אור ברסלב

אבני נזר יורה דעה· רבי אברהם בורנשטיין מסוכטשוב

סימן קנח

סימן קנז

א) שם רמ"א אע"ג דיש מהמירין דאינו מותר אלא בב"ד. הוא דעת רש"י שפירש הא דמותבינן להו בבי דינא. שב"ד מפקירין ממונו של מקבל אצל היתומים. ובמל"מ (פ"ד מהלכות מלוה הלכה י"ד) דאם הלוה לו שלא בפני ב"ד. אם רוצה ליתן לו הריוח בפני ב"ד מותר. עוד שם במל"מ הקשה דאי משום הפקר ב"ד אפי' ברבית קצוצה יהי' מותר. ומה שתירץ שם שאף אם יפקירו נכסיו הרי עשה איסור בשביל הקציצה אינו מובן. שהרי מתחילה הפקירו נכסיו. ועוד דקי"ל דאינו עובר אלא בבא לידי גיבוי. והרי גבה מעות הפקר:

ב) ולפענ"ד נראה דהנה ק"ל טובא בטעם רש"י שב"ד מפקירין נכסיו. דמ"מ אם לא הי' מקבל עליו לא הי' ב"ד מפקירין וחשיב הוא נתן לו. ותדע שהרי המקדש במעמד שלשתן מקודשת כדאיתא בפרק האיש מקדש. וליש פוסקים מקודשת מה"ת משום דהפקר ב"ד הפקר מה"ת וא"כ לא נתן ממונו. שב"ד הפקירו ונתנו לה. אלא ודאי כיון שע"י שהקנה לה נעשה ההפקר ב"ד. חשיב שהוא נתן. ואין לחלק ולומר דוקא התם שתקנה קדומה הוא. ואין הב"ד עושים עכשיו. חשיב שהוא הקנה לה. משא"כ בנ"ד דמותבינן בבי דינא ממש. שהרי בפרק השואל (צ"ו:) נמעול ב"ד. פירש"י שבאותו הדור כו' ונמצאו הם המקנין עיי"ש. הרי דלעולם חשיב בכל תק"ח ב"ד שבאותו דור המקנין. ואעפי"כ מקודשת:

ג) ולכאורה י"ל דדומה להילך מנה והתקדשי לפלוני שהרי הב"ד לא נתנו לה רק אם תתקדש אבל בנ"ד [הגם שאין לדמותו להא דמותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי דלא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. וכיון שהב"ד נותנין למלוה אין כאן איסור. דליתא שהרי הלוה מתחסר ג"כ. וכל החילוק שבין רבית לקידושין דבקידושין הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת. וברבית מותר לומר הילך זוז ואוזפי' לפלניא זוזי. דבקידושין קבלת האשה לבד גרמה לה להתקדש כמו בעבד כנעני דקבלת רבו גרמה. וברבית אין איסור אלא בנשך ותרבית. והיינו דאמר לא אסרה תורה אלא רבית הבאה מלוה למלוה. אבל בנ"ד שהלוה מתחסר ג"כ אין הפרש בין רבית לקידושין כיון דאיסורא דרבית כעין גזל וכמו שהוכיח בס' יראים (מצוה מ"ז). מהא דאמר רבא ל"ל דכתב רחמנא לאו בגזל לאו ברבית. והיינו שהלוה נתנו באונס כמ"ש הריטב"א. וזה שהב"ד מפקירין ממונו א"צ דעתו כלל ואין כאן לתא דגזל:

ד) איברא דלהרמב"ן שכתב (פ"ק דקידושין) כתב שטר אדמי לא מהני דלא נפיק מיני' מידי. הרי דבכהאי גוונא גרוע מהילך מנה שעכ"פ אחר נותן. וה"נ אין הב"ד נותנין שאינו שלהם. וגם הי' מקום עיון במ"ש הש"ך בקונה מקח בשטר קנה. ודעת הרמב"ם בממון לא מהני הילך מנה ותקנה קרקעך לפלוני. ובש"ע שם כתב הדין דבממון מהני ג"כ בלשון י"א עיי"ש. ומכירת שטרות דרבנן:

ה) אשר ע"כ נראה דטעם המקדש במעמד שלשתן מקודשת דחשיב הוא הנותן לה כיון דמחמתו מפקירין הב"ד חשיב הוא הנותן. וה"נ עדיין חשיב הלוה נותן לו והוא באונס נותן. ואף שגוף הממון הפקירו הב"ד כיון שחשיב הוא הנותן הרי הלוה אסור לעשות שום טובה למלוה מחמת הלואה:

ו) ונ"ל דכבר ביארנו בעזה"י לעיל דאם ספק אם יהי' לו לא חשיב רבית אפי' מדרבנן. ואף דכל אבק רבית בשעת הלואה הוא ספק. כמו בפוסק על הפירות או סאה בסאה דספק אם יתייקר. מ"מ בשעת נתינה ודאי. וע"כ כיון דמותבינן לי' בבי דינא ומפקירין ב"ד ממונו. ובשעת נתינה אף אם לא ירצה ליתן הב"ד כופין אותו ליתן. שכבר הפקירו ממונו בשעת פסיקה. רק בשעת פסיקה גרם שיפקירו ב"ד. ואז לא הי' רבית ברור. ובשעת נתינה כבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. ואינו דומה לכל אבק רבית שכבר נתחייב בהיתר בשעת פסיקה דאז לא הי' איסור. דמ"מ הרי החיוב הי' מחמת אונס הלואה. ע"כ אסור ליטול והוי כעין גזל. אבל בזה שכבר הפקירו ב"ד ממונו וא"צ לדעתו כלל. הרי מותר ליקח אף שהפסיקה הי' באונס הלוה ומחמתו הפקירו ב"ד. מ"מ עכשיו החיוב אינו מחמת דעת הלוה. רק משום הפקר ב"ד ואין כאן לתא דגזל. רק שבאת לאסור שהלוה נותן לו בשעת פסיקה. והרי אז לא הי' רבית ברור. משא"כ בשאר אבק רבית שהחיוב רק מחמת דעת הלוה שלא הי' ברצונו ודו"ק:

ז) וע"כ ברבית קצוצה שפיר חשיב הלוה נותן לו בשעת פסיקה שמחמתו הפקירו ב"ד. וגרע משאר רבית קצוצה שאינו עובר בשעת הלואה באל תקח רק בלא תשימון. ורק אם בא לידי גיבוי. דדומה לכתב לי' שטרא אדמי דהוי רבית כנ"ל (בסי' קנ"ב) ודוקא בשאר הלואה דאסור לקחתו ולא הוי ממון. אבל במעות יתומים שהב"ד יפקירו ויהי' מותר ליקח. יחשב נותן לו בשעת פסיקה כמו במקדש אשה במעמד שלשתן וע"כ אם נתן לו שלא בפני ב"ד אין היתר ליתן לו אח"כ בפני ב"ד. כיון שהב"ד אין כופין אותו בזה. א"כ אם ילך הלוה לב"ד ויתן לו יחשב הלוה נותן לו כיון שהברירה בידו שלא יפקירו ב"ד. ורק מחמתו שרוצה ליתן מפקירים ב"ד חשיב הלוה נותן:

ח) שבתי וראיתי במל"מ שם בשם מהריב"ל שרצה לומר דאף אם הי' הפסיקה שלא בפני ב"ד. ב"ד כופין אותו ליתן. אלא ששוב דחה זה שהמקבל יכול לומר שלא הי' בדעתו להתחייב רק משום שידע שאסור לו ליתן. וא"כ כשהלוה רוצה לתת אגלאי מילתא שבאמת רצה להתחייב. ושוב הב"ד כופין אותו. ולאו ברצון הלוה עכשיו תלוי. רק שהי' בידו לכחש ולומר שלא כיון להתחייב. אך עיקר דברי מהריב"ל בזה שהב"ד יכופו אותו אם הפסיקה הי' שלא בפני ב"ד לא מסתבר. דשוב בעינן ב"ד חשוב להפקיר שלא מדעתו וכמ"ש בנ"י. ע"כ ברור כמ"ש

תוכן העניינים

אבני נזר יורה דעה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה