והשער משתהה בשער אחד חודש נאמר שבידו לקנות בתוך חודש ולפרוע תיכף דהזמן לטובת הלוה נעשה. מ"מ מה שלוה גם על י"א חדשים אחרים רבית הוא פוסק אם יתייקר. ואין לומר שפסיקה הי' בהיתר. שהרי מתחילה לוה על שנה. וכמו מי שלוה ברבית על שנה כל חודש דינר אחד אף שבידו לסלק בתוך הזמן. ולדעת הרמב"ם רבית שאינו פוסק בשעת הלואה לאו רבית הוא. מ"מ זה ודאי רבית קצוצה היא שבשעת נתינה פסק שכל זמן שישהה המעות בידו יתן רבית וה"נ בזה. וזה הוקשה לראשונים ז"ל:

ט) ע"כ הוסיפו טעם משום דהוי כאומר הלויני עד שיבא בני כנ"ל באריכות. דמשעה שיקנה לאו הלואה כלל. מה קשה הא מ"מ הלואה הוא עד הקני'. לזה אמר דאי בעי זבין קודם שינוי השער ופרע תיכף. נמצא שבעד הזמן שעד הקני' אינו פוסק רבית ומקני' ואילך שבעד זה פוסק דמים אם יתייקר הא אז לאו הלואה. נמצא שבעד הלואה אינו פוסק רבית. ומה שנותן יותר אינו בעד הלואה ומותר. אבל בהתנה שלא יוכל לסלק תוך הזמן הלואה הוא עד הקני' וכשנתיקר אחר הקני' רבית הלואה שעד הקני' הוא נותן בשעת פרעון. דאין לומר ברשותו אייקר כיון דקרוב לשכר. ומיושב קושיא ו'. וע"כ בקונה שוה ה' בד' על שער שבשוק אסור דשכר הלואה שעד הקני' הוא נותן דאפי' ישלם תיכף הא משלם שוה ה' בד' ומיושב קושיא ז':

ועתה נבא לביאור הסוגיא דהוכיח הא מדר' ינאי דמה לי דמיהן מה לי הן נמי אמרינן ופוסקין על שער שבשוק אעפ"י שאין לו. ולכאורה הא מתני' הוא יצא השער פוסקין. ונ"ל דאשמעינן אפי' היכא דלא שייך טעמא דרבה ור' יוסף דמה אהנית לי כגון שאינו נותן לו עתה כל הדמים רק מקצת דמים והשאר ישלם בעת לקיחת התבואה כמנהג הסוחרים ואעפי"כ אשמעינן רבא דמותר כמו שלוין על שער שבשוק. משום שעד הקני' אינו נותן רבית דאי בעי זבין ופרע. ואחר הקני' הא לאו הלואה כיון שמקנה למלוה תיכף סאה כמו שלוה ממנו. ואין נ"מ אליו סאה זו או סאה זו. ה"נ דכוותי':

יא) אלא שיש לחלק דהכא אף שקנה תבואה שפיר הוי לוה על מעות. שהרי אינו משיב למלוה תיכף תבואה וברשותו אייקר לא שייך כיון שאחריות אונסין על המוכר וכתבו התוס' דף ע' דדוקא באי תקפה ברשותך דמכר גמור הוא אמרינן כיון דמקבל עליו זולא שוה לזה ולזה הוא. והיינו בחביתא דחמרא שאותה החבית דוקא קנה וכדאמר אי תקפה ברשותך ומחזיר לו הד' זוזים כמ"ש הנמק"י שם. הרי שהמקח רק אותה חביות שבעין ע"כ מכר גמור הוא. אבל בקונה על שער שבשוק שאינו קונה דבר ידוע אסור כיון שעל המוכר אחריות אונסין והלואה הוי כיון שמלוהו מעות והוא אינו משיב תיכף תבואה [ואף דמ"מ לאו הלואת ממון הוא כיון שמשיב למלוה שווי המעות. וברבית הלואת כסף בעינן וכמ"ש המל"מ (פ"ו מהלכות מלוה ולוה הלכה א') משום דכתיב אם כסף תלוה את עמי והכא לאו כסף מקרי וכמ"ש התוס' ב"ק (ק"ז סוף ע"ב) דכהאי גוונא לאו כפירת ממון וה"נ לאו הלואת ממון. מ"מ מדרבנן בכל דבר אסור כמו הלואת קרקע אף דמה"ת מותר מכלל ופרט וכלל]:

יב) אך מדר' ינאי נלמד מה לי דמיהן מה לי הן פירוש דמה נפקא מינה בין מעות שלוה בין התבואה שקונה אח"כ כדאמר ר' ינאי דמותר להחזיר מעות כיון דמן התבואה יוכל להשיג מעות כיון שיוצא השער. ה"נ הלוה הי' יכול להשיג מן התבואה שקנה בשוק מעות או מן התבואה שלוה כדברי הרא"ש (סי' ס"א). נמצא דלא נחשב הלואה מה שמלוה נתן לו מעות והוא לא נתן למלוה רק תבואה:

יג) וזה שהקשו ר"פ ור"ה ברי' דר"י מברייתא דר' אושעיא דא"כ בא בהלואתו יהי' מותר אף שאין לו שום מעות מ"מ יהי' מותר מטעמים הנ"ל. ומיושב קושיא א' וקושיא ב'. ומשני התם הלואה הכא זביני כמו שחילק הרא"ש (סי' ס"א) דכיון שהי' מתחילה הלואה לא אמרינן כלל דשער שבשוק יחשב כיש לו כיון שבידו לקנות. דקולא זו לא מקילינן רק בסאה בסאה, דכי אמרינן דחשיב כיש לו לא הי' מעולם הלואה על אחר הקני'. דמתחילה לא הי' הלואה רק עד הקני' ואח"כ לא יהי' הלואה כנ"ל. משא"כ בהלוה תחילה מעות דהלואה גמורה היתה וזה שחילק הרא"ש ודקדק כיון שהלוה מעות. פירוש דוקא דהלוהו פירות על סמך שער שבשוק הרי לא הי' הלואה רק עד הקני' משא"כ הלוהו מעות הלואה חלוטה היתה ודו"ק. ולעולם סברא דמה לי הן מה לי דמיהן אפי' בהלואה אמרינן. ומיושב קושיא ג':

יד) ובזה נבא ליישב קושיא ד' דל"ל למתני' לומר וכן השער. דהנה בנמק"י בשם הרשב"א דמדר' ינאי דאמר מה לי הן מה לי דמיהן מוכח דפוסק על שער שבשוק בחטין על יין כמו במעות על יין וכ"כ בשטמ"ק בשם הרמב"ן. ולפי זה י"ל דכשיש לו חטין מותר לפסוק מהחטין על יין כיון שכבר קנה החטין הרי פוסק מחטין על יין (וכן פי' בשטמ"ק בשם הרמב"ן קושיית הש"ס] כאילו נותן לו מעות כיון דמחטין יוכל למצוא מעות ובמעות יוכל לקנות יין יוכל לומר מה אהנית לי. ואף בבא מכח הלואה מותר משום מה אהנית לי:

טו) ואין להקשות הא בסאה בסאה לא מהני טעמא דמה אהנית אף דמהני שער שבשוק כ"ש בבא מכח הלואה דלא מהני' בי' שער שבשוק. כ"ש דלא מהני בי' טעמא דמה אהנית לי. דלא קשיא דלענין שער שבשוק שההיתר משום יש לו. סאה בסאה קיל כיון דיש לו הא לאו הלואה היא. אבל היכא דאין לו סאה בסאה הלואה גמורה. משא"כ זה שקנה בחובו חטין. יין:

טז) ותדע דלאו לגמרי כסאה בסאה חשיב מדמותר ביש לו אף שנותן אח"כ פירות והלוהו מעות. וסאה בסאה שני מינים אסור כנ"ל בשם הראב"ד ופסק הרמ"א (סוס"י קס"ב). אלא ודאי דמותר משום דסופו מכירה. וה"ה דיש לומר דמהני טעמא דמה אהנית לי אף דבסאה בסאה לא מהני:

יז) ולפי"ז מתני' ע"כ מיירי דכשבא לפסוק מחטין על יין אין לו החטין שכבר אכלם דפירות שאין מבוררין הי' שהי' לו רשות להשתמש בהם וליתן אחרים. וכיון דפירות שאין מבוררין הי' על כרחין האחריות על המוכר הי'. דאי על הלוקח א"כ כשמשתמש בהם לצורכו חל עליו חיוב מחדש ולוה מחדש פירות בעת הזול ומחזיר בעת היוקר ורבית הוא. אלא ודאי אחריות על המוכר. ומה שקיבל עליו חטין מתחילה הוא מחזיר וקבלה ראשונה בהיתר הי' דאז הי' לו. וכיון דע"כ אחריות על המוכר קשה איך מותר בפירות שאין מבוררין כיון דאין מבוררין הא לאו מכר גמור הוא ולא מהני אף שמקבל עליו הלוקח זולא כנ"ל בשם התוס' (דף ע'):

יח) ע"כ קאמר המשנה וכן השער דבזה מותר משום דלאו הלואה כלל כיון דמה לי הן מה לי דמיהן והוא מחזיר לו חטין ובשעה שמכר לו חטין בהלואתו כלתה הלואה דתחת המעות שתחת ידו מחזיר חטין. ומחטין הי' יכול להשיג מעות כיון שיצא השער ומה לי הן מה לי דמיהן הא אמרינן אפי' בהלואה כנ"ל קושיא ג'. ומה דמשני התם הלואה הכא זביני הוא דבהלואה לא מהני שער שבשוק ליחשב כאילו יש לו כדברי הרא"ש (סי' ס"א) וכנ"ל בישוב קושיא ג':

יט) ועתה נבאר דברי הרא"ש וליישב הקושיא ה' עיי"ש. דהנה צריך להבין סברת הרא"ש דכיון דתחילה הלואה הי' לא פקע הלואה במה שקנה חטין. ע"כ הטעם כיון דאינו קנין גמור אלא למי שפרע [דאין לומר כוונת הרא"ש דחשיב נותן שכר עבור הלואה ראשונה דא"כ הו"ל רבית מאוחרת. והרי הרא"ש הוא הסובר דאין איסור רבית מאוחרת אלא אם כן פירש שבשכר הלואה הוא נותן. ולהרמב"ם בעינן שיתכוין לכך. ועוד דרבית מאוחרת קיל טפי מדרך מו"מ דדרך מו"מ הוי אבק רבית ורבית מאוחרת קיל טפי דאפי' לצאת י"ש פטור כמבואר בפוסקים] וא"כ קשה כל היתר דיש לו בקונה גדיש במעות דמאז חשיב של לוקח וברשותו אייקר [דאין לומר משום דלא הוי הלואה דאכתי הלואה מה שצריך לתקן התבואה וחוב זה עליו והלואה הוא] הא מתחילה הי' של מוכר. ואיך פקע בקנין שאינו גמור להחשב של לוקח:

כ) וצריך לומר דהנה רבית אין איסור אא"כ הלוה מתחסר [כמ"ש הרי"ף והרמב"ם ביהיב זוזא אקרי ואזלי בני זרתא בזוזא ויהיב לי' בני גרמידי מותר. ופירשו הרי"ף והרמב"ם משום דהוא מוכר בני זרתא ומה שמניח הלוקח להשהות הקרי אין הפסד למוכר בזה עיי"ש. וכן משמע עוד בש"ס באומר לכשתמכרנו לא תמכרנו אלא לי בשויו מותר אף דבזבינא מיצעא הנאת לוקח ג"כ וכ"ש בזבינא חריפא] והכא בשעת קני' אין ריוח עדיין דתבואה שאינה ראוי' לקחתה תיכף רק אח"כ. אין שוה עכשיו יותר. ועוד דפוסק על הגדיש אסור לפסוק שוה ה' בד' כמ"ש התוס' רק בשויו וא"כ אין ריות בשעת פסיקה רק אח"כ בעת פרעון כשנתייקר והתבואה נגמרה בשלימותה ואז לא חשיב הפסד ללוה מה שנותן לו התבואה דכבר נקנית לו למלוה התבואה למי שפרע והי' אסור ללוה לחזור. ויוקר ההוא אסור ללוה לקחתו לעצמו דבמי שפרע קאי ואיסור הנאה לאו ממון הוא ולא חשיב הפסד ללוה. וע"כ דמותר ביש לו דלא חשיב הלואה ללוה כיון דתחתי' נתן החטין שאסור לחזור מקנין ובמי שפרע קאי. וכיון דמחטין הי' יכול להשיג מעות. וא"כ אין המלוה עושה לו טובה בהלואת המעות דתחתי' נעשו החטין איסור לדידי' ומה לי דמיהן מה לי הן:

כא) אבל אין לומר בכל קונה במעות יופקע החוב מעות שיש לקונה אל המוכר כיון שאסור לחזור בו ואיסור הנאה החוב לדידי'. דליתא דהחוב ממונא הוא לדידי' דמכחו יש לו ממנ"פ או החוב או המקח. ואם לא כן אם הי' המוכר חוזר הי' קרח מכאן ומכאן. ומה"ט לא נפקע המלוה בקניית חטין רק שלא נקרא מלוה אצל הלוה שאינו מרויח כלום כיון שנתן תיכף תחתיהם י' החיטין ואיסורי הנאה הם אליו דאסור לחזור דבמי שפרע קאי ואין לו היתר הנאה בחטין רק אם יחזור המלוה הלוקח. אבל כל זמן שמעות הלואה בידו הרי אסור ליהנות מהחטין. וא"כ אינו מרויח כלום ולאו הלואה אצלו. ואף שיכול להשתמש בחטין וליתן אחרים היינו דמסתמא מלוה לוקח מרוצה בזה כיון דבאחריות דלוה הוא. אבל אם ימחה מלוה לוקח אינו יכול להוציאם. נמצא כל כמה שלא הוציא לאו הלואה כלל. אבל לאחר שעשה מחטין יין ויין אין לו שוב הוי הלואה ואסור לפסוק על יין כיון דהלואה גמורה לא מקילינן בשער שבשוק שיחשב כיש לו:

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה