אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב
סימן קעב
א) שם סעיף ח' מי שהי' נושה בחבירו דינר של רבית ונתן לו בשבילו ה' מדות של חטים והיו נמכרים ד' בדינר צריך להחזיר לו ה' מדות ואם רצה להחזיר לו דמיהם דינר ורביע רשאי. במל"מ (פ"ח מהלכות מלוה) דוקא בנ"ד שפסק לו דמים ונתן בעדם ה' מדות ע"כ א"צ להשיב המדות עצמם. אבל אם מתחילה כשהלוה לו נתן לו חפץ ברבית מחויב להחזיר לו אותו דבר כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה ולענין הוקר והוזל דינו כדין גזלנין שמשלמין כשעת הגזילה. ובשעה"מ (פ"ד מה' אישות) הקשה עליו דהוא עצמו כתב (פ"ד ממלוה) דרבית ממון גמור של מלוה. גם בחוו"ד ראיתי שכתב כיון שקנאו מלוה דינו כמו גזל לאחר יאוש שא"צ להחזיר לו גוף הגזילה:
ב) ולפענ"ד דברי המל"מ ברורים ומוכרחים מדברי הרשב"א בתשו'. הובא ביתה יוסף. ביתומים שלקחו רבית בקטנותן ואכלו או אפוטרופס שלקח בעד יתומים גדולים רבית ונתן להם ואכלום פטורים מלשלם. דומיא דהגוזל ומאכיל בניו וכן קטן שהזיק פטור. ואם ברבית לעולם קונה גוף הרבית שלרה א"כ ל"ל אכלום אפי' הוא בעין כאכלום דמי. ובש"ע לעיל (סי' ק"ס סעיף כ') אפוטרופוס שלקח רבית והאכיל היתומים פטורים מלשלם אפי' כשיגדלו. מבואר שאם הוא בעין חייבין להחזיר. מוכח שהחיוב על גוף החפץ. דאל"כ מה לי החפץ בעין או לא:
ג) והטעם בזה דאף דמלוה קנה גוף הרבית מ"מ מצות וחי אחיך עמך חל שיחזור גוף החפץ שלקח. ואינו דומה לגזל לאחר יאוש דכיון שקנאו שוב אינו מחויב להשיבו דבגזילה חיוב ממון יש לו עליו ואין המצוה רק מה שמחויב. וכשמתייאש וקונה גוף החפץ אינו מחויב להחזירו. ואם הי' מתייאש גם מחוב והי' קונה אותו ג"כ לא הי' מחויב להשיב אלא דמדמי לעולם לא מייאש. אבל רבית הלא גם דמים אינו מחויב. ומה"ט פסק המחבר דאין יורדין לנכסיו ואעפי"כ מצוה עליו להשיב. כמו כן מחויב להשיב גוף החפץ אף שהוא שלו באמת דמצות השבה דרבית הוא שיחזור מה שהוא שלו ואין ללוה כלום עליו. וזה שכתב המל"מ כיון שלא קנאו המלוה ולא מכרו הלוה. פי' שאינו כדין המבואר בסעיף זה. שאם רוצה מחזיר דמים. דהכא קנאו בדינר רבית שהי' חייב לו. אבל בנידון המל"מ שאין כאן קני' [ר"ל לקיחה] ומכירה. רק שנותן לו החפץ ברבית מחויב לקיים השבה בגוף החפץ. ונ"ל עוד דאף אם מכר החפץ לאחר מחויב לחזור ולקנותו מהלוקח לקיים בו מצות השבה:
ד) לכאורה נראה מלשון המל"מ דוקא שנותן לו בשעת הלואה החפץ ברבית. אבל אם פסק עמו שיתן לו חפץ ונותן לו אינו מחויב להחזיר רק דמים. והטעם בזה י"ל לפי דברי הרא"ש והר"ן (פרק השוכר את הפועל) דאם פסק לפועל חפץ בשכרו יכול ליתן לו דמים. וא"כ כיון שנתחייב רק דמים. כשנותן לו החפץ הוא כקונה חפץ בדמי רבית שהי' חייב לו:
ה) אך ז"א דנהי דאינו מחויב ליתן לו החפץ עכ"פ יכול ליתן לו החפץ ואינו מחויב ליתן לו מעות. נמצא כשנותן לו החפץ אינו כקונה במעות רק פורע הרבית שהי' חייב לו. ודומה לפורע מעות רבית שמחויב להשיב גוף המעות כדמוכח מתשו' הרשב"א (סי' ק"ס) הנ"ל אף שלא הי' מחויב ליתן לו אותם מעות דוקא. מ"מ גם מעות אלו הי' בכלל הפסיקה ה"נ בזה. וזה פשוט:
ו) אך יש לעיין לדעת המל"מ הנ"ל דאם פסק חפץ ברבית מחויב להשיב החפץ. ומה דאמרינן בש"ע אם רצה להחזיר לו דינר ורביע רשאי משום שלא פסק ליתן תבואה [והוא כמוכר תבואה] ובתר פסיקה אזלינן. א"כ לא יתחייב רק דינר:
ז) אך נראה עפ"י מה דאיתא בתמורה (דף כ"ט.) נתן לה טלה באתננה אפי' הן מאה כולן אסורין. ומקשה בגמ' אילימא דשקלא אגרא מאה פשיטא מה לי חדא מה לי מאה. ומשני לא צריכא דשקלא אגרא חדא ויהיב לה מאה דכולהו מכח אתנן קאתי. והיינו דאף שלא נתחייב לה בשכירות רק אחד ואף דכולהו קיימי בחצירה בשעת ביאה. מ"מ כשלא נתחייב לא חשיב אתנן והכא לא נתחייב רק אחד. מ"מ כשנותן מאה כל טלה בפ"ע הוא לפרעון החוב וכולהו אתנן. וה"נ אף שרק דינר שווי ארבעה מגיע לו לפרעון הרבית. כל ארבעה מדות מהחמשה הוא לפרעון החוב שנתחייב לו והי מינייהו מפקת ע"כ כולהו רבית:
ח) הגם שלכאורה אינו דומה דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבע מעה י"ל דהוא גופי' פלוגתא דאביי ורבא. אביי סובר אוזילו אוזיל גבי'. היינו כמו שאמרנו כיון דבתר פסיקה אזלינן. ואם תחשוב ארבעה מדות בפ"ע ורבית יתחייב אותו דינר עבורם וגם המדה אחרת בפ"ע לרבית דהי מינייהו מפקת ליתי'. דארבעה מדות לא נתן רק עבור ארבעה מעה ולא נתחייב להחזיר עבור ארבע מדות דינר. ורבא חולק דכולהו בתורת רביתא באו לידי'. פי' שלא הוזיל רק שנתן לו רבית יותר. והיינו ממש הא דתמורה. שפסק דינר ונתן דינר ורביע. וכל דינר בפ"ע הוא לפרעון הדינר רבית. וע"כ מחויב להשיב כל שווי החמשה מדות. אבל אינו מחויב להשיב חמשה המדות בעצמם. שהרי לא פסק כלל המדות. רק דינר רק דינר ורביע צריך להחזיר דכל שווי דינר י"ל הוא הדינר שפסק ודו"ק. ולתירוץ זה עוררני איש אחד: